תגית: love

דברים שמרעידים את הלב

רגיל

פרפר לבן ביום חול. קצה ים כחול צץ במבט ברחוב אלנבי. סימן שפתייך על ספל חרסינה עדין. שדות. תוכי ירוק פתאומי נח על קורי החשמל ברחוב כלנית. סימה באלבי, לבושה מעיל כסף חדש, אומרת, תראי אותי, מחר אני מתחתנת ואין לי שמלה. חבילה ואפילו צפויה ובתוכה צעיף משי וגלויה. מכתב בכתב יד לא מוכר מאישה זרה. הר. ערפל. ריח חולצתך הכחולה. סוף יום עבודה. הדוור. אזדרכת. ילדים שעדיין משחקים בגולות, בתופסת. תראה אותו, הים הזה רחב, לבוא. ללכת. בערב כל כך אביך לראות ניצוץ כוכב בעין תלמיד. תינוקת עגולה מציצה "קוקו – אה אה", כולה מחייכת. שדרה שמשני צדיה ברושים. רדיו ליבך. מנגנים סנופ דוג, זקני צפת ודילן. באמת שלכת. פתק מקופל בכיס הג'ינס שלך אחרי כביסה בהרתחה: סוכר חו , ש ושה תפוזים, לחם ק . עוגה עם נר אחד כי איזה מזל כבר חיים הרבה שנים. טקסטים של שרה כוי בפייסבוק, שירים של כל מיני אנשים שקרה להם הנס של השירים. כיסים. גם אבות ישורון ואלכס בן ארי. ילד שדומה לאביו. המחברת שהבאת לי מטורקיה עם המנעול על הכריכה ושהבאת אותה. השעה היחידה שבה אני כותבת בשמש במחברת ממך ולא גונבת כלום. מרק גריסים של אמא ביום קר. פברואר. חבצלת חבשוש. אבות ישורון. נשיקה על טבור. חדוה הרכבי עם הספר שלה הגדול שמתחיל במילה ציפור. פרת משה רבנו. על השולחן ספוג פסי אור בבוקר, הספר החדש שלך. עלי אדר בצורת כפות ידיים. כפות ידיים כמו פרח פתוחות. "אני מקדמת אותך מדרגת נמלה בכירה לחיפושית זוטרה" שאומרת לי בטלפון השחור גלית. חיבוק עגול. שקניתְּ לי את השמיכות (אחת כחולה, אחת ירוקה; זה עזר לנו כל כך בסערה אז, כשהמזגן בדירה התקלקל), קיקי ואיך שעלינו יחד את הגבעה והיא אמרה, "קדימה, פדלאה, תזיזי ת'תחת, את יכולה". וזה היה גם קצת בצחוק. לשתות תה צמחים ירוק ביחד עם שתי חברות. על החוף בשעת שמשות עם דנה (יום הולדת שמח!). עוגיות לימון קטנטנות ואווריריות של עלמה. לחשוב שגם כשאנחנו רחוקים מאוד נשמרות בפינו תמיד חדשות, נשיקות. יכולנו ללכת ברחובות, מספסל לספסל, עד הסוף של הלילה. אני ואתה. מיה מתגנבת למיטה. אני בת אוטוטו עשר והיא בת ארבע ואנחנו גם עכשיו אחיות. שורת שיר ראשונה. לרדת מהמונית שירות בדיוק בתחנה – גרנד סנטרל, ניו יורק. לבקש סליחה. לקבל או לתת. מחילה. חציל בטחינה וסלט ופיתה מוכנה בשבת על שולחן הארוחה. שבת. שורת שיר אחרונה. העיניים שלך. כן. אתה.

(מחווה חופשית לאחת הרשימות ב"ספר הכרית" של אשת החצר היפנית סיי שונאגון, המאה העשירית)

השמלה אצל הפריזאית

רגיל

בדיוק כשאני חושבת שזהו, גמרנו, אף פעם לא אמצא את דרכי חזרה לחדר הפנימי בתוך הרעש, ההמולה, לעולם לא אכתוב עוד מילה, כנרת מצלצלת בדלת עם שאלה. "מה דעתך לכתוב על פגישה עם כותב או כותבת שאת אוהבת?". היא, בניגוד לסקפטית שאני, חושבת שאני יכולה ומזמינה אותי להשתתף בפרויקט מיוחד לשבוע הספר שלה. זה פרויקט מקסים במיוחד. אני ממליצה לקרוא אותו לכל אורכו ורוחבו ועומקו, כלומר, מההתחלה.

רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה". היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק.

היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".

איך אפשר לפגוש מישהי שגידלה אותך במחשבות? שהלכה איתך שבועות מהגימנסיה הביתה, כל הדרך ברגל, חולצת בית הספר גזורה, נערת מלנכוליה חובבת שירה, מאוהבת נורא ולשווא בגלעד, כותבת לו שירים שהוא אף פעם לא יקרא, הולכת שיכורה ומשננת את "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה"?, איך לפגוש מישהי שכתבה בשבילי את "לו אפשר להשיג אותך כולך – שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי", מתוך ספר של "שירי אהבה ישראליים בני זמננו", עטיפה תכלת, אותיות מרחפות באדום, ספר משומש כל כך מיוחד (עד היום) שקנה לי אהוב מממש ליום הולדתי העשרים ואחת.

קניתי פרחים צבעוניים. זר משולב של חרציות, עם ורדים, נוריות. כל אלה, הצבעים בוהקים מידיי, נראו לי מפלסטיק אבל היו לגמרי אמיתיות. בצ'לסי מרקט קניתי גם קופסה של עוגיות. אולי היא רעבה. רויטל סיפרה שלפעמים היא מעירה אותה במחצית הלילה, דופקת על הדלת, מבקשת סיגריה או אוזן קשובה. היא אמרה, "כאילו חסר לה איזה שקט בגוף", אני אמרתי, "נראה לי שכל אחת שכותבת שירים ככה חשוף, היא תמיד, במובן מסוים, אישה עצובה". שתיהן התגוררו בצ'לסמור, דליה בדירה נמוכה, די עלובה, רויטל בדירה מעל.

וצריך גם, אין ברירה, לתאר את השמלה. מי ששונא שמלות חגיגה, נא לדלג פסקה. דילגו פרחחים? נמשיך. אז אני לבשתי שמלה מצבע פרחים, צהובה. ארוכה כמעט עד הקרסוליים. שרוולים קצרים שקופים, קצת נפוחים, שקניתי בחנות יד שנייה בשדרה השישית. זו שמלה שלובשים פעם אחת וממבטי הסביבה, הרי אני חשבתי אותה חגיגית, שמלה לאירוע מיוחד, מהמבטים האלו שבאים ככה מהצד, כבר מבינים לבד שזה לא בדיוק יושב, שזה בסופו של דבר, רויטל אמרה, את פשוט השתגעת, גיברת ראשון לציון שנחתה לה בעיר הגדולה, זו בחירה, איך להגיד לך בעדינות? די אומללה. כשקניתי אותה המוכרת ישבה בירכתיים של חנות עמוסת בדים, כמעט סמרטוטים, וגיחכה, בזה אני נזכרת בדיעבד, כשהגחתי מתא ההלבשה היחיד, מוטציה לא ברורה, מין אישה מוזרה בצורת חמנית. זה אוריגינל, היא אמרה, שנות השישים. נסגרת מאחור בשורה ישרה של כפתורים, סוג של קטיפה ישנה. גוזמת השרוולים. אלוהים. ידעתי שרויטל תניח שתי כפות ידיים על הפנים, תחניק איזה צחוק, אבל הייתה לי משכורת ראשונה, והיה ספטמבר וניו יורק, הכל לא מוכר וזהוב. נתתי שטר. המוכרת שמחה להיפטר משתינו, יצאנו לרחוב. עכשיו רק נותר לחכות לאירוע חגיגי.

היא.

בשעה היעודה נקשתי בדלת. הפרחים ביד כמו שרביט שיכתיר לי מלכה אמיתית. היו לי דברים לספר, להגיד, שאלות, ביד השנייה קופסת עוגיות. השמלה קצת צמודה, לא נורא. נקשתי פעם, פעמיים, שלוש. אולי היא לא ערה? הנחתי את הראש על הדלת כמו על כר והאזנתי. ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, מעתיקה בכתב יד מעוגל, לשון בחוץ בשביל ריכוז, למחברת שעטפתי בעצמי בכריכה חלבית, שירים של מאיר ויזלטיר, של פנחס שדה, של לאה גולדברג ובעיקר שלה, הזמן הניצוד ברשת, המערב הכחול, השתדלות נוספת, חורף קשה. אחרים. כולם שירים שממלאים אותי עד עתה, עם משוררים כמותה זו תמיד קריאה מתמשכת, אינסופית, סוג עדין מאוד של התרגשות לבבית.

שמתם לב שכשאנשים אומרים בימים שלנו "עדינות", הם מתכוונים לומר שזו חולשה? זה כי זו עת הצעקה עכשיו. עת לשכוח אימהות. העת החדשה.

דפקתי. חיכיתי לרעש, לסימן שהיא שם, לאות. אחרי רבע שעה כאבו הכפות (בגלל הנקישה; חמש אצבעות / בגלל השמלה; נעליים גבוהות) ויצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל שמול הדירה שלה. עברה רבע שעה. עוד רבע שעה. עוד. היא בטח יצאה לקנות חלב או סוכריות לגרון, וניל או סיגריה דקה ותכף תחזור. בערב, כבר בביתי, כשהוספתי בליבי לחכות, אכלתי, אחת אחת, את כל העוגיות.

רויטל אמרה שדליה מרגישה לא טוב. שמסרה התנצלות. גם כרטיס ביקור קטן מסרה, עם כתובתה בישראל. "היא חוזרת השבוע, אז הנה הכתובת, כשתחזרי, היא ביקשה להתקשר". את הכרטיס הנחתי בארנק והוא מונח שם מתנה עד היום, נפנוף מרחוק, הי דליה דליה, הי גם לך, שלום. שלום.

איך אפשר להיפגש עם מי שלימדה לסדר בכל מיני, אינסוף, צורות עשרים ושתיים אותיות? כנראה שאי אפשר. לא נפגשנו כמו שאנשים לא נפגשים. אומרים, יש עוד זמן, ובתווך עבודה, עיסוקים, שיגעון, דיכאון, אהבה, ילדים, חרדות ופחדים. נזדמן ודאי בשנה הבאה. ואם לא – תתפנה לי איזו שעה באלפיים עשרים וחמש, צ'יק צ'ק זה עובר, את תראי, עוד ניפגש.

הידיעה על מותה תפסה אותי, כמו כל ידיעה מהסוג הסופי, לא מוכנה. עת ארזתי כדי לחזור, העברתי הלאה, לסלביישן ארמי סטור, את השמלה הצהובה. ביום מותה, ספונה בחדריי, קראתי בספרה "כל השירים עד כה", ולמרות שנעשה מידיי ומאוחר, פגשתי בה שם, אחזתי במוכר ובעכשיו ובתמיד ובילדות, ובכיתי כמו שאנשים מבוגרים בוכים, בחרישיות, בהיחבא. וחשבתי עליה, מורתי לתמיד הטובה, דליה דליה. כותבת לך כאן אני ענת תלמידתך. מרוב אהבה.

הרהור ביום ההולדת

רגיל

מישהו שומר עליי. לא מלאך, לא שרף, אדם ממש אמיתי.

האיש הזה חי איתי. קם בבוקר, המבט עוד פריך, הולך לישון הרבה אחרי שמחשיך, ובאמצע היום עבודה, עבודה, כמו גנב הוא מרים אפרכסת, מביט בקיר אטום כאילו חלון, מתקשר לראות איך אני מרגישה היום ואם הגעתי בזמן לרופא או לראיון, ואיך, הייתה נחמדה האישה? בדרך חזרה, אל תשכחי לקנות ג'ינג'ר ולימון, יין, תביאי לנו גם איזה ממתק, נחגוג. נחגוג מה? מה בוער? היא עוד לא אמרה כן. אם נחגוג מספיק חזק, מחר, גג יום חמישי, אני אומר לך, היא תתקשר.

מישהו קרוב שלי גם כשהוא רחוק, אני מרגישה את הבל פיו, נשימותיו, את חום גופו, גופו. הגוף שלי עכשיו מלא ציפורים אבודות במרחב וצמרמורת.

מישהו אהוב עליי אני חושבת אוהב אותי ויש בזה פליאה של איך זה קרה והכרת תודה על נדיבות.

מישהו לעולם אינו גורם לי לבכות, ולא נמלאות עיניי עד גדותן, דלי דמעות מלוחות, רק צחוק רם בלילה, מידיי מאוחר, די כבר, תפסיק, מחר אני מתחילה עבודה חדשה, כשהוא שר מעל בימת המיטה, אנד איי וויל אולוויז לאב יו, משחק את התפקיד הראשי, המשני, הגיבור, האישה, הנבל. אני בתפקיד הקהל.

מישהו חושב עליי בלב דברים טובים, אני יכולה להניח לרגע בצד את השוט הגדול, זה הפנימי, ביום שבת בבוקר חותך סלט טרי, עגבניות כל כך יפות, מרתיח שתי ביצים, מזמזם איזה שיר, קולה חצילים. זה זה המישהו שלי.

מישהו. ואפילו שיש לנו לא דירה, לא חצר, לא גינה, לא פינה, אני דופקת אצלו בדלת והוא תמיד עונה. על הקיר תמונת חתונה. זה נראה לי מוכר. על הגז סיר של מרק עדשים. שבי. הוא בדיוק מכין תה נענע. לשים לך עראק או סתם סוכר?

רק מישהו רואה אותי, העיניים שלנו נפגשות והפיות שלנו מתנשקים בטבעיות ככה, בלי הכנה, ואז אנחנו ממש, אין לנו מידיי, קרובים.

מישהו פגש אותי ילדה ופוגש אותי כל יום, הוא מוכן, גם אני מוכנה, מתבגרת.

מישהו כבר כמעט עשרים שנה.

למישהו יש גוף חלק ויפה, זרועות ששערות עדינות, כמעט נוצות קטיפה, מסודרות עליהן בסדר מופתי. מישהו מתרחץ שעות, מסתבן בספוג צהוב, בקפידה מצחצח שיניים, מכין את עצמו למלאכת חלום. אני בסבלנות מחכה, מחממת מיטה, כלומר, מרימה ומורידה את הכנפיים בשלג הסדין.

מישהו עושה חיקויים מדויקים של משוררים ששנינו מכירים ואני נופלת מהספה האדומה, זה כי שתינו יותר מידיי יין, אכלנו המון ענבים (מי שותה יין ואוכל ענבים? זה כמו לאכול לחם בפיתה), הוא אומר, השטיח הישן הזה כבר מזמן לא רך. אז מה ירדת? אני רוצה להיות אתך. אתה לא רוצה לפעמים להיות עם מישהי אחרת? בטח רוצה. נו? היא רק צריכה להיות משוררת. אוקיי? עם עיניים חצי חומות, חצי ירוקות. עם משקפיים מצחיקות. ושיהיה לה שער כזה קטן מסורק לצד. בקיצור, שהיא תראה כמו צב, רק בלי שריון. זהו? לא, שהיא תדע לשיר שירים מזרחיים בסגנון עדות אשכנז, במיוחד במקלחת. את מכירה כזאת אחת?

אם אתה תמות, אני אמות.

תגידי, למה את כל כך דרמטית? את ממש קשה. לפעמים אני רכה. את יותר רכרוכית מרכה. אתה טוען שאני רכיכה? את קציצה. עם שום ושמיר ופטרוזיליה? לא, קציצה בלי כלום, תפוח אדמה, ממש פשוטה. אז למה, השטיח, אתה בא? אי אפשר להחליט בשביל הלב. ואולי אני פשוט רעב.

מישהו אומר, תפסיקי כבר לכתוב ככה על האהבה, מישהו יעשה לנו עין לא טובה ובסוף נתגרש. אתה באמת חושש? לא ממש. כי אם נתגרש, אולי נתחתן עם אנשים זרים ונהיה נאהבים בסוד כמוס, נטוס לפאריז בחורף, זה יהיה בשנות העשרים של המאה שעברה, נהיה או-לה-לה משוררים, נדבר צרפתית, אני אחבוש ברט, לך יהיה שָל, או להיפך, כל היום נאכל בגט עם גבינת אמנטל, אבל איכותית, לא נצא מהחדר ימים, בחוץ יהיה קפוא. מה את אומרת על זה? טפו.

לפעמים, בדרך כלל, זה רק אני ומישהו, שלעיניים שלו יש צבע של אגוזים צעירים, ולגוף שלו ניחוח מור ובשמים וקינמון ולנשמה ריח של שושנת פרג חמה שיצאה הרגע, ממש עכשיו, מתנור. אחרי שנמות, מי יידע דבר על השנים, ימים, שעות שעברו בינינו, מי יעיד על תועפות אהבתנו?

מישהו ואני הולכים בחצות הלילה למצפה הכוכבים, אמרו בחדשות, מבול של מטאורים תכף נופלים. על הספסל אני משעינה ראשי על כתף, חבל שלא הבאנו קצת במבה או כיפכף או מה, אתה שובפם רעב? כפו כל הזמן חמה על כפי, תראי, הנה הראשון, איפה? שם! עכשיו בא השני, את רואה? אני רואה, אני אומרת, הגופים שלנו רועדים מהסתיו, משלכת אורות, מאני ואתה, השמחה הפשוטה, זה מותר? של היות בני תמותה בחיים.

הגן

רגיל

מה עושים?

נישב.

פה?

יותר קרוב.

זה טוב?

עוד קצת.

מה עכשיו?

עכשיו אתה צריך לפתוח את הפה.

ככה?

לא כל כל הרבה.

ככה?

כן. ותעצום עיניים.

למה?

כדי שתתרכז.

אבל אני רוצֶה לראות.

אתה גם ככה לא תראה, זה יותר מידיי קרוב.

ומה את תעשי?

אני גם אפתח את הפה.

ותסגרי את העיניים?

כן.

איך אני אדע שאת לא פותחת אותם?

אותן. עיניים זה בנות. אני לא פותחת.

מה עכשיו?

עכשיו אתה צריך להכניס את הלשון שלךָ לפה שלי.

למה דווקא אני מתחיל?

כי אתה יותר גבוה.

איך אני אמצא את הפה שלךְ אם העיניים שלי סגורות?

אה…

לפתוח?

לא. אני יגיד "פֶּה" הרבה פעמים ואתה תתקרב עד שניפגש.

 ואז מה?

תכניס.

ואז?

לא יודעת.

את בטוחה שזה מה שעושים?

כן, אני ראיתי בטלביזיה. שמה הם עושים את זה בבת-אחת.

אז אולי צריך בבת-אחת?

לא חושבת. צריך להתאמן לאט קודם.

גם בטלביזיה הם מתאמנים?

בטלביזיה אומרים להם בדיוק מה והם עושים.

אולי נשאל מישהו?

אין פה אף אחד. כבר חושך.

את מפחדת?

כן. ממה?

לא יודע.

אז מה נעשה?

אולי תורידי ת'משקפיים.

למה?

ככה אני אדע בטוח שגם את לא רואה. גם הם נתקעות לי בפנים כשאני מתקרב. משקפיים זה בנים או בנות?

בנים.

איך את יודעת?

קיבלתי כמעט טוב מאוד בלשון.

היה מבחן קשה.

כן.

לא צריך להגיד 'זכר או נקבה'?

כמה קיבלתָּ?

מספיק. בקושי.

מממ.

זה לא כזה נורא כי זה בקושי אבל יש בזה גם מספיק.

אז זה יותר בקושי או יותר מספיק?

לא יודע.

מוזר.

את נראית מוזר בלי משקפיים.

יותר טוב עם או בלי?

בלי.

למה?

כי עם, העיניים שלךְ נראות קטנות בחוּם ובלי הן ירוקות ונוצצים.

נוצצות.

מי?

העיניים שלךָ יפות בכל מצב.

אבל אין לי משקפיים.

אם היו לךָ.

מאוחר.

אז יכולתָּ להוריד וגם אז. גם בלי וגם עם.

מחר שעת אפס.

טבע. אוף.

לא עשיתְּ שיעורים?

לא, אתה?

כן.

אז אני יעתיק ממךָ בבוקר.

ואחרי צהריים עוד פעם נתאמן?

כן.

 

The Color of Longing

רגיל

Bring back your body,

light as a fraction of fall,

heavy with sweet spring temptations,

jars of summer

you carry with you always.

I’m thinking

(so this is the color of longing)

of  you