פעם, לפני שנים, בחיים אחרים, כתבת ילד ממילים. עכשיו יש לך ילדה עשויה נשימות. ואת עושה גם אם לא תמיד יש לך מושג מה לעשות. את מאכילה, מחתלת, מחבקת, מנשקת, מערסלת, מתפעלת, מוחאת כף ושרה שירים עם מילים מטופשות כמו צירם בירם בירם בום. או יופי של מילים כמו בארץ סין גר צ'ן סו לין בבית עם גינה ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה. גם לך, כי לפני כמעט שנה התקשרו ממשרד הניסים להודיע שזכית בלוטו של היקום, יש בת קטנה. רוב הזמן את פועלת שלווה אבל לפעמים מתעוררת בך מפלצת מחשבה (בנדנה סכין עם קת כסף עבה) ואת חושבת שאת עוד לא מספיק אימא או אימא לא מספיק טובה.
איך עושה אימא? מה
אף אחד לא מפזר פירורים שמובילים לבקתה עשויה דברי מתיקה. אין מורה עם גיר ולוח וכיתה. שום שלטים לא מורים לך – לכי ימינה, בכיכר תסתובבי ואם תמשיכי ישר עד הסוף, תגיעי לנקודה שבה תדעי בדיוק מה. והרי התינוקת שלך נולדה שלמה גם בלי הוראות הרכבה.
אז איך זה שאת פוחדת?
את פוחדת שהיא חלום שחלמת ותכף יצלצל שעון. את פוחדת שהיא גוזל של ציפורים ותנועה לא נכונה תשבור כנפיים. את פוחדת שאנשים זרים יפתחו עליה עין עגולה. את פוחדת שתקלקלי אותה. בלילות לבנים את חושבת על האימהות הסוריות שמפוררות לחם ומוסיפות מים כי אין להן חלב להאכיל את התינוקות. את חושבת מה עושות נשים הרות שחוצות ימים בסירות הצלה רעועות. את חושבת על בתי היתומים בעיירות הספר של ארצות רחוקות, שם ילדים קשורים ימים לכיסאות, את חושבת על הילדות הסיניות שלא נותנים להן צ׳אנס לחיות. איזה מין מחשבות יש לך? את מתכופפת ומריחה את עורפה של הילדה. יש לה ריח של עוגיות.
בלילות ללא כוכב
אימהות כל העולם
קוראות זו לזו בקוד
המורס של האהבה:
קו נקודה קו פליז
קו הלפ נקודה
בחוץ אוויר מלא ציפורים ושמיים פריכים כחולים על העצים פרחים בוורוד ובורגונדי פורשים עלי כותרת כמו חצאיות והעלים רוקדים עם חיפושיות פרת משה ברוחות עננים קלים וריחות עוגות פרג-קינמון-תפוזים וחברות טובות שמתקשרות לשאול מה ניש ובאות לבקר, נושאות שמלות כותנה זעירות. זו העונה החדשה של חייך והשמשות יפות, ואף על פי כן, יש רגעים שבהם העולם נמלא דמעות שקופות.
חודש וחודשיים עוברים. בתוך הזמנים המשתנים אתן מסתדרות. היא מלמדת אותך להיות אימא שלה ואת מלמדת אותה להיות בת. שתי תלמידות. אחת שמנמנה ששערה חום פשוט ואחת זעירה עם שיער בצבע תות. מתיקותה, אגודלך בכפותיה הקטנות. בבוקר, ממיטתה, היא מביטה בך במבט צלול וכחול ושקט מאוד ואת אומרת לה, מה בחורה רצינית כמוך עושה במקום כזה? ואת צוחקת. את תעשי לה מקום בעולם בנשיקות. זה מה שתעשי. ואז שתיכן צוחקות.
היה לך מזל. החיים נשארו פחות או יותר אותו הדבר. נסעת ב-63. הלכת לספרייה. היית נעימה ושירותית, בסוף שנה נתנו לך ציונים. סימנו וי במקומות הנכונים. עוד מעט תקבלי קביעות ואז תהיי קבועה. היו לך גם ימים עצובים, כתבת בבת אחת את אותה הודעה לכל החברים, "לאן הולכים?". לא הלכת רחוק, מקסימום לסופר, קנית אגסים. פעם בשנה, לקראת יום ההולדת, קנית גם תכשיט. השנה זו טבעת בצורת לב. הלב שלך קיבל מכות, לא אגרופים, לא סטירות או בעיטות במפשעה, לא, רק הזהב מעצמו מעט דהה אבל לפעמים באה בגוף הפתעה. למשל, דרור בחלון. או פיטנגו בגינה. היו לך שני חודשים אהובים כל שנה: מאי וספטמבר. בחלון התחלפה עונה בעונה. בממשלה – שר חדש התמנה, החליפו ריפוד, הורידו תמונה. בחדר שכתבת בו היה תמיד ריח שושנים וכמיהה. שנים חיכית ומה שרצית לא קרה. אבל קרו לך דברים אחרים. למשל, שחָיִית. לפעמים היית חדר שנכנס אליו ילד רטוב שיורד יחף מסירה, עטוף חגורת הצלה באיכות גרועה. לפעמים ילדה. לא. רק לא ילדה, אני לא רוצה לדמיין איפה הייתה מה עשתה מה עשו לה. לך עצמך היה מזל, כבר אמרתי – לא דפיקה באמצע לילה; לא סטירה; לא קת מונפת; לא סירה – בהתחלה היית פשוט זעירה ואז ילדה ואז צעירה, גידלת את עצמך בזמן הנכון לתוך הדברים. בסך הכל קרו לך שנות השמונים. חגורות עבות וחותלות סגולות משוק רמלה-לוד (זה אימא קנתה), אסימונים, מכתביות, סנדלים עם קשירה. אמרת יפה (זה אימא לימדה) סליחה, בבקשה ותודה, במיוחד לנהגי אוטובוסים אמרת, הם לקחו אותך מאסף היישר לתוך החיים, עלית וירדת, שילמת במטבעות קטנים. אחר כך עברו השנים. עכשיו כבר אין כרטיסיות, מכתביות, אסימונים, רק מכתבים מהבנק, העירייה, חברת החשמל. כולם מבקשים שלמונים. את ממשיכה לנסוע מפה לשם, להמתין בתחנות לקווים עמוסים. את שמה לב שאנשים נעשו יותר ויותר קשים. הם מסתכלים, כולם בבת אחת, במסכים ולא קמים. גם לא לנשים בהריון. את קמה, לעתים נדירות קמים לך, אבל זה רק כי תקעת חתיכה נוספת של עוגת לייקח. וזה אפילו לא היה כל כך טעים. את מנסה להתרגל למצבים המשתנים של החיים שלך, לזה שאת אישה חזקה בעולם חלש של גברים. יש דברים יותר גרועים. אז מה אם הגוף שלך הולם שוב ושוב על הקירות הלבנים של הימים. פִתחו לי. הרי לפעמים הם פותחים. בלילות את מדברת עם הלילה בשפה השחורה של הלילה, שָה, את אומרת לו, נעה קדימה ואחורה כמו אימהותייך, חושבת על כל האימהות שנעות עכשיו בדרכים, עטופה בגלימה קרועה של כוכבים את נושקת ללילה כאילו הוא בנך, שַן, שרה לו שירים.
והנה ההזמנה
אם תלחצו על התמונה תגיעו לאתר הפסטיבל ולשלל האירועים. אני אשתתף באירוע התל אביבי בחמישי הקרוב
אפשר היה לתת לה את הילד. הייתה מגדלת אותו בשבילה. בינתיים. לא לוקחת, רק עוזרת לה, שומרת אותו. ואפילו שאף פעם לא היה לה ילד משלה פעוט, ואפילו שסיפרו לה שגם כשמוכנים, אפילו כשמסיימים יום אחד לגדול, ויכולים אז ללמד מישהו אחר לעשות את המלאכה של הצמיחה, אפילו אז. זה לא כל כך פשוט. אבל אפשר היה לנסות והייתה. בערב מכינה לו חביתה, חותכת טבעות מלפפון, קצת מאוחר מגלה שהוא בכלל לא אוהב עגבניות. אוכלת בעצמה את מטבעות השרי המתוק, שארית הטוסט. רוחצת אותו באמבט המתקלף, בהתחלה נבהלת לראות את פורצלן האיברים של אדם כל כך זעיר ומצונף. מעבירה כרית אצבע אחת, בעדינות כדי שלא ייבהל, כמו ספוג על לחי, סנטר, שפתיים, אף. מלבישה אותו בפיג'מה מצוירת עם פו הדב או בוב הבנאי, יושב רחוק, מתקרב, עייף, צמוד אליה עם התלתלים השחורים רטובים בקצוות, קוראת לו מ"אלף לילה ולילה", מ"נונה קוראת מחשבות". איך הוא מצחיק האביר הזה, נכון? הוא קצת טיפשון. מ"דון קישוט". אפשר היה לתת לה אותו לניסיון. ליום. לשעה. לאיזו עת קבועה שיש לה התחלה ויש לה או אין לה סוף. אבל הם העדיפו שלא. העדיפו לעשות את מה שמדינות עושות. אימהות נותנות ומדינות לוקחות. ובאמצע הן, כלומר האימהות, מגדלות ומטפלות ומאכילות ומנגבות את הדמעות כשהילד נופל מאופניו ונחבל בברכיו. מורחות יוד ועושות פוּ. וגוזרות ציפורניים זעירות במספריים עקומות בצבע כסף ורוב הזמן פוחדות. על הילד. ומזמנות במיוחד את פיות השיניים לתת עם שחר מתנות. ואופות במשך שעות עוגות בצורות מופרכות, למשל, בוב ספוג שמחזיק צ'יזבורגר. ושומרות את הקרטונים עם ההדבקות של פירמידת מגרות זעירות מקופסאות גפרורים וגלילי נייר טואלט שהופכים משקפות, שאפשר דרכן לראות עד מעבר לגבולות, כלומר רחוק מאוד. אפילו שהן מתות לזרוק את זה כי כבר אין מקום, והבית מפוצץ בחיפושיות מכוערות שעשויות מקרטונים של ביצים. הן שומרות. קמות באמצע הלילה ומקרבות לאט את הפנים לאף המשורטט, בודקות שבסדר, הנשימות. הרוחות הקטנות הללו מרימות אותן מהעייפות של האשמה התמידית למרגלות מקדשי הקפיטליזם (עבודה, עבודה, המכון, הקניון) הפמיניזם המושלם של הגם וגם. וגם מכל השקרים שלימדו אותן, ומזה שאין להן זמן לעצמן כי הן תמיד בתפקיד. וזה שהן צריכות לשמוע באוטו בלופ שירים של יובל המטורלל במקום את "מה עושות האיילות". רק בשביל זה מומלץ לתת צל"ש לכל האימהות. כשהיא חושבת את זה, הילד כבר ישן מאוד. והיא יודעת שאפילו שהיא לעולם לא תדע מה בדיוק צריך וכדאי ואולי לעשות. הידיים שלה הן היודעות. היא היתה רוצה שיעמדו הרמטכ"לים והסמנכ"לים והקמב"צים והיושב ראשים והעורכי דינים לדיני עבודה (כן, היא אומרת לעצמה, אתה) שמתעללים נפשית במזכירות, שיש להן שלושה ילדים ואין ברירות, והגברים המחוטטים שמטרידים מינית את הנערות שצעירות מהם ב-27 שנה וינשקו מבעד מטפחת בד רכה את כפות הידיים הקשות (מכביסה, מסחיבה, מניקיונות) של האימהות. כלומר, היא בעד שיכוננו "יום נישוק ידי אימהות" ויעמדו בכיכרות ובשדרות המרכזיות וכל אימא תקבל מראש העיר ומראש הממשלה ומהנשיא החדש קידה עמוקה וסיכת גיבורה ושתי משאלות. משאלה אחת: שלכל ילד תהיה הזכות לחירות, לביטחון ולהתנגדות לדיכוי. זה בשביל הבנים שלנו אנחנו מבקשות. זכות פשוטה לגדול ואז פשוט לחיות. משאלה שתיים: יכלו לתת לה אותו כי היא גם אימא רק בלי תינוק. מה לעשות שהעדיפו להרוג אותו. גם את אימא שלו. בגוף או בלב להרוג את האימאימא שלו, מה, מה לעשות, עד ההתחלה של כל האימהות.
באו הימים. משימות ומעשים. עבודות ופיטורין. נשים וגברים וילדים. באה השעה, הבוקר בא מוקדם לדירות שני חדרים שכורות בבתים דו-קומתיים, בא עורב והתיישב כלל לא חמדן אל חלונות ואדנים, באו ציפורים, אולי דרורים, לנקר בפירורים, באו הכלבים וחירבנו על המדרכות ובגבעתיים (לראש העיר החדש שלום רב, אנא תזיז ת'עניינים, הארנונה בעננים) לא אוספים, באה העונה המרעישה של האביב, ברחובות הנערים הצעירים, בגנים שותים ישר מהבקבוקים, הנערות מתייפות ומתקצרות מכל הכיוונים, באו המכנסונים, באו העיתונים, באו מגזיני הנשים המרוטשים, ימים רכים כמו בטנים באו ואז ימים נורא קשים, פעם בכמה שנים באה מלחמה גדולה, ארזנו זיכרונות ושימורים, ביבי בא ועלו המחירים, קמו אוהלים בגינות ובשדרות, באה משטרה וסילקה את המפגינים, באו המקלות והאלות והנשקים, באו הנערים וזרקו אבנים, באו הזקנים שעיבדו את עצי הזיתים, בא הרועה ובאו הכבשים, באו התגיות ובאו המחירים, והנקמה, שהיא הנמוכה שבמעשים, ואז באה האוגדה וראתה את אבק השריפה, באו הכבאים ולא הצליחו לכבות את הבערה, באה האישה שאיבדה שני ילדים וילדתה נשרפה, אחרי חודשיים ימים שלא ראתה, לשבת אצל מיטתה, באו הבעיות, הסיבוכים, הניתוחים, באו המרדימים והניחו כף יד על הרעידות ומחט בוורידים, באו הפחדים ואחרי רגע, כשהתעוררנו, באה השמחה, באה והלכה כי באה המשפחה לשבת סביב שולחן הארוחה עם כל העצבים, באה הילדות כמו קרצייה, באה אימא הטובה עם שוקו חם ועוגייה, באו בית הספר היסודי, התיכון, הצבא, ימים עברו ומרוב שרבו הפכו לזמנים, באו המוזמנים לחתונה והביאו מזומנים, שאפילו עייפים ספרו אותם אחד אחד ובכתב יד מוקפד כתבו את השמות ואת המספרים, כדי שיידעו בדיוק כמה אמורים להחזיר (300 שקל לזוג!!! הם לא מתביישים???), באו האינטלקטואלים, הסופרים, המשוררים באו עם דמיהם השותתים, האנשים השקטים שכותבים שירים לפעוטות באו, בא הדוור לחלק חשבונות, מכתבים, באו האויבים ואז באו האוהבים ושכבו במיטות הסתורות עם ואז ממש בלי שום כלום בגדים, באו הנשיקות בכל האיברים, באו הגניחות ואז באו השכנים וצעקו כמו ספרניות, ששש, אתם מעירים את הילדים, באו התינוקות החמודים, כבר אמרתי שבאו הפחדים? באו האנשים שאומרים "נו, באמת", ואלו שאומרים "אמרתי לךְ", בא מוכרח הגשם לנקות את התריסים, באו השדכניות, באו הרכלנים, בו בזמן (לפעמים דברים קרו כך) באו התלמידים, השירים, הוופל האמריקאי, באו החברים, אמרנו, "טוב שבאתם", הכנו חצילים וחמוצים, באו המציצנים מהחלונות בקומות הראשונות, באו הבחורות הנבהלות בתחתונים, באו החרדים עם השם ישמור והסתירו עם הכובע את הפנים, בסוף באו הקברים ועיגולי הפרחים כמו גלגלים של הצלה מבטון קשה שלא מצילים, אבל רגע, מה יש להקדים, לפני כן באו השנים הטובות ואז באו התבוסות, חבלות לב, בשורות איוב ופצעים, שוב ושוב באו המרפסות, באו האנשים שהולכים עם פאוצ' ואמרתם להם, "אבל למה אתם הולכים עם פאוצ', זה כל כך שנות השמונים", באו הלהקות הגדולות ובתחילת החורף באו מארצות הצפון הפורשים מן השיירה, טפטופי זרזירים יחידים, אחר כך באו הקמטים וחצו כמו רכבת מהירה את הפנים, באו השעות הנוספות, הדירות השכורות בקומת פרטר, הצינורות המתפוצצים, באו בעלי הבתים ואמרו, "תביאו עוד אלף מאתיים שקל. בעצם, אתם יודעים מה? נעגל לכם, תביאו אלף מאתיים חמישים", באו הקללות והאריזות, המעברים, באו הטיולים הארוכים חזרה לערים בלילות הלבנים, באו הקנאים ואמרו לעצמם בלבב פנימה, גם אנחנו רוצים, באו עובדי הקבלן הזמניים, האחיות באו באו והחותלות באו ואז באו החולצות בצבעיים חלביים, לא מזמן באו למודה שוב חולצות הפסים, בא שוק הפשפשים שנסענו אליו בשלושה קווים ויחפות כדי לקנות חצאיות מהודו במחירים מופקעים, זה היה באלף תשע מאות ושמונים ותשע, אחר כך באו הגברים הצעירים, שקראו להם גלעד או ניר או עוז, אמרו כל מיני דברים משונים מאוד כמו למשל, "אם אנחנו לא עושים את זה בקרוב, יעלה לי כל השפיך לראש", ואמרנו להם, "מה, אתם מפגרים?" אבל שכבנו איתם בכל אופן, גם כי הם היו כל כך מושכים, באו בילט אין רגשות האשמה של יהודים, בא האלכוהול, המוסיקה במרתפים, חיבוקי האסלות במלונות ללילה נידחים, הבקרים הרועמים, הסמים לא ממש באו כי לא ידענו איך מעשנים אבל בא העשן ובאה האש ובאו, זה כבר כשהיינו הרבה יותר מבוגרים, בנו להן קן על חבלי הכביסה הזוגות יונקי הדבש, המו היונים, באה הריצה אחרי חלומות, כזבים, כספים, באו הקפיטליסטים ורצו להיות הכי טובים, באו הקומוניסטים ואמרו שהם הכי טובים, באו האנשים שטוענים שנחטפו על ידי חייזרים ואמרו שהם הכי נחטפים, באו הבודהיסטים ואמרו שהם (נפסיק כאן, זה הרי עשוי להימשך נצח נצחים ויש לי מג'דרה להכין, מטגנים בצל אחד ומבשלים בשני סירים נפרדים: סיר אורז לבן, להביא לרתיחה עם כוס ושלושת רבעים הכוס מים, כפית מלח ואז עשרים דקות וסיר עדשים, לבשל עד שרכים. מחברים), באו הבוז'ה מויה והאוי אלוהים (הם היו בני דודים), בין לבין באו האנינים ואמרו "אנחנו אנינים!", יופי לכם!, באו העננים והטילו טיפות גדולות כמו ביצים שנפלו על האדמה וככה בא יופי הכנפיים השקופות, הפרחים הצהובים, ובאו עצי הבאובב להשיר בעונתם את העלים ובאו הספרים להסביר ולנחם ולכוון ולהכין, באו הצבעים, קיפולי הנייר, תפוחי אדמה, בחירות מקומיות, המים הזורמים. בבת אחת באו החיים.
Marzupan Molly Yen
נ.ב. עכשיו אפשר למצוא את הספרים שלי גם בחנות המלהיבה ("כסף קטן" של יהודית הנדל הכבירה ב-30 שקלים!) של האחים גרין, סמוך לכיכר רבין. ואפשר גם להזמין ישירות ממני, יש לי במרפסת הקטנה ימבה עותקים. ואני שמחה לבשר שלאחרונה הודפסה מחדש "אנה מסתובבת לאט" שכבר זמן מה אזלה לה מהמדפים. אפשר להזמין אצל צחי פוקס החביבון מ"ידיעות ספרים" – tsachi-f@yedbooks.co.il. עד כאן העדכונים.
לפעמים ספר שירה הוא חידה בלשית, כניסה לזירת פשע פראית בארץ זרה, שבגבולה עומדים שומרי השפה חמושים. מישהו נרצח הלילה. הקורא מתבקש לעטות על עצמו שפם ומעיל וזכוכית מגדלת בכיס. ללבוש מעיל רוח. עכשיו הוא בלש מיומן, יוצא למשימת פיענוח.
בספר הזה ימצא הבלש פצצה מתקתקת ואין שום חבלן בדרך. בלב הפועם של הספר מונח ניסיון לערער על טאבו האימהות או אי-מהות, כפי שמגדירה זאת המשוררת. בניגוד לתיאורי הילדים האידיליים של רחל עם "בן לו היה לי / ילד קטן / שחור תלתלים ונבון" ("עקרה") או דליה רביקוביץ' עם "אני מסתכלת בקטן הזה / ורואה את פרח לב הזהב מונח על הכר" ("רקמה מדויקת") ורבים אחרים, שמתארים את ההורות כקפיצה מקרש הבדידות לתוך מימיה החמימים, הצלולים, המנחמים של האהבה ההורית, ריקי כותבת "רציתי שתהיו לכתם צבע, / דמויות מצוירות בטוש על שמשה / מטונפת / שאוכל למחות באצבע / מעצבת מחדש את המרחק" ("משפחה"). אצלה מדובר בקפיצת ראש לבאר עמוקה, שהמים שלה איבדו את מימיותם, הפכו קשים כמו מראה, ולא נשמע קול פכפוך. מכה יבשה.
הספר מכאיב. בכל חדר שיר ישנה ערמה – בחדר הילדים ובחדר האם, בחדר השינה ובחדר האמבטיה ובכולם עוברת המשוררת כמו רוח פרצים, פורעת סדרים, קושרת בדים לחבלים, מנפצת מיתוסים. ולא רק ניפוץ יש פה. אלא גם סטירה, כזאת שעוברת מדור לדור, קדימה אבל גם עושה את כל הדרך חזרה, עד הסוף של כל האימהות, הפרטיות והמשוררות, אלו שהסבו פנים, שלא גילו את הסוד שנחוץ היה לגלות. את מה שהן מסתירות, מקפלות, מטאטאות, לוחשות, ריקי מניחה בלי בושה ובלי פחד, ברעש גדול, בראש חוצות.
גם המילים שלה חדות כמו סכינים, אין שמרי נפשך כאן, אלא חרבות ויריות ומערבולות טורקיז, גדרות חשמליות ושברים מזהירים. האימהות הן געגוע אבוד ובו בזמן זאבות רעות. שוברים פה עולם שהיה כבר שבור לעיסת רסיסים, ובונים מחדש, סדוק כעדות, כצעקה, כשירים.
אין רוך מסמא עיניים בספר הזה. אין אמת אחת. אין פתרונות פשוטים.
אפילו הציפורים (ציפורי שיר?) בעמוד עשרים מצייצות תווי אזהרה. השירה היא אופציה בו זמנית פוצעת ושבירה או כמו שאומר אבות ישורון "כל הכתיבה היא שאלה של חיסול חשבונות…בינו ובין הסובב אותו, בינו ובין העבר שלו, בינו ובין העתיד שבו, שהוא גם העבר וההווה שבו" (ראיון עם הלית ישורון. חדרים, גליון מספר 6, אביב 1987). "אתה עומד מטעם עצמך", הוא אומר בסרט "אבות ישורון – 1990", "אתה הכל: גם השופט, גם בית הדין, גם ההאשמה, גם פסק הדין. ואין מי שישפוט אותך. ואין מי שיישפט על ידך ואין מי שיישא בעונש ואין מי שילך לעזאזל. אתה עומד". תלוי ותליין.
זה מה שיש כאן.
"איפה ההגנה?", שואלת הדוברת בשיר "דיור מוגן?" והשאלה הישירה הזאת, היא גם השאלה ששואלת המשוררת, זו שמהדהדת כמו ירייה באפלה לכל אורכו של הספר.
זה עולם כמו העולם של תמיד מלחמה ופשעים וכולם מובסים – האם, הילדה, האהבה, האמנות. רק השירים, לעיתים נדירות. לפעמים. מפוכחת, המשוררת יודעת שאין להציל אבל מבקשת להביט נכוחה והכי קרוב, לחפש את ההשתקפות שלה שנפלה לתוך באר אינתחתית, לשלוח חבל בד ארוך ולהיות מוכנה לחכות, גם אם לשווא, לאיזה ניצוץ, מבט חוזר מתוך המצולה. בלשון ישירה ומחוספסת היא מנסה לטפס מעלה, לבקש ולהעניק, גם לעצמה, אולי סוג של מחילה.
הספר נפתח ונסגר בשתי מילות מראה הפוכות. המילה הפותחת את הספר היא "אם", מילת תנאי שכוללת בתוכה אינספור אפשרויות. הספר תם במילה "די", שהיא מילה סגורה שמשמעה מספיק, הגענו לסוף. התעלומה למראית עין נפתרה, הבלש חוזר לחייו אדם קצת אחר. והמשורר? בחדר מלון עלוב ואפל, בעיר זרה, הוא ער. בודד לעד כל כך. באצבעות קשות, הוא שב ומטעין כדורים כסופים בלוע אקדח.
בדיוק כשאני חושבת שזהו, גמרנו, אף פעם לא אמצא את דרכי חזרה לחדר הפנימי בתוך הרעש, ההמולה, לעולם לא אכתוב עוד מילה, כנרת מצלצלת בדלת עם שאלה. "מה דעתך לכתוב על פגישה עם כותב או כותבת שאת אוהבת?". היא, בניגוד לסקפטית שאני, חושבת שאני יכולה ומזמינה אותי להשתתף בפרויקט מיוחד לשבוע הספר שלה. זה פרויקט מקסים במיוחד. אני ממליצה לקרוא אותו לכל אורכו ורוחבו ועומקו, כלומר, מההתחלה.
רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה". היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק.
היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".
איך אפשר לפגוש מישהי שגידלה אותך במחשבות? שהלכה איתך שבועות מהגימנסיה הביתה, כל הדרך ברגל, חולצת בית הספר גזורה, נערת מלנכוליה חובבת שירה, מאוהבת נורא ולשווא בגלעד, כותבת לו שירים שהוא אף פעם לא יקרא, הולכת שיכורה ומשננת את "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה"?, איך לפגוש מישהי שכתבה בשבילי את "לו אפשר להשיג אותך כולך – שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי", מתוך ספר של "שירי אהבה ישראליים בני זמננו", עטיפה תכלת, אותיות מרחפות באדום, ספר משומש כל כך מיוחד (עד היום) שקנה לי אהוב מממש ליום הולדתי העשרים ואחת.
קניתי פרחים צבעוניים. זר משולב של חרציות, עם ורדים, נוריות. כל אלה, הצבעים בוהקים מידיי, נראו לי מפלסטיק אבל היו לגמרי אמיתיות. בצ'לסי מרקט קניתי גם קופסה של עוגיות. אולי היא רעבה. רויטל סיפרה שלפעמים היא מעירה אותה במחצית הלילה, דופקת על הדלת, מבקשת סיגריה או אוזן קשובה. היא אמרה, "כאילו חסר לה איזה שקט בגוף", אני אמרתי, "נראה לי שכל אחת שכותבת שירים ככה חשוף, היא תמיד, במובן מסוים, אישה עצובה". שתיהן התגוררו בצ'לסמור, דליה בדירה נמוכה, די עלובה, רויטל בדירה מעל.
וצריך גם, אין ברירה, לתאר את השמלה. מי ששונא שמלות חגיגה, נא לדלג פסקה. דילגו פרחחים? נמשיך. אז אני לבשתי שמלה מצבע פרחים, צהובה. ארוכה כמעט עד הקרסוליים. שרוולים קצרים שקופים, קצת נפוחים, שקניתי בחנות יד שנייה בשדרה השישית. זו שמלה שלובשים פעם אחת וממבטי הסביבה, הרי אני חשבתי אותה חגיגית, שמלה לאירוע מיוחד, מהמבטים האלו שבאים ככה מהצד, כבר מבינים לבד שזה לא בדיוק יושב, שזה בסופו של דבר, רויטל אמרה, את פשוט השתגעת, גיברת ראשון לציון שנחתה לה בעיר הגדולה, זו בחירה, איך להגיד לך בעדינות? די אומללה. כשקניתי אותה המוכרת ישבה בירכתיים של חנות עמוסת בדים, כמעט סמרטוטים, וגיחכה, בזה אני נזכרת בדיעבד, כשהגחתי מתא ההלבשה היחיד, מוטציה לא ברורה, מין אישה מוזרה בצורת חמנית. זה אוריגינל, היא אמרה, שנות השישים. נסגרת מאחור בשורה ישרה של כפתורים, סוג של קטיפה ישנה. גוזמת השרוולים. אלוהים. ידעתי שרויטל תניח שתי כפות ידיים על הפנים, תחניק איזה צחוק, אבל הייתה לי משכורת ראשונה, והיה ספטמבר וניו יורק, הכל לא מוכר וזהוב. נתתי שטר. המוכרת שמחה להיפטר משתינו, יצאנו לרחוב. עכשיו רק נותר לחכות לאירוע חגיגי.
היא.
בשעה היעודה נקשתי בדלת. הפרחים ביד כמו שרביט שיכתיר לי מלכה אמיתית. היו לי דברים לספר, להגיד, שאלות, ביד השנייה קופסת עוגיות. השמלה קצת צמודה, לא נורא. נקשתי פעם, פעמיים, שלוש. אולי היא לא ערה? הנחתי את הראש על הדלת כמו על כר והאזנתי. ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, מעתיקה בכתב יד מעוגל, לשון בחוץ בשביל ריכוז, למחברת שעטפתי בעצמי בכריכה חלבית, שירים של מאיר ויזלטיר, של פנחס שדה, של לאה גולדברג ובעיקר שלה, הזמן הניצוד ברשת, המערב הכחול, השתדלות נוספת, חורף קשה. אחרים. כולם שירים שממלאים אותי עד עתה, עם משוררים כמותה זו תמיד קריאה מתמשכת, אינסופית, סוג עדין מאוד של התרגשות לבבית.
שמתם לב שכשאנשים אומרים בימים שלנו "עדינות", הם מתכוונים לומר שזו חולשה? זה כי זו עת הצעקה עכשיו. עת לשכוח אימהות. העת החדשה.
דפקתי. חיכיתי לרעש, לסימן שהיא שם, לאות. אחרי רבע שעה כאבו הכפות (בגלל הנקישה; חמש אצבעות / בגלל השמלה; נעליים גבוהות) ויצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל שמול הדירה שלה. עברה רבע שעה. עוד רבע שעה. עוד. היא בטח יצאה לקנות חלב או סוכריות לגרון, וניל או סיגריה דקה ותכף תחזור. בערב, כבר בביתי, כשהוספתי בליבי לחכות, אכלתי, אחת אחת, את כל העוגיות.
רויטל אמרה שדליה מרגישה לא טוב. שמסרה התנצלות. גם כרטיס ביקור קטן מסרה, עם כתובתה בישראל. "היא חוזרת השבוע, אז הנה הכתובת, כשתחזרי, היא ביקשה להתקשר". את הכרטיס הנחתי בארנק והוא מונח שם מתנה עד היום, נפנוף מרחוק, הי דליה דליה, הי גם לך, שלום. שלום.
איך אפשר להיפגש עם מי שלימדה לסדר בכל מיני, אינסוף, צורות עשרים ושתיים אותיות? כנראה שאי אפשר. לא נפגשנו כמו שאנשים לא נפגשים. אומרים, יש עוד זמן, ובתווך עבודה, עיסוקים, שיגעון, דיכאון, אהבה, ילדים, חרדות ופחדים. נזדמן ודאי בשנה הבאה. ואם לא – תתפנה לי איזו שעה באלפיים עשרים וחמש, צ'יק צ'ק זה עובר, את תראי, עוד ניפגש.
הידיעה על מותה תפסה אותי, כמו כל ידיעה מהסוג הסופי, לא מוכנה. עת ארזתי כדי לחזור, העברתי הלאה, לסלביישן ארמי סטור, את השמלה הצהובה. ביום מותה, ספונה בחדריי, קראתי בספרה "כל השירים עד כה", ולמרות שנעשה מידיי ומאוחר, פגשתי בה שם, אחזתי במוכר ובעכשיו ובתמיד ובילדות, ובכיתי כמו שאנשים מבוגרים בוכים, בחרישיות, בהיחבא. וחשבתי עליה, מורתי לתמיד הטובה, דליה דליה. כותבת לך כאן אני ענת תלמידתך. מרוב אהבה.
זה ספר קטן. עשרים ושבעה שירים. הוא עוסק בילדות, באלימות, בעדינות, באהבה. הדבר האחרון שאני יכולה לומר עליו, לפני שאני נפרדת ממנו לעד (קצת קשה להיפרד. הוא נכתב בלילה אחד בשנת אלפיים ושמונה ואחר כך עוד פעם, עוד פעם, עוד, גרסאות כל כך שונות): כתבתי אותו ביד חלשה. כתבתי אותו אז בדמעות.
להתראות ספר
תודה לכל האנשים שאמרו לי כן – לרפי וייכרט מהוצאת 'קשב', לחגית גרוסמן שהכירה בינינו, לדרור בורשטיין שהעיר והאיר, לטל ניצן שהעניקה לכתב היד את פרס אקו"ם, לקרן רבינוביץ' שחשבו שהוא יפה. לגבריאלה ברוך על האיור המקסים של הכריכה. לכל חבריי הטובים, הקרובים וליבם לליבי, לכל האנשים הנפלאים (כן, אני מדברת עליכם), תודה שאתם באים לבקר אותי. לעדי שלי, שלשפתיים שלו צורה של נשיקות אמיתיות, ואיתו אני יכולה תמיד. למשפחתי.
בסוכנות אמרו, אם את לא תיקחי אותה, מישהו אחר ייקח.
כך או כך היא תילקח, אמרו. סיפרו שהיא יופי של עסקה – שקטה, צייתנית, חזקה כמו סוסה, ואין מה לדאוג, היא כבר מנוסה, יש לה שלושה ילדים משלה, וכן, זה מה שהיא עולה, או שאם תרצי אחת יותר זולה, את יכולה בהודו או בדרום ארמניה, שם הנשים יולדות בצרורות, הן מחכות בתורות בשביל להתעבר, בשבילן זה בערך כמו לנשום. ואם יהיה לך מזל, אם יואיל אלוהי הפריון, תקבלי אחד פלוס אחד על החשבון.
ממילא אחר-כך הכל יישכח. יהיה לך ילד שכל כולו שלך.
ובזמן שתחכו שהיא תתפח, תלושי לה עוגות שמרים בצורות של שושנים, ותלבישי אותה בבגדי חמודות, ותלכנה יחד לבדיקות, שקיפות עורפית ואולטרסאונד ומי שפיר, שחייבים לעשות כי שתיכן כבר לא צעירות, למה חיכית כל כך הרבה, יכולת מזמן להציב לך מטרות יותר ברורות של התרבות, הרי אנחנו כאן מיעוט שזקוק להתגברות אוכלוסייה, ובטח שהיא חד–הורית וענייה הרוסייה, ותראי איזה קטע, גם את נראית קצת רוסייה, מצחיק איך אתן אפילו דומות. וכשתחזרו מהבדיקה ההיא או הזאת, תשכיבי אותה במיטה, ותכיני לה תה בדבש ולימון, תאחזי בידה, אולי אפילו תרחצי אותה באמבט עם ספוג וסבון, מבט על הגב היפה, הרחב שלה, יגלה כתם לידה קטון בצורת נוצה, וכשתעלו מן הרחצה יחפות, עייפות מכל מה שאתן אמורות להיות, היא עטופה במגבת גדולה, אצלך שולי השמלה רטובים, תלבישי אותה באחת משלוש גופיות קטנטנות, אחת לבנה, אחת צהובה, אחת כחולה עם ציורים צבעוניים של פּוּ, שקנית בשבילו כשחשבת שאוטוטו הוא פה. ככה תגדלי אותה בסבלנות, רק את והיא והסוכנות. ומשרד הבריאות שיחליט אם את כשרה לאימהות והאם היא יהודיה דייה לוולדנות של תינוקות, וכל זאת עד שתתעגל כרסה והיא תתרגל למשא הכבד ובצער תלד לך.
ולכשייוולד הילד הרך תישאר היא במיטת הלידה לבדה והוא יובא אלייך מאליה. לשווא יצטמצמו שפתיו בנשיקה אבודה לכבוד פטמות שדיה.
היא רוצה לעשות את התנועה של האהבה מראשיתה עד סופה. בראש לחשוב אותה, ובלב להרגיש ובגוף לעשות, כדי שהאטומים יתחברו לתוך המולקולות שלהם, ואז לחומרים של אהבה. היא צריכה לבוא חשופה לתוך התנועה, ולבד, לדייק, כדי שיתאפשר לה לבוא מתוך הערפל של הנשמה לאור היום של האהבה.
ובאור הזה לראות אותו שב, היא יודעת, לא כמו שהלך, זקוף במרכז חלון, במדים מגוהצים, מסתובב לנופף שלום, הולך לה צעיר וחזק, בריא, ואין בו פגם, הוא עוד שלם כמו כשנולד, ואיך שמחה בו אז, כי ידעה שלא משנה כמה רחוק יילך, הוא הילד שלה, ויש מישהו, לא מלאך, לא אל, שמופקד לשמור עליו.
התמונה בראש שלה חוזרת על עצמה – השמיים צלולים, הדשאים, הברושים, הוא הולך נחוש יותר ממי שציווה אותו ללכת, אבל גם אם תחזור התמונה הזו שוב ושוב, גם אם ישליך המקרן הפנימי אלומת אור על המסך, בבית הקולנוע של הנשמה, בו מקרינים שוב ושוב, הצגה ראשונה, שנייה, חצות, כל הזמן ובכל האולמות, רק סרט אחד, לא תוכל התמונה לחזור, כי ההוא, מי שצריך היה לשמור, לא שמר. ועכשיו מאוחר. היא פוחדת שהוא שבור בנשמות, חלש בעצמות.
מצטמררת, היא אחרי דקה נזכרת שהוא תכף חזרה אצלה, ואחרי כל האלוהים אדירים, היא תשמור אותו בבית בו גדל, ילד ביישן ורזה, אדם זעיר שמכיל כבר את גרעין כולו, גם את הנפש שאולי סדוקה עכשיו, וכל מי שיבוא לבקר, יקבל ממנה כוס לימונדה קרה מלימונים ממש, ועוגייה עם תמרים או שוקולד שאפתה בעצמה, ופיזרה אבקת סוכר למעלה, וכל הזמן ריח תבלינים, ושבעים יהנהנו בני הבית, האורחים, כשהיא תעלה מתוכה זיכרונות, סיפורים מצחיקים ישנים, שינקרו בקליפה הקשה ויכנסו עד בפנים הגוף הרך, ויעשו אותו שקט ומתאחה.
ויעברו חודשים עד שיחזור באמת, ובינתיים היא תראה לו איך לנוע בתנועות זעירות, כמעט לא מורגשות, לא להסתבך עם התנועות הגדולות, כדי שיוכל הלב שלו לגדל את עצמו חדש, ויוכל לחזור בכולו ממש. ואליה. והיא תביא את הידיים זו לזו, תחבר כף לכף, תקרב מכרות רחוקות, ואז תפתח אותן לצדדים, פנים הכפות פונה כלפיי מעלה כמו פרח שנפתח כי שתה. היא תרכז את הנשימות, כדי שיחזור מתוך השבור, כדי שהיא תבוא אמא רגילה מולו, וסוף סוף תראה אותו, איך שהיא חייבת לאהוב אותו, והוא לא יהיה חייב לה כלום, רק יכול, כי היא תלמד אותו חזרה להיכנס לתוך התנועה של האהבה כמו לתוך דלת פתוחה של בית.
יכולה לפעמים 
