פתאום קם או: הרהור בבוקר המוקדם

---

צילום: שירה סתיו

אדם קם בבוקר ולא יודע מה יהיה לו. צודקת. יושבת בשמש לעבוד על העריכות והקשישות, שיודעות יותר מכל אחד אחר איך זה לחיות, משוחחות. לצעירות יש את התינוקות והן לא ישנות בלילות ויודעות פחות ופחות, עייפות, מה לעשות. כל היום בכי וריח חלב ובדידות וכביסות. היפות עם השמלות הקצרות, עוברות, חוזרות, הגברים הצעירים, הם לא מעניין אותם ידיעות, עזבי אותי באמ'שלך, תני אהבה בלילות. האנשים עם המחברות (יש כאלה עוד?), הספרים, העטים, מסמכי הוורד. מישהו עשוי לחשוב שיש להם איזו מתנה בכפות. טעות. רק שברים של זכוכיות כבר אדומות. הכי חכמות הן הנשים שיושבות, גם בחורף, למה לא, על סף בריכות במלונות שלושה כוכבים בבגדי ים שלמים כחולים ושותות מרגריטות זולות שבאות יחד עם מטריות קטנות. המרגריטות עושות אותן פשוטות וצוחקות. ואת המטריות אפשר לאסוף כמו כשהיינו קטנות והיו לנו מפיות, מכתביות בתוך תיבות עם מפתחות. העולם היה סוד. ויש את רואי החשבון שמבינים את החשבונות, הירקנים שמאמינים באגסים, מומחים בעונות. העקרות, הן יודעות את מיקומן המדויק של הדמעות, את הדרך שבה נופלות צורות שקופות. מי שעובד בחנות נעליים יודע את חוכמת כף הרגל ואת ההכרח להמשיך, כדאי תמיד נעליים טובות, לצעוד. והמתאהבות עד כלות בגברים הנכונים לנשים ממש אחרות, שכותבים הודעות טקסט בדוגמאות פסבדו-פרחוניות כגון: "זה לא אני, זו את". אלה פשוט, חד וחלק, לא נעים לי להיות זו שאומרת לכן את זה. טיפשות. ואלו שחייבים להסתכל בפלאפון כל שתי דקות, מה הם יודעים? הם לא יודעים כמה חבל שנשכחה מהם האמנות העתיקה של הלחכות. והם גם יכולים להידרס. והנשים שיושבות לבדן ושותות קפה כבר קר מרוב שאת כותבת במחברת המקומטת שלך, תוסיפי את כל החלב, לקחו לך תוספת שני שקל על הסויה, פעם הבאה תזמיני שחור, תשתי פשוט מים, מה איתך? הן, נדמה לי, יודעות הכי פחות.