הסופרים שלי באים בלילה, לפני השינה. הם יושבים סביב מיטתי ומספרים מה? שהיו בארצות רחוקות או קרובות, ודברים אלו ואלו או אחרים התרחשו להם, ומישהו זה וזה אמר להם כך וכך, ומה שאמרו או לא אמרו להם, הסב להם כאב או הרבה שמחה, ייסורים או אהבה. הם מספרים שהיו מלחמות, ושלא תמיד אפשר היה להיוותר עומדים או הולכים. הם מספרים שלפעמים טעו בדרך ולא היה את מי לשאול. לפעמים אחרות היה בית במרחק, אור פרח בחלונות, והם יכלו לנוח זמן-מה. הם מזכירים לי דברים שאני מכירה אבל שכחתי, למשל, שצריך לנשום פנימה והחוצה, לקנות עגבניות, להטיל ספק, ללמוד לנהוג, לא לשכוח שדמיון הוא בנו הבכור, המופרע, של הזיכרון. כשאני מתפייטת מידיי, הסופרים צוחקים ואומרים: "את אישה סנטימנטלית", וזה נכון, אבל רק לפעמים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s