תגית: מלחמה

ראשונות או: הרהור עתידני על אלימות

רגיל

אתן תהיינה ראשונות. ייקחו אתכן במשאיות למקום מרוחק מאוד, תסענה שעות, יש אחת עם בקבוק קטן של מים, ואתן מאות, כולן רעבות וצמאות, וקר, בשמלות קצרות עם גרבונים או ארוכות, הרכב יטולטל בין הרים וגבעות, הערים הבוערות יוותרו רחוקות כמו פניהם המופתעות של אהוביכן. תמיד תהיה מישהי מאחור, עיניים כהות, פנים שבנקל אפשר, אפילו קל לשכוח, היא תנסה להתבדח, לנחש להיכן, היא תחשוב שזה משחק. בדרך תדבר בלי הפסקה על גשטאלט או על ברנהרד או על דלז. כשיעצרו והיא תוסיף, במין היסטריה חרישית, לצטט שירה בצרפתית, בודלר או ואלרי או מלארמה, בקת של רובה, במכה חזיתית, הם יהלמו בה בחוזקה בסנטר או ברקה, מכה אחת ועוד מכה, אחר כך היא תשתוק. בזמן אחר, אתן כבר לא זוכרות, או שזה היה לפני, הזמנים מתערבבים לרסק של שעות, מישהו, אולי המשופם? ירים את האלה ותישמע פקיעה קלה של עצמות ומיד אחר כך הערמות טבעית של איברים. לפעמים זה אתן. כבר אין לכן אַתְּ. לפעמים אחרות. בלילה תשכבנה על שמיכות מעופשות בריח שתן וזרע וזיעה קרושה, תקרבנה אל החזה הדווה ברכיים פצועות. הבכי ייעלם כמעט בהתחלה, וממילא לא יעזור, הרגש במקום הזה הוא מחלה, פעם הייתן בוכות מכל שטות, מתרגשות מעץ תות שעומד בפריחה, משיחה עם חברה של הלב מילדות, מילד בן שש אוחז חוט שסופו בבלון, היום הם ילמדו אתכן לצחוק צחוק שיגעון בפה מלא דם. "אתן זונות", הם יאמרו, "ובגדתן בעם", לכן, זה מובן, תהיינה אתן ראשונות. כל מה שחשבתן שלא יכול לקרות, בשעה שישנתן ספונות בשמיכות הפוך הלבנות בבתיכן בשכונות הנכונות, קמות לעבודה, אוכלות כריך עגול עם חביתה ומתאפרות או נשארות בפנים שלכן הגלויות, שעות מדברות בטלפון או דקות ומנתקות כדי לרוץ לעוד פגישה עם המנחה, עם העורך המתולתל, עם המנכ"ל או לנמל לקום איל פו, "ששוחטים במחירים, אבל אופנה זו האופנה", "תרצי חרדל דיז'ון עם המנה או סתם חרדל?", בשירותים תחזקנה את הצבע בשפתיים לסגלגל או לורוד, באצבעות מטופחות עם טיפטיפונת רוק תיישרנה הגבות. תמיד תהיינה מוכנות. עכשיו אתן סרוחות, הבוקר הוא רק הפרעה איומה, עיסה עכורה של דקות, ומקוות שלא יקרה לכן, מה שכבר מזמן קרה.

הילדים

רגיל

לפעמים פוחדים ילדים בעיתון.

 אוחזים באצבעות קצה חיתול קרוע, אוזן דוב מרוט פרווה, יד בובה, לובשים חולצות גדולים שכתוב עליהן, "פיים" או "קוקה קולה" או "צוות ניצחון בקו הראשון" או מפוספסות, מוכתמות, ילדים לבדם שלא יודעים של מי, ואיך הגיעו לרחוב צדדי בעיר שהתפרקה לאבניה, שצלם יושב בה שפוף, מחליף עדשה, מרים ראש, וילד. או שניים. אחד עומד רזה קטן, וככל הנראה, עוד אחד, ממש קטנטן, מאחוריו. מסתכלים. זה וזה בזה. והזה הגבוה מרים את המצלמה, והקטן לוקח צעד אחורה. גם הקטן מאוד. ולפני שתתפוגג חדות הרגע, הצלם מפשפש בכיס הווסט, מחפש ממתק, אין, מוציא קופסת פילם שחורה ריקה, מחזיק אותה רגע מוסתרת באגרוף, ואז פותח, מניח לה להתגלגל למרכז כף היד, שמושטת קדימה, לעברם, והגדול, כלומר הקטן, או השניים, לא זזים, רק מתרחבים באישונים, ופתאום, הקטנצ'יק רץ מאחור לחטוף, ומנצח חוזר להסתתר מאחורי הגב הגדול, כלומר, הגב שנדמה בעיניו גדול, אבל רק הגדול באמת, שאוחז עכשיו במצלמה, מקרב מבט לעינית, יודע שהוא לא, ואומר בקול שקט "ילדים טובים".

בעוד שנייה הוא ייקח את הרגע איתו, הם יישארו אחוזים זה בזה ובקופסה הגלילית, וגם כשיסתובב ללכת, הם יעמדו קפואים, כאילו כבר נלחץ מזמן הקליק, מזמן הונצח צער הגירוש מחדרים צבעוניים, חמימים, לתוך קור התמונות השטוחות בשחור ואפור ולבן.