ארכיון רשומות מאת: anatlevin12

אודות anatlevin12

הולכת בדרך. יושבת כותבת.

אודליה

רגיל

אודליה

לתלמידות

נַחֲזֹר לַזְּמַן שֶׁבּוֹ הָעוֹלָם הָיָה קָטָן, לִפְנֵי הָאֵשׁ, לִפְנֵי הַתְּשׁוּקָה, לִפְנֵי הַגַּלְגַּל, הָיִינוּ יְלָדוֹת, רַכּוֹת כְּמוֹ כֻּתְנָה, בגַּרְבִּיּוֹנִים עִם צִיּוּר שֶׁל הַפַּנְתֵּר הַוָּרֹד, עוֹמְדוֹת בַּפִּנָּה, בגַּן מִשְׂחָקִים, מִתְבּוֹנְנוֹת שְׁקוּפוֹת בבָּנִים שֶׁרוֹכְבִים עַל סוּסֵי יָם כְּתֻמִּים. עוֹד מְעַט אִמָּהוֹת תֵּצֶאנָה בַּחֲצִי גּוּף מִמִּרְפְּסוֹת, מִתְכּוֹפְפוֹת מֵעַל כְּבִיסָה שֶׁל תַּחְתּוֹנִים. נַחֲזֹר לַזְּמַן שֶׁבּוֹ הָיְתָה מִי שֶׁקָּרְאָה לָנוּ לָשׁוּב וְכָל שִׁיבָה הָיְתָה כְּרוּכָה בַּעֲלִיָּה וּבִסְפִירַת מַדְרֵגוֹת. כָּל כַּמָּה שְׁנִיּוֹת כָּבָה הָאוֹר וְהָיִינוּ מְגַשְּׁשׁוֹת אַחַר מֶתֶג אָדֹם בְּאֶצְבְּעוֹת דַּקּוֹת. זֶה הָיָה זְמַן הַמִּסְפָּרִים הַקְּטַנִּים וְהָאוֹתִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁעָבַרְנוּ עַל הַקִּוְקוּוִים שֶׁלָּהֶם עַד שֶׁלָּמַדְנוּ, זֶה לָקַח לָנוּ שָׁנִים שֶׁל קַוִּים וּנְקֻדּוֹת, לִקְרֹא בְּלִי בּוּשָׁה אֶת הַמִּלָּה פִּין וְאֶת הַמִּלָּה פֹּת. אֲבָל אֲנִי מַקְדִּימָה אֶת הַמְּאֹרָעוֹת, סִלְחִי לִי אוֹדֶלְיָה, נַחֲזֹר לַזְּמַן שֶׁבּוֹ הַזְּמַן נִמְתָּח כְּמוֹ כְּבִישׁ, אֲנַחְנוּ נוֹסְעוֹת מַהֵר עַל אוֹפַנַּיִם דַּקּוֹת, אַסְפַלְט שָׁחֹר נוֹתֵן בָּנוּ סִימָנִים שֶׁל בִּרְכַּיִם מְדַמְּמוֹת. נַחֲזֹר לְנִצָּנֵי הַשָּׁדַיִם שֶׁפָּקְעוּ פֶּתַע תַּחַת חֻלְצוֹת פַּסִּים רְחָבוֹת, בְּדִיּוּק בַּזְּמַן שֶׁבּוֹ לָבַשְׁנוּ חֲצָאִיּוֹת בְּצֶבַע מַסְטִיק, מִתַּחַת לַעֲצֵי תַּפּוּז שֶׁגָּדְלוּ פֶּרֶא בַּפַּרְדֵּסִים מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת, שָׁם פָּגַשְׁנוּ, וְלֹא בְּמִקְרֶה, קָבַעְנוּ אִתָּם פְּגִישׁוֹת, אֶת מִי שֶׁיְּחַבְּטוּ לָנוּ בַּלְּבָבוֹת כְּאִלּוּ הָיוּ כַּדּוּרֵי פִּינְג פּוֹנְג, בַּמִּגְרָשִׁים הָאוֹלִימְפִּיִּים שֶׁל הָרְגָשׁוֹת, נַחֲזֹר לַמִּטּוֹת שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁהַדָּבָר הַנָּכוֹן לַעֲשׂוֹת בָּהֶן הוּא לִישֹׁן עַד שֶׁגִּלִּינוּ אֶת הָעֹנֶג בַּתְּנוּעוֹת הַקְּטַנּוֹת, אֲנַחְנוּ יְכוֹלוֹת לָשׁוּב וְלַחֲזֹר לְשָׁם? הַזִּכָּרוֹן חֲמַקְמַק כְּמוֹ שְׂמָמִית, בִּידֵי מִי הוֹתַרְנוּ אֶת הַזְּנָבוֹת הַפְּשׁוּטִים שֶׁהָיוּ לָנוּ, וְלָמָּה? כְּדֵי לְהִוָּשַׁע מֵהַזְּמַן שֶׁבּוֹ הָיָה מִי שֶׁצִּוָּה עָלֵינוּ לַעֲמֹד זָקוּף וְאָז לָשֶׁבֶת בַּזּוּגוֹת, לְהִסְתַּדֵּר בִּשְׁלָשׁוֹת, הָיִינוּ מְצֻוּוֹת וְאָמַרְנוּ תָּמִיד אָמֵן, כִּמְעַט תָּמִיד נַחֲזֹר אֲחֻזּוֹת אֶל הַזְּמַן, כִּי הָיָה זְמַן כָּזֶה, אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהָיָה, תַּגִּידִי שֶׁכֵּן, אוֹדֶלְיָה, שֶׁהָיָה זְמַן שֶׁבּוֹ הָיִינוּ שְׁלֵמוֹת.

גְרַנְטָה – מגזין לספרות חדשה (grantahebrew.com)

Sato Kanae

הזמנה לאירוע חי הערב

רגיל

היום, בחצר המוארת של בית מיכל , באויר הפתוח, ניפגש בקבוצה מצומצמת לשירה בחצר.

מפה לפה: תהילה חכימי , מיטל זהר, וענת לוין ישוררו שירה ופרוזה וישוחחו על כתיבה והשראה, עבודה ומעמד, אהבה ובדידות, חופש וזהות.

מפגש אינטימי עד 20 משתתפים, נחבוש מסכות ונשמור מרחק

כרטיס : 40 ש"ח לרכישת כרטיסים מקוונת:

https://ironitrehovot.expo.co.il/FastRegister.aspx?seif=%202080043

מפה לפה / שירת חצר, בית מיכל   22/7/20 בשעה 20:30 

לפרטים נוספים :  betmichal.office@gmail.com

זום זום זום

רגיל

ביום העשירי מחכים למשורר. מושקטים מחכים לשמוע את קולו. הוא משורר גדול וגם אנחנו משוררים או נהיה ביום מן הימים ואנחנו רוצים, אפילו דורשים, לשמוע את המשורר. אם לא לראותו, לפחות את קולו תנו לנו, כמו מן הסנה קורא אלינו כשמאחוריו וגם מאחורינו, מדפי הספרים. מה בסך הכל אנחנו מבקשים? לראות משורר ולהיראות משוררים אחרי מקלחת הערב, השיער עוד רטוב, התלבשנו שוב או לראשונה, העמדנו את המצלמה בדיוק במקום הנכון כך שיראו אותנו, רואים אותי? רואים ומאחוריי רואים את מדפי הספרים, העמוסים יש לציין, מאות, איזה מאות, אלפים אם לא יותר של ספרים מסוגים שונים, עומדים ושוכבים וגם מסמכים הכנסנו שם, בקלסרים שמנמנים מכתבים מרשויות מקומיות, תאומי מס בעקבות קריאות והופעות, גזירים, היה זמן או יהיה, שגם אנחנו, כמו ההוא שמחכים לו, הוזמנו או נוזמן לקרוא שירים בספריות עמוסות ספרים מול קהל של שלושה אנשים, אחת מהם הספרנית, אבל עכשיו אנחנו כאחד האדם, מחכים. והספרים. מה אין שם, בעיקר שירה, אנתולוגיות של שירה סקוטית עתיקה, כל העולם בתוך מדפי העץ מאיקאה או שלקחנו נגר פרטי, כתבי עת משנות השמונים, שם לא יכולנו לפרסם, כי פרסמו אך ורק גברים, ביקורת שירה, כי הייתה או לא הייתה פעם ביקורת כזאת, אנחנו לא מדמיינים, משוררים על שירת עצמם, אבל גם פרוזה, צרפתים, בלזק, פרוסט, פרק, מאה תשע עשרה, מאה עשרים, גרמנים, יפנים, ספרים קטנים, רוסים שתופסים חצאי מדפים, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, פסיכולוגיה של הילד, כי בדיוק כשראה אור ספר שירתנו השלישי, באותו יום ממש סיימנו מחזה והתחלנו לכתוב שירת ילדים, מדע בדיוני, ז'אנרים מעורבים, זה נורא טרנדי היום, פרוזה פואטית, שירה פרוזאית, קבצי פרגמנטים, כל הפרגמנטציה הזאת תהיה נוכחת במלואה, עשרות של קבצים שבורים כמו לבבות של אנשים שלא רואים אותם, זה כי הם מסתתרים? בדיוק להיפך! בלשים, מה פתאום בלשים, את אלו אנחנו לוקחים מהספרייה הציבורית, וקוראים בתשוקה נוראית ומיד מחזירים, מדפים שלמים שעשויים, אפילו עתידים ליפול ביום מן הימים. אחר כך המנחה מתחיל, הוא גם משורר, זה ברור, כי משורר למשורר והמשורר עוד לא עלה אבל זה לא נורא, שייקח את הזמן, יופי של הזדמנות לכתוב בצ'אט כמה שאלות כמו שומעים? שומעים אותי? הוא עלה? מתי הוא עולה? למה הוא לא עולה כבר? אני עליתי? רואים אותי? רואים את הספרים מאחוריי? רואים שגם אני כתבתי ספרים ואכתוב עוד ועוד ספרים ויום אחד גם לי תחכה קבוצה של אנשים בלילה עם השיער והכוס והספרים, אולי רק תמונה של ספרים כי הכל כבר יהיה באוויר, ואנשים יוכלו פשוט לקטוף ספרים שלמים מהרשת הגדולה ולקרוא אותם בדקה, ממש לבלוע אותם מבלי להיחנק או לירוק בצד את הגרועים, לא את מה שאני כתבתי, תמיד את מה שכתבו האחרים, ואז לשטוף פנים ולצאת חזרה אל הסלון, תכף הפגישה תתחיל, הנה הוא עולה כמו השחר מעל המחנה, מי? מה זה משנה מי, העיקר לכוון את המצלמה לרקע המרשים, חברים, אוטוטו כולנו עולים, זום זום זום עולה הזמר מכוורת הדבורים, בואו נצא וניכנס מהלינק השני.

הרהור על הספריה

רגיל

הרהור על הספריה

בזמן שאת נכנסת ומחתימה כרטיס ויורדת למרתפים להדביק מדבקות ברקודים או לקטלג במידע את העיתונים

בזמן שאני מסדרת ספרים בתצוגה או מחתימה את הכרטיסיות עם תאריכי ההחזרה

בזמן שברכש ממתינים לפיזור הספרים החדשים, עוד סגורים כמו ניצנים

בזמן שאנחנו ממליצות לאנשים על ספרים קלים כמו פריכיות ועל ספרים שהם עוגיות, טעימים, ועל ספרים שהם לחם שחייבים לאכול אותו חם, למשל המדריך לעוזרות הבית של לוסיה ברלין   

בזמן שמבקשים מאיתנו ספרים קלילים לחופשות קצרות. סיפורים אוקראינים של ניקולאי גוגול

בזמן שאנחנו ממליצות על קלאסיקה. נבדה של מיטל זוהר

בזמן שאנחנו ממליצות על ספרים שקראנו עליהם ביקורת יפה של אורין מוריס והבנו את הביקורת המנומקת היטב ואף על פי כן הספר ניצח*. מחר נלך ללונה פארק של אילנה ברנשטיין 

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר מצחיק שקראנו עליו ביקורת שגם היא היתה מצחיקה (חלקנו לא צחקנו). הצעקה האחרונה של יונתן שגיב

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר שהיינו לוקחות לאי בודד. W או זיכרון ילדות של ז’ורז פרק

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר שהיינו לוקחות לקופת חולים. הבלתי נראים של רוי יעקובסן

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר עיון שפוצץ לנו ת'מוח. אינטימיות קרה של אוה אילוז

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר פשוט נורא יפה. מזכרת אהבה של יצחק בר יוסף

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר יותר טוב של אותו סופר. אברהם אברהם של דרור משעני

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר פחות טוב של אותו סופר כי הטוב יותר הושאל. אנטרטיקה של קלייר קיגן

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר שנעמי אהבה ולא רצתה בשום אופן שנחזיר לספריה והיה טררם שלם, מאה ושש דרוריות חביבות של סמואיל מרשק

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר ילדים מבריק שהקל מאוד את הכניסה לגן. אמיליה של נעמה בנזימן

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר השירה הכי יפה שראה אור השנה. גורי הרוח של אורין רוזנר

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר שירה שקרע אותנו לגזרים. שריר הלב של שירה סתיו 

בזמן שכל הזמן הזה אנחנו נושאות בתיקים המתחלפים את הזכות לשלמות הגוף של טלי לטוביצקי ולא מציעות אותו כי זה עותק פרטי

בזמן שבאות הנשים לקראת שישים שלא קוראות ספרות עברית, רק את גרוסמן. חגית? דוד. ולמה אני מקום שישים ושש בתור. כי זה מה שקורה למי שלא קורא ספרות עברית, ביץ׳! 

ובאים הבחורים הצעירים שמחפשים את חשוב והתעשר

ובזמן שבאים המשוררים ומתלוננים למה הספר שלי לא בספריה ואנחנו אומרות להם, מה יש לנו לומר להם, אנחנו מציעות להם להתנחם בפלובר

ובזמן שבאים ההורים עם התינוקות ומחליטים שזה בסדר, זה יותר מבסדר, זהו בדיוק הסדר המדויק של הדברים, להתחיל גמילה בדיוק הבוקר, בסמוך לפינת הטבע בספריית הילדים

בזמן שההומלסית שמתרחצת בשירותי הקומה השנייה מבקשת ממני להעביר לה את הדאודורנט

בזמן שהבחור המזוקן שוב פותח קופסת רסק עגבניות בחדר העיון ואוכל בכפית (ויש לו עוד קופסת רסק בשקית) ואנחנו אומרות לו, אדוני, לא אוכלים רסק בסיפריה. ואז הוא מוציא עגבניה

בזמן שאנחנו סותמות את האף ומשפריצות בושם צ'רלי ישן בעמדת היעץ כי הקורא י׳ שוב לא התרחץ

בזמן שאנחנו חושבות שכשהשיפוצים יגמרו, יהיה מקום מקסים

בזמן שעוד לא תפסנו את זה שגונב בבוקר את העיתונים

בזמן שאנחנו עושות את עצמנו חלק מעם הספרניות ומרוב תשוקת היות אנחנו נהיות ספרניות, שזה מקצוע יפה וכל כך לא מתוגמל

בזמן שאנחנו מוקפות נשים חכמות שיש להן תשוקה אדירה למידענות, לארכיונים, למאגרי מידע, לכתבי עת מראשית המאה, לספרי ילדים שאזלו בהוצאות, למשל אריה בבוידעם של יעקב קמחי, לניקוד מדויק של המילים הנכונות, נשים אמיתיות 

בזמן שאנחנו, כולנו יחד או אחדות מאיתנו, מתאמנות על מוזיקת המקרה של השששש ועל אני אזמין לך מהמחסן, הספר לא על המדפים. אנחנו עובדות במקום האחרון בעולם שבו באמת ובתמים הספרים חופשיים

בזמן שאנחנו מחממות במיקרוגל ואוכלות יחד בחצר הקטנה (אורז עם תירס. אורז עם שעועית. אורז עם עדשים). יש לנו חצי שעה עד שאנחנו חוזרות אל המשמרת

בכל הזמן הזה, בגלקסיה הקטנה של הסיפריה, שבנויה מתתי סיפריות ומצבירי כוכבים אנחנו מסתובבות בחלל, חוצבות באוויר מדליונים עשויים פעימות כי אנחנו יודעות שכל ספר הוא לב שנפתח כמו פרח, כל ספר טוב מצמיח גם בתוכנו עלים ירוקים.

(לספרניות שלי, פברואר 2020)

20

רגיל

אי אפשר להאמין שעברו עשרים שנה מאז שלבשתי את השמלה הלבנה את ההינומה את סיכת הפרפר הלבן שאני שומרת עד היום בקופסא השבורה ונראיתי כמו פילה קשוטה ביום חתונתה ובאמת שהייתי שמנה ויפה אתה לבשת חליפה של נזיר ורקדנו עד שכל האיפור נזל ואחר כך טפטפו עלינו גם החיים הרגילים טיפות או דמעות או נהרות או אשדים נעתי בתוך הזמן מדמיינת שיש לי בחירות ראיתי אנשים אוכלים כל יום בפינת האוכל המשרדית אורז עם תירס בקופסת פלסטיק ראיתי קשישים אבודים מול מכונות הרב-קו כבר לא ראיתי ילדים משחקים בחצרות אבל ראיתי צילום כמו ציור כמו פסל אישה נושאת את בנה בן התשע כאילו זה עתה נולד תינוק ענק בפיג'מה תכלכלת בהדסה עין כרם במחלקת האיך אפשר לירות כדור גומי על עיניים של ילדים לא יכולתי להאמין למראה עיניי אנשים אמרו שדברים כאלה לא קיימים הם העדיפו לשפץ או לנסוע לחוץ לארץ בדילים הכי שווים ואחר כך לעבור בין המחלקות ולחלק תופינים גזרתי את התמונה מהעיתון והנחתי אותה בתוך קופסת התכשיטים ראיתי פרפרים אמיתיים אבל זה היה נדיר חייתי בערים גדולות יום עלה יום חלף האמנתי בדבקות בבוקר הבוקר היה אלוהים ועבדתי אותו האמנתי בטקסים הקטנים של הקימה שהם הצורה היומיומית של האהבה הקפה הריבה האמנתי בספרים האמנתי לאנשים אבל לא לכולם קרו לי ניסים למשל קו 26 שעצר היום בתחנה או שנולדה לי ילדה שנים לפני כן למדתי לכתוב כתיבה תמה כתבתי א א א א א א את כל השורה ואז ב ואחר כך ת הגעתי לסוף למדתי להפסיק לכתוב למה שלא תהיה סדנה כזאת באמת "איך להפסיק לכתוב בשלושים יום" לקרוא ספרים להיות שקטה לעשות הרים של כביסה לחבק את התינוקת לראות איך היא גדלה מעצמה אני לא צריכה לדאוג או ללמד אותה את מעשה הגדילה הכל לבד היא עושה והיא מלמדת אותי את שפת הילדים ואומרת דברים כמו "בחורף נלך לקיץ" ו"הירח חבר של הכוכבים" ו"אני אוהבת אותו" ומתכוונת אלייך ואני אומרת לה "גם אני אוהבת אותו" וחושבת עלייך עשרים שנה וגם על הילד ועל אמו ועל הירח שמי מלמד אותו להיות אדיש לשנאה לאהבה תנו לי את שמו בבקשה גם אני צריכה.

24.2.2020

מרי

Michelangelo's Pieta detail of Virgin Mary's face

שיר יומולדת 2019

רגיל

שיר יומולדת 2019

אֲנִי אֶתְחַתֵּן אִתְּךָ שׁוּב אִם תַּצִּיעַ
וְשׁוּב אֶעֱמֹד שְׁמֵנָה תַּחַת הַחֻפָּה הַלְּבָנָה
חֲנוּטָה בְּתוֹךְ מָחוֹךְ בְּצֶבַע גּוּף
בַּחֲדַר הַהַלְבָּשָׁה הִכְנַסְתִּי אֶת הַבֶּטֶן חָזָק
נִדְרְשָׁה עוֹד אִשָּׁה שָׁם לִמְתֹּחַ בַּד קָרְאָה
לְעוֹד אַחַת נָשִׁים רָזוֹת נִסּוּ לְהַתְאִים אוֹתִי
לְתוֹךְ מִסְגֶּרֶת שִׂמְלָה קְטַנָּה בְּמִדָּה
פָּחַדְתִּי שֶׁהָרִיצַ'רְץ יִפְקַע
כְּמוֹ לֵב שֶׁמְּחַכֶּה עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ שָׁנָה
שֶׁתַּצִּיעַ אֲנִי כְּבָר כִּמְעַט קֵרַחַת
וְאַתָּה אַחֲרֵי נִתּוּחַ קַטָרַקְט נוּ
אֲנַחְנוּ שְׁלוֹשָׁה, יֵשׁ לָנוּ שׁוֹשְׁבִינָה
הַפַּעַם לֹא מִתְחַתֶּנֶת בְּלִי הַצָּעָה
תַּצִּיעַ וַאֲנִי אֲנַסֶּה לְהַגִּיד כֵּן
וְנִתְחַתֵּן

11.11.2019

tumblr_p48vtapTM81sfie3io1_1280[1]

Wedding of Cyril Ritchard and Madge Elliott, St. Mary's Cathedral, Sydney, September 16, 1935

ספטמבר

רגיל

ספטמבר ואת מתגעגעת לאנשים שפעם אהבת וכעת פניהם מיטשטשות בזכרונך. אנשים שאהבו אותך ועבר להם או שעברו בחייך והשאירו תמונה אחת ברורה או הרבה תמונות דוהות. שנים ושעות. ספרים וחולצות.

מישהו נתן לך פעם קערית עץ דקה, שבה את שמה טבעות. היה ערב שבו ניתנה לך המתנה הזאת. מישהו הושיט כף מלאה הבטחות ואת נטלת. אחר כך, זמן רב אחר כך, נשבר מה שעבר ביניכם ופניתם כל אחד לכיוונו, כאילו ישנו כיוון. אחרי שנים הוא חזר בחלום נושא עציץ, מנחה שצומח בה עץ צעיר בעל פריחה. שוחחתם מתוך קרבה של אנשים מכירים. על העץ ועל צמיחה ועל דברים אחרים.

ממה עשויים געגועים? מלח, כרוב, תפוחי אדמה, על הגז, אש קטנה. געגועים הם אוכל של עניים.

מישהי ישבה איתך פעם בבר ברחוב לבונטין והרמתן כוסית אחרי כוסית. הלילה הסמיך. לפעמים אנשים נותנים לך מלוכה, אפילו ללילה, ואת שמחה, גם אם מעבר לפינה ממתינות לך פרעות, מהפכה.

הכי גרועים הם אלו שמתים פתאום, ולא הספקת להגיד סליחה. על מה סליחה? למה תמיד את מרגישה אשמה? המתים הלכו לקצה האיבוד, אבל לפעמים הם שבים וממתינים לך בפינות רחוב, למשל באבן גבירול פינת שאול המלך ואת נרעדת בדרך לעבודה.

אם זו לא היתה קלישאה, היית מדמה את עצמך לנהר. מי ששחה בו פעם אחת יודע את מיקומו על המפה. כל עוד יש אור, הוא יכול לחזור.

תתני לו לחזור?

מה מלמדים אותך האנשים שאיבדת? שהגעגוע הוא הבן הבכור של הזיכרון והוא יחיה הרבה אחריו.
הם גם מלמדים אותך לא להשאיל ספרים. לא לנסוע לטיולים של יותר מיום אחד עם אנשים שיש להם פעוטות. לא לקבוע קפה עם אנשים שלא אוכלים עוגיות. לא לסמוך על משוררות.

מישהי אמרה לך פעם שהיא חשבה אותך אחת והסתבר לה שאת אחרת. למה את מתכוונת? לא איבדת אותה והיא לא איבדה אותך. פשוט (כי לפעמים זה פשוט) שוחחתן על הטווח האנושי ואכלתן סלט לח במטבח המשרדי.

את מאבדת לא רק אנשים. גם מפתחות ללוקרים בסיפריות ציבוריות. סיסמאות לאתרים של ביטוח תאונות אישיות. צמידי רגל (בעיקר בים; המצאה טיפשית) וטבעות נישואין.

מישהו מה זה משנה מי ואם בכלל פגשת אותו הרי אחר כך כך וכך שנים אבל באותו רגע שפגשת או לא פגשת אותו, חשבת שלא תוכלי לחיות בלעדיו. אבל טוב מאוד, אפשר לומר שאפילו ביתר שאת, חיית.

ישראל אלירז כותב: ״מתי למדתי, מה שאבד לי / אינו בהכרח אבוד? // זה מה שהיה הוא המה / הזה שלא יסתיים / לעולם״. הוא צודק.

אי אפשר לאבד את מה שאף פעם לא היה שלך
אבל היה
בראש זה אומר בראש ולא היה
אה

ספטמבר והרוח מתאמנת כבר זמן מה בתרגילי נשיבה. בסוף היא תכניע את הקיץ או שקיץ מעצמו ייכנע והאוויר ימלא ציפורים וסליחות. עוד מעט שוב בחירות, למי את מצביעה? את כבר מזמן לא מרימה את היד וזוקרת את האצבע כאילו את יודעת את התשובה. העולם הוא לא כיתה, את הולכת בתוך אוויר כאילו הוא אספלט, זו את האבודה.

Josef and Jacob Hoflehner East China Sea"East China Sea" by Joseph&Jacob Hoflehner

ירח

רגיל

ירח

אם מישהו ישאל אותה למה, היא תגיד. לא שמישהו ישאל. זה קרה מזמן וכל השאלות שאפשר לשאול כבר נשאלו על-ידי אנשים שיודעים לשאול שאלות. ובכל מקרה, 'למה' הם לא שאלו. שאלו מתי, איך, מה, הם רצו לדעת את הפרטים, לא את הסיבות. כי אין סיבות. כי דברים קורים. למה? ככה.

כולן גזרו. הן לא שלטו בזה. עשו הכול כדי להיות כמו כולן, כלומר ללבוש את מה שכולן לובשות ובאותו האופן שבו הן לובשות את זה. בנונשלנטיות, כאילו לא אכפת להן מהמבט. אבל המבט, זה כל מה שהיה אכפת להן. הכי חשוב בעבורן היה להיות נראות, כלומר ראויות למבט. המאמץ, גם עליו היא חושבת. כמה מאמץ כדי להתאים את המכנסיים לחולצה לגופייה לשמלה לחצאית לחזייה וכל זה בלי שיורגש כל מאמץ. הנחישות. היא נסעה לשוק הפשפשים בשני קווים וקנתה את השרוואל הסגול ואת החולצה השחורה. היא רצתה שהרכישה הזאת, בכסף שהרוויחה מהטיפים בקפה שֶׁרי במדרחוב, תבדיל אותה מכולן ותהפוך אותה אחת איתן בבת-אחת ובאוטובוס חזרה היא כבר החליטה שהיא לא תגזור.

זה קרה מזמן. היא תוהה מה קרה להן, לגוזרות ולתופרות ולחובבות החצאיות ההודיות הארוכות או הניטים על חולצות הג'ינס הצמודות. גם הן ודאי התחתנו וילדו שלושה ילדים ועברו לערי פרבר מנומנמות והן חיות חיים טובים בלי סודות ובלי שאלות.

היא לקחה את המספריים לחדר שלה וישבה על השטיח רכונה. כולן גזרו, היא גזרה. כמו טטל'ה היא גזרה. אולי קצת יותר מכולן. לא בגלל שהתכוונה לגזור יותר, פשוט גזרה. ואז לבשה את החולצה ומתוכה עלתה הכתף, כמו ירח לבן, עגולה. יכול להיות שעד אז בכלל לא הבחינה שיש לה כתף. עכשיו היא הורידה והרימה את החולצה בצד זה ובצד זה, מנסה לבחון במראה איזו כתף ראויה יותר למבט. והניחה באלכסון את תיק הבד הרקום שגם אותו קנתה בפשפשים כי ראתה אחד ממש דומה, אבל לא יותר מדי, אצל אורנה כץ. ויצאה לכיוון העבודה, רצה, כמעט עפה, כדי לא לאחר ולא לראות את הפרצוף החמוץ של חגי שבמשמרת שלו הכריח את המלצריות להחזיר את הלחמניות שלא נאכלו לשק הלחמניות הטריות והגיש מעט מאוד ביצה על צלחת שחורה ממש גדולה. כי זה היה במודה אז, ההגשה. צורת ההגשה.

כתף מציצה כמו יונה ביישנית מתוך החולצה. זו סיבה? איזו מין סיבה זו? אז מה הסיבה? היא נרעדת כשהיא חושבת על הילדה, אבל על איזו ילדה?

כל מה שקרה אחר-כך היא כבר סיפרה לאנשים ששאלו אותה. הם רשמו את כל מה שהיא אמרה. המשמרת שנגמרה, ההצעה לטרמפ, ההסכמה. היא לא הכירה אותו, סתם לקוח מזדמן שאמר לה שהחולצה שלה יפה. היא לא סיפרה, כי לא שאלו, שאחרי שנגמרה העיר ונגמרו הבניינים, הכתף כבר לא זזה. והיא לא זזה. רק האדמה זזה והירח עמד מעל עגול מיוזע.

(התפרסם השבוע בגיליון מיוחד של המוסך שמוקדש למלגאיות תוכנית פרדס, 2018)

הגן

רגיל

איך לשוב מתוך הגוף אל הרוח איך לצאת מתוך החתך של הניתוח לפתח הספרייה איך לבוא מתוך לילות בלי שינה אל אלימות האור איך לנצח את רגש האשמה על אי ההנקה בכוח הקריאה איך להפנות עורף למלמולים, פטפוטים רכים שלך, לעמוד כך ישר עם הפנים אל המילים, פירות שבתוכם גלעין קשה כמה קשות המילים שאת עוד לא יודעת איך לצאת מתוך כפות ידייך אני לא רוצה לצאת מתוך כפות ידייך איך לחזור מתוך ההווה התמידי מתוך המידה המדויקת של הדברים אל ארצם של האנשים הגבוהים איך להבין את מה שהם אומרים ומה הם אומרים מתחת למה שהם אומרים למה הם מתכוונים נעמי איך אני יכולה לחזור מהידיעה המרעישה על היותך אל אי הידיעה של העולם איך לצאת מחדרים בריח חלב בריח קקי בריח לביבות איך יוצאים מחללים מלאים בובות וקוביות וסוסות נדנדנה עם עין אחת פקוחה עין אחת עצומה איך לצאת מתוך השתיקה אל השיחה איך להתרחק מהריח שלך אני כלום בלי הריח שלך העיניים כפות הידיים הכתפיים הזעירות איך ייתכנו כתפיים כל כך זעירות ואיך יוכלו למשא שהן עתידות לשאת איך לצאת מי יגיד לי איך לצאת בלי החיוך הזה עם ארבע השיניים הלבנות איך שאת אוכלת בננה מצביעה על הכלבים את זה! על העצים עץ לימון מי יידע איך לחתוך לך מלפפון לאורך ואז לחצי ואז החצי של החצי איך לצאת מהבית ולחשוב אותך מחפשת נעמדת מול תריסים פתוחים איך לחזור אל הבל החיים מה שווים הספרים המשפטים שאני מזיזה ומזיזה כמו מטומטמת הירידה הזאת במורד השורות המחברות מה הן שוות אני מדברת על כפות ידייך

28.2.2018

אמא ובת