היופטפויומט

היא היתה ביץ׳ עוד לפני שייבאו את המילה.

היא שנאה את כולם באותה המידה. את הרומנים. את הבוכרים. את הבולגרים. את השווארצס. את הגרמנים. יופטבויומט! הכי הרבה את הרוסים.

היא נהגה בכולם באותה חשדנות סובייטית, כל זר היה סוכן ק.ג.ב פוטנציאלי, כל עובר אורח ביקש להרע.

בגיל 60 העצבים הכניעו אותה והיא עברה ניתוח מעקפים. היא שנאה את הרופאים.

היא רבה עם השכנים. היא רבה עם אנשי שירות.

היא אהבה לריב, תחביב. אהבה לכתוש את היריבים.

גם סלט ויניגרט היא כתשה ואז העבירה אותו מכלי גדול לכלי קטן. לכלי יותר קטן.

היא יישרה הכל בסכין: את הגבינה, את המרגרינה. קופסאות השימורים עמדו במזווה, בשורות ישרות, גדודים בהיכון למסדר הפותחן, עומדים דום.

היא הכינה את עוגת הפרג הטובה ביקום. וריבת תות בסיר כסוף. ובוטנים מסוכרים שערבבה בידיים חשופות.

לא היו לה חברות, לא היו לה מכרים.

בגיל 91 היא קיבלה טבעת כסף ממחזר בן 95. היא החזירה את קופסת הקטיפה ואמרה לו בפנים: אני לא יוצאת עם זקנים.

פעם, בתחילת שנות השמונים, היא זרקה קלח תירס מחלון של אוטובוס והוא פגע בפדחתו של איש קירח. היא סיפרה את הסיפור הזה באלף גרסאות לאורך השנים ובסוף תמיד צחקה נורא. היה לה צחוק מקסים.

אהבנו אותה כמו שאוהבים עריץ, בהכנעה ובעיניים פקוחות.

היא אהבה אותנו בדרכה, אהבה לא מהסרטים, מלוכלכת, משונה, משתנה, כמו החיים.

היא שנאה את הפסיכולוגים. היא שנאה את עורכי הדין. מורים לאנגלית. רואי חשבון. מזכירות זוטרות. אנשים שלא עובדים. סופרי ביכורים. מגזרים שלמים עשו לה צמרמורות.

היא ידעה לרפא צינונים בעזרת כוסות רוח.

היא ידעה לבשל כל דבר מכל דבר, גם משאריות.

ידעה קללות בשפות שונות אבל שבה אל היופטפויומט כמו עם של אישה אחת לארץ מובטחת.

בטשקנט היא אספה את השיער הכהה במטפחת אבל בארץ הוא נחשף, היא הרימה אותו גבוה והקפיאה עם ספריי. לבשה שמלות צמודות באדום ופרחים. היה לה סטייל. היו לה עקבים.

היא היתה מכשפה עצומה בעולם של נשים שבריריות. היא היתה אלימה כמו העולם עצמו.

בסיביר היא חפרה עמוק בתוך שלג כדי לחפש תפוחי אדמה, בת 17, על ארבע, מורעבת כמו כלבה, אחרי המלחמה.

או בת 12, ב-1940, יוצאת עם אביה יחיאל החזן ליערות לחפש עצים להסקה, עשבים למרק וכל הדרך הוא שר, צו אונז צו דיר מיט דיין גרויסן כח.

הייתי נכדתה הבכורה ופניתי ממנה, מחפשת את היופי כמו מטומטמת, לשווא, לשווא, כאילו הוא חשוב, כאילו הוא קיים.

היא קנתה לי בשוק הכרמל סנדלים עם סוליות שקופות ושרוכים שקושרים באיקסים לאורך השוקיים השזופות. היא בחרה עבורי זוג מעוטר בחרוזים צבעוניים.

היא כיבתה את האור ובחושך שתתה את כל היין מהכוס של אליהו הנביא. ואז זרקה באוויר שקיות עצומות של ממתקים שהכינה בעצמה ועיטרה בסרטים. הכי אהבתי את הבונבונים עם הרום בפנים.

נוחי בשלום על משכבך סבתא. אם הוא קיים, אני מאמינה שממש ברגעים אלו את כבר יורקת את היופטבויומט על אלוהים.

מרים (מרה) ליטווק, 1928-2023. יהי זכרך ברוך.

איור: אלינה ספשילוב

הזמנה להשקה של רק רגע גוף

מתרגשת להזמינכם להשקת ספר השירים השלישי שלי שתתקיים מחר בחנות הספרים 'סיפור פשוט'.

בתוכנית:

יצירה משותפת של המוזיקאית עדיה גודלבסקי ושלי:
הרהור רב תחומי על פרידות ועל פגישות: מופע של מילים, מוזיקה, וידאו, מיצג וסדנת כתיבה מיניאטורית.

יום חמישי (מחר) | 27.10 | 19:00
בסיפור פשוט – חנות ספרים עצמאית
שבזי 36, נוה צדק, תל־אביב
הכניסה חופשית

(כותרת היצירה שלנו לקוחה מספרה של ענת שרון-בלייס 'האדמה היא מרחק' / צילום: אורי לוינסון)

המוזיקה של הפרידה

לחן, שירה, נבל ואלקטרוניקה: עדיה גודלבסקי הקלטה: אדם שפלן באולפני סטודיו אמפא מיקס: סטלה גוטשטיין מאסטרינג: רפי אשל באולפני אשל דימוי הווידאו: נטשה דודינסקי

מתנה לחג

לכבוד האביב ולכבוד זה שאנשים שואלים אותי מפעם לפעם איפה אפשר להשיג את הספרים שלי ואי אפשר היה להשיג אותם כי חלקם אזלו מההוצאות ונזלו אט אט מהחנויות ולכבוד ההדפסות המחודשות של "אנה מסתובבת לאט" ושל "מפה לפה" (תודה לרפי!) ולכבוד זה שהתגברתי על הטכנופוביה הקלה ופתחתי דף, שאני מקווה שהוא אכן עובד (אתם תגידו לי) במשולם, אפשר להשיג את כל ארבעת הספרים שלי אצלי. אני מוכרת אותם כאן במחיר ההוגן בהחלט של 40 ש"ח לספר+15 ש"ח למשלוח. רק תכתבו בהערות באיזה ספר/ים אתם חפצים ואם אתם רוצים הקדשות, בדיחות בשקל ומתכונים לקיש או לעוגת תפוזים. חג שמח ותועפות אביב!

אודליה

אודליה

לתלמידות

נַחֲזֹר לַזְּמַן שֶׁבּוֹ הָעוֹלָם הָיָה קָטָן, לִפְנֵי הָאֵשׁ, לִפְנֵי הַתְּשׁוּקָה, לִפְנֵי הַגַּלְגַּל, הָיִינוּ יְלָדוֹת, רַכּוֹת כְּמוֹ כֻּתְנָה, בגַּרְבִּיּוֹנִים עִם צִיּוּר שֶׁל הַפַּנְתֵּר הַוָּרֹד, עוֹמְדוֹת בַּפִּנָּה, בגַּן מִשְׂחָקִים, מִתְבּוֹנְנוֹת שְׁקוּפוֹת בבָּנִים שֶׁרוֹכְבִים עַל סוּסֵי יָם כְּתֻמִּים. עוֹד מְעַט אִמָּהוֹת תֵּצֶאנָה בַּחֲצִי גּוּף מִמִּרְפְּסוֹת, מִתְכּוֹפְפוֹת מֵעַל כְּבִיסָה שֶׁל תַּחְתּוֹנִים. נַחֲזֹר לַזְּמַן שֶׁבּוֹ הָיְתָה מִי שֶׁקָּרְאָה לָנוּ לָשׁוּב וְכָל שִׁיבָה הָיְתָה כְּרוּכָה בַּעֲלִיָּה וּבִסְפִירַת מַדְרֵגוֹת. כָּל כַּמָּה שְׁנִיּוֹת כָּבָה הָאוֹר וְהָיִינוּ מְגַשְּׁשׁוֹת אַחַר מֶתֶג אָדֹם בְּאֶצְבְּעוֹת דַּקּוֹת. זֶה הָיָה זְמַן הַמִּסְפָּרִים הַקְּטַנִּים וְהָאוֹתִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁעָבַרְנוּ עַל הַקִּוְקוּוִים שֶׁלָּהֶם עַד שֶׁלָּמַדְנוּ, זֶה לָקַח לָנוּ שָׁנִים שֶׁל קַוִּים וּנְקֻדּוֹת, לִקְרֹא בְּלִי בּוּשָׁה אֶת הַמִּלָּה פִּין וְאֶת הַמִּלָּה פֹּת. אֲבָל אֲנִי מַקְדִּימָה אֶת הַמְּאֹרָעוֹת, סִלְחִי לִי אוֹדֶלְיָה, נַחֲזֹר לַזְּמַן שֶׁבּוֹ הַזְּמַן נִמְתָּח כְּמוֹ כְּבִישׁ, אֲנַחְנוּ נוֹסְעוֹת מַהֵר עַל אוֹפַנַּיִם דַּקּוֹת, אַסְפַלְט שָׁחֹר נוֹתֵן בָּנוּ סִימָנִים שֶׁל בִּרְכַּיִם מְדַמְּמוֹת. נַחֲזֹר לְנִצָּנֵי הַשָּׁדַיִם שֶׁפָּקְעוּ פֶּתַע תַּחַת חֻלְצוֹת פַּסִּים רְחָבוֹת, בְּדִיּוּק בַּזְּמַן שֶׁבּוֹ לָבַשְׁנוּ חֲצָאִיּוֹת בְּצֶבַע מַסְטִיק, מִתַּחַת לַעֲצֵי תַּפּוּז שֶׁגָּדְלוּ פֶּרֶא בַּפַּרְדֵּסִים מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת, שָׁם פָּגַשְׁנוּ, וְלֹא בְּמִקְרֶה, קָבַעְנוּ אִתָּם פְּגִישׁוֹת, אֶת מִי שֶׁיְּחַבְּטוּ לָנוּ בַּלְּבָבוֹת כְּאִלּוּ הָיוּ כַּדּוּרֵי פִּינְג פּוֹנְג, בַּמִּגְרָשִׁים הָאוֹלִימְפִּיִּים שֶׁל הָרְגָשׁוֹת, נַחֲזֹר לַמִּטּוֹת שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁהַדָּבָר הַנָּכוֹן לַעֲשׂוֹת בָּהֶן הוּא לִישֹׁן עַד שֶׁגִּלִּינוּ אֶת הָעֹנֶג בַּתְּנוּעוֹת הַקְּטַנּוֹת, אֲנַחְנוּ יְכוֹלוֹת לָשׁוּב וְלַחֲזֹר לְשָׁם? הַזִּכָּרוֹן חֲמַקְמַק כְּמוֹ שְׂמָמִית, בִּידֵי מִי הוֹתַרְנוּ אֶת הַזְּנָבוֹת הַפְּשׁוּטִים שֶׁהָיוּ לָנוּ, וְלָמָּה? כְּדֵי לְהִוָּשַׁע מֵהַזְּמַן שֶׁבּוֹ הָיָה מִי שֶׁצִּוָּה עָלֵינוּ לַעֲמֹד זָקוּף וְאָז לָשֶׁבֶת בַּזּוּגוֹת, לְהִסְתַּדֵּר בִּשְׁלָשׁוֹת, הָיִינוּ מְצֻוּוֹת וְאָמַרְנוּ תָּמִיד אָמֵן, כִּמְעַט תָּמִיד נַחֲזֹר אֲחֻזּוֹת אֶל הַזְּמַן, כִּי הָיָה זְמַן כָּזֶה, אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהָיָה, תַּגִּידִי שֶׁכֵּן, אוֹדֶלְיָה, שֶׁהָיָה זְמַן שֶׁבּוֹ הָיִינוּ שְׁלֵמוֹת.

גְרַנְטָה – מגזין לספרות חדשה (grantahebrew.com)

Sato Kanae

הזמנה לאירוע חי הערב

היום, בחצר המוארת של בית מיכל , באויר הפתוח, ניפגש בקבוצה מצומצמת לשירה בחצר.

מפה לפה: תהילה חכימי , מיטל זהר, וענת לוין ישוררו שירה ופרוזה וישוחחו על כתיבה והשראה, עבודה ומעמד, אהבה ובדידות, חופש וזהות.

מפגש אינטימי עד 20 משתתפים, נחבוש מסכות ונשמור מרחק

כרטיס : 40 ש"ח לרכישת כרטיסים מקוונת:

https://ironitrehovot.expo.co.il/FastRegister.aspx?seif=%202080043

מפה לפה / שירת חצר, בית מיכל   22/7/20 בשעה 20:30 

לפרטים נוספים :  betmichal.office@gmail.com

זום זום זום

ביום העשירי מחכים למשורר. מושקטים מחכים לשמוע את קולו. הוא משורר גדול וגם אנחנו משוררים או נהיה ביום מן הימים ואנחנו רוצים, אפילו דורשים, לשמוע את המשורר. אם לא לראותו, לפחות את קולו תנו לנו, כמו מן הסנה קורא אלינו כשמאחוריו וגם מאחורינו, מדפי הספרים. מה בסך הכל אנחנו מבקשים? לראות משורר ולהיראות משוררים אחרי מקלחת הערב, השיער עוד רטוב, התלבשנו שוב או לראשונה, העמדנו את המצלמה בדיוק במקום הנכון כך שיראו אותנו, רואים אותי? רואים ומאחוריי רואים את מדפי הספרים, העמוסים יש לציין, מאות, איזה מאות, אלפים אם לא יותר של ספרים מסוגים שונים, עומדים ושוכבים וגם מסמכים הכנסנו שם, בקלסרים שמנמנים מכתבים מרשויות מקומיות, תאומי מס בעקבות קריאות והופעות, גזירים, היה זמן או יהיה, שגם אנחנו, כמו ההוא שמחכים לו, הוזמנו או נוזמן לקרוא שירים בספריות עמוסות ספרים מול קהל של שלושה אנשים, אחת מהם הספרנית, אבל עכשיו אנחנו כאחד האדם, מחכים. והספרים. מה אין שם, בעיקר שירה, אנתולוגיות של שירה סקוטית עתיקה, כל העולם בתוך מדפי העץ מאיקאה או שלקחנו נגר פרטי, כתבי עת משנות השמונים, שם לא יכולנו לפרסם, כי פרסמו אך ורק גברים, ביקורת שירה, כי הייתה או לא הייתה פעם ביקורת כזאת, אנחנו לא מדמיינים, משוררים על שירת עצמם, אבל גם פרוזה, צרפתים, בלזק, פרוסט, פרק, מאה תשע עשרה, מאה עשרים, גרמנים, יפנים, ספרים קטנים, רוסים שתופסים חצאי מדפים, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, פסיכולוגיה של הילד, כי בדיוק כשראה אור ספר שירתנו השלישי, באותו יום ממש סיימנו מחזה והתחלנו לכתוב שירת ילדים, מדע בדיוני, ז'אנרים מעורבים, זה נורא טרנדי היום, פרוזה פואטית, שירה פרוזאית, קבצי פרגמנטים, כל הפרגמנטציה הזאת תהיה נוכחת במלואה, עשרות של קבצים שבורים כמו לבבות של אנשים שלא רואים אותם, זה כי הם מסתתרים? בדיוק להיפך! בלשים, מה פתאום בלשים, את אלו אנחנו לוקחים מהספרייה הציבורית, וקוראים בתשוקה נוראית ומיד מחזירים, מדפים שלמים שעשויים, אפילו עתידים ליפול ביום מן הימים. אחר כך המנחה מתחיל, הוא גם משורר, זה ברור, כי משורר למשורר והמשורר עוד לא עלה אבל זה לא נורא, שייקח את הזמן, יופי של הזדמנות לכתוב בצ'אט כמה שאלות כמו שומעים? שומעים אותי? הוא עלה? מתי הוא עולה? למה הוא לא עולה כבר? אני עליתי? רואים אותי? רואים את הספרים מאחוריי? רואים שגם אני כתבתי ספרים ואכתוב עוד ועוד ספרים ויום אחד גם לי תחכה קבוצה של אנשים בלילה עם השיער והכוס והספרים, אולי רק תמונה של ספרים כי הכל כבר יהיה באוויר, ואנשים יוכלו פשוט לקטוף ספרים שלמים מהרשת הגדולה ולקרוא אותם בדקה, ממש לבלוע אותם מבלי להיחנק או לירוק בצד את הגרועים, לא את מה שאני כתבתי, תמיד את מה שכתבו האחרים, ואז לשטוף פנים ולצאת חזרה אל הסלון, תכף הפגישה תתחיל, הנה הוא עולה כמו השחר מעל המחנה, מי? מה זה משנה מי, העיקר לכוון את המצלמה לרקע המרשים, חברים, אוטוטו כולנו עולים, זום זום זום עולה הזמר מכוורת הדבורים, בואו נצא וניכנס מהלינק השני.

הרהור על הספריה

הרהור על הספריה

בזמן שאת נכנסת ומחתימה כרטיס ויורדת למרתפים להדביק מדבקות ברקודים או לקטלג במידע את העיתונים

בזמן שאני מסדרת ספרים בתצוגה או מחתימה את הכרטיסיות עם תאריכי ההחזרה

בזמן שברכש ממתינים לפיזור הספרים החדשים, עוד סגורים כמו ניצנים

בזמן שאנחנו ממליצות לאנשים על ספרים קלים כמו פריכיות ועל ספרים שהם עוגיות, טעימים, ועל ספרים שהם לחם שחייבים לאכול אותו חם, למשל המדריך לעוזרות הבית של לוסיה ברלין   

בזמן שמבקשים מאיתנו ספרים קלילים לחופשות קצרות. סיפורים אוקראינים של ניקולאי גוגול

בזמן שאנחנו ממליצות על קלאסיקה. נבדה של מיטל זוהר

בזמן שאנחנו ממליצות על ספרים שקראנו עליהם ביקורת יפה של אורין מוריס והבנו את הביקורת המנומקת היטב ואף על פי כן הספר ניצח*. מחר נלך ללונה פארק של אילנה ברנשטיין 

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר מצחיק שקראנו עליו ביקורת שגם היא היתה מצחיקה (חלקנו לא צחקנו). הצעקה האחרונה של יונתן שגיב

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר שהיינו לוקחות לאי בודד. W או זיכרון ילדות של ז’ורז פרק

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר שהיינו לוקחות לקופת חולים. הבלתי נראים של רוי יעקובסן

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר עיון שפוצץ לנו ת'מוח. אינטימיות קרה של אוה אילוז

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר פשוט נורא יפה. מזכרת אהבה של יצחק בר יוסף

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר יותר טוב של אותו סופר. אברהם אברהם של דרור משעני

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר פחות טוב של אותו סופר כי הטוב יותר הושאל. אנטרטיקה של קלייר קיגן

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר שנעמי אהבה ולא רצתה בשום אופן שנחזיר לספריה והיה טררם שלם, מאה ושש דרוריות חביבות של סמואיל מרשק

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר ילדים מבריק שהקל מאוד את הכניסה לגן. אמיליה של נעמה בנזימן

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר השירה הכי יפה שראה אור השנה. גורי הרוח של אורין רוזנר

בזמן שאנחנו ממליצות על ספר שירה שקרע אותנו לגזרים. שריר הלב של שירה סתיו 

בזמן שכל הזמן הזה אנחנו נושאות בתיקים המתחלפים את הזכות לשלמות הגוף של טלי לטוביצקי ולא מציעות אותו כי זה עותק פרטי

בזמן שבאות הנשים לקראת שישים שלא קוראות ספרות עברית, רק את גרוסמן. חגית? דוד. ולמה אני מקום שישים ושש בתור. כי זה מה שקורה למי שלא קורא ספרות עברית, ביץ׳! 

ובאים הבחורים הצעירים שמחפשים את חשוב והתעשר

ובזמן שבאים המשוררים ומתלוננים למה הספר שלי לא בספריה ואנחנו אומרות להם, מה יש לנו לומר להם, אנחנו מציעות להם להתנחם בפלובר

ובזמן שבאים ההורים עם התינוקות ומחליטים שזה בסדר, זה יותר מבסדר, זהו בדיוק הסדר המדויק של הדברים, להתחיל גמילה בדיוק הבוקר, בסמוך לפינת הטבע בספריית הילדים

בזמן שההומלסית שמתרחצת בשירותי הקומה השנייה מבקשת ממני להעביר לה את הדאודורנט

בזמן שהבחור המזוקן שוב פותח קופסת רסק עגבניות בחדר העיון ואוכל בכפית (ויש לו עוד קופסת רסק בשקית) ואנחנו אומרות לו, אדוני, לא אוכלים רסק בסיפריה. ואז הוא מוציא עגבניה

בזמן שאנחנו סותמות את האף ומשפריצות בושם צ'רלי ישן בעמדת היעץ כי הקורא י׳ שוב לא התרחץ

בזמן שאנחנו חושבות שכשהשיפוצים יגמרו, יהיה מקום מקסים

בזמן שעוד לא תפסנו את זה שגונב בבוקר את העיתונים

בזמן שאנחנו עושות את עצמנו חלק מעם הספרניות ומרוב תשוקת היות אנחנו נהיות ספרניות, שזה מקצוע יפה וכל כך לא מתוגמל

בזמן שאנחנו מוקפות נשים חכמות שיש להן תשוקה אדירה למידענות, לארכיונים, למאגרי מידע, לכתבי עת מראשית המאה, לספרי ילדים שאזלו בהוצאות, למשל אריה בבוידעם של יעקב קמחי, לניקוד מדויק של המילים הנכונות, נשים אמיתיות 

בזמן שאנחנו, כולנו יחד או אחדות מאיתנו, מתאמנות על מוזיקת המקרה של השששש ועל אני אזמין לך מהמחסן, הספר לא על המדפים. אנחנו עובדות במקום האחרון בעולם שבו באמת ובתמים הספרים חופשיים

בזמן שאנחנו מחממות במיקרוגל ואוכלות יחד בחצר הקטנה (אורז עם תירס. אורז עם שעועית. אורז עם עדשים). יש לנו חצי שעה עד שאנחנו חוזרות אל המשמרת

בכל הזמן הזה, בגלקסיה הקטנה של הסיפריה, שבנויה מתתי סיפריות ומצבירי כוכבים אנחנו מסתובבות בחלל, חוצבות באוויר מדליונים עשויים פעימות כי אנחנו יודעות שכל ספר הוא לב שנפתח כמו פרח, כל ספר טוב מצמיח גם בתוכנו עלים ירוקים.

(לספרניות שלי, פברואר 2020)

20

אי אפשר להאמין שעברו עשרים שנה מאז שלבשתי את השמלה הלבנה את ההינומה את סיכת הפרפר הלבן שאני שומרת עד היום בקופסא השבורה ונראיתי כמו פילה קשוטה ביום חתונתה ובאמת שהייתי שמנה ויפה אתה לבשת חליפה של נזיר ורקדנו עד שכל האיפור נזל ואחר כך טפטפו עלינו גם החיים הרגילים טיפות או דמעות או נהרות או אשדים נעתי בתוך הזמן מדמיינת שיש לי בחירות ראיתי אנשים אוכלים כל יום בפינת האוכל המשרדית אורז עם תירס בקופסת פלסטיק ראיתי קשישים אבודים מול מכונות הרב-קו כבר לא ראיתי ילדים משחקים בחצרות אבל ראיתי צילום כמו ציור כמו פסל אישה נושאת את בנה בן התשע כאילו זה עתה נולד תינוק ענק בפיג'מה תכלכלת בהדסה עין כרם במחלקת האיך אפשר לירות כדור גומי על עיניים של ילדים לא יכולתי להאמין למראה עיניי אנשים אמרו שדברים כאלה לא קיימים הם העדיפו לשפץ או לנסוע לחוץ לארץ בדילים הכי שווים ואחר כך לעבור בין המחלקות ולחלק תופינים גזרתי את התמונה מהעיתון והנחתי אותה בתוך קופסת התכשיטים ראיתי פרפרים אמיתיים אבל זה היה נדיר חייתי בערים גדולות יום עלה יום חלף האמנתי בדבקות בבוקר הבוקר היה אלוהים ועבדתי אותו האמנתי בטקסים הקטנים של הקימה שהם הצורה היומיומית של האהבה הקפה הריבה האמנתי בספרים האמנתי לאנשים אבל לא לכולם קרו לי ניסים למשל קו 26 שעצר היום בתחנה או שנולדה לי ילדה שנים לפני כן למדתי לכתוב כתיבה תמה כתבתי א א א א א א את כל השורה ואז ב ואחר כך ת הגעתי לסוף למדתי להפסיק לכתוב למה שלא תהיה סדנה כזאת באמת "איך להפסיק לכתוב בשלושים יום" לקרוא ספרים להיות שקטה לעשות הרים של כביסה לחבק את התינוקת לראות איך היא גדלה מעצמה אני לא צריכה לדאוג או ללמד אותה את מעשה הגדילה הכל לבד היא עושה והיא מלמדת אותי את שפת הילדים ואומרת דברים כמו "בחורף נלך לקיץ" ו"הירח חבר של הכוכבים" ו"אני אוהבת אותו" ומתכוונת אלייך ואני אומרת לה "גם אני אוהבת אותו" וחושבת עלייך עשרים שנה וגם על הילד ועל אמו ועל הירח שמי מלמד אותו להיות אדיש לשנאה לאהבה תנו לי את שמו בבקשה גם אני צריכה.

24.2.2020

Michelangelo's Pieta detail of Virgin Mary's face

שיר יומולדת 2019

שיר יומולדת 2019

אֲנִי אֶתְחַתֵּן אִתְּךָ שׁוּב אִם תַּצִּיעַ
וְשׁוּב אֶעֱמֹד שְׁמֵנָה תַּחַת הַחֻפָּה הַלְּבָנָה
חֲנוּטָה בְּתוֹךְ מָחוֹךְ בְּצֶבַע גּוּף
בַּחֲדַר הַהַלְבָּשָׁה הִכְנַסְתִּי אֶת הַבֶּטֶן חָזָק
נִדְרְשָׁה עוֹד אִשָּׁה שָׁם לִמְתֹּחַ בַּד קָרְאָה
לְעוֹד אַחַת נָשִׁים רָזוֹת נִסּוּ לְהַתְאִים אוֹתִי
לְתוֹךְ מִסְגֶּרֶת שִׂמְלָה קְטַנָּה בְּמִדָּה
פָּחַדְתִּי שֶׁהָרִיצַ'רְץ יִפְקַע
כְּמוֹ לֵב שֶׁמְּחַכֶּה עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ שָׁנָה
שֶׁתַּצִּיעַ אֲנִי כְּבָר כִּמְעַט קֵרַחַת
וְאַתָּה אַחֲרֵי נִתּוּחַ קַטָרַקְט נוּ
אֲנַחְנוּ שְׁלוֹשָׁה, יֵשׁ לָנוּ שׁוֹשְׁבִינָה
הַפַּעַם לֹא מִתְחַתֶּנֶת בְּלִי הַצָּעָה
תַּצִּיעַ וַאֲנִי אֲנַסֶּה לְהַגִּיד כֵּן
וְנִתְחַתֵּן

11.11.2019

Wedding of Cyril Ritchard and Madge Elliott, St. Mary's Cathedral, Sydney, September 16, 1935