ספטמבר

רגיל

ספטמבר ואת מתגעגעת לאנשים שפעם אהבת וכעת פניהם מיטשטשות בזכרונך. אנשים שאהבו אותך ועבר להם או שעברו בחייך והשאירו תמונה אחת ברורה או הרבה תמונות דוהות. שנים ושעות. ספרים וחולצות.

מישהו נתן לך פעם קערית עץ דקה, שבה את שמה טבעות. היה ערב שבו ניתנה לך המתנה הזאת. מישהו הושיט כף מלאה הבטחות ואת נטלת. אחר כך, זמן רב אחר כך, נשבר מה שעבר ביניכם ופניתם כל אחד לכיוונו, כאילו ישנו כיוון. אחרי שנים הוא חזר בחלום נושא עציץ, מנחה שצומח בה עץ צעיר בעל פריחה. שוחחתם מתוך קרבה של אנשים מכירים. על העץ ועל צמיחה ועל דברים אחרים.

ממה עשויים געגועים? מלח, כרוב, תפוחי אדמה, על הגז, אש קטנה. געגועים הם אוכל של עניים.

מישהי ישבה איתך פעם בבר ברחוב לבונטין והרמתן כוסית אחרי כוסית. הלילה הסמיך. לפעמים אנשים נותנים לך מלוכה, אפילו ללילה, ואת שמחה, גם אם מעבר לפינה ממתינות לך פרעות, מהפכה.

הכי גרועים הם אלו שמתים פתאום, ולא הספקת להגיד סליחה. על מה סליחה? למה תמיד את מרגישה אשמה? המתים הלכו לקצה האיבוד, אבל לפעמים הם שבים וממתינים לך בפינות רחוב, למשל באבן גבירול פינת שאול המלך ואת נרעדת בדרך לעבודה.

אם זו לא היתה קלישאה, היית מדמה את עצמך לנהר. מי ששחה בו פעם אחת יודע את מיקומו על המפה. כל עוד יש אור, הוא יכול לחזור.

תתני לו לחזור?

מה מלמדים אותך האנשים שאיבדת? שהגעגוע הוא הבן הבכור של הזיכרון והוא יחיה הרבה אחריו.
הם גם מלמדים אותך לא להשאיל ספרים. לא לנסוע לטיולים של יותר מיום אחד עם אנשים שיש להם פעוטות. לא לקבוע קפה עם אנשים שלא אוכלים עוגיות. לא לסמוך על משוררות.

מישהי אמרה לך פעם שהיא חשבה אותך אחת והסתבר לה שאת אחרת. למה את מתכוונת? לא איבדת אותה והיא לא איבדה אותך. פשוט (כי לפעמים זה פשוט) שוחחתן על הטווח האנושי ואכלתן סלט לח במטבח המשרדי.

את מאבדת לא רק אנשים. גם מפתחות ללוקרים בסיפריות ציבוריות. סיסמאות לאתרים של ביטוח תאונות אישיות. צמידי רגל (בעיקר בים; המצאה טיפשית) וטבעות נישואין.

מישהו מה זה משנה מי ואם בכלל פגשת אותו הרי אחר כך כך וכך שנים אבל באותו רגע שפגשת או לא פגשת אותו, חשבת שלא תוכלי לחיות בלעדיו. אבל טוב מאוד, אפשר לומר שאפילו ביתר שאת, חיית.

ישראל אלירז כותב: ״מתי למדתי, מה שאבד לי / אינו בהכרח אבוד? // זה מה שהיה הוא המה / הזה שלא יסתיים / לעולם״. הוא צודק.

אי אפשר לאבד את מה שאף פעם לא היה שלך
אבל היה
בראש זה אומר בראש ולא היה
אה

ספטמבר והרוח מתאמנת כבר זמן מה בתרגילי נשיבה. בסוף היא תכניע את הקיץ או שקיץ מעצמו ייכנע והאוויר ימלא ציפורים וסליחות. עוד מעט שוב בחירות, למי את מצביעה? את כבר מזמן לא מרימה את היד וזוקרת את האצבע כאילו את יודעת את התשובה. העולם הוא לא כיתה, את הולכת בתוך אוויר כאילו הוא אספלט, זו את האבודה.

Josef and Jacob Hoflehner East China Sea"East China Sea" by Joseph&Jacob Hoflehner

ירח

רגיל

ירח

אם מישהו ישאל אותה למה, היא תגיד. לא שמישהו ישאל. זה קרה מזמן וכל השאלות שאפשר לשאול כבר נשאלו על-ידי אנשים שיודעים לשאול שאלות. ובכל מקרה, 'למה' הם לא שאלו. שאלו מתי, איך, מה, הם רצו לדעת את הפרטים, לא את הסיבות. כי אין סיבות. כי דברים קורים. למה? ככה.

כולן גזרו. הן לא שלטו בזה. עשו הכול כדי להיות כמו כולן, כלומר ללבוש את מה שכולן לובשות ובאותו האופן שבו הן לובשות את זה. בנונשלנטיות, כאילו לא אכפת להן מהמבט. אבל המבט, זה כל מה שהיה אכפת להן. הכי חשוב בעבורן היה להיות נראות, כלומר ראויות למבט. המאמץ, גם עליו היא חושבת. כמה מאמץ כדי להתאים את המכנסיים לחולצה לגופייה לשמלה לחצאית לחזייה וכל זה בלי שיורגש כל מאמץ. הנחישות. היא נסעה לשוק הפשפשים בשני קווים וקנתה את השרוואל הסגול ואת החולצה השחורה. היא רצתה שהרכישה הזאת, בכסף שהרוויחה מהטיפים בקפה שֶׁרי במדרחוב, תבדיל אותה מכולן ותהפוך אותה אחת איתן בבת-אחת ובאוטובוס חזרה היא כבר החליטה שהיא לא תגזור.

זה קרה מזמן. היא תוהה מה קרה להן, לגוזרות ולתופרות ולחובבות החצאיות ההודיות הארוכות או הניטים על חולצות הג'ינס הצמודות. גם הן ודאי התחתנו וילדו שלושה ילדים ועברו לערי פרבר מנומנמות והן חיות חיים טובים בלי סודות ובלי שאלות.

היא לקחה את המספריים לחדר שלה וישבה על השטיח רכונה. כולן גזרו, היא גזרה. כמו טטל'ה היא גזרה. אולי קצת יותר מכולן. לא בגלל שהתכוונה לגזור יותר, פשוט גזרה. ואז לבשה את החולצה ומתוכה עלתה הכתף, כמו ירח לבן, עגולה. יכול להיות שעד אז בכלל לא הבחינה שיש לה כתף. עכשיו היא הורידה והרימה את החולצה בצד זה ובצד זה, מנסה לבחון במראה איזו כתף ראויה יותר למבט. והניחה באלכסון את תיק הבד הרקום שגם אותו קנתה בפשפשים כי ראתה אחד ממש דומה, אבל לא יותר מדי, אצל אורנה כץ. ויצאה לכיוון העבודה, רצה, כמעט עפה, כדי לא לאחר ולא לראות את הפרצוף החמוץ של חגי שבמשמרת שלו הכריח את המלצריות להחזיר את הלחמניות שלא נאכלו לשק הלחמניות הטריות והגיש מעט מאוד ביצה על צלחת שחורה ממש גדולה. כי זה היה במודה אז, ההגשה. צורת ההגשה.

כתף מציצה כמו יונה ביישנית מתוך החולצה. זו סיבה? איזו מין סיבה זו? אז מה הסיבה? היא נרעדת כשהיא חושבת על הילדה, אבל על איזו ילדה?

כל מה שקרה אחר-כך היא כבר סיפרה לאנשים ששאלו אותה. הם רשמו את כל מה שהיא אמרה. המשמרת שנגמרה, ההצעה לטרמפ, ההסכמה. היא לא הכירה אותו, סתם לקוח מזדמן שאמר לה שהחולצה שלה יפה. היא לא סיפרה, כי לא שאלו, שאחרי שנגמרה העיר ונגמרו הבניינים, הכתף כבר לא זזה. והיא לא זזה. רק האדמה זזה והירח עמד מעל עגול מיוזע.

(התפרסם השבוע בגיליון מיוחד של המוסך שמוקדש למלגאיות תוכנית פרדס, 2018)

הגן

רגיל

איך לשוב מתוך הגוף אל הרוח איך לצאת מתוך החתך של הניתוח לפתח הספרייה איך לבוא מתוך לילות בלי שינה אל אלימות האור איך לנצח את רגש האשמה על אי ההנקה בכוח הקריאה איך להפנות עורף למלמולים, פטפוטים רכים שלך, לעמוד כך ישר עם הפנים אל המילים, פירות שבתוכם גלעין קשה כמה קשות המילים שאת עוד לא יודעת איך לצאת מתוך כפות ידייך אני לא רוצה לצאת מתוך כפות ידייך איך לחזור מתוך ההווה התמידי מתוך המידה המדויקת של הדברים אל ארצם של האנשים הגבוהים איך להבין את מה שהם אומרים ומה הם אומרים מתחת למה שהם אומרים למה הם מתכוונים נעמי איך אני יכולה לחזור מהידיעה המרעישה על היותך אל אי הידיעה של העולם איך לצאת מחדרים בריח חלב בריח קקי בריח לביבות איך יוצאים מחללים מלאים בובות וקוביות וסוסות נדנדנה עם עין אחת פקוחה עין אחת עצומה איך לצאת מתוך השתיקה אל השיחה איך להתרחק מהריח שלך אני כלום בלי הריח שלך העיניים כפות הידיים הכתפיים הזעירות איך ייתכנו כתפיים כל כך זעירות ואיך יוכלו למשא שהן עתידות לשאת איך לצאת מי יגיד לי איך לצאת בלי החיוך הזה עם ארבע השיניים הלבנות איך שאת אוכלת בננה מצביעה על הכלבים את זה! על העצים עץ לימון מי יידע איך לחתוך לך מלפפון לאורך ואז לחצי ואז החצי של החצי איך לצאת מהבית ולחשוב אותך מחפשת נעמדת מול תריסים פתוחים איך לחזור אל הבל החיים מה שווים הספרים המשפטים שאני מזיזה ומזיזה כמו מטומטמת הירידה הזאת במורד השורות המחברות מה הן שוות אני מדברת על כפות ידייך

28.2.2018

אמא ובת

שמועות

רגיל

1

שמעתי על אישה אחת שהחליפה את החברה הכי טובה שלה בכלבה. היא אמרה לה, את כלבה. ולקחה כלבה אמיתית. היא קראה לכלבה בשם פרטי ובשם חיבה ולחברה לא קראה עוד. ובאמת, בניגוד לחברה, שעשתה המון לכלוך עם הרגשות וכל החרא הזה שאי אפשר לאסוף בשקיות, הכלבה הייתה צייתנית ונקייה ושקטה מאוד. ומה קרה לחברה? שום דבר נורא. רק לפעמים, בלילות של ירח מלא, היא עמדה לבדה בחלון, יחידה מול לוע הלילה, וייללה.

2

שמעתי על גבר אחד ששכב עם אישה שאינה אשתו. למען האמת, היא הייתה אחותה של אשתו שחודש קודם לכן איבדה במפתיע את בעלה. אשתו שלחה אותו, נושא סירים וממחטות, לנחם את האלמנה הטרייה וזו פתחה את הדלת עדויה דמעות. שמעתי על עוד גבר ששכב עם החברה הכי טובה של אשתו. הסיפור הזה נגמר גם כן רע, אבל פחות.

3

שמעתי בדיחה לא כל כך טובה

 

4

שמעתי על איש אחד שכשהיה ילד חלה מאוד. לקחו אותו לרופא היחיד בעיירה. האמת היא שהרופא לא היה באמת רופא, הוא רק יצא נער למלחמה וכשחזר ידע איך עוצרים דם מגוף של פצוע ואיך מחזירים לאנשים מתים את הנשימה ובגלל שהוא נראה כמו איש בן 90, אנשים התחילו להאמין שהוא כבר רופא זקן וחכם, וכשלקחו את הילד אליו, הוא באמת היה כמעט בן 90 ומרוב השנים הוא נעשה די רופא ומישש בידיים יבשות כמו קלפים את כל האיברים, בדק באצבעות רועדות את הדופק, התכופף בקושי רב, הניח אוזן על החזה הקטן וכשקם אמר: "דלקת ריאות". ונבהלו, חשבו שלא יחזיק מעמד, לא הרופא, אם כי גם הרופא לא נראה מי יודע מה, הילד. ואז שלחו מברק מסניף הדואר היחיד בעיירה לדודים מאמריקה ואחרי שבוע קיבלו משלוח אקספרס מיוחד – קופסת קרטון ובתוכה שלושה תפוזים עטופים בד דק. על כל תפוז הודבקה מדבקה עגולה שנכתבה עליה מילה בשפה שהילד לא ידע. והילד אכל את שלושתם, אביו קילף והושיט לו פלח פלח ואפילו אחד לא אכל בעצמו, רק הביט איך העסיס ניגר על הסנטר הקטן ובאצבע אסף את הטיפות והניח על שפתי הילד. וכשנגמרו הפלחים אמו הכינה מהקליפות ריבה מתוקה, שמרחו על פרוסה עבה של לחם שחור. וגם את זה הוא זלל. זמן רב אחר כך הוא עוד שמר את הנייר החום שבו נעטפה החבילה, עליו הדביק את המדבקות העגולות ומפעם לפעם היה מוציא ומסתכל על המילה. נדמה היה לו שאם רק ידע לפענח את האותיות הזרות, את שם המקום המדויק, ישלחו לו משם עוד ועוד תפוחים של זהב והוא היה מתרכז כל כך עד שהתעייף ואז נרדם והנייר החום חבוק כמו דוב בזרועותיו. זה קרה ברוסיה, אחרי המלחמה.

 

5

שמעתי על איש אחד שאשתו ביקשה ממנו לרדת לזרוק זבל והוא ירד עם השקית ולא חזר הביתה שלושה חודשים. לא קראתי את זה בספר, למרות שיכולתי. זה הוא סיפר לי. עמדתי מולו, מחכה לשמוע איך זה נגמר הסיפור הזה, איך יכול להיגמר סיפור כזה, מחכה לסיום כאילו אני עצמי האישה שנעזבה, עומדת במטבח מול קרש החיתוך עם כפות ידיים מלבינות שאוחזות חזק בשיש.

21148908_1944970402388374_8264933033732210688_n(1)

הרהור קצר על הקריאה

רגיל

את מתבוננת בכריכה. הספר שאת מחזיקה הוא בית שאת יכולה לקנות גם אם בחיים עצמם אין לך כסף לשכירות. השורה הראשונה בעמוד הראשון היא דלת כניסה ואת עומדת בצדה האחד, תוהה אם כדאי לעשות צעד. מה מחכה לך בפנים? דרמה או מתח. עבר מוכר או עתיד דמיוני. רומן בדוי או אמיתי. הרפתקאות, סיפורים. מישהו כתב במיוחד בשבילך חיים אחרים.

את עומדת לבדך לפני הדלת. גם כשתיכנסי תהיי לבדך כי זה מה שהספרות מציעה לך – הפסקה. היא מכבה לרגע את האור מהביוגרפיה הפרטית שלך, מהסיפורים שאת מספרת לעצמך, ומדליקה פנס שמופנה אל עבר ביוגרפיות אחרות. היא מלמדת אותך שאין רק דרך אחת לחיות.

עוד מעניקה לך הספרות את מתנת הלבדיות. בעידן שבו מצווה לשמור על קשר – תעני למייל, תשיבי SMS, לייק כבר עשית? – הספר מאפשר לך נתק זמני. בקריאתו, הזמן שלך שב לשעונך ואת יכולה להיות, אפילו לרגע קט, בינך לבינך. מתי לאחרונה יצאת לדייט עם עצמך? בינות לדפים אינך חשה בדידות כי בדמיונך מצטיירות דמויות, אנשים ונשים ונופים וחיות. מה הן עושות שם? בדיוק מה שאת עושה, מה שעשו בני אנוש מההתחלה – הלכו ושבו, חיפשו חום ואור. דיברו ושתקו. נלחמו. שנאו-אהבו.

בספרו "מחשבות לעצמי" (הוצאת נהר) כותב לך מרקוס אורליוס, קיסר רומא ואחד הפילוסופים הסטואים החשובים, "אל תטריד עצמך; האם מישהו חטא לך? לעצמו חטא. אירע לך דבר מה? טוב ויפה. הן כל הקורה אותך הוקצה ונשזר בחוט חייך עוד מימי ראשית העולם. כללו של דבר: החיים קצרים, יש להפיק תועלת מן ההווה בשיקול דעת ובצדק. היה פיכח ורגוע".

אבל איך תהיי פיכחת ורגועה כשכל רגע נתון עלולה לפרוץ מלחמה? כשרבים כל כך סובלים ברעב, במחלות, באונס, בפליטות? איך תירגעי כשיש עשר משפחות ששולטות בכלכלת מדינה וכשני מיליון אנשים מתחת לקו העוני? כשאת קוראת, את לא מפנה לכל זה עורף, להיפך. הספרות, כמו פנלופה שמחכה לאהובה בסבלנות, טווה בחוט חזק, שקוף טלאים של התנגדות. בעידן של רעש ופרובוקציות זולות, בעת הצעקה, בארץ כלכלת השחיתויות, במקום שבו כולנו הפכנו מוצרים שאפשר לתייג או לקנות, הספרות, שהיא העבודה של הרוח, היא לחישה עמוקה, הכרחית. כשהיא טובה, היא מפרקת מצגי שווא של אמת מזויפת וחושפת את מה שמצוי מתחת לעור המציאות, את הוורידים, הנימים, הדם. היא מאפשרת לך להניח לרגע את תרמיל המשא, לסלק את קולות הסרק, להגביר את העולם.

אם תדפקי על דלת של ספר, כל ספר, יהיה מי שיפתח, שיזמין פנימה, שיגיד לך, כמו המשורר ישראל אלירז, שהעצב הוא עונת מעבר שתחלוף. שילמד אותך איך לחבק את המילה המפחידה "פתאום". שיספר לך שהבז, שבו התבונן הסופר ג'ון א. בייקר במשך שנים רבות, הוא בדיוק כמוך. פוחד מפני הבלתי צפוי. שיזכיר לך, כמו נורית זרחי, שהמציאה עבורך את המכשפה הבלתי נשכחת תנינה ש"חוסר ביטחון זה גם כן סוג של ביטחון".

הספר הזה שאת אוחזת, שיש בו סבך של עלילה, תפניות לא צפויות או התבוננות צלולה, הוא לפעמים נקודת יציאה ממבוך היומיום. באותה נשימה, ספר טוב תמיד מניח על הדף שאלה בלי תשובה. הוא מזכיר לך שהספרות לא תמיד יכולה לעזור, אבל לפעמים כל כך טוב שהיא קרובה.

פורסם במדור הדעות של 'מעריב' ב-7.9.17

http://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-587140