הייתה שנה קשה.
שמנו אותה במים ללילה. אחר כך בישלנו ימים. והוספנו שמן זית, מלח, פלפל, כמון. לא התרככה. אולי צריך לימון?
איבדתי המון השנה, אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מעצמי אבדו לעד או פשוט הלכו, יוצאים מחיי כמו שיוצאים מחדר, כאילו כלום.
לילה אחד התעוררתי הפוכה כמו בגד תלוי. בחלום הכה אותי אדם שאהבתי וקמתי עם סימן סטירה.
בערב דיברתי עם גלית והיא אמרה שבקראטה כל מכה שאתה מקבל מחשלת אותך.
אבל המכות הפכו אותי רכה, אפילו רכרוכית.
זה היה דבר משונה, להיות אנושית בתוך כל האנושות.
לפעמים היו מצבים אנושים, יום אחד לא הצלחתי לנשום ולקחתי מונית לבית חולים.
היו כמה אפשרויות נוספות למות השנה, אבן, סכין, פצצה, שברון לב. אופניים חשמליים.
באוגוסט, ביום לוהט ולח אמרתי לעצמי, ענת, שבי, יש לי משהו לספר לך.
מה?
את יושבת?
כן.
לא נעים לי להיות אשת הבשורה אז אני פשוט אגיד את זה ישר.
מה?
את עקרה.
מה ז'תומרת?
בטן קרה, יעני. כמו זאתי, נו, איך קוראים לה?
קייטלין ג׳נר?
שרה.
אה.
זו היתה גם הקלה. לסיים סופית עם שנות הטיפולים. אם מישהי בדיוק מתחילה עם החרא הזה, תעשי לי טובה, בשום פנים ואופן לא 12 שנים. וכדאי שתדעי מראש, שבשום שלב, שום רופא לא יאמר לך די, הם תמיד יגידו ננסה עוד פרוטוקול, כדאי, זה ודאי שגם קיר יכול להיכנס היום להריון. וישכחו לציין שמדינת הפיריון מדורגת במקומות התחתונים. בדאון טאון בומביי יש אחוזי הצלחה יותר גבוהים. לכי תלמדי היסטוריה של המדעים או להכין מאקרמה כי יש לי תחושה שאוטוטו זה חוזר לאופנה. ובכל מקרה, אני אומרת לך וגם לעצמי, יש דברים יותר גרועים. למשל שמשליכים לך פצצה לתוך הבית והורגים לך תינוק שכבר קיים. וגם אותך בצ׳יק צ׳ק על הכיף כיפאק הורגים. ואחר כך רוקדים על הדם או סתם רוקדים. פסדובלה. או ריקוד הציפורים.
וגם הקלה כי זו הייתה השנה הראשונה שבה כשראיתי חיילים אמרתי לעצמי, פאק, הם יכלו להיות הילדים שלך, ולמה לוקחים לי את הילדים ועוטפים אותם במדים ואיזה מזל יש לך שאין לך בכלל ילדים, הרי כבר היית מורטת לעצמך את כל השערות בראש מרוב פחדים.
וגם, אמרתי לעצמי כדי לעודד, איזה מזל שאת אישה שיש לה תלמידים וערוכים ואנשים שמבקשים ממך עצות למרות שבאמת אין לך מושג ירוק איך להתמודד עם החיים ויש רק שני דברים שאת יודעת לעשות: קיש בטטה וקיש בצל. וחצילים.
כן, היתה שנה בלי רגע דל.
שחוק ודמע והרהורים. גם קראתי מרטין בובר וסימנתי חיצים וקווים, כוכבים.
בספרייה עשיתי ששש וסידרתי את הספרים לפי סדר האל״ף בי״ת אבל הם אף פעם, כמו החיים, לא היו מסודרים.
ערב מאוחר אחד, בדרך הביתה, התיישבתי באוטובוס על יד בחור צעיר, והוא הביט בי ושאל "את ענת לוין?", "כן", "קראתי את הארכיברית שלך. ספר אדיר!". ואחר כך הוא ירד בעזריאלי וידעתי אז שכל מה שיקרה לי, קוצים או ורדים, לא ישכנע אותי שאין בחיים האלה גם חסדים.
הייתי מלאת געגועים. זה בגלל שאני רוסייה וזה מה שאנחנו עושים.
כתבתי לא מעט שירים השנה. שורות תקפו אותי בצרורות, מילים נשרו לכפות ידיי כמו דמעות. ובכיתי. הימים התקצרו ונעשו קרירים.
ניסיתי לעשות מדיטציה שלושה ימים רצוף וכל השקט הזה עשה לי חשק לצעוק.
לפעמים התגעגעתי לאנשים שהם חברים בעומק הלב וגרים רחוק. למשל נטשה דודינסקי או אלמוג בהר.
ישבנו בגלידה עם אלי והדר והילדה תמר. וגם עם גליתוש ואון ותמוז. הילדות, כך הבנתי, מעדיפות טעם מסטיק ותות.
איש אחד צעק לי מטומטמת בתחילת דצמבר כי חציתי את הכביש באדום. והוא צדק. הייתי מטומטמת בדצמבר בנוגע להמון דברים. וכל הזמן עשיתי טעויות ושילמתי מחירים.
התעצבנתי לרוב השנה, נפטלין בנט, מירי רגב, דו״ח העוני, סילבן שלום, להמשיך? אלנבי ארבעים.
ניסיתי לפרסם השנה שיר אחד במוסף ספרים של הארץ וגם השנה זה לא הלך. אולי ב-2020.
קראתי הרבה ספרים, הכי יפה בעברית היה האצבעות על הגבעה של איתן דרור-פריאר. יצירת מופת משלנו קטנה. והעלמה מקזאן של השועלה ערד. יש משהו בכתיבה שלה מעצבן ומושך כאחד. ואי אפשר להפסיק. ואת כל הילדים בעולם של סניורה ניצן בלעתי בסופ״ש בחיפה. הים התיכון נפרש בחלון אמיתי וכחול. והשתגעתי גם על החברה הגאונה ועל עין החתול וספר הקיץ. ורוקמת התחרה.
וספרי שירה. גיליתי את שבא סלהוב וזה היה אחלה גילוי. וחזרתי לגיטרה הכחולה של ואלאס סטיבנס ולקדיש של אלן גינזברג ובבום הבנתי מה זאת התנועה של השירה הטהורה.
היה לי טוב השנה והיה לי רע.
כתבת את זה בשיר שלך. זה היה בשנת 2008. היו לנו תקוות ורעיונות לגמרי אחרים וחשבנו שאנחנו ממש אלטר-קאקרים ועוד היינו צעירים.
טוב שהייתה לי שנה. בימינו זה לא מובן מאליו. שנשארתי בחיים ושכל מה שקרה לי נשאר איתי, פגישות ופרידות, האוי ואבוי והיהיה בסדר, ציפורים.
קשת בשבת צילמה: מיה אהרון
והנה שיר ממש יפה שקיבלתי במתנה ממעיין:
יכולה לפעמים 