ארכיון רשומות מאת: anatlevin12

אודות anatlevin12

הולכת בדרך. יושבת כותבת.

הרהור קצר על הקריאה

רגיל

את מתבוננת בכריכה. הספר שאת מחזיקה הוא בית שאת יכולה לקנות גם אם בחיים עצמם אין לך כסף לשכירות. השורה הראשונה בעמוד הראשון היא דלת כניסה ואת עומדת בצדה האחד, תוהה אם כדאי לעשות צעד. מה מחכה לך בפנים? דרמה או מתח. עבר מוכר או עתיד דמיוני. רומן בדוי או אמיתי. הרפתקאות, סיפורים. מישהו כתב במיוחד בשבילך חיים אחרים.

את עומדת לבדך לפני הדלת. גם כשתיכנסי תהיי לבדך כי זה מה שהספרות מציעה לך – הפסקה. היא מכבה לרגע את האור מהביוגרפיה הפרטית שלך, מהסיפורים שאת מספרת לעצמך, ומדליקה פנס שמופנה אל עבר ביוגרפיות אחרות. היא מלמדת אותך שאין רק דרך אחת לחיות.

עוד מעניקה לך הספרות את מתנת הלבדיות. בעידן שבו מצווה לשמור על קשר – תעני למייל, תשיבי SMS, לייק כבר עשית? – הספר מאפשר לך נתק זמני. בקריאתו, הזמן שלך שב לשעונך ואת יכולה להיות, אפילו לרגע קט, בינך לבינך. מתי לאחרונה יצאת לדייט עם עצמך? בינות לדפים אינך חשה בדידות כי בדמיונך מצטיירות דמויות, אנשים ונשים ונופים וחיות. מה הן עושות שם? בדיוק מה שאת עושה, מה שעשו בני אנוש מההתחלה – הלכו ושבו, חיפשו חום ואור. דיברו ושתקו. נלחמו. שנאו-אהבו.

בספרו "מחשבות לעצמי" (הוצאת נהר) כותב לך מרקוס אורליוס, קיסר רומא ואחד הפילוסופים הסטואים החשובים, "אל תטריד עצמך; האם מישהו חטא לך? לעצמו חטא. אירע לך דבר מה? טוב ויפה. הן כל הקורה אותך הוקצה ונשזר בחוט חייך עוד מימי ראשית העולם. כללו של דבר: החיים קצרים, יש להפיק תועלת מן ההווה בשיקול דעת ובצדק. היה פיכח ורגוע".

אבל איך תהיי פיכחת ורגועה כשכל רגע נתון עלולה לפרוץ מלחמה? כשרבים כל כך סובלים ברעב, במחלות, באונס, בפליטות? איך תירגעי כשיש עשר משפחות ששולטות בכלכלת מדינה וכשני מיליון אנשים מתחת לקו העוני? כשאת קוראת, את לא מפנה לכל זה עורף, להיפך. הספרות, כמו פנלופה שמחכה לאהובה בסבלנות, טווה בחוט חזק, שקוף טלאים של התנגדות. בעידן של רעש ופרובוקציות זולות, בעת הצעקה, בארץ כלכלת השחיתויות, במקום שבו כולנו הפכנו מוצרים שאפשר לתייג או לקנות, הספרות, שהיא העבודה של הרוח, היא לחישה עמוקה, הכרחית. כשהיא טובה, היא מפרקת מצגי שווא של אמת מזויפת וחושפת את מה שמצוי מתחת לעור המציאות, את הוורידים, הנימים, הדם. היא מאפשרת לך להניח לרגע את תרמיל המשא, לסלק את קולות הסרק, להגביר את העולם.

אם תדפקי על דלת של ספר, כל ספר, יהיה מי שיפתח, שיזמין פנימה, שיגיד לך, כמו המשורר ישראל אלירז, שהעצב הוא עונת מעבר שתחלוף. שילמד אותך איך לחבק את המילה המפחידה "פתאום". שיספר לך שהבז, שבו התבונן הסופר ג'ון א. בייקר במשך שנים רבות, הוא בדיוק כמוך. פוחד מפני הבלתי צפוי. שיזכיר לך, כמו נורית זרחי, שהמציאה עבורך את המכשפה הבלתי נשכחת תנינה ש"חוסר ביטחון זה גם כן סוג של ביטחון".

הספר הזה שאת אוחזת, שיש בו סבך של עלילה, תפניות לא צפויות או התבוננות צלולה, הוא לפעמים נקודת יציאה ממבוך היומיום. באותה נשימה, ספר טוב תמיד מניח על הדף שאלה בלי תשובה. הוא מזכיר לך שהספרות לא תמיד יכולה לעזור, אבל לפעמים כל כך טוב שהיא קרובה.

פורסם במדור הדעות של 'מעריב' ב-7.9.17

http://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-587140

הרהור בחודש הראשון של החיים החדשים

רגיל

פעם, לפני שנים, בחיים אחרים, כתבת ילד ממילים. עכשיו יש לך ילדה עשויה נשימות. ואת עושה גם אם לא תמיד יש לך מושג מה לעשות. את מאכילה, מחתלת, מחבקת, מנשקת, מערסלת, מתפעלת, מוחאת כף ושרה שירים עם מילים מטופשות כמו צירם בירם בירם בום. או יופי של מילים כמו בארץ סין גר צ'ן סו לין בבית עם גינה ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה. גם לך, כי לפני כמעט שנה התקשרו ממשרד הניסים להודיע שזכית בלוטו של היקום, יש בת קטנה. רוב הזמן את פועלת שלווה אבל לפעמים מתעוררת בך מפלצת מחשבה (בנדנה סכין עם קת כסף עבה) ואת חושבת שאת עוד לא מספיק אימא או אימא לא מספיק טובה.

איך עושה אימא? מה

אף אחד לא מפזר פירורים שמובילים לבקתה עשויה דברי מתיקה. אין מורה עם גיר ולוח וכיתה. שום שלטים לא מורים לך  – לכי ימינה, בכיכר תסתובבי ואם תמשיכי ישר עד הסוף, תגיעי לנקודה שבה תדעי בדיוק מה. והרי התינוקת שלך נולדה שלמה גם בלי הוראות הרכבה.

אז איך זה שאת פוחדת?

את פוחדת שהיא חלום שחלמת ותכף יצלצל שעון. את פוחדת שהיא גוזל של ציפורים ותנועה לא נכונה תשבור כנפיים. את פוחדת שאנשים זרים יפתחו עליה עין עגולה. את פוחדת שתקלקלי אותה. בלילות לבנים את חושבת על האימהות הסוריות שמפוררות לחם ומוסיפות מים כי אין להן חלב להאכיל את התינוקות. את חושבת מה עושות נשים הרות שחוצות ימים בסירות הצלה רעועות. את חושבת על בתי היתומים בעיירות הספר של ארצות רחוקות, שם ילדים קשורים ימים לכיסאות, את חושבת על הילדות הסיניות שלא נותנים להן צ׳אנס לחיות. איזה מין מחשבות יש לך? את מתכופפת ומריחה את עורפה של הילדה. יש לה ריח של עוגיות.

בלילות ללא כוכב

אימהות כל העולם

קוראות זו לזו בקוד

המורס של האהבה:

קו נקודה קו פליז

קו הלפ נקודה

בחוץ אוויר מלא ציפורים ושמיים פריכים כחולים על העצים פרחים בוורוד ובורגונדי פורשים עלי כותרת כמו חצאיות והעלים רוקדים עם חיפושיות פרת משה ברוחות עננים קלים וריחות עוגות פרג-קינמון-תפוזים וחברות טובות שמתקשרות לשאול מה ניש ובאות לבקר, נושאות שמלות כותנה זעירות. זו העונה החדשה של חייך והשמשות יפות, ואף על פי כן, יש רגעים שבהם העולם נמלא דמעות שקופות.

אימא בישלה דייסה / נתנה לאבא / נתנה לסבתא / נתנה לילדה / ומי אבודה?

חודש וחודשיים עוברים. בתוך הזמנים המשתנים אתן מסתדרות. היא מלמדת אותך להיות אימא שלה ואת מלמדת אותה להיות בת. שתי תלמידות. אחת שמנמנה ששערה חום פשוט ואחת זעירה עם שיער בצבע תות. מתיקותה, אגודלך בכפותיה הקטנות. בבוקר, ממיטתה, היא מביטה בך במבט צלול וכחול ושקט מאוד ואת אומרת לה, מה בחורה רצינית כמוך עושה במקום כזה? ואת צוחקת. את תעשי לה מקום בעולם בנשיקות. זה מה שתעשי. ואז שתיכן צוחקות.

de8820a6b7152da270ddd87ca0f3a241

Ashley Goldberg

הלידה

רגיל

IMG_0078

אחר כך אני יולדת אותה. הכאב מוחק בסמרטוט לח את כל המראות, השנים. ההווה נמתח כמו גופי, רחב, אינסופי. עכשיו אני חזק באמצע עכשיו והיא בתוכי מוכנה ואני מוכנה. בואי, נעשה את זה יחד. את ואני. אנחנו מכירות כבר תשעה חודשים, ואני יודעת שהיא נחושה, עקשנית, חכמה. כל לילה, משבוע עשרים, אני מניחה כף יד חמה על בטני ומחכה, מבקשת ממנה רק אות, סימן, תגובה והיא נותנת. ילדה נדיבה. ומה היא יודעת עליי? שאני אוהבת אותה, שחיכיתי לה תמיד. אחר כך מתאספות סביבי האימהות שלי, מתקבצות חיות ומתות מכל המקומות והזמנים. באות מהכפרים הנידחים בערבות הרוסיות הידעוניות, המיילדות, המרפאות בלחשים ובכוסות רוח, הרוקחות בעשבים, המכשפות הבהירות והמכשפות הכהות, הן באות לעזור לי לחצות את הצר שבגבולות, נותנות לי מזוודה שיש בה כל מה שאישה כמותי צריכה, נשיקה רכה, זכות צעקה, דרכון לארץ האימהות, הנה, הן באות, אמה של סבתי ששמה ציפורה וכולם קראו לה פייג'לה והיא ידעה לחשים שיכולים לרפא או להרע ואמה של אמי ששמה מרים וכולם קוראים לה מרה והיא קוראת בכפות ידיים עברים ועתידות ואמי ששמה לאה ועיניה רכות ואני קוראת לה הו אימא, חברותיי הטובות שומרות אותי, גיסותיי, חמותי, אחת אחותי. הן אומרות, תדחפי, תדחפי. אחר כך אני צועקת ומתפללת לכל סוגי האלוהים. בודהה, ג'יזס, אללה, אלואימה, אלוהים! אחר כך באים בלבן מלאכים – אחיות, מיילדות, רופאים. המכשירים קשים וקרים. אחר כך אני פוחדת מרוב כל הבצער תלדי ואוחזת חזק בזרועות החזקות של אביך, אהובי. אחר כך, שעות נדמות ימים, את נולדת ממני, ילדה אמיתית, ומניחים אותך על חזי, ואת בוכה ואני בוכה, הלבבות שלנו הומים. שתינו מכוסות במים ודם ויזע דמעות וכל הקרומים. אחר כך אני קוראת לך בשמך הראשון נעמי ואז בשמך השני, התמידי, בתי, ומלטפת ברוך את גווך המושלם, הזעיר. העולם הזה יפה הוא יפה ולפתע נדיב ואיך קרה לי הנס הזה וזכיתי ובאת. ופלאי.

(הטקסט הזה, שכתבתי בחודש השישי להריוני, מוקדש לרופאה שלי, ד"ר רקפת יואלי-אולמן, שהצילה את חיי ביותר ממובן אחד ולצוות האחיות והרופאים של מחלקת הריון בסיכון בבית החולים תל השומר, שפועלים ללא לאות, ימים ולילות, כדי לאפשר לחיים חדשים לקרות).

הרהור על הקלות הבלתי נסבלת של הפיטורין

רגיל

אחר כך הם מפטרים אותה. הם יכולים לעשות את זה די בקלות. זה מה שהם עושים. מייעלים מחלקות. פותחים חלונות ומנערים בני אדם כאילו היו ציפות או סדינים. פירורים. מפטרים מזכירות שעובדות אצלם שמונה שנים. אימהות עם משכנתא ושלושה ילדים.
הם יכולים לעשות הרבה דברים, למשל להוריד את הו״ו מהעובדים כדי לייצר זן חדש, משודרג, של עבדים. אנשים שיגידו רק כן ויכינו בדיוק במידה, בשעה היעודה, וכל שעה יעודה לשרת ולהרכין, קפה חזק או תה פטל צמחים. הם יכולים גם לסלק בבת אחת את הוותיקים, שהתחילו בזמן שלעובדים בארץ הזו היו תנאי עבודה בסיסיים. אנשים שעבדו אצלם עשרים שנה מושלכים הצידה כמו שקים של תפוחי אדמה מדי בשלים. למה? ככה. כי הם יכולים.
באותו זמן הם בונים לעצמם בתים פרטיים מפוארים עם תקרות גבוהות כמו כנסיות וברכות מים צלולים וגינות של עצי זית ננסיים. אוי, כמה מרגשים אותם צמחי התבלין, המרווה והזעתר, הלואיזה והנענע. זה מזכיר להם את הפשטות היפה של החיים. והם מרהטים את בתי המידות ברהיטים מאיטליה, כי רק באיטליה יודעים לעשות רהיטים, והולכים למסעדות שמכינות חציל בטחינה ב-229 שקלים, לא כולל לחם (לא צריך להגזים), ולוקחים שיעורים פרטיים ביוגה ובמדיטציה. נושמים ונושפים. זה כדי שהם יהיו רגועים כשהם מפטרים אותה. גם בלי שימוע ובלי מניעים.
בקיץ הם יקחו את כל המשרד לטורקיה או לרודוס, מלונות חבל״ז הכל כלול כולל בופה עם בורקס אסלי פינוקים. בכל שעות היום, גם בעלות השחר – ארטיקים חופשי לילדים. משימות גיבוש ומסיבות כיבוש כשכולם משתכרים ולשנייה וחצי אין מעמדות ואין קומות ואין טובים יותר ופחות טובים. בשמיים הגבוהים ינצנצו לא חמישה, הם יתלו, כי הם יכולים להרשות לעצמם, ירח עגול ומושלם כמו פנינה וכיפה עדינה של זהב כוכבים. עם לוגו המשרד, כמובן, מוטבע בפונט דקיק על העבים. והם יביאו את אדיר מילר וישלמו לו אלפים כדי שיחקה את השותפים הבכירים, אפילו את השותף העליון, שכמעט לא יודעים מי הוא מרוב שהוא חצי, אולי אפילו שלושת רבעי, אלוהים וכל זה כדי שיצחקו וישכחו לרגע שגם הם, כולם, כולכם, אם לא תקימו ועדים, מועמדים מיד ובדיעבד, עוד שנה, עוד חמש, עוד עשרים, לזריקה, השלכה, השפלה, לדחיפה ממצוק בלי מצנח ובלי חבלים.
ואחרי כל זה הם מפטרים אותה והיא מתקשרת בוכה ואחרי השיחה אני נזכרת שכשהיינו ילדות, היא קטנה ממני בשש שנים, גם אני רציתי להיפטר ממנה כי היא הלכה אחרי לכל מקום, ואמרתי לאימא, אבל למה דווקא אני צריכה לשמור עליה תמיד ואימא אמרה, כי את אחותה הגדולה ואת יכולה לעשות את זה. זה התפקיד. בלילות הקרים הייתי שומעת את עקביה הקטנים מתקרבים ואז אותה עומדת מעליי ומביטה בעיניים חומות עד שאני פוערת את פוך השמיכה ונותנת לה להיכנס ולהפוך למה שאנחנו באמת, שתי כפיות מאותו סט, צמודות לעד במגרת סכינים.

אלינה שפיסלוב

אלינה שפיסלוב

היונה

רגיל

אורה כותבת על “הארכיברית” מאת ענת לוין (אפיק) לפני כמה ימים נזכרתי בקטע הזה: “אני צריכה להיות מדויקת. ומוכנה. תחילה יש לחלק את הסימנים לקבוצות. בקבוצה של הסימנים הרגילים אני יכולה להכניס את המבט, זה יכול להיות קצר, שתי שניות נחשב מבט? שלא לדבר על מבט והשהיה קלה של העיניים או המבט והסבת ראש והחזרת […]

via סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים “מילתא” ממליצים על ספריהם של ענת לוין ופרידריך דירנמט — קורא בספרים

אני זוכרת שפעם כתבתי ספר שיכול להיות שהוא הספר הזה, שאורה פה כותבת עליו כל כך יפה. שישבתי שעות ארוכות בתוך השנים, אחרי העבודה בבית או בקפה, רוכנת על כל משפט, בוררת מילים כמו שבוררים אבנים קטנות מתוך אורז. בישלתי על אש קטנה. רציתי שיהיה מלוח, מתוק, חמוץ, טעים. אני זוכרת שהייתי בודדה, והיה מי, לפעמים אני, שאמר לי, לכי יחידה אל המילים. כבר ידעתי אז שבחדרים של הכתיבה אין איש, בהתחלה הם זעירים וככל שאת הולכת, נפתחות דלתות להיכלות הגדולים. אבל רוב הזמן הדלתות סגורות והחלונות שבורים והרוח פורעת וילונות וסדרים ואת מרגישה כמו האישה האחרונה בעולם, משוגעת שמדביקה אות לאות, שמאוהבת בנקודותיים, שמתלבטת שבועיים אם להשתמש בעבר או הווה, יחיד או רבים. אחר כך הספר ראה את האור ובאו אנשים. מי שבא, התמקם בתוכו כמו בעלהבית. נכנס ויצא. אני כבר ארזתי צידה, מוכנה להמשיך במסע. הקוראים בספרייה לא אהבו אותו, הם ביקשו המלצה על ספרים קלים ונתתי. מויס, סווטיצקי, קראוס-וינר. יש לך את החדש של דב אלפון? יש. את הארכיברית השבתי למקומו הנכון. בינות למדפים, בלמ״ד. לוין. לידו שמתי את ״אישה בשמלה ירוקה״, של מיה לוי-ירון, שזה הספר שהכי אהבתי בשנה שחלפה, מעשה של אמנות אמת תפורה ביד חזקה ומקסים. אחרים כתבו מכתבים. פרשנויות. ביקורות. גילו לי יבשות חדשות שרק קוראים מגלים. אחר כך העולם בחוץ נעשה סמיך כמו חלב על האש וגלש. הכל נעשה טיפה טו מאצ׳. התגעגעתי לדף שהוא לבן וחיוור ויחיד ונואש. סגרתי את הדלת, טרקתי תריסים. אחרי זמן מה חזרו השירים. מעשה שהתחיל בילדות. בשכיבה על שטיח או חצי ישיבה על כורסא אדמונית. לצדי עיפרון אפור, ומחק ומחברת דפתר עם פסים. אוכלת ביסלי מתוך שקית. שותה זיפ. וחשבתי אז, בת 8, בת 10, בת 13, שהעולם ישר כמו מישור ואם הולכים מספיק רחוק, מגיעים. חשבתי שאוטובוס 174 יכול לעצור בתחנה של הכוכבים. בת 20 חשבתי שעד גיל 30 אטוס בכדור פורח עד מדגסקר, אקרא את כל הספרים שנכתבו, שהעולם יחריב את עצמו או שישתרר, ואפילו לרגע, שלום עולמי. חשבתי גם שאין בעולם כולו אדם שיאהב אותי כפי שאני. וטעיתי. אחר כך עברו הרבה שנים. לא ידעתי איך לחיות אבל חייתי. לפני שהלכתי לספרייה, הנחתי את שאריות הסלסולים הכתומים (כי ברביקיו הכי טעים) על גדות המרפסת, בשביל היונים ובאה יונה, עכשיו אני חושבת שאולי אורה שלחה אותה מארץ מילתא, אולי זאת אורה בעצמה שנתגלגלה לתוך כנפיים, מקור, מעוף, נוצות. והיא, מה אכפת לה לציפור הזאת מזכרונות על כתיבת ספרים, הרכינה ראש וניקרה לה בפנאן בפירורים.

(תודה רבה לאורה מחנות הספרים מילתא ברחובות ולירין כץ מקורא בספרים)

הרהור על מקומה של האישה הכותבת בעידן הגברי

רגיל

הגברים הם באו אל הגברים. הם שאלו, מה שלומך, גבר? וואלה, פ'סדר. הגברים טפחו זה לזה בחיבה על שכם. הם אמרו אחד לשני, אחלה, אחלה ספר. הם כתבו ביקורות מעולות אחד על השני, הכתירו את ההם, גם את עצמם תוך כדי, קיסרים. הגברים נפגשו במוסך בני או בתולעת ספרים, שתו אספרסו חזק עם כוסית סודה בצד כדי להוכיח שהם בסטייל יעני, מוצ'ו גברים. הם היו אחראים על מדורים והאשנבים שלהם היו תמיד סגורים, בין שתיים לארבע ובין ארבע לשש, כל הלילות וכל הימים. לגברים היה כובע קסמים והם שלפו משם רובים וארנבים. וירו. ואז שמו על האש והדליקו פחמים. הגברים אהבו ירחים, כוכבים, שברי אניות, היסטוריות גדולות, גם שדיים גדולים. אחרי שעת ההרהורים, הגברים מזגו לעצמם משקה מאה אחוז ספירט, הם רצו להראות זה לזה מה זה כשלא נשברים. אחר כך הם השתינו את זה בעמידה והציצו מתא לתא, לראות למי יותר, הם רצו קילומטרים כדי להגדיל נפחים ולהשאיר את עצמם מרוכזים בלסדר זה לזה משרות וכיבודים והרצאות ומשכורות וביטוח מנהלים. הגברים ניהלו ממשלות וצבאות וערים ופקולטות וחוגים ומשרדי עורכי דין והוצאות ספרים ופסטיבלי שירה ואגודות סתרים וכתבי עת שאפשר להרוג איתם מישהי אם זורקים מגובה מתאים, הם היו הקבלנים של המציאות שלך, את מבינה? זה אימא לא סיפרה לך כשהיית קטנה (למה, אימא?), שכמו אבותיהם, הם יבנו במיוחד בשבילך כלוב של בשר שתקרתו לבם. הם היו העם ואת היית מיעוט לא ממש קטן, אבל הם נתנו לך, הם נתנו, בתנאי שלא תעשי יותר מדי רעש, לגעת בשירים. רק תעשי טובה, קצרים. ובלי פצעי פצעים, בלי סנטימנטים, כלומר, בלי רגשות מיותרים. שירים גבריים שנשענים על חומרים שכתבו עוד ועוד ועוד גברים. במקרים נדירים הם הסכימו, קיבלת אישורים, לכתוב שירה נוירוטית, רק מאמי (הו מאמי), בלי ביוגרפיה ובלי קיטורים. או אירוטית. זה תמיד עשה את זה למבקרי הספרות, שגם הם, אכבר גברים. וגם לסתם מבקרים. זה הרי בדיוק הזמן, טוב שבאתְ, למדעי הפטמות, דגדגנים. אנחנו היינו עבורם חיות משונות, כלבות או שועלות או חתולות או פרפרים, היינו צריכות להיות קטנות כל כך, להצטמצם בהברות, במהדורות, באיברים, תכניסי ת'בטן! חזקי את השרירים, עשי הכל כדי להתאים למה שהם חושבים שמתאים לך, כלומר הוורוד פוקסיה הזה ממש מקסים, פרסמי איזה שיר בסגנון עדות הנשים באנתולוגיה לשירת נשים שלא תעשה מי יודע מה רעש כי בדיוק מצאו קשיש בן תשעים שבשנות השישים כתב שיר אחד, אבל רבאק, איזה שיר מרשים, ממש קאנוני, שיוכנס לאלתר ובדיעבד לתוכנית הלימודים. ולמרות הכל ומשום מה ובאופן אידיוטי לחלוטין ואפילו שהם חשבו שזה, כל החרא הלבבי הזה, הם קראו לאהבה נופת צופים, השתוקקנו בכל לבנו לעזאזל כמה אהבנו את הגברים.

יוד

רגיל

יוד

אֲנִי מוֹסִיפָה יוּ"ד לַמִּילָה פְּרִידָה, כְּמוֹ שֶׁלִּמַּדְתְּ אוֹתִי
וּמִתְכַּסָּה בַּשְּׂמִיכוֹת שֶׁנָּתַתְּ בַּחֹרֶף שֶׁעָבָר, יְרֻקָּה וּכְחֻלָּה
וְלוֹבֶשֶׁת אֶת הַטַּיְץ הַמְּנֻמָּר שֶׁאַתְּ דַּוְקָא שׂוֹנֵאת
וּבַשַּׂקִּיק לַעֲבוֹדָה – שְׁנֵי תַּפּוּחִים אֲבָל אָכַלְתִּי עוּגִיּוֹת
אִם נִהְיֶה שְׁמֵנוֹת, אַתְּ מְבִינָה? יִהְיֶה מֵאִתָּנוּ עוֹד.

אֵלּוּ הַיְּסוֹדוֹת שֶׁלָּנוּ:
כַּסְפִּית (אֲנִי)
כֶּסֶף (אַתְּ)
כַּדּוּר (עוֹפֶרֶת)
He (הֲבָנוֹת)

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵאֲנָשִׁים זָרִים
וְהֵם זָזִים, נוֹתְנִים לִי לַעֲבֹר בִּלְעָדַיִךְ
אֲנִי עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ הַיָּמִים עוֹבְרִים
בַּלֵּילוֹת הַכְּחֻלִּים אֲנִי מוֹרַחַת
קְרֶם עַל הַפָּנִים, יוֹד עַל מַרְפֵּקִים
שֶׁמָּא אַזְקִין אוֹ אַחְלִיק בַּחֲלוֹם יַלְדָּהּ
לְבַדָּהּ וּבְלִי מֵשִׁים בָּרְחוֹבוֹת כָּל הַדֶּרֶךְ
הַבַּיְתָה אָרוּץ, מִתְיַפַּחַת מְאֹד.

2014