קטגוריה: Uncategorized

הגן

רגיל

איך לשוב מתוך הגוף אל הרוח איך לצאת מתוך החתך של הניתוח לפתח הספרייה איך לבוא מתוך לילות בלי שינה אל אלימות האור איך לנצח את רגש האשמה על אי ההנקה בכוח הקריאה איך להפנות עורף למלמולים, פטפוטים רכים שלך, לעמוד כך ישר עם הפנים אל המילים, פירות שבתוכם גלעין קשה כמה קשות המילים שאת עוד לא יודעת איך לצאת מתוך כפות ידייך אני לא רוצה לצאת מתוך כפות ידייך איך לחזור מתוך ההווה התמידי מתוך המידה המדויקת של הדברים אל ארצם של האנשים הגבוהים איך להבין את מה שהם אומרים ומה הם אומרים מתחת למה שהם אומרים למה הם מתכוונים נעמי איך אני יכולה לחזור מהידיעה המרעישה על היותך אל אי הידיעה של העולם איך לצאת מחדרים בריח חלב בריח קקי בריח לביבות איך יוצאים מחללים מלאים בובות וקוביות וסוסות נדנדנה עם עין אחת פקוחה עין אחת עצומה איך לצאת מתוך השתיקה אל השיחה איך להתרחק מהריח שלך אני כלום בלי הריח שלך העיניים כפות הידיים הכתפיים הזעירות איך ייתכנו כתפיים כל כך זעירות ואיך יוכלו למשא שהן עתידות לשאת איך לצאת מי יגיד לי איך לצאת בלי החיוך הזה עם ארבע השיניים הלבנות איך שאת אוכלת בננה מצביעה על הכלבים את זה! על העצים עץ לימון מי יידע איך לחתוך לך מלפפון לאורך ואז לחצי ואז החצי של החצי איך לצאת מהבית ולחשוב אותך מחפשת נעמדת מול תריסים פתוחים איך לחזור אל הבל החיים מה שווים הספרים המשפטים שאני מזיזה ומזיזה כמו מטומטמת הירידה הזאת במורד השורות המחברות מה הן שוות אני מדברת על כפות ידייך

28.2.2018

אמא ובת

שמועות

רגיל

1

שמעתי על אישה אחת שהחליפה את החברה הכי טובה שלה בכלבה. היא אמרה לה, את כלבה. ולקחה כלבה אמיתית. היא קראה לכלבה בשם פרטי ובשם חיבה ולחברה לא קראה עוד. ובאמת, בניגוד לחברה, שעשתה המון לכלוך עם הרגשות וכל החרא הזה שאי אפשר לאסוף בשקיות, הכלבה הייתה צייתנית ונקייה ושקטה מאוד. ומה קרה לחברה? שום דבר נורא. רק לפעמים, בלילות של ירח מלא, היא עמדה לבדה בחלון, יחידה מול לוע הלילה, וייללה.

2

שמעתי על גבר אחד ששכב עם אישה שאינה אשתו. למען האמת, היא הייתה אחותה של אשתו שחודש קודם לכן איבדה במפתיע את בעלה. אשתו שלחה אותו, נושא סירים וממחטות, לנחם את האלמנה הטרייה וזו פתחה את הדלת עדויה דמעות. שמעתי על עוד גבר ששכב עם החברה הכי טובה של אשתו. הסיפור הזה נגמר גם כן רע, אבל פחות.

3

שמעתי בדיחה לא כל כך טובה

 

4

שמעתי על איש אחד שכשהיה ילד חלה מאוד. לקחו אותו לרופא היחיד בעיירה. האמת היא שהרופא לא היה באמת רופא, הוא רק יצא נער למלחמה וכשחזר ידע איך עוצרים דם מגוף של פצוע ואיך מחזירים לאנשים מתים את הנשימה ובגלל שהוא נראה כמו איש בן 90, אנשים התחילו להאמין שהוא כבר רופא זקן וחכם, וכשלקחו את הילד אליו, הוא באמת היה כמעט בן 90 ומרוב השנים הוא נעשה די רופא ומישש בידיים יבשות כמו קלפים את כל האיברים, בדק באצבעות רועדות את הדופק, התכופף בקושי רב, הניח אוזן על החזה הקטן וכשקם אמר: "דלקת ריאות". ונבהלו, חשבו שלא יחזיק מעמד, לא הרופא, אם כי גם הרופא לא נראה מי יודע מה, הילד. ואז שלחו מברק מסניף הדואר היחיד בעיירה לדודים מאמריקה ואחרי שבוע קיבלו משלוח אקספרס מיוחד – קופסת קרטון ובתוכה שלושה תפוזים עטופים בד דק. על כל תפוז הודבקה מדבקה עגולה שנכתבה עליה מילה בשפה שהילד לא ידע. והילד אכל את שלושתם, אביו קילף והושיט לו פלח פלח ואפילו אחד לא אכל בעצמו, רק הביט איך העסיס ניגר על הסנטר הקטן ובאצבע אסף את הטיפות והניח על שפתי הילד. וכשנגמרו הפלחים אמו הכינה מהקליפות ריבה מתוקה, שמרחו על פרוסה עבה של לחם שחור. וגם את זה הוא זלל. זמן רב אחר כך הוא עוד שמר את הנייר החום שבו נעטפה החבילה, עליו הדביק את המדבקות העגולות ומפעם לפעם היה מוציא ומסתכל על המילה. נדמה היה לו שאם רק ידע לפענח את האותיות הזרות, את שם המקום המדויק, ישלחו לו משם עוד ועוד תפוחים של זהב והוא היה מתרכז כל כך עד שהתעייף ואז נרדם והנייר החום חבוק כמו דוב בזרועותיו. זה קרה ברוסיה, אחרי המלחמה.

 

5

שמעתי על איש אחד שאשתו ביקשה ממנו לרדת לזרוק זבל והוא ירד עם השקית ולא חזר הביתה שלושה חודשים. לא קראתי את זה בספר, למרות שיכולתי. זה הוא סיפר לי. עמדתי מולו, מחכה לשמוע איך זה נגמר הסיפור הזה, איך יכול להיגמר סיפור כזה, מחכה לסיום כאילו אני עצמי האישה שנעזבה, עומדת במטבח מול קרש החיתוך עם כפות ידיים מלבינות שאוחזות חזק בשיש.

21148908_1944970402388374_8264933033732210688_n(1)

הרהור קצר על הקריאה

רגיל

את מתבוננת בכריכה. הספר שאת מחזיקה הוא בית שאת יכולה לקנות גם אם בחיים עצמם אין לך כסף לשכירות. השורה הראשונה בעמוד הראשון היא דלת כניסה ואת עומדת בצדה האחד, תוהה אם כדאי לעשות צעד. מה מחכה לך בפנים? דרמה או מתח. עבר מוכר או עתיד דמיוני. רומן בדוי או אמיתי. הרפתקאות, סיפורים. מישהו כתב במיוחד בשבילך חיים אחרים.

את עומדת לבדך לפני הדלת. גם כשתיכנסי תהיי לבדך כי זה מה שהספרות מציעה לך – הפסקה. היא מכבה לרגע את האור מהביוגרפיה הפרטית שלך, מהסיפורים שאת מספרת לעצמך, ומדליקה פנס שמופנה אל עבר ביוגרפיות אחרות. היא מלמדת אותך שאין רק דרך אחת לחיות.

עוד מעניקה לך הספרות את מתנת הלבדיות. בעידן שבו מצווה לשמור על קשר – תעני למייל, תשיבי SMS, לייק כבר עשית? – הספר מאפשר לך נתק זמני. בקריאתו, הזמן שלך שב לשעונך ואת יכולה להיות, אפילו לרגע קט, בינך לבינך. מתי לאחרונה יצאת לדייט עם עצמך? בינות לדפים אינך חשה בדידות כי בדמיונך מצטיירות דמויות, אנשים ונשים ונופים וחיות. מה הן עושות שם? בדיוק מה שאת עושה, מה שעשו בני אנוש מההתחלה – הלכו ושבו, חיפשו חום ואור. דיברו ושתקו. נלחמו. שנאו-אהבו.

בספרו "מחשבות לעצמי" (הוצאת נהר) כותב לך מרקוס אורליוס, קיסר רומא ואחד הפילוסופים הסטואים החשובים, "אל תטריד עצמך; האם מישהו חטא לך? לעצמו חטא. אירע לך דבר מה? טוב ויפה. הן כל הקורה אותך הוקצה ונשזר בחוט חייך עוד מימי ראשית העולם. כללו של דבר: החיים קצרים, יש להפיק תועלת מן ההווה בשיקול דעת ובצדק. היה פיכח ורגוע".

אבל איך תהיי פיכחת ורגועה כשכל רגע נתון עלולה לפרוץ מלחמה? כשרבים כל כך סובלים ברעב, במחלות, באונס, בפליטות? איך תירגעי כשיש עשר משפחות ששולטות בכלכלת מדינה וכשני מיליון אנשים מתחת לקו העוני? כשאת קוראת, את לא מפנה לכל זה עורף, להיפך. הספרות, כמו פנלופה שמחכה לאהובה בסבלנות, טווה בחוט חזק, שקוף טלאים של התנגדות. בעידן של רעש ופרובוקציות זולות, בעת הצעקה, בארץ כלכלת השחיתויות, במקום שבו כולנו הפכנו מוצרים שאפשר לתייג או לקנות, הספרות, שהיא העבודה של הרוח, היא לחישה עמוקה, הכרחית. כשהיא טובה, היא מפרקת מצגי שווא של אמת מזויפת וחושפת את מה שמצוי מתחת לעור המציאות, את הוורידים, הנימים, הדם. היא מאפשרת לך להניח לרגע את תרמיל המשא, לסלק את קולות הסרק, להגביר את העולם.

אם תדפקי על דלת של ספר, כל ספר, יהיה מי שיפתח, שיזמין פנימה, שיגיד לך, כמו המשורר ישראל אלירז, שהעצב הוא עונת מעבר שתחלוף. שילמד אותך איך לחבק את המילה המפחידה "פתאום". שיספר לך שהבז, שבו התבונן הסופר ג'ון א. בייקר במשך שנים רבות, הוא בדיוק כמוך. פוחד מפני הבלתי צפוי. שיזכיר לך, כמו נורית זרחי, שהמציאה עבורך את המכשפה הבלתי נשכחת תנינה ש"חוסר ביטחון זה גם כן סוג של ביטחון".

הספר הזה שאת אוחזת, שיש בו סבך של עלילה, תפניות לא צפויות או התבוננות צלולה, הוא לפעמים נקודת יציאה ממבוך היומיום. באותה נשימה, ספר טוב תמיד מניח על הדף שאלה בלי תשובה. הוא מזכיר לך שהספרות לא תמיד יכולה לעזור, אבל לפעמים כל כך טוב שהיא קרובה.

פורסם במדור הדעות של 'מעריב' ב-7.9.17

http://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-587140

הרהור בחודש הראשון של החיים החדשים

רגיל

פעם, לפני שנים, בחיים אחרים, כתבת ילד ממילים. עכשיו יש לך ילדה עשויה נשימות. ואת עושה גם אם לא תמיד יש לך מושג מה לעשות. את מאכילה, מחתלת, מחבקת, מנשקת, מערסלת, מתפעלת, מוחאת כף ושרה שירים עם מילים מטופשות כמו צירם בירם בירם בום. או יופי של מילים כמו בארץ סין גר צ'ן סו לין בבית עם גינה ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה. גם לך, כי לפני כמעט שנה התקשרו ממשרד הניסים להודיע שזכית בלוטו של היקום, יש בת קטנה. רוב הזמן את פועלת שלווה אבל לפעמים מתעוררת בך מפלצת מחשבה (בנדנה סכין עם קת כסף עבה) ואת חושבת שאת עוד לא מספיק אימא או אימא לא מספיק טובה.

איך עושה אימא? מה

אף אחד לא מפזר פירורים שמובילים לבקתה עשויה דברי מתיקה. אין מורה עם גיר ולוח וכיתה. שום שלטים לא מורים לך  – לכי ימינה, בכיכר תסתובבי ואם תמשיכי ישר עד הסוף, תגיעי לנקודה שבה תדעי בדיוק מה. והרי התינוקת שלך נולדה שלמה גם בלי הוראות הרכבה.

אז איך זה שאת פוחדת?

את פוחדת שהיא חלום שחלמת ותכף יצלצל שעון. את פוחדת שהיא גוזל של ציפורים ותנועה לא נכונה תשבור כנפיים. את פוחדת שאנשים זרים יפתחו עליה עין עגולה. את פוחדת שתקלקלי אותה. בלילות לבנים את חושבת על האימהות הסוריות שמפוררות לחם ומוסיפות מים כי אין להן חלב להאכיל את התינוקות. את חושבת מה עושות נשים הרות שחוצות ימים בסירות הצלה רעועות. את חושבת על בתי היתומים בעיירות הספר של ארצות רחוקות, שם ילדים קשורים ימים לכיסאות, את חושבת על הילדות הסיניות שלא נותנים להן צ׳אנס לחיות. איזה מין מחשבות יש לך? את מתכופפת ומריחה את עורפה של הילדה. יש לה ריח של עוגיות.

בלילות ללא כוכב

אימהות כל העולם

קוראות זו לזו בקוד

המורס של האהבה:

קו נקודה קו פליז

קו הלפ נקודה

בחוץ אוויר מלא ציפורים ושמיים פריכים כחולים על העצים פרחים בוורוד ובורגונדי פורשים עלי כותרת כמו חצאיות והעלים רוקדים עם חיפושיות פרת משה ברוחות עננים קלים וריחות עוגות פרג-קינמון-תפוזים וחברות טובות שמתקשרות לשאול מה ניש ובאות לבקר, נושאות שמלות כותנה זעירות. זו העונה החדשה של חייך והשמשות יפות, ואף על פי כן, יש רגעים שבהם העולם נמלא דמעות שקופות.

אימא בישלה דייסה / נתנה לאבא / נתנה לסבתא / נתנה לילדה / ומי אבודה?

חודש וחודשיים עוברים. בתוך הזמנים המשתנים אתן מסתדרות. היא מלמדת אותך להיות אימא שלה ואת מלמדת אותה להיות בת. שתי תלמידות. אחת שמנמנה ששערה חום פשוט ואחת זעירה עם שיער בצבע תות. מתיקותה, אגודלך בכפותיה הקטנות. בבוקר, ממיטתה, היא מביטה בך במבט צלול וכחול ושקט מאוד ואת אומרת לה, מה בחורה רצינית כמוך עושה במקום כזה? ואת צוחקת. את תעשי לה מקום בעולם בנשיקות. זה מה שתעשי. ואז שתיכן צוחקות.

de8820a6b7152da270ddd87ca0f3a241

Ashley Goldberg

הלידה

רגיל

IMG_0078

אחר כך אני יולדת אותה. הכאב מוחק בסמרטוט לח את כל המראות, השנים. ההווה נמתח כמו גופי, רחב, אינסופי. עכשיו אני חזק באמצע עכשיו והיא בתוכי מוכנה ואני מוכנה. בואי, נעשה את זה יחד. את ואני. אנחנו מכירות כבר תשעה חודשים, ואני יודעת שהיא נחושה, עקשנית, חכמה. כל לילה, משבוע עשרים, אני מניחה כף יד חמה על בטני ומחכה, מבקשת ממנה רק אות, סימן, תגובה והיא נותנת. ילדה נדיבה. ומה היא יודעת עליי? שאני אוהבת אותה, שחיכיתי לה תמיד. אחר כך מתאספות סביבי האימהות שלי, מתקבצות חיות ומתות מכל המקומות והזמנים. באות מהכפרים הנידחים בערבות הרוסיות הידעוניות, המיילדות, המרפאות בלחשים ובכוסות רוח, הרוקחות בעשבים, המכשפות הבהירות והמכשפות הכהות, הן באות לעזור לי לחצות את הצר שבגבולות, נותנות לי מזוודה שיש בה כל מה שאישה כמותי צריכה, נשיקה רכה, זכות צעקה, דרכון לארץ האימהות, הנה, הן באות, אמה של סבתי ששמה ציפורה וכולם קראו לה פייג'לה והיא ידעה לחשים שיכולים לרפא או להרע ואמה של אמי ששמה מרים וכולם קוראים לה מרה והיא קוראת בכפות ידיים עברים ועתידות ואמי ששמה לאה ועיניה רכות ואני קוראת לה הו אימא, חברותיי הטובות שומרות אותי, גיסותיי, חמותי, אחת אחותי. הן אומרות, תדחפי, תדחפי. אחר כך אני צועקת ומתפללת לכל סוגי האלוהים. בודהה, ג'יזס, אללה, אלואימה, אלוהים! אחר כך באים בלבן מלאכים – אחיות, מיילדות, רופאים. המכשירים קשים וקרים. אחר כך אני פוחדת מרוב כל הבצער תלדי ואוחזת חזק בזרועות החזקות של אביך, אהובי. אחר כך, שעות נדמות ימים, את נולדת ממני, ילדה אמיתית, ומניחים אותך על חזי, ואת בוכה ואני בוכה, הלבבות שלנו הומים. שתינו מכוסות במים ודם ויזע דמעות וכל הקרומים. אחר כך אני קוראת לך בשמך הראשון נעמי ואז בשמך השני, התמידי, בתי, ומלטפת ברוך את גווך המושלם, הזעיר. העולם הזה יפה הוא יפה ולפתע נדיב ואיך קרה לי הנס הזה וזכיתי ובאת. ופלאי.

(הטקסט הזה, שכתבתי בחודש השישי להריוני, מוקדש לרופאה שלי, ד"ר רקפת יואלי-אולמן, שהצילה את חיי ביותר ממובן אחד ולצוות האחיות והרופאים של מחלקת הריון בסיכון בבית החולים תל השומר, שפועלים ללא לאות, ימים ולילות, כדי לאפשר לחיים חדשים לקרות).

הרהור על הקלות הבלתי נסבלת של הפיטורין

רגיל

אחר כך הם מפטרים אותה. הם יכולים לעשות את זה די בקלות. זה מה שהם עושים. מייעלים מחלקות. פותחים חלונות ומנערים בני אדם כאילו היו ציפות או סדינים. פירורים. מפטרים מזכירות שעובדות אצלם שמונה שנים. אימהות עם משכנתא ושלושה ילדים.
הם יכולים לעשות הרבה דברים, למשל להוריד את הו״ו מהעובדים כדי לייצר זן חדש, משודרג, של עבדים. אנשים שיגידו רק כן ויכינו בדיוק במידה, בשעה היעודה, וכל שעה יעודה לשרת ולהרכין, קפה חזק או תה פטל צמחים. הם יכולים גם לסלק בבת אחת את הוותיקים, שהתחילו בזמן שלעובדים בארץ הזו היו תנאי עבודה בסיסיים. אנשים שעבדו אצלם עשרים שנה מושלכים הצידה כמו שקים של תפוחי אדמה מדי בשלים. למה? ככה. כי הם יכולים.
באותו זמן הם בונים לעצמם בתים פרטיים מפוארים עם תקרות גבוהות כמו כנסיות וברכות מים צלולים וגינות של עצי זית ננסיים. אוי, כמה מרגשים אותם צמחי התבלין, המרווה והזעתר, הלואיזה והנענע. זה מזכיר להם את הפשטות היפה של החיים. והם מרהטים את בתי המידות ברהיטים מאיטליה, כי רק באיטליה יודעים לעשות רהיטים, והולכים למסעדות שמכינות חציל בטחינה ב-229 שקלים, לא כולל לחם (לא צריך להגזים), ולוקחים שיעורים פרטיים ביוגה ובמדיטציה. נושמים ונושפים. זה כדי שהם יהיו רגועים כשהם מפטרים אותה. גם בלי שימוע ובלי מניעים.
בקיץ הם יקחו את כל המשרד לטורקיה או לרודוס, מלונות חבל״ז הכל כלול כולל בופה עם בורקס אסלי פינוקים. בכל שעות היום, גם בעלות השחר – ארטיקים חופשי לילדים. משימות גיבוש ומסיבות כיבוש כשכולם משתכרים ולשנייה וחצי אין מעמדות ואין קומות ואין טובים יותר ופחות טובים. בשמיים הגבוהים ינצנצו לא חמישה, הם יתלו, כי הם יכולים להרשות לעצמם, ירח עגול ומושלם כמו פנינה וכיפה עדינה של זהב כוכבים. עם לוגו המשרד, כמובן, מוטבע בפונט דקיק על העבים. והם יביאו את אדיר מילר וישלמו לו אלפים כדי שיחקה את השותפים הבכירים, אפילו את השותף העליון, שכמעט לא יודעים מי הוא מרוב שהוא חצי, אולי אפילו שלושת רבעי, אלוהים וכל זה כדי שיצחקו וישכחו לרגע שגם הם, כולם, כולכם, אם לא תקימו ועדים, מועמדים מיד ובדיעבד, עוד שנה, עוד חמש, עוד עשרים, לזריקה, השלכה, השפלה, לדחיפה ממצוק בלי מצנח ובלי חבלים.
ואחרי כל זה הם מפטרים אותה והיא מתקשרת בוכה ואחרי השיחה אני נזכרת שכשהיינו ילדות, היא קטנה ממני בשש שנים, גם אני רציתי להיפטר ממנה כי היא הלכה אחרי לכל מקום, ואמרתי לאימא, אבל למה דווקא אני צריכה לשמור עליה תמיד ואימא אמרה, כי את אחותה הגדולה ואת יכולה לעשות את זה. זה התפקיד. בלילות הקרים הייתי שומעת את עקביה הקטנים מתקרבים ואז אותה עומדת מעליי ומביטה בעיניים חומות עד שאני פוערת את פוך השמיכה ונותנת לה להיכנס ולהפוך למה שאנחנו באמת, שתי כפיות מאותו סט, צמודות לעד במגרת סכינים.

אלינה שפיסלוב

אלינה שפיסלוב