תגית: פריזאית

השמלה אצל הפריזאית

רגיל

בדיוק כשאני חושבת שזהו, גמרנו, אף פעם לא אמצא את דרכי חזרה לחדר הפנימי בתוך הרעש, ההמולה, לעולם לא אכתוב עוד מילה, כנרת מצלצלת בדלת עם שאלה. "מה דעתך לכתוב על פגישה עם כותב או כותבת שאת אוהבת?". היא, בניגוד לסקפטית שאני, חושבת שאני יכולה ומזמינה אותי להשתתף בפרויקט מיוחד לשבוע הספר שלה. זה פרויקט מקסים במיוחד. אני ממליצה לקרוא אותו לכל אורכו ורוחבו ועומקו, כלומר, מההתחלה.

רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה". היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק.

היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".

איך אפשר לפגוש מישהי שגידלה אותך במחשבות? שהלכה איתך שבועות מהגימנסיה הביתה, כל הדרך ברגל, חולצת בית הספר גזורה, נערת מלנכוליה חובבת שירה, מאוהבת נורא ולשווא בגלעד, כותבת לו שירים שהוא אף פעם לא יקרא, הולכת שיכורה ומשננת את "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה"?, איך לפגוש מישהי שכתבה בשבילי את "לו אפשר להשיג אותך כולך – שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי", מתוך ספר של "שירי אהבה ישראליים בני זמננו", עטיפה תכלת, אותיות מרחפות באדום, ספר משומש כל כך מיוחד (עד היום) שקנה לי אהוב מממש ליום הולדתי העשרים ואחת.

קניתי פרחים צבעוניים. זר משולב של חרציות, עם ורדים, נוריות. כל אלה, הצבעים בוהקים מידיי, נראו לי מפלסטיק אבל היו לגמרי אמיתיות. בצ'לסי מרקט קניתי גם קופסה של עוגיות. אולי היא רעבה. רויטל סיפרה שלפעמים היא מעירה אותה במחצית הלילה, דופקת על הדלת, מבקשת סיגריה או אוזן קשובה. היא אמרה, "כאילו חסר לה איזה שקט בגוף", אני אמרתי, "נראה לי שכל אחת שכותבת שירים ככה חשוף, היא תמיד, במובן מסוים, אישה עצובה". שתיהן התגוררו בצ'לסמור, דליה בדירה נמוכה, די עלובה, רויטל בדירה מעל.

וצריך גם, אין ברירה, לתאר את השמלה. מי ששונא שמלות חגיגה, נא לדלג פסקה. דילגו פרחחים? נמשיך. אז אני לבשתי שמלה מצבע פרחים, צהובה. ארוכה כמעט עד הקרסוליים. שרוולים קצרים שקופים, קצת נפוחים, שקניתי בחנות יד שנייה בשדרה השישית. זו שמלה שלובשים פעם אחת וממבטי הסביבה, הרי אני חשבתי אותה חגיגית, שמלה לאירוע מיוחד, מהמבטים האלו שבאים ככה מהצד, כבר מבינים לבד שזה לא בדיוק יושב, שזה בסופו של דבר, רויטל אמרה, את פשוט השתגעת, גיברת ראשון לציון שנחתה לה בעיר הגדולה, זו בחירה, איך להגיד לך בעדינות? די אומללה. כשקניתי אותה המוכרת ישבה בירכתיים של חנות עמוסת בדים, כמעט סמרטוטים, וגיחכה, בזה אני נזכרת בדיעבד, כשהגחתי מתא ההלבשה היחיד, מוטציה לא ברורה, מין אישה מוזרה בצורת חמנית. זה אוריגינל, היא אמרה, שנות השישים. נסגרת מאחור בשורה ישרה של כפתורים, סוג של קטיפה ישנה. גוזמת השרוולים. אלוהים. ידעתי שרויטל תניח שתי כפות ידיים על הפנים, תחניק איזה צחוק, אבל הייתה לי משכורת ראשונה, והיה ספטמבר וניו יורק, הכל לא מוכר וזהוב. נתתי שטר. המוכרת שמחה להיפטר משתינו, יצאנו לרחוב. עכשיו רק נותר לחכות לאירוע חגיגי.

היא.

בשעה היעודה נקשתי בדלת. הפרחים ביד כמו שרביט שיכתיר לי מלכה אמיתית. היו לי דברים לספר, להגיד, שאלות, ביד השנייה קופסת עוגיות. השמלה קצת צמודה, לא נורא. נקשתי פעם, פעמיים, שלוש. אולי היא לא ערה? הנחתי את הראש על הדלת כמו על כר והאזנתי. ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, מעתיקה בכתב יד מעוגל, לשון בחוץ בשביל ריכוז, למחברת שעטפתי בעצמי בכריכה חלבית, שירים של מאיר ויזלטיר, של פנחס שדה, של לאה גולדברג ובעיקר שלה, הזמן הניצוד ברשת, המערב הכחול, השתדלות נוספת, חורף קשה. אחרים. כולם שירים שממלאים אותי עד עתה, עם משוררים כמותה זו תמיד קריאה מתמשכת, אינסופית, סוג עדין מאוד של התרגשות לבבית.

שמתם לב שכשאנשים אומרים בימים שלנו "עדינות", הם מתכוונים לומר שזו חולשה? זה כי זו עת הצעקה עכשיו. עת לשכוח אימהות. העת החדשה.

דפקתי. חיכיתי לרעש, לסימן שהיא שם, לאות. אחרי רבע שעה כאבו הכפות (בגלל הנקישה; חמש אצבעות / בגלל השמלה; נעליים גבוהות) ויצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל שמול הדירה שלה. עברה רבע שעה. עוד רבע שעה. עוד. היא בטח יצאה לקנות חלב או סוכריות לגרון, וניל או סיגריה דקה ותכף תחזור. בערב, כבר בביתי, כשהוספתי בליבי לחכות, אכלתי, אחת אחת, את כל העוגיות.

רויטל אמרה שדליה מרגישה לא טוב. שמסרה התנצלות. גם כרטיס ביקור קטן מסרה, עם כתובתה בישראל. "היא חוזרת השבוע, אז הנה הכתובת, כשתחזרי, היא ביקשה להתקשר". את הכרטיס הנחתי בארנק והוא מונח שם מתנה עד היום, נפנוף מרחוק, הי דליה דליה, הי גם לך, שלום. שלום.

איך אפשר להיפגש עם מי שלימדה לסדר בכל מיני, אינסוף, צורות עשרים ושתיים אותיות? כנראה שאי אפשר. לא נפגשנו כמו שאנשים לא נפגשים. אומרים, יש עוד זמן, ובתווך עבודה, עיסוקים, שיגעון, דיכאון, אהבה, ילדים, חרדות ופחדים. נזדמן ודאי בשנה הבאה. ואם לא – תתפנה לי איזו שעה באלפיים עשרים וחמש, צ'יק צ'ק זה עובר, את תראי, עוד ניפגש.

הידיעה על מותה תפסה אותי, כמו כל ידיעה מהסוג הסופי, לא מוכנה. עת ארזתי כדי לחזור, העברתי הלאה, לסלביישן ארמי סטור, את השמלה הצהובה. ביום מותה, ספונה בחדריי, קראתי בספרה "כל השירים עד כה", ולמרות שנעשה מידיי ומאוחר, פגשתי בה שם, אחזתי במוכר ובעכשיו ובתמיד ובילדות, ובכיתי כמו שאנשים מבוגרים בוכים, בחרישיות, בהיחבא. וחשבתי עליה, מורתי לתמיד הטובה, דליה דליה. כותבת לך כאן אני ענת תלמידתך. מרוב אהבה.

לחם עבודה כתיבה פריז

רגיל

אף פעם לא הייתי בפריז, אבל לפעמים אני נוסעת לכנרת.

כנרת כותבת את פריזאית – המדריך הסודי לעיר היפה ביותר בעולם. גיליתי את הבלוג שלה לפני כמה שנים ומאז, כשמתחשק לי להרחיק, אני מבקרת אותה והיא לוקחת אותי לסן ז'רמן ולשאנז אליזה, לאיל סן לואי ולמארה. אחרי שיטוט בחנויות הקטנות בגדות קאנאל סן מרטן, אנחנו עוצרות לנוח בקפה קטן, מחסלות ברעב של מטיילות קוראסון, שני קווין אמאן, טארט לימון

לפני שבועיים כנרת הזמינה אותי לבוא ולהתארח אצלה בבלוג בפרויקט מיוחד שנקרא 'לחם עבודה כתיבה', במסגרתו היא מארחת כותבים שמספרים על הקשר שבין עבודתם לכתיבתם.

אז ארזתי מזוודה מלאה מילים (וצעיף וכפפות ומעיל ושמלה) ועכשיו אני אצלה.

והנה הטקסט גם כאן:

הרהור על עבודה ועל כתיבה

את עומדת בפתח. רואה, כמו בכל בוקר, את השטיח מקיר לקיר, שמספר כתמי קפה מפוזרים עליו כמו איים בודדים, כאילו להזכיר לך מחדש בכל בוקר, שמישהו כבר היה פה לפנייך, היה מישהו שעבר את ערבות השטיח, מישהו חי, ככל הנראה, ובאופן כללי היו פה חיים קודמים, הרבה לפנייך, שהיה בהם קפה ונשפך, והמישהו אולי התרגז וקפא, היה צורך להסתיר, לכסות ולנקות, בלי שאפשר וכך נותר, כפי שנותרו עוד מאז הכיסא, המחשב, השולחן. מכל הזמנים את נכנסת אחת עכשיו לתוך השעות. ולעומק החדר.

אין לך חלון.

אבל יש לך שלל דמיונות. וימים, ימים, שנים, מול המחשב את מתרגמת מזכרים לשירים, מספרים לחרוזים, מילים רשמיות לרכויות. את מדמיינת שבסתיו כל נורת ניאון היא קרן שמש, שהשטיח המשובץ אפור – אפור כתמים – יותר אפור, הופך באביב אדמה רטובה, רחבה וטובה, שמצמיחה פקעות של נרקיסים, עצי תפוחים ואגסים. סיגליות. שאם תצאי עכשיו מהחדר, וקיץ, תראי איך ים כחול נפרש מכאן ממש עד אופק. ואפילו אוקיינוס. כשחם, את מדמיינת שתכף כולם ייצאו מהחדרים בבגדי ים שלמים, מפוספסים בשחור ולבן, ויחד, מנהלות החשבונות עם העובדים הזמניים, השכירים והמזכירות, השותפים המנהלים עם המנקות, יקפצו להשתכשך פנימה. ואת תשבי על החול החם, תרשמי אותם.

לא תמיד יש זמן לדמיין או לרשום. כי צריך לצלם, לכרוך, לתייק, לאפסן, לשכתב, לטלפן, להנהן, להחתים, לסכם, לארגן, לסדר, לתייג, להפיק, להמתין.

את צריכה ללמוד להוריד את הראש. לוקח לך זמן להבין שבהיררכיה הפטריאכלית הנוקשה, הגברים בחליפות, הנשים ממש יפות, וכאן במסדרונות אתן דגיגות אפורות ששטות מהירות בעקבות מנועי הספינות הגדולות.

אחרי חמש או שש שנים, מודיעים לך שאת עוברת. את חושבת שטוב, תיפטרי מהכתמים, תעלי למרומים של קומה ארבעים, אולי תקבלי אשנב או אפילו חלון, אבל לא, מסבירים לך יפה שאת מיועדת למטה,  החדר יותר קטן, אותו כיסא, אותו מחשב, אותו שולחן, על הקיר תמונה ישנה – חבצלות מים לבנות בנהר. אין חלון. את אומרת לעצמך, החדר נעים. החבצלות. מסדרת קלסרים על מדפים קצרים, תיקיות בארונות. תולה על לוח שעם שירים של רוברט בליי, אלמוג בהר, ישראל אלירז, של לסקר-שילר. תמונות של נשים מצולמות קרובות, מצוירות רחוקות, של תינוקות.

בשיחות הערכה אומרים שאת נעימה כאילו את עשויה קטיפה ותכף תופרים ממך שמלה.

אחרי חצי שנה נעמד בדלת גבר גבוה, ולפני שהוא נכנס, הוא אומר, כאן זה חדר ארבעים ותשע? וכשאת מהנהנת, הוא שואל, אז זה החדר? ואת אומרת, כן. זה זה. עכשיו אתם במשותף. הוא שותף איתך, אתם מדברים על הילדים שלו, על הקטן הגאון, הבכור המוצלח, ואין מה לדבר יותר על חדר משלך, עכשיו יש לך משלך לגמרי מגרה בה את שומרת פתקים חמודים מאנשים שהכרת פה. באחד מהם נכתב, "הייתי כאן ולא היית". מי שכתב אותו כבר מזמן אינו כאן וגם את ישנך אינך. ככה שנים. בסוף, את יודעת, כי כך זה תמיד, הם יביאו אישה צעירה ממך, גבוהה ושקולה ורצינית, שתיקח בקלות את מקומך.

את לא שונאת את העבודה. את תלויה בה. היא מביאה את הבית, את הלחם, את הבגד, את הספרים. וישנם האנשים.

יש לעיתים שהימים מקושטים בשרשראות של התקרבויות, של סיפורים ומחוות, שיחות פתוחות בפינות הקפה. בצהריים יושבות המזכירות, השכירים הזוטרים בחדר אטום עם הדלת סגורה. סביב שולחנות עגולים אוכלים אורז עם שניצל או פסטה או סלט עם המון פטריות, נבטים. צוחקים ומדברים על המצב ומה יהיה, מעבירים את המלח, את הזיתים, על האח הגדול.

את באה משרשרת עובדים מפוארת – אבא שלך היה נהג משאית, אבא שלו היה תופר כובעים, אבא שלו היה נגר, שלו היה רפד, היה חקלאי, איכר. כולם אנשים נבוכים עם כפות ידיים קשות. את נזכרת שכשהיית ילדה אימא שלך הייתה מניחה על המכתבה בחדר הילדים, לפעמים, בחורפים, כשעשית שיעורים, כוס של שוקו חם וצלוחית מזכוכית כתומה עם חמישה חצאי ירחים מסוכרים. צהוב וכתום ואדום וירוק וכחול. והיית בולעת מהר את החצי הראשון, מחברת את הנותרים, כדי שיהיו לך משלך שני ירחים שלמים. שותה את השוקו. עכשיו בצהריים כבר לא מביאים צלחות של ירחים. עכשיו גם הכפות שלך קשות אבל העיניים עוד רכות כמו עיניי לאה שלה, וכמוה, את בוכה בקלות.

לפעמים את בוכה במשרד אבל זה קורה לעיתים נדירות, למשל, כשאת שומעת את הגר שרה בערב שיר ערש בטלפון או כשלילי אומרת ששוב החברת ניקיון מעכבים לה את המשכורת. כשמפטרים או מתפטרים. כשנפטרים חברים וזרים.

ולפעמים העבודה סתם-כך פוצעת אותך. זה קורה בעיקר בשעות של הקרבות העקובים של עבודת הידיים, שאנשים חושבים אותה נעשית בידיהם של אחרים קטנטנים כמו גמדים, בשוליים של שדות המקצועות החופשיים, בחורף הארוך של הידיים העובדות, כשהשטיח מנוקד בשלג נייר עגול שנושר מתוך מחורר, במהדקי שדכן, בשברי אטבים. בתוך השעות האלו של הידיים, השעון זז מאות לאות, ולפעמים, חרב נייר חדה חותכת עור, וטיפה של דם אדום נושרת על השלג, כלומר, יש לך הרבה עבודה. האור הבהיר אוזל אז מהשמיים הכחולים, עובר לחלונות הבתים. זו שעה בה אחרים במנוחה מדליקים תנורים וסירים ואורות. כוכב כסף מקועקע. ואחר כך עוד אחד. עוד.

ובבוקר את קמה ושוב באה ובאה לחדר. שמונה מנורות הניאון דולקות, את מייחלת בליבך שלפחות אחת במהלך היום תישרף, המזגן מקפיא כאילו מוסקבה ותכף שלג אמיתי ישקיט את המסדרונות, בלילה שוב לא באו בנאים נמוכים לפקוח חלון. נשארו לך שבע או שמונה או תשע שעות, חמישים דקות וארבעים ושלוש שניות. את מזקיפה את הראש, מניחה את האצבעות על המקלדת.

כששואלים אותך מה את עושה, את אומרת שאת פקידה. וזו האמת, אבל לא כולה.

כשאת יוצאת, את שוב מגלה שמישהו כבר כיבה את השמש בפוּ והדליק כוכבים נמוכים כמנורות. מסביב אפלולית והמיה. עם כל האנשים שעובדים את חוזרת בערב הביתה. בדרך, בפנקסים או על פתקים, את בונה לעצמך ממילים קטנות, משירים, הרהורים, למחר, אפשרות של חלון. קלים במרחב אתם נוסעים, אתם הנוסעים. לרגעים, בגלל שלדרך יצאתם, כולכם חופשיים, וכשיש לך חלון מממש, את פותחת אותו, ורוח באה כמו כפות ידיים, לתת או להכיל, ללטף או להסעיר, והירחים, וכל הדברים זזים זזים, ואז את ממש מאושרת.