2015 או: כמה הרהורים על 365 ימים

רגיל

הייתה שנה קשה.

שמנו אותה במים ללילה. אחר כך בישלנו ימים. והוספנו שמן זית, מלח, פלפל, כמון. לא התרככה. אולי צריך לימון?

איבדתי המון השנה, אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מעצמי אבדו לעד או פשוט הלכו, יוצאים מחיי כמו שיוצאים מחדר, כאילו כלום.

לילה אחד התעוררתי הפוכה כמו בגד תלוי. בחלום הכה אותי אדם שאהבתי וקמתי עם סימן סטירה.

בערב דיברתי עם גלית והיא אמרה שבקראטה כל מכה שאתה מקבל מחשלת אותך.

אבל המכות הפכו אותי רכה, אפילו רכרוכית.

זה היה דבר משונה, להיות אנושית בתוך כל האנושות.

לפעמים היו מצבים אנושים, יום אחד לא הצלחתי לנשום ולקחתי מונית לבית חולים.

היו כמה אפשרויות נוספות למות השנה, אבן, סכין, פצצה, שברון לב. אופניים חשמליים.

באוגוסט, ביום לוהט ולח אמרתי לעצמי, ענת, שבי, יש לי משהו לספר לך.

מה?

את יושבת?

כן.

לא נעים לי להיות אשת הבשורה אז אני פשוט אגיד את זה ישר.

מה?

את עקרה.

מה ז'תומרת?

בטן קרה, יעני. כמו זאתי, נו, איך קוראים לה?

קייטלין ג׳נר?

שרה.

אה.

זו היתה גם הקלה. לסיים סופית עם שנות הטיפולים. אם מישהי בדיוק מתחילה עם החרא הזה, תעשי לי טובה, בשום פנים ואופן לא 12 שנים. וכדאי שתדעי מראש, שבשום שלב, שום רופא לא יאמר לך די, הם תמיד יגידו ננסה עוד פרוטוקול, כדאי, זה ודאי שגם קיר יכול להיכנס היום להריון. וישכחו לציין שמדינת הפיריון מדורגת במקומות התחתונים. בדאון טאון בומביי יש אחוזי הצלחה יותר גבוהים. לכי תלמדי היסטוריה של המדעים או להכין מאקרמה כי יש לי תחושה שאוטוטו זה חוזר לאופנה. ובכל מקרה, אני אומרת לך וגם לעצמי, יש דברים יותר גרועים. למשל שמשליכים לך פצצה לתוך הבית והורגים לך תינוק שכבר קיים. וגם אותך בצ׳יק צ׳ק על הכיף כיפאק הורגים. ואחר כך רוקדים על הדם או סתם רוקדים. פסדובלה. או ריקוד הציפורים.

 וגם הקלה כי זו הייתה השנה הראשונה שבה כשראיתי חיילים אמרתי לעצמי, פאק, הם יכלו להיות הילדים שלך, ולמה לוקחים לי את הילדים ועוטפים אותם במדים ואיזה מזל יש לך שאין לך בכלל ילדים, הרי כבר היית מורטת לעצמך את כל השערות בראש מרוב פחדים.

וגם, אמרתי לעצמי כדי לעודד, איזה מזל שאת אישה שיש לה תלמידים וערוכים ואנשים שמבקשים ממך עצות למרות שבאמת אין לך מושג ירוק איך להתמודד עם החיים ויש רק שני דברים שאת יודעת לעשות: קיש בטטה וקיש בצל. וחצילים.

כן, היתה שנה בלי רגע דל.

שחוק ודמע והרהורים. גם קראתי מרטין בובר וסימנתי חיצים וקווים, כוכבים.

בספרייה עשיתי ששש וסידרתי את הספרים לפי סדר האל״ף בי״ת אבל הם אף פעם, כמו החיים, לא היו מסודרים.

ערב מאוחר אחד, בדרך הביתה, התיישבתי באוטובוס על יד בחור צעיר, והוא הביט בי ושאל "את ענת לוין?", "כן", "קראתי את הארכיברית שלך. ספר אדיר!". ואחר כך הוא ירד בעזריאלי וידעתי אז שכל מה שיקרה לי, קוצים או ורדים, לא ישכנע אותי שאין בחיים האלה גם חסדים.

הייתי מלאת געגועים. זה בגלל שאני רוסייה וזה מה שאנחנו עושים.

כתבתי לא מעט שירים השנה. שורות תקפו אותי בצרורות, מילים נשרו לכפות ידיי כמו דמעות. ובכיתי. הימים התקצרו ונעשו קרירים.

ניסיתי לעשות מדיטציה שלושה ימים רצוף וכל השקט הזה עשה לי חשק לצעוק.

לפעמים התגעגעתי לאנשים שהם חברים בעומק הלב וגרים רחוק. למשל נטשה דודינסקי או אלמוג בהר.

ישבנו בגלידה עם אלי והדר והילדה תמר. וגם עם גליתוש ואון ותמוז. הילדות, כך הבנתי, מעדיפות טעם מסטיק ותות.

איש אחד צעק לי מטומטמת בתחילת דצמבר כי חציתי את הכביש באדום. והוא צדק. הייתי מטומטמת בדצמבר בנוגע להמון דברים. וכל הזמן עשיתי טעויות ושילמתי מחירים.

התעצבנתי לרוב השנה, נפטלין בנט, מירי רגב, דו״ח העוני, סילבן שלום, להמשיך? אלנבי ארבעים.

ניסיתי לפרסם השנה שיר אחד במוסף ספרים של הארץ וגם השנה זה לא הלך. אולי ב-2020.

קראתי הרבה ספרים, הכי יפה בעברית היה האצבעות על הגבעה של  איתן דרור-פריאר. יצירת מופת משלנו קטנה. והעלמה מקזאן של השועלה ערד. יש משהו בכתיבה שלה מעצבן ומושך כאחד. ואי אפשר להפסיק. ואת כל הילדים בעולם של סניורה ניצן בלעתי בסופ״ש בחיפה. הים התיכון נפרש בחלון אמיתי וכחול. והשתגעתי גם על החברה הגאונה ועל עין החתול וספר הקיץ. ורוקמת התחרה.

וספרי שירה. גיליתי את שבא סלהוב וזה היה אחלה גילוי. וחזרתי לגיטרה הכחולה של ואלאס סטיבנס ולקדיש של אלן גינזברג ובבום הבנתי מה זאת התנועה של השירה הטהורה.

היה לי טוב השנה והיה לי רע.

כתבת את זה בשיר שלך. זה היה בשנת 2008. היו לנו תקוות ורעיונות לגמרי אחרים וחשבנו שאנחנו ממש אלטר-קאקרים ועוד היינו צעירים.

טוב שהייתה לי שנה. בימינו זה לא מובן מאליו. שנשארתי בחיים ושכל מה שקרה לי נשאר איתי, פגישות ופרידות, האוי ואבוי והיהיה בסדר, ציפורים.

IMG-20160102-WA0003

קשת בשבת צילמה: מיה אהרון

והנה שיר ממש יפה שקיבלתי במתנה ממעיין: 

»

  1. 5.1.16, 02.00 A.M.
    **
    את שוכבת על המיטה שיצרת לעצמך בחדר המגורים, שהיינו מכנות "סלון".
    ככה שנים את עוברת למיטה המאולתרת שלך בשעות הלילה הקטנות, מולי.
    ככה כשכותבת מסך המחשב הקטן, הוא מאיר בהיר בהיר כאורה של הלבנה.
    את מתכרבלת בשמיכה מולי ואני מתכרבלת בכתיבה מולך, שתינו לא נוגעות.

    ושנים שקיוויתי להיות כמוה, Anat​ ענת לוין. ושנים שהיא קיוותה להיות כמוני –
    לא הצלחנו, שתינו נוגעות רק בקצוות. כמוך וכמוני. כמוני וכמו אמי. כמוה ואמה.
    כל מה שאני יכולה לעשות למענך, זה לנסות להמתיק פרי קשה כמו אמא שלך.
    כל מה שאני יכולה לעשות למענה, זה לתת לה מתכון למעויניי קינמון הולנדיים.

    • מעוייני קינמון הולנדיים

      חומרים:
      300 גרם קמח
      225 גרם (2.25 חבילות) חמאה, רכה
      250 גרם סוכר חום
      3 כפיות קינמון
      חצי כפית מלח
      1 ביצה

      הכנה:
      1.מחממים תנור לחום בינוני (180 צלזיוס)
      2.מערבבים את כל החומרים בידיים (כיף!!) ומתקבל בצק דביק. שוטחים את הבצק בתבנית משומנת ומחליקים במרית.
      3.אופים בחום בינוני כעשרים דקות (אני ממליצה לבדוק אחרי 10 או 15 כי זה תלוי בסוג התנור)
      4.חותכים למעויינים בעוד המאפה חם. משחררים מהתבנית כשהמעויינים עוד חמים, בטרם ידבקו אליה.
      5.מניחים במקרר כמה שעות לשיפור הטעם.

      תהנו……… !!

  2. בשנה הזו הנחתי את עצמי על גלי הפואטיקה שלך, שערסלו אותי לגבהים ולתהומות.
    בשנה הזו קיבלתי לגיטימציה לחשוב כמו ארכיברית ולחיות מפה לפה.

  3. ענתוש, חיממת את לבי. סליחה על התגובה הלא-פואטית במיוחד. חיבוק חזק ואוהב. דורית

    • בדיוק היום עשיתי תרגיל לתלמידים ואחד השירים היה שלך, אז זה קסם שפתאום כתבת פה. יש ניסים. ויש גם געגועים, דוריתוש

    • תודה, יפעת, אני חושבת שיש לי גם מזל שיש אנשים כל כך יפים שבאים וקוראים ומתנדנד להם הלב. ולגבי השן, יש במשפחה שלנו שיטה שהם ייבאו מהכפרים באוקראינה, אבל אני אחסוך לך, זה כואב. שנה טובה שתהיה!

    • כשסבתא שלי היתה מתעלפת, סבא שלי היה עושה לה מה שבמשפחה אנחנו קוראים "שפריץ" – בולע מים מלוא הכוס ופשוט משפריץ עליה את הכל. אבל אנחנו פשוט נתחבק כשניפגש, זה הרבה יותר פשוט. נשיקות, אהובתי.

  4. גם בשנה הבאה תמשיכי לשדר עבורנו בשלושה תדרים: הגבוה של השגב, העמוק של העצב, וזה המישורי, הארצי, של יום הקטנות, האוסף את השניים אליו וכולל אותם בתוכו.
    תודה לך.
    איזה מרטין בובר קראת? (סתם כי גיליתי תחום עניין משותף…)
    יפתח

    • תודה יפתח! טוב לכתוב לקוראים כאלו נדיבים. ובכלל לכתוב ושיש מי שקורא ומגיב, שנוצר דיאלוג. הקשר הזה. ואגב קשר, קראתי את "אני ואתה". ואפילו בניתי שיעור כתיבה סביב הספר, בדיוק השבוע הבאתי אותו לתלמידים שלי.

    • זה השיר הכי יפה שהקדישו לי, אני מתרגשת עד דמעות. תודה, מעיין, אני מוסיפה אותו לפוסט. שתהיה לנו שנה. וטובה. 🙂

  5. קיש בטטה?זה תמיד מעולה.חישבי על כך שכבר במפץ הגדול קיש הבטטה שאת עושה כבר התקיים באופן פוטנציאלי.
    איזה דבר מופלא,נהדר,שיש קיש בטטה בעולם.זה עוזר להתגבר על כל "הקשיים" האפשריים.הקיש בטטה הזה.:)

    חוץ מזה דעי לך, שגם אם יש רק דבר אחד שאת יודעת לעשות וגדולה מזאת, לעשותו היטב,הרי שאת ממלאת את תפקידך בעולם על הצד הטוב ביותר.אבל את גם יודעת לעשות קיש בצל ואפילו קיש חצילים.!

    על זה נאמר ,טובים השניים מן האחד,אבל הקשר המשולש לא במהרה יינתק.הקישים שלך הם כמו הפירמידות,
    הם מתכון בטוח לחיי הנצח,לשיחרור רוחני,להגנה מאגית של מגן דוד.:)

    היקום חב לך חוב של תודה והוא ירעיף עליך את מתנותיו בדיוק כפי שעשה עד היום.האם לא שמת לב שכל מה שהרעיף עליך היקום עד כה לא היה אלא מתנה גדולה, שבאמצעותה חווית את קיומך והענקת לו משמעות?

    ברור ששמת לב,הרי על זה בדיוק כתבת! 🙂

    איך אמר פעם ראלף וולדו אמרסון,(אם אני זוכר נכון)כל יום צריך להיות היום הטוב ביותר בחיינו.
    איך אמר פעם פנחס שדה:לי אין טענות לא אל הקיץ ולא את החורף,לא אל החום ולא אל הקור,כשהם באים-באים וכשהולכים-הולכים(הוא אמר את זה?ברור,פחות או יותר,כאשר הוא כתב על איזשהו מאוורר).

    הכי חשוב,להתבונן למעלה אל הכוכבים,לזכור מאין כל זה התחיל.השבוע עלה בדעתי בזמן שאני ישבתי למדיטציה,
    שבדיוק כפי שאני שואף אוויר ונושף אוויר,יש משהו שאולי שואף את כל היקום הזה ונושף אותו על בסיס קבוע.

    ובמרווח הזה הכל מתקיים.וכל השאר,ובכן,מה זה כל השאר?

    טוב,אני מתערסל לי בים היקום החמים,לאחר שקפצתי לי מהספינה.זה לא נורא בכלל להיות אבק כוכבים.מה זה משנה כבר מה יש ומה אין,מה קרה ומה לא קרה,מה קורה ומה לא קורה,מה יקרה ומה לא יקרה?

    האטומים הם נצחיים,החלקיקים האלמנטריים שאנו מחזירים ליקום אינם אלא הלוואה לזמן קצוב שתינתן לאחר מכן לאחר.מה זה משנה אם האחר בוחר לאחר מכן לכנות מישהו אחר בשם מטומטם או מטומטמת או לחבק ולאהוב?

    יום אחד מישהו יקבל את החלקיקים הללו ויעשה איתם משהו טוב.זה אפילו לא יהיה יום אחד בהיר,זה קורה כבר עכשיו,זה קורה בנצח,זה קורה מחוץ לזמן הקטן של המצוקה והמכאוב.

    • מוטי! כשאתה מגיע, אני יודעת שהכל במקומו. הקישים שלי הם כמו הפירמידות, רק שטוחות, ואני עושה גם עוגת פרג לא רעה. והכי אני אוהבת לבשל לאנשים ושהם אוכלים. לפעמים זה די גרוע אבל הם אוכלים כי הם חברים. וחברים זו מתנה. וגם קוראים. וגם כתיבה. וגם אתה. מקווה שאתה בטוב ומתבונן בכוכבים שלנו ושומע מוזיקה.

  6. הכתיבה שלך כל כך נוגעת, מרגשת, מטלטלת בכנותה, מפתיעה במעברים שאת עושה מדבר לדבר . שמעתי את שמך לראשונה מבתי שנמצאת בשנת שירות ובמסגרת שיעור כתיבה יוצרת פגשה שיר שלך ובעקבותיו שירים אחרים. "אמא, איך זה יכול להיות שאת לא מכירה את המשוררת הזאת. היא אדירה!" והיא צדקה. ענת יקרה. מקווה לפגוש אותך פעם או להזמין אותך לסדנת כתיבה שאני מנחה או לא יודעת מה. שתהיה לך שנת 2016 שבה תמשיכי לכתוב שירה וםרוזה ורשימות חד פעמיות שכאלה.
    חיבוק, נרי

  7. זה מה שכתבתי כששיתפתי: "אני אוהב את Anat Levin ואת מה שהיא כותבת ואני לא אוהב את המילה "עקרה", שהיא בעיניי שריד לתקופה תנ"כית שראתה דברים בגוונים של שחור-לבן. בעיניי הלב חשוב יותר מאברי הרבייה ואני לא מסוגל להגיד "עקרה" על אשה כל כך מלאה באהבה וביצירה. את פוריה מאוד, ענת היקרה. ולכולנו יש חלומות שכבר לא יתגשמו. אז מה? החיים יפים. הרבה אהבה מאיל".

  8. תודה על הפוסט היפה מאוד הזה, אני עדיין בעולמה של הארכיברית ובעולמך דרך המילים כאן. שתהיה 2016 טובה פי מיליון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s