לפעמים זוכרת.

ולמרות שזמן רעב נוגס, לפעמים תמונה עולה כמעט שלמה, ואפשר לבוא, להתקרב, להתבונן בה. אחרי זמן-מה, זמן כבד נרדם, ודלת נפתחת, ואני יכולה לאסוף את כל האנשים אצלי, את כל הזמנים האחרים, ולהיכנס, יחידה וברבות, מאז ועכשווית, ערירית, לתוך הזיכרון הפתוח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s