שגיא אלנקווה

הרהור על קונכייה

לצאת.

ללכת בדרך. לעבור דרך החנות, בית היתומים של הספרים, להיכנס, להשתהות זמן-מה אצל האותיות הצבעוניות, הכריכות, ההבטחות, להסתובב, לקטוף את הספר הזה. אפשר לקטוף אחר, יתום באותה המידה, מוכר יותר, שנוח להסתבך בו, אבל לא, ללכת אל הזר שיעביר אותי את הלילה. בשמיים כבר קועקע כוכב הכסף, אבל העיניים עוד נמשכות לקרקעיות, מבקשות להשקיע כף יד שלמה בחול הכריכה החם, באצבעות לשרטט את הקונכייה המצולמת, שמחייכת או צועקת הפוך. להפוך אותו ביד אחת, הוא ספר שירה דק וזה אפשרי, גם כי הוא מרשה, יודע שלא רבות הידיים שיהפכו בו, לקרוא מאחור מילים יפות, אבל לא להתפתות להן, להחליט שמחליטה לבד. להחליט שנכנסת.

לפתוח את דלת הכריכה לתוך השיר הראשון, "אני נע ללא נקודת יחוס,/ ובעצם אין נקודה לנוע ממנה או אליה / ואני כלל אינני נע" (עמ' 7), ובאופן מיידי, ועכשיו, לא לנוע מחוץ לנקודת היחוס של הספר הזה, להרגיש את החיוך עולה במעליות של הנשמה, עוד מעט ימחה אותו המשורר, עוד מעט יסטור, בעיקר לעצמו, יגדיר ויבטל, יסתיר ויגלה, כמו בשיר מאוחר יותר: "מישהו אמר,/ לפני ארבע שנים,/ שאני משוגע / ומישהו אחר / הכה אותו נמרצות,/ שניהם היו אני" (עמ' 50), אבל בהתחלה עוד הכל בהתחלה, והוא אומר, תראי, אני לזה ולזה מתכוון, כלומר, זה מה שאני אומר, ואני אומרת, אוקיי, אני אשאר.

ולדפדף, להרגיש איך פתאום רוח באה מתוכו לנשב עליי בנעימים ואז בפחות נעימות ואז באכזריים, להרגיש שאני מוכנה ללכת איתו את כל הדרך של הספר הזה, כי הוא פוחד אבל הוא אמיץ. כי, ככל שיכול אדם, הוא דובר אמת. כי הוא לא מתעניין בשלם המוכר, ואצלו "בתים צומחים על עצים / אגמים צומחים על בתים / פִּיּוֹת צומחים מאגמים / ברווזים צומחים מִפִּיּוֹת / וברווזים לבנים" (עמ' 52), כי הוא כותב "כמו חלון סגור / אני כותב פתוח / כמו חלון פתוח / אני כותב סגור" (עמ' 46), ואפשר לבוא בפתוח, ולהיתקע בסגור או להיפתח ולהיסגר בתוך שורה קצרה או שתיים, ולא להיקלע לשיר נכון מידיי, כי השיר הוא החיפוש אחר השיר, ולא מגיעים אף פעם, רק אפשר לקפוץ משיר לשיר כמו בין חלוקי נחל אפורים, חלקלקים, לפעמים נכשלת ברגליי, לפעמים הוא נכשל בלשונו ואין עורך, אבל לפעמים אחרות, למשל, כשהוא אומר "פֶּרַח / הוא עניין פשוט בתכלית / ואני סבוך כפקעת" (עמ' 24), כשהוא מתחיל בפרח ומסתבך בשורשיו העמוקים, אני רוצה להישאר רגע בתוך תסבוכת השיר הפשוט, המקסים הזה.

 לצאת. לומר לאחרים שלא נלקחו, לומר, אני מצטערת, אי אפשר את כולם למרות שהייתי רוצה, כל כך רוצה, אני אבוא בקרוב, תהיו בטוב, בינתיים לקחת אותו איתי למרות שהוא לא מושלם, בגלל שהוא לא מושלם, לקחת ולדעת שמחר יבשיל הספר בעוד יום, מחר יעמיקו הצבעים, ימתק הפרי. ללכת הביתה, הספר בידיים בלי שקית, כי אפשר לקרוא כשמחכים שרמזור (ובחוץ האורות; כוכב, כוכב ועוד; צריך למהר; לחזור; לכוון את השעון המעורר שיקיץ את הבוקר; לקום לעבוד את אלוהי המחוגים, שוב לקפוץ ראש לתהום היומיום).

בבית, להניח אותו על השידה שעל יד המיטה, תחתיו הדלת האדומה של ישראל אלירז ואישה בורחת מבשורה של גרוסמן, שלא יודעת איך לקרוא, הם ישמרו עליו, עליי. בלילה יכסה ים גדול את הקונכיה ואת החול ואת המילים היפות, רק החלומות, כמו המשורר הזה, הצעיר, הרגיש, יוותרו על קו החוף, יחפים וחפים מעשתונות.

קונכיה / שגיא אלנקוה / הוצאת ירון גולן (2009)