תגית: פרס אקו"ם

הארכיברית

רגיל

20150823_112730

היא הלכה עם הילד לחפש את הספר. בחנות השנייה הם מצאו ערמה קטנה והיא ביקשה מהילד שיחזיק והיא תצלם. שמאלה, היא אמרה לו, עוד קצת. תתקרב ללב. התקרב. הוא ילד טוב, אמרה, החזיק ישר. רואים שהוא מתוק, אמרתי לה, תראי איך הוא אוחז את הספר בעדינות נחושה, כאילו זה בן אדם קטן ממנו. אגב בני אדם קטנים, אמרה, הוא שאל על מה הספר. מי? גורי. ומה אמרת לו? שאני עוד לא בדיוק יודעת, אני רק בטוחה שזה ספר על אהבה. איך ידעת? לא ידעתי, פשוט לידך שמו את "האהבה הכי גדולה בעולם" של שירה כרמי וזו המילה הראשונה שבאה לי לראש. אה. אז על מה הספר? על אהבה. ועל פרידה ועל מלחמה ועל אישה אחת שעובדת בארכיב ממשלתי. זה מבוסס על מקרה אמיתי? היא שאלה. אל תדאגי, אמרתי לה, זה לא עלייך ועליי ועל הזמן שאת היית הבוסית שלי ואני הפקידה. אז מה? אפשר אולי לומר שזה סיפור אגדה.

(ותודה לגורי ולאמא שלו)

מִפֶּה לְפֶּה

רגיל

זה ספר קטן. עשרים ושבעה שירים. הוא עוסק בילדות, באלימות, בעדינות, באהבה. הדבר האחרון שאני יכולה לומר עליו, לפני שאני נפרדת ממנו לעד (קצת קשה להיפרד. הוא נכתב בלילה אחד בשנת אלפיים ושמונה ואחר כך עוד פעם, עוד פעם, עוד, גרסאות כל כך שונות): כתבתי אותו ביד חלשה. כתבתי אותו אז בדמעות.

להתראות ספר

להתראות ספר

תודה לכל האנשים שאמרו לי כן – לרפי וייכרט מהוצאת 'קשב', לחגית גרוסמן שהכירה בינינו, לדרור בורשטיין שהעיר והאיר, לטל ניצן שהעניקה לכתב היד את פרס אקו"ם, לקרן רבינוביץ' שחשבו שהוא יפה. לגבריאלה ברוך על האיור המקסים של הכריכה. לכל חבריי הטובים, הקרובים וליבם לליבי, לכל האנשים הנפלאים (כן, אני מדברת עליכם), תודה שאתם באים לבקר אותי. לעדי שלי, שלשפתיים שלו צורה של נשיקות אמיתיות, ואיתו אני יכולה תמיד. למשפחתי.

לאמא שלי, אהבתי הראשונה, שלימדה אותי להגיד כן.