אלי אליהו

הרהור על האזרח אליהו

אלי אליהו לא חייב דרכון כדי להיכנס לארץ השירה. הוא אזרח. יכול להיכנס ולצאת כרצונו. מידי חודשיים או שלושה הוא מקבל מעטפה ובה שובר תשלום ממשרד הפנים של השירה. "האזרח אליהו", שם נכתב, "אתה חייב לקופת המשרד עשר שורות, ארוכות או קצרות, ואפשר, אם תוכל, גם חרוז או משקל או חופשי, לתשלום עד ראשון לשלישי בשלוש, מודפס או כתב יד, חסר או מנוקד, ובלבד שירחיב את הלב".

ובארץ של השירה אדמה פוריה, רחבה עד אופק, והכל יכול לצמוח עליה, וצריך לבנות ממילים ערים ובניינים וגשרים וגנים ציבוריים ורחובות ותחנות אוטובוס ומשרדים של מס הכנסה ובתי חרושת לשקיות נייר ומגן דוד וסופרמרקטים. ומכולות קטנות שחנוונים משופמים מעבירים בן חצאי ירחים מסוכרים מקופסאות קרטון לצנצנות זכוכית. וחגים, וחוקים, ועונות. ובתי יתומים. ובתי קברות.

בעלטת חדרו המשורר ער. בחוץ העולם בוער, כובשים ונכבשים, גברים ונשים, ילדים נטושים, הלבבות קשים ויותר מתקשים, והוא בעור דק, מסתכל חזק ורחוק ועכשיו, בא לתוך הרגע בו הוא "אוסף את עצמי מכל המקומות / השונים, מכל הזמנים, / מכל המהירויות המתחלפות. / יש רגע שבו אני אחד / מקופל היטב / מהודק / דק / דק" (עמ' 42). זה הרגע בו הוא יכול לכתוב את הכל.

והוא כותב. מבלי להמציא שפה חדשה, בלי לשבור כללים, בלי ללהטט, בלי לבלוע אש או להחזיק כדורים צבעוניים באוויר מעל הראש, בלי להתאבד מגג השיר, הוא כותב שירה עם הידיים העובדות שלו. פועל של מילים, הוא אוסף אותן גולמיות, מערבב, ויוצק, יוצר לבנה. ועוד אחת. כך נבנה קיר. וקיר. וקיר. נעמד בית.

ובתוך הבית איש שכותב שירים. לבד. יושב חדרים. ושקדן (השירה שלו לא חיית פסטיבלים, לא חיילת בצבא האג'נדה, אין לה מגאפון או רשימת תפוצה). נשען אחד אליהו עם גב לקיר ומביט בחלון, שהוא קיר עם פתוח, מסתכל פנימה והחוצה ושוב פנימה, ובאים אליו הדברים. והרוח אומרת, תכתוב עליי, והגוף אומר, ועליי, ומלחמה אומרת, עליי! וחוסר צדק, ואימת המוות, ובדידות אומרת, ושירה מה היא אומרת, ואהבה לא אומרת כלום, רק באה לשבת לידו (הוא איש אוהב שירה. היא יודעת. אוהבת אותו חזרה), ועכשיו הוא בשעה הנכונה, מרים את האצבעות, מניח על מקלדת, כותב: "כמו דיג על שפת הלילה, משליך / חכה ארוכה של אור / לפתות את השירים הקטנים / בקרקעית חיי. / יש לי סבלנות אין קץ, / יש לי זמן מכאן עד העולם הבא…"(עמ' 36). יש לו זמן והוא סבלן, וגם אם נדמה שאינו מש ממקומו, זה רק משום שהתנועות שלו עדינות, זעירות כל כך, כי הוא עושה שוב ושוב את המסע הארוך והכי מסוכן מתוך הערפל של הנשמה לאור היום של האהבה. ובחזרה. ובלי לדעת, "אם היה כדאי, כל מה שעשיתי / מחוץ לגוף. תמיד בשיפולי האור // כמה נשימה / היה עליי לעצור כדי / לחזות ביופי השקט של המצולה. // כמה בהלה עד / השיבה אל פני המים" (עמ' 20).

אני שבה אליו כי הוא אחד המשוררים העכשוויים שהכי מנחמים אותי (שירה צריכה לנחם? היא לא חייבת, אבל היא יכולה), כי בבית השיר שלו אפשר לפעמים לגור. כי בשעה בה כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורות, הוא מידפק על דלתות האוויר, בלי תמיד לדעת מה, רועד ממטחי שאלות, ריק מתשובה. כי הוא מביט נכוחה אל תהום הרגע, לתוך תוהו היום, ועדיין מצליח להותיר פתח תקווה בחלון. משם, לעת ערב, באה החברה רוח.

לפעמים אני עומדת מצידה האחד של תחנת הגבול. הוא כבר בצד השני, בגבו, רוֹאָה אותו, עומד בלי מזוודות, בלי מעיל, בלי דרכון, כלום, רק שפה שאפשר להעביר קלה ממקום למקום (אני רוצה לומר לשומר השירה, תכניס אותי גם, תגיד להם שאני, אבל לא אומרת, כי כמו שכותב המשורר, "אלומת הירח / על כתלי המלט / והבטון. // בתאי הבתים / אנשים נמלטים // למחילת / החלום שחפרו / בחשכה. // אין שומרים, / אתה מוקף / בעצמך" (עמ' 41), וגם כי צריך מישהו להישאר בתחנות המעבר, לשבת על ספסלי העץ הצרים, לשמוע קריין מכריז על רכבת לכאן או לכאן או לאן. בתיק קטן דרכון, מברשת שיניים, תחתונים וטריקו, עט. צריכה מי להיות מוכנה תמיד, לחכות למשא השירים).

לפני שהוא נכנס לעומק הארצות הפנימיות, הוא מסב את הראש, מרים את היד, אני חושבת על השירים שטמונים בורידי הזרועות שלו, לא מנופף, רק עומדות זקופות חמש אצבעות באוויר הבוקר הזך של אמצע מאי, כשהוא אומר, כמו תמיד, ובלי מילה, את מה שכל שני אנשים שבאים זה בפני זה צריכים לומר, כלומר, בחיים, בשירים. שלום.

אלי אליהו / אני ולא מלאך / הוצאת הליקון (2008).