לפעמים זוכרת.

ולמרות שזמן רעב נוגס, לפעמים תמונה עולה כמעט שלמה, ואפשר לבוא, להתקרב, להתבונן בה. אחרי זמן-מה, זמן כבד נרדם, ודלת נפתחת, ואני יכולה לאסוף את כל האנשים אצלי, את כל הזמנים האחרים, ולהיכנס, יחידה וברבות, מאז ועכשווית, ערירית, לתוך הזיכרון הפתוח.

כתיבת תגובה