היונה

רגיל

אורה כותבת על “הארכיברית” מאת ענת לוין (אפיק) לפני כמה ימים נזכרתי בקטע הזה: “אני צריכה להיות מדויקת. ומוכנה. תחילה יש לחלק את הסימנים לקבוצות. בקבוצה של הסימנים הרגילים אני יכולה להכניס את המבט, זה יכול להיות קצר, שתי שניות נחשב מבט? שלא לדבר על מבט והשהיה קלה של העיניים או המבט והסבת ראש והחזרת […]

via סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים “מילתא” ממליצים על ספריהם של ענת לוין ופרידריך דירנמט — קורא בספרים

אני זוכרת שפעם כתבתי ספר שיכול להיות שהוא הספר הזה, שאורה פה כותבת עליו כל כך יפה. שישבתי שעות ארוכות בתוך השנים, אחרי העבודה בבית או בקפה, רוכנת על כל משפט, בוררת מילים כמו שבוררים אבנים קטנות מתוך אורז. בישלתי על אש קטנה. רציתי שיהיה מלוח, מתוק, חמוץ, טעים. אני זוכרת שהייתי בודדה, והיה מי, לפעמים אני, שאמר לי, לכי יחידה אל המילים. כבר ידעתי אז שבחדרים של הכתיבה אין איש, בהתחלה הם זעירים וככל שאת הולכת, נפתחות דלתות להיכלות הגדולים. אבל רוב הזמן הדלתות סגורות והחלונות שבורים והרוח פורעת וילונות וסדרים ואת מרגישה כמו האישה האחרונה בעולם, משוגעת שמדביקה אות לאות, שמאוהבת בנקודותיים, שמתלבטת שבועיים אם להשתמש בעבר או הווה, יחיד או רבים. אחר כך הספר ראה את האור ובאו אנשים. מי שבא, התמקם בתוכו כמו בעלהבית. נכנס ויצא. אני כבר ארזתי צידה, מוכנה להמשיך במסע. הקוראים בספרייה לא אהבו אותו, הם ביקשו המלצה על ספרים קלים ונתתי. מויס, סווטיצקי, קראוס-וינר. יש לך את החדש של דב אלפון? יש. את הארכיברית השבתי למקומו הנכון. בינות למדפים, בלמ״ד. לוין. לידו שמתי את ״אישה בשמלה ירוקה״, של מיה לוי-ירון, שזה הספר שהכי אהבתי בשנה שחלפה, מעשה של אמנות אמת תפורה ביד חזקה ומקסים. אחרים כתבו מכתבים. פרשנויות. ביקורות. גילו לי יבשות חדשות שרק קוראים מגלים. אחר כך העולם בחוץ נעשה סמיך כמו חלב על האש וגלש. הכל נעשה טיפה טו מאצ׳. התגעגעתי לדף שהוא לבן וחיוור ויחיד ונואש. סגרתי את הדלת, טרקתי תריסים. אחרי זמן מה חזרו השירים. מעשה שהתחיל בילדות. בשכיבה על שטיח או חצי ישיבה על כורסא אדמונית. לצדי עיפרון אפור, ומחק ומחברת דפתר עם פסים. אוכלת ביסלי מתוך שקית. שותה זיפ. וחשבתי אז, בת 8, בת 10, בת 13, שהעולם ישר כמו מישור ואם הולכים מספיק רחוק, מגיעים. חשבתי שאוטובוס 174 יכול לעצור בתחנה של הכוכבים. בת 20 חשבתי שעד גיל 30 אטוס בכדור פורח עד מדגסקר, אקרא את כל הספרים שנכתבו, שהעולם יחריב את עצמו או שישתרר, ואפילו לרגע, שלום עולמי. חשבתי גם שאין בעולם כולו אדם שיאהב אותי כפי שאני. וטעיתי. אחר כך עברו הרבה שנים. לא ידעתי איך לחיות אבל חייתי. לפני שהלכתי לספרייה, הנחתי את שאריות הסלסולים הכתומים (כי ברביקיו הכי טעים) על גדות המרפסת, בשביל היונים ובאה יונה, עכשיו אני חושבת שאולי אורה שלחה אותה מארץ מילתא, אולי זאת אורה בעצמה שנתגלגלה לתוך כנפיים, מקור, מעוף, נוצות. והיא, מה אכפת לה לציפור הזאת מזכרונות על כתיבת ספרים, הרכינה ראש וניקרה לה בפנאן בפירורים.

(תודה רבה לאורה מחנות הספרים מילתא ברחובות ולירין כץ מקורא בספרים)

הרהור על מקומה של האישה הכותבת בעידן הגברי

רגיל

הגברים הם באו אל הגברים. הם שאלו, מה שלומך, גבר? וואלה, פ'סדר. הגברים טפחו זה לזה בחיבה על שכם. הם אמרו אחד לשני, אחלה, אחלה ספר. הם כתבו ביקורות מעולות אחד על השני, הכתירו את ההם, גם את עצמם תוך כדי, קיסרים. הגברים נפגשו במוסך בני או בתולעת ספרים, שתו אספרסו חזק עם כוסית סודה בצד כדי להוכיח שהם בסטייל יעני, מוצ'ו גברים. הם היו אחראים על מדורים והאשנבים שלהם היו תמיד סגורים, בין שתיים לארבע ובין ארבע לשש, כל הלילות וכל הימים. לגברים היה כובע קסמים והם שלפו משם רובים וארנבים. וירו. ואז שמו על האש והדליקו פחמים. הגברים אהבו ירחים, כוכבים, שברי אניות, היסטוריות גדולות, גם שדיים גדולים. אחרי שעת ההרהורים, הגברים מזגו לעצמם משקה מאה אחוז ספירט, הם רצו להראות זה לזה מה זה כשלא נשברים. אחר כך הם השתינו את זה בעמידה והציצו מתא לתא, לראות למי יותר, הם רצו קילומטרים כדי להגדיל נפחים ולהשאיר את עצמם מרוכזים בלסדר זה לזה משרות וכיבודים והרצאות ומשכורות וביטוח מנהלים. הגברים ניהלו ממשלות וצבאות וערים ופקולטות וחוגים ומשרדי עורכי דין והוצאות ספרים ופסטיבלי שירה ואגודות סתרים וכתבי עת שאפשר להרוג איתם מישהי אם זורקים מגובה מתאים, הם היו הקבלנים של המציאות שלך, את מבינה? זה אימא לא סיפרה לך כשהיית קטנה (למה, אימא?), שכמו אבותיהם, הם יבנו במיוחד בשבילך כלוב של בשר שתקרתו לבם. הם היו העם ואת היית מיעוט לא ממש קטן, אבל הם נתנו לך, הם נתנו, בתנאי שלא תעשי יותר מדי רעש, לגעת בשירים. רק תעשי טובה, קצרים. ובלי פצעי פצעים, בלי סנטימנטים, כלומר, בלי רגשות מיותרים. שירים גבריים שנשענים על חומרים שכתבו עוד ועוד ועוד גברים. במקרים נדירים הם הסכימו, קיבלת אישורים, לכתוב שירה נוירוטית, רק מאמי (הו מאמי), בלי ביוגרפיה ובלי קיטורים. או אירוטית. זה תמיד עשה את זה למבקרי הספרות, שגם הם, אכבר גברים. וגם לסתם מבקרים. זה הרי בדיוק הזמן, טוב שבאתְ, למדעי הפטמות, דגדגנים. אנחנו היינו עבורם חיות משונות, כלבות או שועלות או חתולות או פרפרים, היינו צריכות להיות קטנות כל כך, להצטמצם בהברות, במהדורות, באיברים, תכניסי ת'בטן! חזקי את השרירים, עשי הכל כדי להתאים למה שהם חושבים שמתאים לך, כלומר הוורוד פוקסיה הזה ממש מקסים, פרסמי איזה שיר בסגנון עדות הנשים באנתולוגיה לשירת נשים שלא תעשה מי יודע מה רעש כי בדיוק מצאו קשיש בן תשעים שבשנות השישים כתב שיר אחד, אבל רבאק, איזה שיר מרשים, ממש קאנוני, שיוכנס לאלתר ובדיעבד לתוכנית הלימודים. ולמרות הכל ומשום מה ובאופן אידיוטי לחלוטין ואפילו שהם חשבו שזה, כל החרא הלבבי הזה, הם קראו לאהבה נופת צופים, השתוקקנו בכל לבנו לעזאזל כמה אהבנו את הגברים.

יוד

רגיל

יוד

אֲנִי מוֹסִיפָה יוּ"ד לַמִּילָה פְּרִידָה, כְּמוֹ שֶׁלִּמַּדְתְּ אוֹתִי
וּמִתְכַּסָּה בַּשְּׂמִיכוֹת שֶׁנָּתַתְּ בַּחֹרֶף שֶׁעָבָר, יְרֻקָּה וּכְחֻלָּה
וְלוֹבֶשֶׁת אֶת הַטַּיְץ הַמְּנֻמָּר שֶׁאַתְּ דַּוְקָא שׂוֹנֵאת
וּבַשַּׂקִּיק לַעֲבוֹדָה – שְׁנֵי תַּפּוּחִים אֲבָל אָכַלְתִּי עוּגִיּוֹת
אִם נִהְיֶה שְׁמֵנוֹת, אַתְּ מְבִינָה? יִהְיֶה מֵאִתָּנוּ עוֹד.

אֵלּוּ הַיְּסוֹדוֹת שֶׁלָּנוּ:
כַּסְפִּית (אֲנִי)
כֶּסֶף (אַתְּ)
כַּדּוּר (עוֹפֶרֶת)
He (הֲבָנוֹת)

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵאֲנָשִׁים זָרִים
וְהֵם זָזִים, נוֹתְנִים לִי לַעֲבֹר בִּלְעָדַיִךְ
אֲנִי עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ הַיָּמִים עוֹבְרִים
בַּלֵּילוֹת הַכְּחֻלִּים אֲנִי מוֹרַחַת
קְרֶם עַל הַפָּנִים, יוֹד עַל מַרְפֵּקִים
שֶׁמָּא אַזְקִין אוֹ אַחְלִיק בַּחֲלוֹם יַלְדָּהּ
לְבַדָּהּ וּבְלִי מֵשִׁים בָּרְחוֹבוֹת כָּל הַדֶּרֶךְ
הַבַּיְתָה אָרוּץ, מִתְיַפַּחַת מְאֹד.

2014

חדר (שיר כבר ישן, פרשנות חדשה) + הזמנה

רגיל

חדר

אַחַר כָּךְ יָצָאתָ מֵחַיַּי
כְּמוֹ שֶׁיּוֹצְאִים מֵחֶדֶר
פָּשׁוּט

עוּגִיּוֹת שָׁבוּ לַקֻּפְסָאוֹת
הַתֵּה לַקּוּמְקוּם, סֻּכָּר לַקֻּבִּיּוֹת
הַדְּמָעוֹת חָזְרוּ לַשַּׂקִּיּוֹת (לֹא. לַדְּמָעוֹת
יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת, יוֹרְדוֹת), הַשָּׁנִים
קָפְאוּ בְּלוּחוֹת עַל מְקָרֵר, מוּצְמָדוֹת
בְּמַגְנֵט (פִּיצָה, אַייפֶל, אִינְסְטָלָטוֹר אָמִין).
אָדָם מַמְתִּין תָּמִיד לִנְקִישָׁה עַל הַדֶּלֶת,
לְמִכְתָּב בַּתֵּבָה (תְּלוּנָה, בַּקָּשָׁה, הַתְרָאָה
רִאשׁוֹנָה, אַחֲרוֹנָה, אַהֲבָה).

חִכִּיתִי זְמַן מָה לְאוֹת,
אֲבָל בְּחַלּוֹן נוֹבֶמְבֶּר עָמַד שָׁקֵט,
לֹא תָּלוּי בְּדָבָר
נוֹף.

%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%a8-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%9e%d7%9f

איור: מיתר הופמן. מתוך התערוכה "תמיד יש מישהו בבית" שמוצגת בימים אלו במוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה

 הזמנה

%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99-%d7%a9%d7%a4%d7%a2

הנסיעה

רגיל

הנסיעה

כָּל הָעוֹלָם פָּנִים וְגֵּוִים, בְּטָנִים וּפִיּוֹת –
פְּגִישׁוֹת וּפְרֵידוֹת, רָעָב גָּדוֹל, נְשִׁיקוֹת

כָּל הָעוֹלָם הֲלִיכוֹת וִישִׁיבוֹת, קִימוֹת וְקִידוֹת
כַּדּוּרֵי הַרְגָּעָה, סַמֵי הֲזָיָה, צִפֹּרְנָיִם כְּסוּסוֹת

לִפְעָמִים הָעוֹלָם זָז – תַּבִּיטִי – אָמַר אַבָּא – מִשְּׂמֹאל הַשָּׂדוֹת
אַתְּ שׁוֹמַעַת אֶת רִשְׁרוּשׁ הֶעָלִים? אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת תְּפִיחַת הַפֵּרוֹת

הָעוֹלָם הַזֶּה נִיצָּנֵי שַׁדַּיִים, בִּרְכַּיִם כוֹאֲבוֹת
אַחַר כָּךְ – הוּא גְּבָרִים וְנָשִׂים וְאִי הֲבָנוֹת
לִפְנֵי כֵן – כָּל הָעוֹלָם יְלָדוֹת

כָּל הָעוֹלָם אֱלֹהִים אַדִּירִים, פְּתַח לִי, תְּחִנּוֹת וּתְפִלּוֹת

הָעוֹלָם אֲנָשִׁים שֶׁמַּגִּיעִים בְּמַחֲצִית הַלַּיְלָה –
בִּמְטוֹסִים, אֳנִיּוֹת, רַפְסוֹדוֹת אוֹ סִירוֹת
רַק חֶלְקָם מַגִּיעִים כִּי חֲגוֹרוֹת הַהַצָּלָה מְחֹרָרוֹת
וְהָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל כֻּלּוֹ סִירָה רְעוּעָה וְצַר מְאֹד

הָעוֹלָם מִנְּהָרוֹת, כּוֹרִים, כּוֹבְשִׁים וּפְלִיטוֹת, רוֹאֵי חֶשְׁבּוֹן וּמַזְכִּירוֹת.
נַהֲגֵי מַשָּׁאִיוֹת. עֲבוּרָם הָעוֹלָם מִסְדְּרוֹן אָרֹךְ

הָיֹה הָיָה פַּעַם עוֹלָם שֶׁהָיִית בּוֹ יַלְדָּהּ וְקָרְאוּ לוֹ מִטְבָּח
אִמָּא אָפְתָה שָׁם עוּגִיּוֹת לוּקוּם וְעוּגִיּוֹת שׁוֹשַׁנִים שֶׁאַבָּא קָרָא שוֹשָׁנוֹת.
כְּשֶׁאָכַלְתְּ מֵהֶן, נִמְלָא הָעוֹלָם עַד גְּדוֹתָיו כְּמוֹ כּוֹס חָלָב, חֲלוֹמוֹת

בְּרֵאשִׁית נִבְרָא לוֹ עוֹלָם, נִדְלְקוּ נְגוֹהוֹת,
נוֹצָק אָדָם, לִבּוֹ – תֹּהוּ בֹּהוּ, תְּהוֹמוֹת

גַּם בַּמַּשָּׁאִית שֶׁל אַבָּא דָּלְקוּ פָּנָסִים כִּמְאוֹרוֹת וְנְסַעְתֶּם הָלְאָה, הַכְּבִישׁ נִמְתָּח עוֹד
וְעוֹד (אַבָּא אָמַר, אִם בָּא שׁוֹטֵר, תִּתְכּוֹפְפִי מַהֵר). מָתַי נַגִּיעַ, אַבָּא? נְסַעְתֶּם שָׁעוֹת

הָעוֹלָם כּוֹכָבִים וִירָחִים וּשְׁמָשׁוֹת וּגְשָׁמִים וְסוּפוֹת וְאָבוֹת
שֶׁמַּעֲבִירִים מֶלֶט לְמִפְעָלִים, כָּל הַיָּמִים וְכָל הַלֵּילוֹת, בַּיָּדַיִם בּוֹנִים אֶת הֶעָרִים הַגְּדוֹלוֹת

וּמָה אַתְּ עוֹשָׂה בַּיָּדַיִם שֶׁלָּךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה?
יֵשׁ יָמִים שֶׁבָּהֶם אֲנִי עֲרוּמָה בָּעוֹלָם וְאָז כָּל הָעוֹלָם אֶצְבָּעוֹת

כָּל הָעוֹלָם רַעַשׁ וְהָמוֹן בָּרְחוֹבוֹת, וּבַחֲדָרִים שׁוֹתְקוֹת
הַנָּשִׁים הַגְּבוֹהוֹת, אַל תִּשְׁתֹּקְנָה, הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם צְעָקוֹת

הָעוֹלָם הַזֶּה עֹנִי וַעֲבוֹדָה סְבִיב הַשָּׁעוֹן, אַבָּא, אֲנִי
כְּבָר לֹא מִתְכּוֹפֶפֶת כְּשֶׁבָּאוֹת הַמַּכּוֹת, סֻכָּר בְּתִפְזֹרֶת אוֹ קֻבִּיּוֹת,
מַיִם מְשַׁנִּים צוּרָה, מְכוֹנִיּוֹת, חֲרָקִים אֲדֻמִּים, לְמָשָׁל, חִפּוּשִׁיוֹת
פָּרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וּסְתָם חִפּוּשִׁיוֹת

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְחֲדֵרָה הַבֹּקֶר כְּבָר עָלָה, מָרַחְתָּ אָבוֹקָדוֹ יָרֹק עַל לֶחֶם לָבָן.
פִּזַּרְתָּ מֶלַח עִם הָאֶצְבָּעוֹת. זֶה הָיָה טָעִים מְאֹד, אַבָּא

הָעוֹלָם מִלִּים, עֵטִים, סַכִּינִים, שׁוֹטִים, נוֹצוֹת מָה זֶה הָעוֹלָם
הַזֶּה, אַבָּא? אוּלַי זוֹ נְסִיעָה אֲרֻכָּה שֶׁל אִישׁ עָיֵף וְיַלְדָּהּ עִם צָמוֹת.

 

תינוקת 2

משאית, תינוקת, אבא, 1974

הרהור בתחילת יוני והזמנה

רגיל

IMG_20160330_163748

היה לך מזל. החיים נשארו פחות או יותר אותו הדבר. נסעת ב-63. הלכת לספרייה. היית נעימה ושירותית, בסוף שנה נתנו לך ציונים. סימנו וי במקומות הנכונים. עוד מעט תקבלי קביעות ואז תהיי קבועה. היו לך גם ימים עצובים, כתבת בבת אחת את אותה הודעה לכל החברים, "לאן הולכים?". לא הלכת רחוק, מקסימום לסופר, קנית אגסים. פעם בשנה, לקראת יום ההולדת, קנית גם תכשיט. השנה זו טבעת בצורת לב. הלב שלך קיבל מכות, לא אגרופים, לא סטירות או בעיטות במפשעה, לא, רק הזהב מעצמו מעט דהה אבל לפעמים באה בגוף הפתעה. למשל, דרור בחלון. או פיטנגו בגינה. היו לך שני חודשים אהובים כל שנה: מאי וספטמבר. בחלון התחלפה עונה בעונה. בממשלה – שר חדש התמנה, החליפו ריפוד, הורידו תמונה. בחדר שכתבת בו היה תמיד ריח שושנים וכמיהה. שנים חיכית ומה שרצית לא קרה. אבל קרו לך דברים אחרים. למשל, שחָיִית. לפעמים היית חדר שנכנס אליו ילד רטוב שיורד יחף מסירה, עטוף חגורת הצלה באיכות גרועה. לפעמים ילדה. לא. רק לא ילדה, אני לא רוצה לדמיין איפה הייתה מה עשתה מה עשו לה. לך עצמך היה מזל, כבר אמרתי – לא דפיקה באמצע לילה; לא סטירה; לא קת מונפת; לא סירה – בהתחלה היית פשוט זעירה ואז ילדה ואז צעירה, גידלת את עצמך בזמן הנכון לתוך הדברים. בסך הכל קרו לך שנות השמונים. חגורות עבות וחותלות סגולות משוק רמלה-לוד (זה אימא קנתה), אסימונים, מכתביות, סנדלים עם קשירה. אמרת יפה (זה אימא לימדה) סליחה, בבקשה ותודה, במיוחד לנהגי אוטובוסים אמרת, הם לקחו אותך מאסף היישר לתוך החיים, עלית וירדת, שילמת במטבעות קטנים. אחר כך עברו השנים. עכשיו כבר אין כרטיסיות, מכתביות, אסימונים, רק מכתבים מהבנק, העירייה, חברת החשמל. כולם מבקשים שלמונים. את ממשיכה לנסוע מפה לשם, להמתין בתחנות לקווים עמוסים. את שמה לב שאנשים נעשו יותר ויותר קשים. הם מסתכלים, כולם בבת אחת, במסכים ולא קמים. גם לא לנשים בהריון. את קמה, לעתים נדירות קמים לך, אבל זה רק כי תקעת חתיכה נוספת של עוגת לייקח. וזה אפילו לא היה כל כך טעים. את מנסה להתרגל למצבים המשתנים של החיים שלך, לזה שאת אישה חזקה בעולם חלש של גברים. יש דברים יותר גרועים. אז מה אם הגוף שלך הולם שוב ושוב על הקירות הלבנים של הימים. פִתחו לי. הרי לפעמים הם פותחים. בלילות את מדברת עם הלילה בשפה השחורה של הלילה, שָה, את אומרת לו, נעה קדימה ואחורה כמו אימהותייך, חושבת על כל האימהות שנעות עכשיו בדרכים, עטופה בגלימה קרועה של כוכבים את נושקת ללילה כאילו הוא בנך, שַן, שרה לו שירים.

והנה ההזמנה

אם תלחצו על התמונה תגיעו לאתר הפסטיבל ולשלל האירועים. אני אשתתף באירוע התל אביבי בחמישי הקרובפסטיבל תיקון

קומי

רגיל

קוּמִי                                                                                                                                            לאיילה

אַתְּ תָּקוּמִי מֵהָאַהֲבָה כְּמוֹ מִמַּחֲלָה קָשָׁה

שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֲמִשָּׁה סִימְפְּטוֹמִים:
מַבָּט, תְּשׁוּקָה, מַגָּע, אַתָּה, אִשָּׁה.

אֵין לְזֶה תְּרוּפָה, קוּמִי

תִּפְתְּחִי אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת, תָּבוֹא רוּחַ חֲדָשָׁה
לְאַוְרֵר סָדִין, שְׂמִיכָה, צִפָּה, שְׁתֵּי צִפִּיּוֹת.

תַּעַרְכִי אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּלִי סַכִּין, רַק כַּפִּיּוֹת.
תֹּאפִי עוּגוֹת פֶּטֶל בְּתַבְנִיּוֹת חַד פַּעֲמִיּוֹת.

קוּמִי כְּבָר, תִּקְבְּעִי פְּגִישׁוֹת:
רוֹפֵא מִשְׁפָּחָה, רוֹפֵא שִׁנַּיִם, מְתַקֵּן לְבָבוֹת.

מִגּוּפֵךְ הַמֻּכְרָח תִּמְחֲקִי כָּל סִימָן וְכָל אוֹת:
כָּאן נָשַׁקְתָּ, כָּאן הָרַעַד, בַּלָּשׁוֹן חוֹלַלְנוּ מְהוּמוֹת.

תַּפְסִיקִי לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ לְשָׁוְא בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת:
חֲנוּת שֶׁל גְּלִידָה. סְפָרִים. לוֹבִּי מְלוֹנוֹת.

בִּסְמַרְטוּט רָטֹב תִּמְחֲקִי אֶת כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת.
הוּא קִלֵּף תַּפּוּז וְהוֹשִׁיט לָךְ חֵצִי, קְחִי. אֶת זֶה הֲכִי תִּמְחֲקִי.

חַכִּי לִפְנֵי שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת מִכְתָּבִים.
תִּתְאַפְּקִי. תִּשְׁתַּדְּלִי לֹא לְהָרִים אֲפַרְכָּסוֹת.

קַמְתְּ? עַכְשָׁו תַּפְסִיקִי לְנַסּוֹת.

הַכִּסּוּפִים הֵם הַחֵטְא וְהָעֹנֶשׁ.
הֵם הָעֹנֶג וְהַשּׁוֹט.

בַּמַּרְאָה הַיְּחִידָה הוּא לֹא יִרְאֶה אוֹתָךְ עוֹד,
פָּנַיִךְ הַשְּׁבוּרוֹת.

עַכְשָׁו אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת שֶׁהַמֶּרְחָק בֵּין אוֹהֵב לְאוֹיֵב הוּא אוֹת.
וְאוֹי.

כָּךְ אוֹ כָּךְ, הַכֹּל יִשְׁכַּךְ.
לֹא מַמָּשׁ. זְמַן לֹא רוֹפֵא, הוּא רַק עוֹבֵר, חוֹלֵף כָּךְ סְתָם.

לְאַט, בִּכְאֵב, תָּסִירִי קְרוּם קָשֶׁה שֶׁל לֵב אֲדַמְדַּם.
מָה שֶׁפָּעַם בְּךָ בְּכֹחַ, יוֹסִיף וְיִפְעַם בְּחֻלְשָׁה.

אַחַר כָּךְ תָּקוּמִי נְחוּשָׁה בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ מַלְכוּת גּוּפֵךְ,
בְּכָל חֲדָרַיִךְ, בְּבַת אַחַת, תַּדְלִיקִי אוֹרוֹת.

אַחַר כָּךְ תַּחְלֹפְנָה גַּם עָלַיִךְ עוֹנוֹת
גּוּפְךָ יְצַמֵּחַ מֵחָדָשׁ עַלְעָלִים, עֲלָווֹת, עֲנָפִים, פֵּרוֹת.

אַחַר כָּךְ תִּכָּתְבִי מֵחָדָשׁ בְּסֵפֶר הַנָּשִׁים אוֹת אַחַר אוֹת
תִּהְיִי שׁוּב הָאַיָּלוֹת שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת.

יד