ציפור שבפנים עומדת בחוץ – הזמנה

הי חדוה,

בדיוק דיברנו עלייך, עדי ואני, ישבנו לשתות יין עם סיום הפסטיבל, והיינו שמחים

ושלווים ודיברנו על שיריו של זה ושל אחר, וכמה טובים וכמה יפה היה הכל,

ואמרתי, אין, אין כמו חדוה,

והוא אמר, אין.

 

אנשים אומרים ששירה היא לא דבר שימושי, אין לי מושג למה הם אומרים את זה,

הרי שירה כשהיא נוגעת ככה, אפשר לבוא אצלה ולהבין מה זה ליטוף או סטירה.

יש בה את היופי ויש קסם, מאגיה בהירה או שחורה ויש בה סכנה.

 

ביקשתי את המייל שלך משירלי, אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת כך,

מתוך תחושת קירבה, למרות שאיננו מכירות ממש.

זה השירים שלך, את מבינה? הם מעוררים חשק לחפש מילה,

תשוקה עזה לקרוא ולקרוא וכתוב שירה.

 

שלך,

ענת

 

בתחילת נובמבר 2009 שלחתי מייל נרגש למשוררת חדוה הרכבי, אחרי ששמעתי אותה קוראת משיריה בפסטיבל שירה. אנחנו ישבנו בחושך הצפוף והיא עמדה מוצפת אור בבגדיה הכהים. קולה הסדוק. ציפור קטנה חצתה הלוך ושוב את החלל, נושאת זרד, עשב, עלה אחר עלה, בונה לה קן קטן אצלי בתוך הלב. באותה שנה ראה אור הספר "ציפור שבפנים עומדת בחוץ", מבחר שמאגד למעלה מ-40 שנות כתיבה. ביום רביעי הקרוב 18.6.2014 אשוחח עם חדוה על שירתה ועל תהליכי עבודה ועל השראה ועל לאה גולדברג ואבות ישורון ועל החופש של השירה להזיז את הגבולות של התודעה. המשוררת דנה אמיר תדבר על הספר, הלית ישורון תקרא מתוכו ואמנית הקול ויקטוריה חנה תאיר בפנס קולה את המוסיקה של השירה הקרובה, הגדולה הזו. ואפילו שחדוה אומרת שהיא מופנמת וגם אני, כלומר אנחנו שתיים די מופנמות, אני מקווה שיהיה עדין וצלול ויפה, אם אתם בסביבה של הבירה, מוזמנים מאוד.

עצרו וטיוטה

 

דברים שמרעידים את הלב

פרפר לבן ביום חול. קצה ים כחול צץ במבט ברחוב אלנבי. סימן שפתייך על ספל חרסינה עדין. שדות. תוכי ירוק פתאומי נח על קורי החשמל ברחוב כלנית. סימה באלבי, לבושה מעיל כסף חדש, אומרת, תראי אותי, מחר אני מתחתנת ואין לי שמלה. חבילה ואפילו צפויה ובתוכה צעיף משי וגלויה. מכתב בכתב יד לא מוכר מאישה זרה. הר. ערפל. ריח חולצתך הכחולה. סוף יום עבודה. הדוור. אזדרכת. ילדים שעדיין משחקים בגולות, בתופסת. תראה אותו, הים הזה רחב, לבוא. ללכת. בערב כל כך אביך לראות ניצוץ כוכב בעין תלמיד. תינוקת עגולה מציצה "קוקו – אה אה", כולה מחייכת. שדרה שמשני צדיה ברושים. רדיו ליבך. מנגנים סנופ דוג, זקני צפת ודילן. באמת שלכת. פתק מקופל בכיס הג'ינס שלך אחרי כביסה בהרתחה: סוכר חו , ש ושה תפוזים, לחם ק . עוגה עם נר אחד כי איזה מזל כבר חיים הרבה שנים. טקסטים של שרה כוי בפייסבוק, שירים של כל מיני אנשים שקרה להם הנס של השירים. כיסים. גם אבות ישורון ואלכס בן ארי. ילד שדומה לאביו. המחברת שהבאת לי מטורקיה עם המנעול על הכריכה ושהבאת אותה. השעה היחידה שבה אני כותבת בשמש במחברת ממך ולא גונבת כלום. מרק גריסים של אמא ביום קר. פברואר. חבצלת חבשוש. אבות ישורון. נשיקה על טבור. חדוה הרכבי עם הספר שלה הגדול שמתחיל במילה ציפור. פרת משה רבנו. על השולחן ספוג פסי אור בבוקר, הספר החדש שלך. עלי אדר בצורת כפות ידיים. כפות ידיים כמו פרח פתוחות. "אני מקדמת אותך מדרגת נמלה בכירה לחיפושית זוטרה" שאומרת לי בטלפון השחור גלית. חיבוק עגול. שקניתְּ לי את השמיכות (אחת כחולה, אחת ירוקה; זה עזר לנו כל כך בסערה אז, כשהמזגן בדירה התקלקל), קיקי ואיך שעלינו יחד את הגבעה והיא אמרה, "קדימה, פדלאה, תזיזי ת'תחת, את יכולה". וזה היה גם קצת בצחוק. לשתות תה צמחים ירוק ביחד עם שתי חברות. על החוף בשעת שמשות עם דנה (יום הולדת שמח!). עוגיות לימון קטנטנות ואווריריות של עלמה. לחשוב שגם כשאנחנו רחוקים מאוד נשמרות בפינו תמיד חדשות, נשיקות. יכולנו ללכת ברחובות, מספסל לספסל, עד הסוף של הלילה. אני ואתה. מיה מתגנבת למיטה. אני בת אוטוטו עשר והיא בת ארבע ואנחנו גם עכשיו אחיות. שורת שיר ראשונה. לרדת מהמונית שירות בדיוק בתחנה – גרנד סנטרל, ניו יורק. לבקש סליחה. לקבל או לתת. מחילה. חציל בטחינה וסלט ופיתה מוכנה בשבת על שולחן הארוחה. שבת. שורת שיר אחרונה. העיניים שלך. כן. אתה.

(מחווה חופשית לאחת הרשימות ב"ספר הכרית" של אשת החצר היפנית סיי שונאגון, המאה העשירית)