לכי למקומות הומי אדם. הסניף הזעיר של הדואר בקניון, דוכן הלוטו. שופרסל, תעמדי זקופה סמוך לשימורים.
תשאלי את הסדרן, "סליחה, איפה זה הירקות הקפואים?".
בדרך חזרה תעצרי מול זה שמנגן בגיטרה סמוך לסופר שוק. את יכולה למחוא כף ולהזיז את הראש מצד לצד.
בתחנת האוטובוס ברחוב יהודה תוציאי את השיר שהוא כתב לך מהארנק.
בעדינות, הוא כבר מרופט:
"דבר לא מפר את השקט / מלבד החרישיות / בה את מושחת לק על ציפורני כפות רגלייך / האדום המבהיק הזה / הוא הדבר היחיד שאת לובשת לגופך / כשקרניים אילמות של שמש / משתרבבות מבעד לשלבי התריס / משרטטות עלייך סימנים בשפת הצל / והאור / והתשוקה המציפה אותי בבת אחת".
דבר לא מפר עכשיו את השקט שלך.
תתגעגעי. גם תשמחי בלב שמישהו כתב לך שיר כזה סקסי ויפה.
תוך שאת שותה ומביטה בנוף תזכרי ביוקו אונו ואיך היא ישבה במרכז הבמה, ואנשים עלו בזה אחר זה וגזרו לה את הבגדים. הידיים היו שמוטות לצד הגוף עד שמישהו גזר את החזייה והיא כיסתה באיקס את השדיים. רוח מדבר חורפית תעבור ואת תצטמררי.
בבית הזמני תעשי דברים עם הידיים שלך: תכיני סלט, תבשלי פרחי ברוקולי קפואים, תשטפי כלים.
דברי עם אנשים זרים, תשאלי איך מגיעים.
אם שואלים אותך ספקיקינג אינגליש. תגידי, יס.
אם שואלים אותך גאווירצי פארוסקי. תגידי, דה!
אם שואלים אותך אינתי בתחקי ערבי. תגידי, אייווה.
אם שואלים אותך שפרכן זי דויטש. תהנהני.
רצית להיות לבד, אז הנה את לבד. תסתמי.
תזכרי שאת העריסה של עצמך. תתנועעי.
תנשמי.
תכתבי.
צלצלי אליו, תגידי לו: "הי, זו אני. אני קצת בודדה". והוא יגיד לך: "תני לי כמה שעות, אני בא".
כל מקום שאת באה אליו נהיה מיד בית. את נוסעת לעיר זרה ואחרייך טופפת כמו בלה הברווזונת – השגרה. את קונה גפרורים, מטליות מטבח, לחם אחיד, מעט גבינה. כי אפילו כשאת באה לקצת, רק כמה ימים, את חושבת שתישארי כבר לתמיד. כך היה בפריז, בבאקו, בטבריה. ניו אורלינס. את מחליטה שתשכרי דירה עם נוף מדברי ותקומי כל בוקר בארבע ותלכי לעבוד במאפייה. זה כי את מאמינה בכוח המרפא של לחמנייה.
או שתעבדי בתיכון אורט, שם לימדת בבוקר שעת שירה ונער צעיר אחד כתב "ילד הוא עלה נידף ברוח כבירה". זה עשה אותך בבת אחת שמחה ועצובה נורא.
בערב ראית איך עולה ירח צהוב להאיר את המפעל הסגור של המגבות. שם את כבר לא יכולה לעבוד. חשבת לעצמך, מישהו בנה את העיר הזאת. הוא תכנן כל כך יפה את בתי השיכונים ואת חצרות המשחקים והגינות, את רשת שבילי ההליכה המוצללים בשכונות. הוא לא תכנן שאחרי 50 שנה יהיו שלטים צבעוניים של "למכירה" תלויים על רבות מהדירות.
בדרך הביתה עם הקניות, את רואה אישה צעירה נושאת תינוק ולצדה ילדון עם פאות ארוכות. היא מסלסלת את פיאותיו וטופחת על ראשו קלות, ואז היא אומרת לו ביידיש אסלית, "מוישה, גיב דיין ברודער א שטיקעלע ביסלי". והוא נותן. אחר כך עובר פתאום במרחק חמור משא. אחר כך אישה עם כובע לבד אדום מקושט בפרח ממש גדול. את רק רושמת את הכל.
את נוסעת אל העיר. כבר נסעת לערים בעבר. תמיד ארזת רק את מה שמותר - הגוף, ארוז בתוך עורו. מחברת. שני עטים. סדין וציפית. סבון ושמפו. ספר שירה. עכשיו הגוף הזה הוא מזוודה. את עוטפת את הלב המטפטף במגבת ישנה שלא צריכים. קפלי חולצות, גלגלי תחתונים.
את נוסעת אל העיר ומשאירה מאחור את כל המוכר, גם את הסיפור המעייף, הטיפשי, המוזר שאת מספרת עלייך לעצמך "לפני המון המון שנים, פעם, כשהעולם היה כחול, היה הייתה ילדה". עכשיו את בלי גיל ואף אחת, אין לך תפקיד ואין לך שליטה, את בבין לבין ונוסעת. אישה לבדה.
את נוסעת אל העיר לא על גבי כנף ולא על ידי מלאך ולא בספינה. זו עיר קרובה. רק אוטובוס עמוס לעייפה. ואז עוד אחד. ועוד אחד. מתי את כבר מגיעה?
נוסעת ואחרי זמן מה הנוף משיל את האפור ועוטה גלימה ירוקה ואז שוב – הירוק מתפשט ולובש שמלה חשופה בצבע אדמה. חלק מהאנשים של הדרך בדיוק ההפך, עוטים שמלות ארוכות מכף רגל עד ראש וכאפיות לבנות. את רואה כמה נשים עם בורקות שחורות שמכסות את כל הפנים. חיילים עם מדים עבים בצבע זית. חרדים במקטורן ומגבעת. כולם כמוך, זורמים אל העיר. בצומת יתיר עולה ומתיישב לידך גבר זקן מאוד, את בדיוק אוכלת את השומשומיות שלך (הנסיעה הזאת כל כך מרעיבה!) וכשהוא מתבונן בסקרנות בבליסה, את מושיטה לו את השקית הפתוחה. אחר כך אתם כבר חברים למסע, אוכלים ומביטים בדרך בשתיקה. לפני שהוא יורד מהאוטובוס באמצע השממה, הוא מסב את ראשו ואומר לך שוב "שוקראן" ואת אומרת לו "בבקשה".
את נוסעת ונוסעת ונדמה לך שהכל זז ומנפנף רק לך – זנבות סוסים בשדות ירוקים, כל העשב הזה, תלתלי הכבשים, צמרות הברושים, ענני נוצה. אבל לא. את רק עוברת אורח בכל הנמצא.
את נוסעת אל העיר ולעיר לא אכפת לה שבאת. היא פשוט שם. והנה גם את.
שמנו אותה במים ללילה. אחר כך בישלנו ימים. והוספנו שמן זית, מלח, פלפל, כמון. לא התרככה. אולי צריך לימון?
איבדתי המון השנה, אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מעצמי אבדו לעד או פשוט הלכו, יוצאים מחיי כמו שיוצאים מחדר, כאילו כלום.
לילה אחד התעוררתי הפוכה כמו בגד תלוי. בחלום הכה אותי אדם שאהבתי וקמתי עם סימן סטירה.
בערב דיברתי עם גלית והיא אמרה שבקראטה כל מכה שאתה מקבל מחשלת אותך.
אבל המכות הפכו אותי רכה, אפילו רכרוכית.
זה היה דבר משונה, להיות אנושית בתוך כל האנושות.
לפעמים היו מצבים אנושים, יום אחד לא הצלחתי לנשום ולקחתי מונית לבית חולים.
היו כמה אפשרויות נוספות למות השנה, אבן, סכין, פצצה, שברון לב. אופניים חשמליים.
באוגוסט, ביום לוהט ולח אמרתי לעצמי, ענת, שבי, יש לי משהו לספר לך.
מה?
את יושבת?
כן.
לא נעים לי להיות אשת הבשורה אז אני פשוט אגיד את זה ישר.
מה?
את עקרה.
מה ז'תומרת?
בטן קרה, יעני. כמו זאתי, נו, איך קוראים לה?
קייטלין ג׳נר?
שרה.
אה.
זו היתה גם הקלה. לסיים סופית עם שנות הטיפולים. אם מישהי בדיוק מתחילה עם החרא הזה, תעשי לי טובה, בשום פנים ואופן לא 12 שנים. וכדאי שתדעי מראש, שבשום שלב, שום רופא לא יאמר לך די, הם תמיד יגידו ננסה עוד פרוטוקול, כדאי, זה ודאי שגם קיר יכול להיכנס היום להריון. וישכחו לציין שמדינת הפיריון מדורגת במקומות התחתונים. בדאון טאון בומביי יש אחוזי הצלחה יותר גבוהים. לכי תלמדי היסטוריה של המדעים או להכין מאקרמה כי יש לי תחושה שאוטוטו זה חוזר לאופנה. ובכל מקרה, אני אומרת לך וגם לעצמי, יש דברים יותר גרועים. למשל שמשליכים לך פצצה לתוך הבית והורגים לך תינוק שכבר קיים. וגם אותך בצ׳יק צ׳ק על הכיף כיפאק הורגים. ואחר כך רוקדים על הדם או סתם רוקדים. פסדובלה. או ריקוד הציפורים.
וגם הקלה כי זו הייתה השנה הראשונה שבה כשראיתי חיילים אמרתי לעצמי, פאק, הם יכלו להיות הילדים שלך, ולמה לוקחים לי את הילדים ועוטפים אותם במדים ואיזה מזל יש לך שאין לך בכלל ילדים, הרי כבר היית מורטת לעצמך את כל השערות בראש מרוב פחדים.
וגם, אמרתי לעצמי כדי לעודד, איזה מזל שאת אישה שיש לה תלמידים וערוכים ואנשים שמבקשים ממך עצות למרות שבאמת אין לך מושג ירוק איך להתמודד עם החיים ויש רק שני דברים שאת יודעת לעשות: קיש בטטה וקיש בצל. וחצילים.
כן, היתה שנה בלי רגע דל.
שחוק ודמע והרהורים. גם קראתי מרטין בובר וסימנתי חיצים וקווים, כוכבים.
בספרייה עשיתי ששש וסידרתי את הספרים לפי סדר האל״ף בי״ת אבל הם אף פעם, כמו החיים, לא היו מסודרים.
ערב מאוחר אחד, בדרך הביתה, התיישבתי באוטובוס על יד בחור צעיר, והוא הביט בי ושאל "את ענת לוין?", "כן", "קראתי את הארכיברית שלך. ספר אדיר!". ואחר כך הוא ירד בעזריאלי וידעתי אז שכל מה שיקרה לי, קוצים או ורדים, לא ישכנע אותי שאין בחיים האלה גם חסדים.
הייתי מלאת געגועים. זה בגלל שאני רוסייה וזה מה שאנחנו עושים.
כתבתי לא מעט שירים השנה. שורות תקפו אותי בצרורות, מילים נשרו לכפות ידיי כמו דמעות. ובכיתי. הימים התקצרו ונעשו קרירים.
ניסיתי לעשות מדיטציה שלושה ימים רצוף וכל השקט הזה עשה לי חשק לצעוק.
לפעמים התגעגעתי לאנשים שהם חברים בעומק הלב וגרים רחוק. למשל נטשה דודינסקי או אלמוג בהר.
ישבנו בגלידה עם אלי והדר והילדה תמר. וגם עם גליתוש ואון ותמוז. הילדות, כך הבנתי, מעדיפות טעם מסטיק ותות.
איש אחד צעק לי מטומטמת בתחילת דצמבר כי חציתי את הכביש באדום. והוא צדק. הייתי מטומטמת בדצמבר בנוגע להמון דברים. וכל הזמן עשיתי טעויות ושילמתי מחירים.
התעצבנתי לרוב השנה, נפטלין בנט, מירי רגב, דו״ח העוני, סילבן שלום, להמשיך? אלנבי ארבעים.
ניסיתי לפרסם השנה שיר אחד במוסף ספרים של הארץ וגם השנה זה לא הלך. אולי ב-2020.
באו הימים. משימות ומעשים. עבודות ופיטורין. נשים וגברים וילדים. באה השעה, הבוקר בא מוקדם לדירות שני חדרים שכורות בבתים דו-קומתיים, בא עורב והתיישב כלל לא חמדן אל חלונות ואדנים, באו ציפורים, אולי דרורים, לנקר בפירורים, באו הכלבים וחירבנו על המדרכות ובגבעתיים (לראש העיר החדש שלום רב, אנא תזיז ת'עניינים, הארנונה בעננים) לא אוספים, באה העונה המרעישה של האביב, ברחובות הנערים הצעירים, בגנים שותים ישר מהבקבוקים, הנערות מתייפות ומתקצרות מכל הכיוונים, באו המכנסונים, באו העיתונים, באו מגזיני הנשים המרוטשים, ימים רכים כמו בטנים באו ואז ימים נורא קשים, פעם בכמה שנים באה מלחמה גדולה, ארזנו זיכרונות ושימורים, ביבי בא ועלו המחירים, קמו אוהלים בגינות ובשדרות, באה משטרה וסילקה את המפגינים, באו המקלות והאלות והנשקים, באו הנערים וזרקו אבנים, באו הזקנים שעיבדו את עצי הזיתים, בא הרועה ובאו הכבשים, באו התגיות ובאו המחירים, והנקמה, שהיא הנמוכה שבמעשים, ואז באה האוגדה וראתה את אבק השריפה, באו הכבאים ולא הצליחו לכבות את הבערה, באה האישה שאיבדה שני ילדים וילדתה נשרפה, אחרי חודשיים ימים שלא ראתה, לשבת אצל מיטתה, באו הבעיות, הסיבוכים, הניתוחים, באו המרדימים והניחו כף יד על הרעידות ומחט בוורידים, באו הפחדים ואחרי רגע, כשהתעוררנו, באה השמחה, באה והלכה כי באה המשפחה לשבת סביב שולחן הארוחה עם כל העצבים, באה הילדות כמו קרצייה, באה אימא הטובה עם שוקו חם ועוגייה, באו בית הספר היסודי, התיכון, הצבא, ימים עברו ומרוב שרבו הפכו לזמנים, באו המוזמנים לחתונה והביאו מזומנים, שאפילו עייפים ספרו אותם אחד אחד ובכתב יד מוקפד כתבו את השמות ואת המספרים, כדי שיידעו בדיוק כמה אמורים להחזיר (300 שקל לזוג!!! הם לא מתביישים???), באו האינטלקטואלים, הסופרים, המשוררים באו עם דמיהם השותתים, האנשים השקטים שכותבים שירים לפעוטות באו, בא הדוור לחלק חשבונות, מכתבים, באו האויבים ואז באו האוהבים ושכבו במיטות הסתורות עם ואז ממש בלי שום כלום בגדים, באו הנשיקות בכל האיברים, באו הגניחות ואז באו השכנים וצעקו כמו ספרניות, ששש, אתם מעירים את הילדים, באו התינוקות החמודים, כבר אמרתי שבאו הפחדים? באו האנשים שאומרים "נו, באמת", ואלו שאומרים "אמרתי לךְ", בא מוכרח הגשם לנקות את התריסים, באו השדכניות, באו הרכלנים, בו בזמן (לפעמים דברים קרו כך) באו התלמידים, השירים, הוופל האמריקאי, באו החברים, אמרנו, "טוב שבאתם", הכנו חצילים וחמוצים, באו המציצנים מהחלונות בקומות הראשונות, באו הבחורות הנבהלות בתחתונים, באו החרדים עם השם ישמור והסתירו עם הכובע את הפנים, בסוף באו הקברים ועיגולי הפרחים כמו גלגלים של הצלה מבטון קשה שלא מצילים, אבל רגע, מה יש להקדים, לפני כן באו השנים הטובות ואז באו התבוסות, חבלות לב, בשורות איוב ופצעים, שוב ושוב באו המרפסות, באו האנשים שהולכים עם פאוצ' ואמרתם להם, "אבל למה אתם הולכים עם פאוצ', זה כל כך שנות השמונים", באו הלהקות הגדולות ובתחילת החורף באו מארצות הצפון הפורשים מן השיירה, טפטופי זרזירים יחידים, אחר כך באו הקמטים וחצו כמו רכבת מהירה את הפנים, באו השעות הנוספות, הדירות השכורות בקומת פרטר, הצינורות המתפוצצים, באו בעלי הבתים ואמרו, "תביאו עוד אלף מאתיים שקל. בעצם, אתם יודעים מה? נעגל לכם, תביאו אלף מאתיים חמישים", באו הקללות והאריזות, המעברים, באו הטיולים הארוכים חזרה לערים בלילות הלבנים, באו הקנאים ואמרו לעצמם בלבב פנימה, גם אנחנו רוצים, באו עובדי הקבלן הזמניים, האחיות באו באו והחותלות באו ואז באו החולצות בצבעיים חלביים, לא מזמן באו למודה שוב חולצות הפסים, בא שוק הפשפשים שנסענו אליו בשלושה קווים ויחפות כדי לקנות חצאיות מהודו במחירים מופקעים, זה היה באלף תשע מאות ושמונים ותשע, אחר כך באו הגברים הצעירים, שקראו להם גלעד או ניר או עוז, אמרו כל מיני דברים משונים מאוד כמו למשל, "אם אנחנו לא עושים את זה בקרוב, יעלה לי כל השפיך לראש", ואמרנו להם, "מה, אתם מפגרים?" אבל שכבנו איתם בכל אופן, גם כי הם היו כל כך מושכים, באו בילט אין רגשות האשמה של יהודים, בא האלכוהול, המוסיקה במרתפים, חיבוקי האסלות במלונות ללילה נידחים, הבקרים הרועמים, הסמים לא ממש באו כי לא ידענו איך מעשנים אבל בא העשן ובאה האש ובאו, זה כבר כשהיינו הרבה יותר מבוגרים, בנו להן קן על חבלי הכביסה הזוגות יונקי הדבש, המו היונים, באה הריצה אחרי חלומות, כזבים, כספים, באו הקפיטליסטים ורצו להיות הכי טובים, באו הקומוניסטים ואמרו שהם הכי טובים, באו האנשים שטוענים שנחטפו על ידי חייזרים ואמרו שהם הכי נחטפים, באו הבודהיסטים ואמרו שהם (נפסיק כאן, זה הרי עשוי להימשך נצח נצחים ויש לי מג'דרה להכין, מטגנים בצל אחד ומבשלים בשני סירים נפרדים: סיר אורז לבן, להביא לרתיחה עם כוס ושלושת רבעים הכוס מים, כפית מלח ואז עשרים דקות וסיר עדשים, לבשל עד שרכים. מחברים), באו הבוז'ה מויה והאוי אלוהים (הם היו בני דודים), בין לבין באו האנינים ואמרו "אנחנו אנינים!", יופי לכם!, באו העננים והטילו טיפות גדולות כמו ביצים שנפלו על האדמה וככה בא יופי הכנפיים השקופות, הפרחים הצהובים, ובאו עצי הבאובב להשיר בעונתם את העלים ובאו הספרים להסביר ולנחם ולכוון ולהכין, באו הצבעים, קיפולי הנייר, תפוחי אדמה, בחירות מקומיות, המים הזורמים. בבת אחת באו החיים.
Marzupan Molly Yen
נ.ב. עכשיו אפשר למצוא את הספרים שלי גם בחנות המלהיבה ("כסף קטן" של יהודית הנדל הכבירה ב-30 שקלים!) של האחים גרין, סמוך לכיכר רבין. ואפשר גם להזמין ישירות ממני, יש לי במרפסת הקטנה ימבה עותקים. ואני שמחה לבשר שלאחרונה הודפסה מחדש "אנה מסתובבת לאט" שכבר זמן מה אזלה לה מהמדפים. אפשר להזמין אצל צחי פוקס החביבון מ"ידיעות ספרים" – tsachi-f@yedbooks.co.il. עד כאן העדכונים.
הולך ברחוב לאט. מחבק, כי אתה פוחד שתיקרע, שקית גדולה.
הרמזור מתחלף. פתאום מכת ברק, אל תדאג, אתה תחיה, לא מתים מזה, הגעגוע.
עורך לאט שולחן, מניח כף וכוס מים. אתה צריך כל כך מעט. מבט. המרק תכף מוכן.
כר אחד בקעה. כר אחד הר.
אתה קם לפני הבוקר, פריך משינה. זו לא יד, זה רק הגשם שהעיר אותך.
מרים את האפרכסת. אצלך האור כבר עלה. במרחק שלה הלילה עוד חזק. היא ישנה. מניח לה.
הטלפון, כאילו חש בך, לפתע מתקשר, אתה נבהל, עונה, מה?
כשאדם חש בדידות, כדאי לו להביט בכוכבים.
זה אמרסון כתב לך.
ביום חמישי אתה נזכר, המרק. יש עוד המון. לזרוק או לאכול?
יש ימים שאתה מרגיש איך הגוף הוא רימון שתכף מתפוצץ לכל הנשיקות.
כותב מכתב שמתחיל במילה "ספטמבר".
נזכר באנה קארינה, היית ילד אז, האנשים עוד הלכו לקולנוע, התיאטרון עוד היה טוב, קראו ספרים, פיצחו גרעינים במרפסת וזרקו את הקליפות על העוברים ושבים. במיוחד אם הם קירחים. עשו אהבה בצרפתית, חיכו חודשים לקו טלפון. אספו בולים באלבומים. גרו בפרברים. שיחקו שח. הלכו לראות טלוויזיה אצל הזילברמנים, השכנים העשירים. הלכו לאספות ועד-בית בפיג'מות וחלוקים. גזרו תמונות של כוכבי קולנוע, ז'אן פול בלמנדו מלהיטון. תפרו טלאים במרפקים. לכולן היה ארגז של כפתורים. עישנו באוטובוס. מרחו לק שקוף על רכבות נוסעות בגרבונים. תמיד לפני או אחרי מלחמה. העיניים שלה.
סרט אחד ארוך מוקרן שוב ושוב בתוך ראשך. כשאתה לבד, עכשיו, יש הקרנה כל שעה. במקומות מסוימים הצלולואיד קרוע וכדי להשלים את הפרטים או להבין כל זה לאן, אתה קורא ספרים. עכשיו שוב מתרומם המסך הכבד ובחליפת שלושה חלקים ופפיון, כל כך אלגנטי, נכנס המנחה שלך, אדון זיכרון. הסרט מתחיל. הפנים שלה הנהדרות. היא יפה.
נוגע בעצמך. כוכבים מתקרבים.
עמדת על החוף והשחפים, הנערה. גם אז היית לבד אבל צעיר, כלומר, החלומות אירחו לך חברה. סיפרת בדיחה ופלא. היא צחקה. כבר סוף ספטמבר.
אתה עובר שקט בתוך הימים כמו לחישה.
שולח את המכתב. לכבוד ומאת. יש לכם אותו שם משפחה. שני אנשים זה משפחה? יכולת לשלוח לה מייל. מלקק את הבול. שלושה שקלים ועשרה.
בחנות סמוכה אתה קונה חולצה. קונה צעיף. בשביל מה? הרי החורף כאן נמשך רק יממה. רזית. חגורה.
אישה שאתה לא מכיר מחייכת אלייך בתור לקופה. אתה מתאהב.
כשהיא מתקרבת, היא כבר לא דומה. מתרחק, שוכח אותה.
אתה נשאר בעבודה. יש לך את העלילה שלך, כמו לכל האנשים, שבתוכה הם קמים בבוקר מוקדם מאוד, ארזו את הגוף במעיל, כריך בשקית, ויצאו, הדרך לשמה אופקית, כלומר יש לה כיוון ונמשכת, נסעו בקו שישים ושש, כשהגיעה העת לרדת, ביקשו יפה סליחה וקמו, כבר היו ממש קרובים לדלת היציאה, מחוץ לה אבק ועשן ואדם מלוא העיר, כשממש מאחוריהם מישהו דחף מי, נער צעיר, וצעקו עליו אלה, ואלה על אלה, החלה מהומה, הם עצמם רק קיללו בלב בעוצמה לא צפויה, כל הדרך למשרד, עברו את הבודקה, חייכו בהגזמה לשומר, בוקר טוב, ניקולאי, שישב עם ספרון מתפורר של שירה ברוסית, ברוסיה הוא היה משורר מפורסם, ממש עילוי של שירה, את זה הם שמעו שאומרים בגיחוך קל, בטון של הקטנה, דוֹבְּרָה אוּטְרָה, אדון, קָאק דְזִילָה לגיברת, החתימו כרטיס, פלסטיק קשה באבחה, במטבח הקטן הכינו כוס ראשונה של קפה, היו להם משימות מעשיות, רשימה ארוכה לסמן בוי או באיקס בסופו של היום, לעדכן את הדו"ח, לשלוח מברק, בצהריים לאכול קציצה או מרק ירקות, הם לא לקחו חופשות מיותרות, גם לא ימים של מחלה, כשצריך היה להישאר שעות נוספות, גם בלי ששילמו, הם הסכימו ערבים שלמים להישאר, גם כשפיטרו אותם בלי עילה ממשית, זה זמן חדש, יש דור אחר, הם לא הוציאו מילה, לרגע אחד הבינו שהם בסרט שכתב מי שהוא ממש לא הם, ואז נגמר בסוף פשוט, פשוט נורא, זה סוף הסרט, והם הלכו בשקט, בראש מורכן, לחפש להם עלילה אחרת. וכל זה כדי שירגישו, האנשים, גם אתה, גיבורים של עצמם ושהם בעצמם מקדמים את הזמן ולא הוא, מנהל חשבונות משופם, מתקדם בהם.
חושב את הדברים שלך כדי לא לחשוב אותה עד שבתשע באה המנקה. אין כבר אנשים בכל הקומה. לרגע קט גם היא ואתה משפחה. אומרת לך, כאילו אמך: דַוַויי, פושקין, אִידְזִי דוֹמוֹי.
המיטה קרה. כמו ילד שוכב בשלג בארץ זרה אתה מניף מוריד ידיים ורגליים.
מקווה לחלום שאתה ציפור שחוצה במעופה שמיים אחרים.
חולם שאתה, כמו אבא שלך, נהג משאית ופשוט נוסעים.
קם, אוכל את התפוז לפני שיירקב. זורק את המרק. מתכנן את סוף השבוע:
קפה, עיתון, לעבוד קצת, לשתות, לישון, גודאר במוזיאון.
הזולת הוא האופק. אתה פותח חלון.
היא כותבת לך: העלים ירוקים. העלים צהובים. העלים אדומים.
חמים עם הלבנים. קרים עם העדינים. הוראות הפעלה. היא ציירה סמיילי עגול וכתבה, "בהצלחה".
אתה תצליח לעשות כביסה. היא מאמינה בך.
אתה מאמין בעצמך. עוד חמישה עשר ימים. תחליף סדינים.
מטאטא את החדרים. נערמת תלולית אבק קטנה. כולה שלך.
אתה נזכר שגם כשהיא הפנתה את גבה והלכה למרחק, סביבכם השתרע שדה רחב כל כך של תעופה, ואפילו כשהיא כבר לא נראתה, גם אז נופפת לה.
תדמיין שאתה בלש והזמן הוא פרשיית רצח שאתה צריך לפתור.
כשהיא תחזור, אתה תשים חציל על האש. תחתוך סלט ירקות. עוד לפני שהיא תתעורר, תרד למכולת הקטנה, תקנה שלוש לחמניות. כל הלילה ציירתם בדיו לשונות מפות עתיקות של הגוף, חיפשתם את הדרך הקצרה ביותר לשוב הביתה. הגוף טעים. עכשיו אתם רעבים.
בינתיים ברדיו מנגנים פרינס. הגשם סגול.
בהתחלה אתה מתופף על השולחן עם האצבעות, על הרצפה עם הכפות. אין כאן אף אחד.
אתה לבד. אתה רוקד.
סופר את הימים. לא יודע אם הם מחסירים או נערמים.
סוגר את הספר. פותח את בריח הלב.
פעם היא אמרה לך: "כל שיר טוב נכתב בדיו סתרים שקוף, עשוי דמעות".
אתה בוכה.
הערב שועט במרחב מעשי כמו רכבת. תיכנס צ'יק-צ'ק. תכף נעלה אל קרון השינה.
לפעמים ספר שירה הוא חידה בלשית, כניסה לזירת פשע פראית בארץ זרה, שבגבולה עומדים שומרי השפה חמושים. מישהו נרצח הלילה. הקורא מתבקש לעטות על עצמו שפם ומעיל וזכוכית מגדלת בכיס. ללבוש מעיל רוח. עכשיו הוא בלש מיומן, יוצא למשימת פיענוח.
בספר הזה ימצא הבלש פצצה מתקתקת ואין שום חבלן בדרך. בלב הפועם של הספר מונח ניסיון לערער על טאבו האימהות או אי-מהות, כפי שמגדירה זאת המשוררת. בניגוד לתיאורי הילדים האידיליים של רחל עם "בן לו היה לי / ילד קטן / שחור תלתלים ונבון" ("עקרה") או דליה רביקוביץ' עם "אני מסתכלת בקטן הזה / ורואה את פרח לב הזהב מונח על הכר" ("רקמה מדויקת") ורבים אחרים, שמתארים את ההורות כקפיצה מקרש הבדידות לתוך מימיה החמימים, הצלולים, המנחמים של האהבה ההורית, ריקי כותבת "רציתי שתהיו לכתם צבע, / דמויות מצוירות בטוש על שמשה / מטונפת / שאוכל למחות באצבע / מעצבת מחדש את המרחק" ("משפחה"). אצלה מדובר בקפיצת ראש לבאר עמוקה, שהמים שלה איבדו את מימיותם, הפכו קשים כמו מראה, ולא נשמע קול פכפוך. מכה יבשה.
הספר מכאיב. בכל חדר שיר ישנה ערמה – בחדר הילדים ובחדר האם, בחדר השינה ובחדר האמבטיה ובכולם עוברת המשוררת כמו רוח פרצים, פורעת סדרים, קושרת בדים לחבלים, מנפצת מיתוסים. ולא רק ניפוץ יש פה. אלא גם סטירה, כזאת שעוברת מדור לדור, קדימה אבל גם עושה את כל הדרך חזרה, עד הסוף של כל האימהות, הפרטיות והמשוררות, אלו שהסבו פנים, שלא גילו את הסוד שנחוץ היה לגלות. את מה שהן מסתירות, מקפלות, מטאטאות, לוחשות, ריקי מניחה בלי בושה ובלי פחד, ברעש גדול, בראש חוצות.
גם המילים שלה חדות כמו סכינים, אין שמרי נפשך כאן, אלא חרבות ויריות ומערבולות טורקיז, גדרות חשמליות ושברים מזהירים. האימהות הן געגוע אבוד ובו בזמן זאבות רעות. שוברים פה עולם שהיה כבר שבור לעיסת רסיסים, ובונים מחדש, סדוק כעדות, כצעקה, כשירים.
אין רוך מסמא עיניים בספר הזה. אין אמת אחת. אין פתרונות פשוטים.
אפילו הציפורים (ציפורי שיר?) בעמוד עשרים מצייצות תווי אזהרה. השירה היא אופציה בו זמנית פוצעת ושבירה או כמו שאומר אבות ישורון "כל הכתיבה היא שאלה של חיסול חשבונות…בינו ובין הסובב אותו, בינו ובין העבר שלו, בינו ובין העתיד שבו, שהוא גם העבר וההווה שבו" (ראיון עם הלית ישורון. חדרים, גליון מספר 6, אביב 1987). "אתה עומד מטעם עצמך", הוא אומר בסרט "אבות ישורון – 1990", "אתה הכל: גם השופט, גם בית הדין, גם ההאשמה, גם פסק הדין. ואין מי שישפוט אותך. ואין מי שיישפט על ידך ואין מי שיישא בעונש ואין מי שילך לעזאזל. אתה עומד". תלוי ותליין.
זה מה שיש כאן.
"איפה ההגנה?", שואלת הדוברת בשיר "דיור מוגן?" והשאלה הישירה הזאת, היא גם השאלה ששואלת המשוררת, זו שמהדהדת כמו ירייה באפלה לכל אורכו של הספר.
זה עולם כמו העולם של תמיד מלחמה ופשעים וכולם מובסים – האם, הילדה, האהבה, האמנות. רק השירים, לעיתים נדירות. לפעמים. מפוכחת, המשוררת יודעת שאין להציל אבל מבקשת להביט נכוחה והכי קרוב, לחפש את ההשתקפות שלה שנפלה לתוך באר אינתחתית, לשלוח חבל בד ארוך ולהיות מוכנה לחכות, גם אם לשווא, לאיזה ניצוץ, מבט חוזר מתוך המצולה. בלשון ישירה ומחוספסת היא מנסה לטפס מעלה, לבקש ולהעניק, גם לעצמה, אולי סוג של מחילה.
הספר נפתח ונסגר בשתי מילות מראה הפוכות. המילה הפותחת את הספר היא "אם", מילת תנאי שכוללת בתוכה אינספור אפשרויות. הספר תם במילה "די", שהיא מילה סגורה שמשמעה מספיק, הגענו לסוף. התעלומה למראית עין נפתרה, הבלש חוזר לחייו אדם קצת אחר. והמשורר? בחדר מלון עלוב ואפל, בעיר זרה, הוא ער. בודד לעד כל כך. באצבעות קשות, הוא שב ומטעין כדורים כסופים בלוע אקדח.
יכולה לפעמים 
