תגית: שירה

חדר (שיר כבר ישן, פרשנות חדשה) + הזמנה

רגיל

חדר

אַחַר כָּךְ יָצָאתָ מֵחַיַּי
כְּמוֹ שֶׁיּוֹצְאִים מֵחֶדֶר
פָּשׁוּט

עוּגִיּוֹת שָׁבוּ לַקֻּפְסָאוֹת
הַתֵּה לַקּוּמְקוּם, סֻּכָּר לַקֻּבִּיּוֹת
הַדְּמָעוֹת חָזְרוּ לַשַּׂקִּיּוֹת (לֹא. לַדְּמָעוֹת
יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת, יוֹרְדוֹת), הַשָּׁנִים
קָפְאוּ בְּלוּחוֹת עַל מְקָרֵר, מוּצְמָדוֹת
בְּמַגְנֵט (פִּיצָה, אַייפֶל, אִינְסְטָלָטוֹר אָמִין).
אָדָם מַמְתִּין תָּמִיד לִנְקִישָׁה עַל הַדֶּלֶת,
לְמִכְתָּב בַּתֵּבָה (תְּלוּנָה, בַּקָּשָׁה, הַתְרָאָה
רִאשׁוֹנָה, אַחֲרוֹנָה, אַהֲבָה).

חִכִּיתִי זְמַן מָה לְאוֹת,
אֲבָל בְּחַלּוֹן נוֹבֶמְבֶּר עָמַד שָׁקֵט,
לֹא תָּלוּי בְּדָבָר
נוֹף.

%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%a8-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%9e%d7%9f

איור: מיתר הופמן. מתוך התערוכה "תמיד יש מישהו בבית" שמוצגת בימים אלו במוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה

 הזמנה

%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99-%d7%a9%d7%a4%d7%a2

קומי

רגיל

קוּמִי                                                                                                                                            לאיילה

אַתְּ תָּקוּמִי מֵהָאַהֲבָה כְּמוֹ מִמַּחֲלָה קָשָׁה

שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֲמִשָּׁה סִימְפְּטוֹמִים:
מַבָּט, תְּשׁוּקָה, מַגָּע, אַתָּה, אִשָּׁה.

אֵין לְזֶה תְּרוּפָה, קוּמִי

תִּפְתְּחִי אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת, תָּבוֹא רוּחַ חֲדָשָׁה
לְאַוְרֵר סָדִין, שְׂמִיכָה, צִפָּה, שְׁתֵּי צִפִּיּוֹת.

תַּעַרְכִי אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּלִי סַכִּין, רַק כַּפִּיּוֹת.
תֹּאפִי עוּגוֹת פֶּטֶל בְּתַבְנִיּוֹת חַד פַּעֲמִיּוֹת.

קוּמִי כְּבָר, תִּקְבְּעִי פְּגִישׁוֹת:
רוֹפֵא מִשְׁפָּחָה, רוֹפֵא שִׁנַּיִם, מְתַקֵּן לְבָבוֹת.

מִגּוּפֵךְ הַמֻּכְרָח תִּמְחֲקִי כָּל סִימָן וְכָל אוֹת:
כָּאן נָשַׁקְתָּ, כָּאן הָרַעַד, בַּלָּשׁוֹן חוֹלַלְנוּ מְהוּמוֹת.

תַּפְסִיקִי לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ לְשָׁוְא בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת:
חֲנוּת שֶׁל גְּלִידָה. סְפָרִים. לוֹבִּי מְלוֹנוֹת.

בִּסְמַרְטוּט רָטֹב תִּמְחֲקִי אֶת כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת.
הוּא קִלֵּף תַּפּוּז וְהוֹשִׁיט לָךְ חֵצִי, קְחִי. אֶת זֶה הֲכִי תִּמְחֲקִי.

חַכִּי לִפְנֵי שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת מִכְתָּבִים.
תִּתְאַפְּקִי. תִּשְׁתַּדְּלִי לֹא לְהָרִים אֲפַרְכָּסוֹת.

קַמְתְּ? עַכְשָׁו תַּפְסִיקִי לְנַסּוֹת.

הַכִּסּוּפִים הֵם הַחֵטְא וְהָעֹנֶשׁ.
הֵם הָעֹנֶג וְהַשּׁוֹט.

בַּמַּרְאָה הַיְּחִידָה הוּא לֹא יִרְאֶה אוֹתָךְ עוֹד,
פָּנַיִךְ הַשְּׁבוּרוֹת.

עַכְשָׁו אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת שֶׁהַמֶּרְחָק בֵּין אוֹהֵב לְאוֹיֵב הוּא אוֹת.
וְאוֹי.

כָּךְ אוֹ כָּךְ, הַכֹּל יִשְׁכַּךְ.
לֹא מַמָּשׁ. זְמַן לֹא רוֹפֵא, הוּא רַק עוֹבֵר, חוֹלֵף כָּךְ סְתָם.

לְאַט, בִּכְאֵב, תָּסִירִי קְרוּם קָשֶׁה שֶׁל לֵב אֲדַמְדַּם.
מָה שֶׁפָּעַם בְּךָ בְּכֹחַ, יוֹסִיף וְיִפְעַם בְּחֻלְשָׁה.

אַחַר כָּךְ תָּקוּמִי נְחוּשָׁה בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ מַלְכוּת גּוּפֵךְ,
בְּכָל חֲדָרַיִךְ, בְּבַת אַחַת, תַּדְלִיקִי אוֹרוֹת.

אַחַר כָּךְ תַּחְלֹפְנָה גַּם עָלַיִךְ עוֹנוֹת
גּוּפְךָ יְצַמֵּחַ מֵחָדָשׁ עַלְעָלִים, עֲלָווֹת, עֲנָפִים, פֵּרוֹת.

אַחַר כָּךְ תִּכָּתְבִי מֵחָדָשׁ בְּסֵפֶר הַנָּשִׁים אוֹת אַחַר אוֹת
תִּהְיִי שׁוּב הָאַיָּלוֹת שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת.

יד

דברים שמרעידים את הלב

רגיל

פרפר לבן ביום חול. קצה ים כחול צץ במבט ברחוב אלנבי. סימן שפתייך על ספל חרסינה עדין. שדות. תוכי ירוק פתאומי נח על קורי החשמל ברחוב כלנית. סימה באלבי, לבושה מעיל כסף חדש, אומרת, תראי אותי, מחר אני מתחתנת ואין לי שמלה. חבילה ואפילו צפויה ובתוכה צעיף משי וגלויה. מכתב בכתב יד לא מוכר מאישה זרה. הר. ערפל. ריח חולצתך הכחולה. סוף יום עבודה. הדוור. אזדרכת. ילדים שעדיין משחקים בגולות, בתופסת. תראה אותו, הים הזה רחב, לבוא. ללכת. בערב כל כך אביך לראות ניצוץ כוכב בעין תלמיד. תינוקת עגולה מציצה "קוקו – אה אה", כולה מחייכת. שדרה שמשני צדיה ברושים. רדיו ליבך. מנגנים סנופ דוג, זקני צפת ודילן. באמת שלכת. פתק מקופל בכיס הג'ינס שלך אחרי כביסה בהרתחה: סוכר חו , ש ושה תפוזים, לחם ק . עוגה עם נר אחד כי איזה מזל כבר חיים הרבה שנים. טקסטים של שרה כוי בפייסבוק, שירים של כל מיני אנשים שקרה להם הנס של השירים. כיסים. גם אבות ישורון ואלכס בן ארי. ילד שדומה לאביו. המחברת שהבאת לי מטורקיה עם המנעול על הכריכה ושהבאת אותה. השעה היחידה שבה אני כותבת בשמש במחברת ממך ולא גונבת כלום. מרק גריסים של אמא ביום קר. פברואר. חבצלת חבשוש. אבות ישורון. נשיקה על טבור. חדוה הרכבי עם הספר שלה הגדול שמתחיל במילה ציפור. פרת משה רבנו. על השולחן ספוג פסי אור בבוקר, הספר החדש שלך. עלי אדר בצורת כפות ידיים. כפות ידיים כמו פרח פתוחות. "אני מקדמת אותך מדרגת נמלה בכירה לחיפושית זוטרה" שאומרת לי בטלפון השחור גלית. חיבוק עגול. שקניתְּ לי את השמיכות (אחת כחולה, אחת ירוקה; זה עזר לנו כל כך בסערה אז, כשהמזגן בדירה התקלקל), קיקי ואיך שעלינו יחד את הגבעה והיא אמרה, "קדימה, פדלאה, תזיזי ת'תחת, את יכולה". וזה היה גם קצת בצחוק. לשתות תה צמחים ירוק ביחד עם שתי חברות. על החוף בשעת שמשות עם דנה (יום הולדת שמח!). עוגיות לימון קטנטנות ואווריריות של עלמה. לחשוב שגם כשאנחנו רחוקים מאוד נשמרות בפינו תמיד חדשות, נשיקות. יכולנו ללכת ברחובות, מספסל לספסל, עד הסוף של הלילה. אני ואתה. מיה מתגנבת למיטה. אני בת אוטוטו עשר והיא בת ארבע ואנחנו גם עכשיו אחיות. שורת שיר ראשונה. לרדת מהמונית שירות בדיוק בתחנה – גרנד סנטרל, ניו יורק. לבקש סליחה. לקבל או לתת. מחילה. חציל בטחינה וסלט ופיתה מוכנה בשבת על שולחן הארוחה. שבת. שורת שיר אחרונה. העיניים שלך. כן. אתה.

(מחווה חופשית לאחת הרשימות ב"ספר הכרית" של אשת החצר היפנית סיי שונאגון, המאה העשירית)

הרהור על דברים עגולים

רגיל

 

זהו ספר עגול כמו שעון. הוא נע בתנועה בלתי פוסקת מהמיתי אל הטבע אל הפרטי, כלומר אל האני, אל האתה, אל המסע, ובעיקר אל הזמן, זה שמנהל לנו חשבונות, שובר גווים וחלומות, סופר לנו פעימות כשאנחנו רצים. שעון מיוחד הספר הזה – הספרות שלו אינן מורות רק על השעה, אלא גם על היום, על המקום, החודש, השנה, הזיכרון, העונה. הבטרייה, כי מחוגיו זזים בלי הגיון או הפסקה, קצת ישנה אבל, כמו למשל בשיר "דצמבר 2009", "הזמן איננו עוצר אפילו בתמונות…הצעירים בתמונה שנחשפת מבקשים / שנלטף את ראשם ונוכיח / שלא לחינם חלפו השנים" (עמ' 76). העיקר. הכל נע.

זה ספר עגול כמו ביצה, שלא רוצים לשבור. זוהי שירה במקביל מתריסה ועדינה, שמישהו, גוזל ציפור, עובר אדם, רגש דק, דג שחור, נע בתוכה ומבקש לבקוע, למצוא דרך במרחב. בשיר הפותח, שהוא תמיד מין מצפן, חץ שמורה את כיוון הספר, כותב המשורר "להתעורר? // סיפור חיי תלוי מעליי / כטיפת מים גדולה. // בתנועת יקיצה אחת בלתי זהירה / יימזגו מי הימים שהיו אל הימים / העתידים לבוא" (עמ' 5). הוא פותח בשאלה שהתשובה לה היא לב הספר הזה. כן. שעון השירה מצלצל וצריך להתעורר, לשטוף פנים במים, שגם כשהם טיפה שלמה קפואה וגם כשהם פזורים רבים בים, תרכובתם זהה והם מסמלים את השינוי, את החיים, את התנועה. בשיר הבא ("בחדר ההמתנה לאלה", עמ' 7) השירה היא מנחה שבירה, אותה הוא, המשורר, מגלף בחלומות בשתי ידיו כשהוא יכול, כדי לנסות להעניק נשימה חדשה, מתנת העכשיו והכאן לעבר רחוק, לעצור, ואפילו לרגע, את פרא סוס הזמן. מישהו קטן, אנחנו יודעים, כי כך זה אצל משורר כמו גיא, בקרוב ילמד לעוף. אחר כך הוא גם ינסוק מעלה ומטה, ייפצע, יקום, ירצה, ייפול, ימות. "הציפור הגדולה דואה ויודעת. / אנא ממך, / הטילי ביצה" ("הציפור הגדולה", עמ' 13). הביצה היא הדבר השלם הבא, בתוכה ספון, צהוב פלומה כמו אפשרות, העתיד. היא הוכחה שכל מה שישנו, גם אם אנחנו כבר לא, יש משהו פה שככל הנראה יהיה תמיד.

זה ספר עגול כמו נקודה שעומדת ממש מעל הראש. הנקודה שהופכת סיפור מיתי גדול לאות האנגלית הקטנה אַי, כלומר, למישהו ספציפי, לאני, שבעת רצון באה בו רוח ומתוכה נולדת שירה. השירה היא מתנה קרובה שאין לה תמורה, אבל יש לה מחיר וכמו אצל הפייסטוס, מביא המרחק, בורא הגעגוע, שהנפחייה שלו מצויה תחת הר געש, כל מכה בברזל בהכרח מובילה לשינוי של החומר, אבל גם של צורת המכה, ועשויה להוביל להתפרצות הגעש, לאבדון, הצעקה. "אז, הפייסטוס, עולה השאלה שלך אל העולם, / להמשיך?" ("הפייסטוס", עמ' 8) וגיא הוא משורר שאומר, לא תמיד, כשהוא יכול, כן. ואנחנו אומרים, בוא ננוח רגע, כמה אפשר? רצנו די, כבר מתחיל להחשיך. והוא אומר, בואו, אני אתכם, נמשיך.

כמו במחזור "בנקודת ביטול הכאב – שבעה שירי ריצה", יש מישהו שרץ בתוך המסלול העגול של השירים הללו. אנחנו חשים את פעימותיו. את זיעתו. את כאביו. ב"נקודת ביטול הכאב / הבחנתי בשארית הקיץ" (עמ' 23), הוא כותב. והשירים נושמים חזק.

כל ספר הוא עולם והעולם של הספר הזה עגול, לא שטוח, ואין לו קצה. אנחנו נוודים בתוכו, כי, כמו שכותב גיא, בתוך האהבה "אנחנו יכולים לחיות כמו / נוודים בעולם עגול" ("אין זמן באהבה", עמ' 37), אנחנו ציידים ומלקטות, שבים מנסיעות או לא שבים, ילדים מפליגים אל גובהם הפלגות ארוכות, משחררים את העופות הדורסים, נשים אהובות, ערב ערב, פשוט מסתרקות. גיא, כמו הציירים במערות העתיקות, אותן הוא מבקר בשיר שסוגר את הספר, מצייר לנו מפות סודיות למישורים, לגאיות, אנחנו נחצה אתו בבטחה את הערבות הפנימיות. כשהדובר בשיר "השיבה" (עמ' 60) – "שב לביתו ויוצא למסע / ממנו לא הוא זה שישוב", אני יוצאת אחת ורבות לקראתו, רואה את פניו, את גבו, יודעת שהוא, כמו משוררים, יראה לי דברים שחשבתי ששכחתי, בעיקר את מה שמוכרח להתגלות – הנחמה שבידיעה ש"שקט שרר ברווח הדק שנותר – למוות לא נמצאה אחיזה" (עמ' 17).

"הייתי כמי שניצב בחדר מחשיך / מול שארית בבואתו במראה – / אפור על אפור" (עמ' 17), כותב גיא בעקבות התבוננות בעץ תות גדול. השירה היא מראה סגלגלה. מתוך השיר החצוב לפתע פתאום, פלא, קם גוף. זה המשורר או התות או אני או כולנו או מי? במראה עגולות גם פניי שלי.

זו שירה שיש בה סוגים רבים של תפילה, שגם היא צורה עגולה של בקשה – "ברוך אתה בורא המרחק" (עמ' 14), זוהי הודיה על מה שבדרך כלל איננו מודים עליו – המרחק, הגעגוע, העזובה, השכחה. זו שירה שמודעת לחשיבותו של המסע, לטלטלותיו, כפי שהיא מודעת גם לסופו הבלתי נמנע ואף על פי כן, מבקשת להוסיף ולנוע, אולי כי רק תוך תנועה "אנו קרבים ובאים בשערי / נווה החמלה." (ערה ומקופלת, עמ' 31).

"ובָנו", כותב גיא בשירו "כרתים" (עמוד 38), "נגע היֵש". וגם בנו נגעו השעון, הביצה, הנקודה, הריצה, המראה, החמלה. האדמה, המים, הרוח, האש. מעגל היש שהוא לב הספר הזה.

גיא פרל / יש נקודה מעל הראש שלך / הוצאת הקיבוץ המאוחד (2013)

ברכת החזרה

השמלה אצל הפריזאית

רגיל

בדיוק כשאני חושבת שזהו, גמרנו, אף פעם לא אמצא את דרכי חזרה לחדר הפנימי בתוך הרעש, ההמולה, לעולם לא אכתוב עוד מילה, כנרת מצלצלת בדלת עם שאלה. "מה דעתך לכתוב על פגישה עם כותב או כותבת שאת אוהבת?". היא, בניגוד לסקפטית שאני, חושבת שאני יכולה ומזמינה אותי להשתתף בפרויקט מיוחד לשבוע הספר שלה. זה פרויקט מקסים במיוחד. אני ממליצה לקרוא אותו לכל אורכו ורוחבו ועומקו, כלומר, מההתחלה.

רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה". היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק.

היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".

איך אפשר לפגוש מישהי שגידלה אותך במחשבות? שהלכה איתך שבועות מהגימנסיה הביתה, כל הדרך ברגל, חולצת בית הספר גזורה, נערת מלנכוליה חובבת שירה, מאוהבת נורא ולשווא בגלעד, כותבת לו שירים שהוא אף פעם לא יקרא, הולכת שיכורה ומשננת את "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה"?, איך לפגוש מישהי שכתבה בשבילי את "לו אפשר להשיג אותך כולך – שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי", מתוך ספר של "שירי אהבה ישראליים בני זמננו", עטיפה תכלת, אותיות מרחפות באדום, ספר משומש כל כך מיוחד (עד היום) שקנה לי אהוב מממש ליום הולדתי העשרים ואחת.

קניתי פרחים צבעוניים. זר משולב של חרציות, עם ורדים, נוריות. כל אלה, הצבעים בוהקים מידיי, נראו לי מפלסטיק אבל היו לגמרי אמיתיות. בצ'לסי מרקט קניתי גם קופסה של עוגיות. אולי היא רעבה. רויטל סיפרה שלפעמים היא מעירה אותה במחצית הלילה, דופקת על הדלת, מבקשת סיגריה או אוזן קשובה. היא אמרה, "כאילו חסר לה איזה שקט בגוף", אני אמרתי, "נראה לי שכל אחת שכותבת שירים ככה חשוף, היא תמיד, במובן מסוים, אישה עצובה". שתיהן התגוררו בצ'לסמור, דליה בדירה נמוכה, די עלובה, רויטל בדירה מעל.

וצריך גם, אין ברירה, לתאר את השמלה. מי ששונא שמלות חגיגה, נא לדלג פסקה. דילגו פרחחים? נמשיך. אז אני לבשתי שמלה מצבע פרחים, צהובה. ארוכה כמעט עד הקרסוליים. שרוולים קצרים שקופים, קצת נפוחים, שקניתי בחנות יד שנייה בשדרה השישית. זו שמלה שלובשים פעם אחת וממבטי הסביבה, הרי אני חשבתי אותה חגיגית, שמלה לאירוע מיוחד, מהמבטים האלו שבאים ככה מהצד, כבר מבינים לבד שזה לא בדיוק יושב, שזה בסופו של דבר, רויטל אמרה, את פשוט השתגעת, גיברת ראשון לציון שנחתה לה בעיר הגדולה, זו בחירה, איך להגיד לך בעדינות? די אומללה. כשקניתי אותה המוכרת ישבה בירכתיים של חנות עמוסת בדים, כמעט סמרטוטים, וגיחכה, בזה אני נזכרת בדיעבד, כשהגחתי מתא ההלבשה היחיד, מוטציה לא ברורה, מין אישה מוזרה בצורת חמנית. זה אוריגינל, היא אמרה, שנות השישים. נסגרת מאחור בשורה ישרה של כפתורים, סוג של קטיפה ישנה. גוזמת השרוולים. אלוהים. ידעתי שרויטל תניח שתי כפות ידיים על הפנים, תחניק איזה צחוק, אבל הייתה לי משכורת ראשונה, והיה ספטמבר וניו יורק, הכל לא מוכר וזהוב. נתתי שטר. המוכרת שמחה להיפטר משתינו, יצאנו לרחוב. עכשיו רק נותר לחכות לאירוע חגיגי.

היא.

בשעה היעודה נקשתי בדלת. הפרחים ביד כמו שרביט שיכתיר לי מלכה אמיתית. היו לי דברים לספר, להגיד, שאלות, ביד השנייה קופסת עוגיות. השמלה קצת צמודה, לא נורא. נקשתי פעם, פעמיים, שלוש. אולי היא לא ערה? הנחתי את הראש על הדלת כמו על כר והאזנתי. ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, מעתיקה בכתב יד מעוגל, לשון בחוץ בשביל ריכוז, למחברת שעטפתי בעצמי בכריכה חלבית, שירים של מאיר ויזלטיר, של פנחס שדה, של לאה גולדברג ובעיקר שלה, הזמן הניצוד ברשת, המערב הכחול, השתדלות נוספת, חורף קשה. אחרים. כולם שירים שממלאים אותי עד עתה, עם משוררים כמותה זו תמיד קריאה מתמשכת, אינסופית, סוג עדין מאוד של התרגשות לבבית.

שמתם לב שכשאנשים אומרים בימים שלנו "עדינות", הם מתכוונים לומר שזו חולשה? זה כי זו עת הצעקה עכשיו. עת לשכוח אימהות. העת החדשה.

דפקתי. חיכיתי לרעש, לסימן שהיא שם, לאות. אחרי רבע שעה כאבו הכפות (בגלל הנקישה; חמש אצבעות / בגלל השמלה; נעליים גבוהות) ויצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל שמול הדירה שלה. עברה רבע שעה. עוד רבע שעה. עוד. היא בטח יצאה לקנות חלב או סוכריות לגרון, וניל או סיגריה דקה ותכף תחזור. בערב, כבר בביתי, כשהוספתי בליבי לחכות, אכלתי, אחת אחת, את כל העוגיות.

רויטל אמרה שדליה מרגישה לא טוב. שמסרה התנצלות. גם כרטיס ביקור קטן מסרה, עם כתובתה בישראל. "היא חוזרת השבוע, אז הנה הכתובת, כשתחזרי, היא ביקשה להתקשר". את הכרטיס הנחתי בארנק והוא מונח שם מתנה עד היום, נפנוף מרחוק, הי דליה דליה, הי גם לך, שלום. שלום.

איך אפשר להיפגש עם מי שלימדה לסדר בכל מיני, אינסוף, צורות עשרים ושתיים אותיות? כנראה שאי אפשר. לא נפגשנו כמו שאנשים לא נפגשים. אומרים, יש עוד זמן, ובתווך עבודה, עיסוקים, שיגעון, דיכאון, אהבה, ילדים, חרדות ופחדים. נזדמן ודאי בשנה הבאה. ואם לא – תתפנה לי איזו שעה באלפיים עשרים וחמש, צ'יק צ'ק זה עובר, את תראי, עוד ניפגש.

הידיעה על מותה תפסה אותי, כמו כל ידיעה מהסוג הסופי, לא מוכנה. עת ארזתי כדי לחזור, העברתי הלאה, לסלביישן ארמי סטור, את השמלה הצהובה. ביום מותה, ספונה בחדריי, קראתי בספרה "כל השירים עד כה", ולמרות שנעשה מידיי ומאוחר, פגשתי בה שם, אחזתי במוכר ובעכשיו ובתמיד ובילדות, ובכיתי כמו שאנשים מבוגרים בוכים, בחרישיות, בהיחבא. וחשבתי עליה, מורתי לתמיד הטובה, דליה דליה. כותבת לך כאן אני ענת תלמידתך. מרוב אהבה.

הרהור על מצבם של ספרי השירה

רגיל

לפעמים מישהי פותחת לי דלת ואני באה לשבת. הנה פוסט אורחת שהתפרסם היום אצל עדנה אברמסון, בעלת הבית הנדיבה (נתנה תה מרווה; "תשתי עוד כוס?"; לפני שעניתי, היא כבר מזגה; בצד – עוגיות אלפחורס או מרמלד; השיחה תמיד טובה) של הרפובליקה הספרותית:

הרהור על מצבם של ספרי השירה

את כותבת את הכמוס שלך על פתק שאת מגלגלת וסוגרת בסרט או מקפלת לסירת נייר קטנה לבנה. אחרי שנה או שנים יש לך צי, לא גדול, אפילו די דק, משלך. את מחכה לשעה אפלה ובאישון לילה יורדת לחוף. זה הזמן, את יודעת, לשלח סירות זעירות (בגודל כף יד) אל עומק הנוף. מישהו, את מקווה, מחכה שם, לבד ממש כמוך, בגדה השנייה.

שירה היא מקצוע ימי. מי שעוסק בה הוא לרוב מחפש יבשות אבודות, חולמני או משוגע בתאו הקטן; שודד ים בעל עין אחת שרואָה; אסירה ששולחה מכלאה למושבת עונשין ביבשת זרה. הוא מתגעגע מקצועי, תמיד מאוהב. זו מלאכה שאין שכר מזהב בצידה, גם אין תהילה, אין שום מגדלור שייתן איזה אות, רק עבודה פנימית, תמיד במשמרות כפולות, במשכורת חודשית זעומה  – מטבעות הנחושת של המילה.

מה לזה ולך? את הרי, בין כך ובין כך, תניחי את סירותייך שצבען לבן על המים השקופים, אחת אחת תורידי אותן, פועלת נמל אפורה, סומכת רק על הגלים הגבוהים שיישאו את השירה, שיירה של כל מה שאינו הכרחי אבל בשבילך ממשי בדיוק כמו כלכלת ארבעה במאה. בעודך צופה בן מתרחקות, תתמלאי פחד אמיתי מסערות לא צפויות, מקרחונים, מגשם, מכרישים. אל תתייאשי. ישנן וודאי אי שם דגיגות שינשקו בשפתיהן את הדפנות ויקדמו את הסירות אל יעדן.

בינתיים בעומק היבשה, הספר שלך, הוצאה קטנטנה, יורד מתצוגה בת יומיים ונתחב אל המדף, נעלם בין הלמדים הראשונים לאחרונים, בינות גברים בכריכות קשות שתמיד יאפילו עלייך. גם רומנים זולים שנכתבו בן לילה, בחור פוגש בחורה ויוצאים למסע על אופנוע. איש ליד מכונה. או ספרים של פנטזיה לנוער.

את כותבת את האוי ואבוי שלך. למה את עושה את זה? אין לי מושג. אולי את חושבת שהאוי ואבוי יפגוש לו בבוקר בהיר איזה אוי ויי זמיר או אללה יוסטור של מישהו אחר ויהיה להם נעים לשבת. יעזבו אותך בשקט. תוכלי ללכת לים בביקיני, לשחק פינג פונג עם צ'יקי.

לפנות בוקר, אם יהיה לך מזל, אם תיאות אלוהי השירה, תעגון סירה יחידה בנמל מרוחק וגבר אהוב שפניו פני אדם, לא מלאך, חרש יקרב ויקרה לך הלא-ייאמן, הוא יאסוף אותה אליו.

מספיק רק איש אחד שיאמר כּן, מספיקה וודאי אישה, כדי שכל העולם ייפתח ויפכה.

בבוקר תעמדי שקטה, אחת מביטה, במסגרת חלון. בראשך כבר פכפוך של מילים חדשות, מוזיקת דם והמיה. בתווך תמיד פרנסה ודירות בשכירות מתחלפות, חסכונות נגמרים, עבודות, כלכלת כישלונות. כי את אישה של אדמה שכמהה לרוח, את תוסיפי לנוע, כל כך לבד את, במישורים הצחיחים שבינך לבינך. אף אחד לא מלמד אותנו איך לחיות אבל לא צריך לפחד. הרי יש לך עט ונייר ופנים אהובות ושמות, עוולות שקורות, הליקרים פראיים אבל הכוסות תמיד ריקות, שירים של אחרים ותמונות, זיכרון של ידיים קשות או רכות, נשיקות על עפעף, על שפה, על בטנך, בשעה הנכונה את תכפפי גוו כמו מנורה ביישנית לפתוח איזה פתח צר. אז יבואו אלף מים והדף שלך יבער.

הרוח והחושך והמים

רגיל
הרוח

הרוח

אחר הצהריים באה רוח גדולה, ערפילים הפכו עבים ונהרות עלו כשלהבות וקול רעמים וזיקוקי ברק וכל גשמי השמיים פרצו ועלו וירדו. פנייך כבדו מדאגה, אפורות כצבא. גלגלי הסופה חטפו כשלל את האור.

פנייך קפאו לבנות בחלון. כי באותה השעה, ובלי אזהרה, ערב שלם הושלך בבת אחת, רשת סבוכה של דייגים עיקשים על ראשך. עכשיו החושך נפרש סביבך כמו אוקיינוס, שאת צריכה לחצות לבדך על גבי רפסודה פשוטה או דוגית משוטים. הבוקר רחוק ומקסים מחשבה כמו יבשת זרה.

לילה סעור בלי כוכב תופס מקומו במרחב. מחוץ לחדרך כל הזמן ערפל ותנועה, את בבטנה של ספינה רעועה, ובחוץ מידפקים גלי חושך גבוהים. בצר לך, את נאחזת במוצקים – שקית של שקדים, בקבוק מים, מחברת אדומה, בספרים. חרב אור דקה, לבנה, חושפת מתחת לשורות ישרות את שכבות המילים, מאות גופים חמקמקים, זעירים, שטים באור הצר זה אחר זה, תמיד בלהקות. חוצות אותך מילה ועוד מילה ועוד מילה. את אחוזה ברומן כבקרש הצלה. פנייך אפלות. כשהעיניים מתעייפות, את חושבת, מה עכשיו? שוטפת פנים, מתפשטת לאט, כי לא רואים. מתרחצת במים קרים. במקום קרוב, את זה את מבינה רק כשאת שכובה מכוסה עד צוואר במיטה, יש עין של קיקלופ עקשן תמיד פקוחה. החושך סבלן. יודע כי בשנתך לא תוכלי לחמוק אל דבש האור, גופך ילבש מתארו השחור.

החושך

החושך

בדמדומי הערות את שולה מבאר עמוקה סיפורים שאת מספרת, תמיד סיפרת, לעצמך כדי לזמן את שנתך. אצלך אין, מעולם לא היו, עדרים של כבשים. לא חיות יבשה בזוגות. בדמיונך את ממלאה את בטון הייאוש החשוף תועפות מים שקופים, הי תיזהרי, גיברת, הסיפורים שלך נרטבים, את משחררת, כדי שישחו בהם, חופשיות לעצמן, מילים אהובות בשפה מוכרת, דגיגות כסופות, גם זהובים, פשוטים אפורים, סרדינים זריזים ותמנונים גמישים, שיש להם שלושה לבבות, והם אוהבים פי כמה מאנשים, ויכולים לחבק את מי שעומד לפניהם ומאחוריהם ומכל הצדדים, הם אפילו יכולים לשלוח זרועות פתלתלות ולחבק או לחנוק גם אותך. כך, הגשם בחוץ גרזן שקוף, חורץ גורלות, את באה סחופה אל שנתך. החושך, מסתבר, חזק גם אצלך.

בלילה הראשון את חולמת שאת בים המלח, האור מסמא והים כחול. המלח נוצץ בקרבו. דודתך היפה, בבגד ים סגלגל וכובע ים ורוד, צפה שלווה, צוֹצָה, זו את? את חיה? חזרת? קוראת לך לבוא.

בלילה השני את חולמת שגבר שאת אוהבת מלטף את שערך, קורא לך בחמדה בשמך האמיתי (זה הוא נתן לך), תות.

בלילה השלישי את חולמת שכל זה, המסע, המרחק, הסופה, הבדידות, בראשך, זו בכלל מחשבה דמיונית, זה סיפור לשינה שכרגע המצאת.

בלילה הרביעי את עייפה מאוד.

במחצית הלילה החמישי, מתוך תהום הרחוב, צועקת פתאום אישה (אולי היא שרה?) מילות נבואה בשפה זרה ואת קמה, מגששת דרכך אל החלון. באחת הדירות בבניין מול מישהו הדליק פנס, אור זהב לבן, ועכשיו הוא מנופף בו בחשכה. את לוקחת את שלך, פסים וכוכבים, וממעמקי האי השחור, בשמחת שותפות טהורה, בכל כוחך, הי, בן אדם, אני כאן, אני כאן, את מנופפת לו חזרה.

המים

המים

 

ותודה לפריזאית הנדיבה והכשרונית, שפתחה בשבילי את דלתה, את ליבה בשנית