תגית: כתיבה

החיבוק

רגיל

 

 החיבוק הראשון הוא החשוב ביותר.

זה דבר שהיא יודעת. ועוד יודעת, שהגוף המחבק מקבל את צורת החיבוק, והגוף המחובק זוכר, וזה מה שיזכור תמיד, גם בכל החיבוקים הבאים, את ריח הצוואר שעולה בנחיריים, את מגע הבד סמוך לראש הנרכן, את מעגל המותניים, ואת כפות הידיים פשוקות על הגב. ועוד יודעת, שהחיבוק צריך להיות במידה הנכונה. לא חזק מידיי, שלא להפחיד, למחוץ רגשות, ולא חלש מידיי, שלא יתערבבו המחבק במחובק, ולא יהיה ברור מי הוא מי מי עומד מוצק יציב, ומי בא בגוף רך, שכל איבריו הפנימים נערמו אלו על אלו באיסדר מוחלט. ועוד צריך לדעת מתי לסיים. מתי חולפת רוח פרא, מתי להוריד לחצי תורן את מפרשי הידיים, להשיב את סירות ההצלה, להחזיר ניצולים יחידים אל החוף.

את זה היא אומרת לעצמה.

וגם היא אומרת, שכדאי ללבוש סוודר כי הנה ערב ירד. החדר החוויר והחשיך. עוד מעט יירדו גם כוכבים לפצוע.

 

השכן

רגיל

השכן כותב. 

החבר שלו הולך לישון, עבד כל היום בהחלטת החלטות, עכשיו עובד בהקלטת חלומות. ערב מאוחר או לילה מוקדם. האישה שאצלי, תולה כביסה או מבשלת או בוכה. לפעמים היא מארחת אנשים. שותים וצוחקים. לפעמים מגיע זמן, מנהל חשבונות גבוה וקפדן, בחליפה קצת מיושנת, להעביר את כדורי החשבונייה הצבעוניים שלו מול העיניים שלה. הוא אורח כפוי, והאישה נמלטת למרפסת, נכנסת לעיגול המושלם של המבט על השכן. השכן איש צעיר למדיי, אבל יש לו בית של אנשים מבוגרים, עם רהיטים אמיתיים, קישוטים מפורצלן, תמונות על הקירות. זה בית שגרים בו אנשים שאוהבים להיות בבית. בבית של האישה אין תמונות או חפצים, כי צריך לתת מקום לאהבה שלה לנוע פראית מחדר לחדר, וחוץ מזה, זה גם לא הבית שלה. היא רק גרה שם. הרי הלב קיטון צר ואי אפשר לגור. צריך ארון, חלון, מיטה, מקלחת, קומקום. לפעמים השכן קם מתוך המבט, ומכין לעצמו קפה, מערבב סוכר במים בחלב בקפה לאט, עד שאד עולה למעלה, והמילים מסתדרות בשורות ישרות בראשו, והוא יכול לחזור ולשבת.

השכן כותב גם ביום, כשהאישה הולכת לעבודה, שם הזמן מתרגם דקדקן של דקות לכסף. היא לוקחת איתה את המבט, והשכן נשאר לבד. גם היא לבד. כשהיא חוזרת, הוא יורד לפעמים עם הכלב, מדבר בפלאפון, בועט באבן. הם עוברים בקווים מקבילים ולא מדברים. הרחוב מביך, המבט פוחד להיקלע.

לפעמים, שוב ערב או לילה או מה, היא רואה אותו מתיישב לשולחן, וגם היא מתיישבת.  הם יושבים זו מול זה, בינם קיר, אוויר, קיר, בחדר הפנימי החבר של השכן לוחץ פליי, תכף ירוצו תמונות צבעוניות, יתחיל עוד חלום. היד שלה על המקלדת, הוא עושה תנועה קטנה עם הראש, כאילו הם עומדים שניים על קו הזינוק, ותכף תישמע יריית הפתיחה, מישהו יגיד, ע-כשיו. ועכשיו הראש קדימה והלאה. כותבים.

למה לכתוב

רגיל

למה לכתוב?[1]

  1. כתיבה פותחת שני חלונות במקביל – אחד פנימי והשני חיצוני. החיצוני מסייע לנו להבין, ככל הניתן, את העולם מסביב. הפנימי עוזר לנו למצוא את המקום שלנו בתוכו.
  2. כתיבה היא אחת האומנויות היחידות שלא עולה כסף – צייר צריך קנבסים גדולים, מכחולים ומברשות, מוסיקאי זקוק לכלי נגינה, קולנוען צריך צוות וציוד, ומשוררים – הם בסך הכל זקוקים לדף ועט.
  3. כתיבה היא אומנות שההתבגרות יפה לה – ככל שאתה מבוגר ובעל ניסיון, יש לך יותר סיפורים (ויותר מהשתיקות שבין הסיפורים), או כמו שמגדירה זאת יפה המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות, "יכול אדם להיהפך לסופר בהיותו בן עשרים או שבעים, בין שלמד בכוח עצמו ובין שהוא פרופסור, בלי שקיבל אפילו תעודת בגרות (כמו תומאס מאן). הדרך לכתיבה פתוחה לפני כולם".
  4. אני כותבת גם משום שפעם שמעתי את הסופר המופלא, סמי ברדוגו, אומר בפשטות מכמירת לב, "הכתיבה מצילה אותי", והמשפט שלו הציל אותי ונתן לי תקווה.
  5. כי כתיבה נותנת תקווה.
  6. למה לכתוב? למה לא. כל מה שאתם צריכים זה יד, דף, עט ולב. ולפתוח אותו. ולכתוב.

איך מתחילים?

בבת אחת.

הדבר הראשון שאישה/איש כותבים צריכים הוא פנקס או מחברת. אנא התפנקו – לכו לקניון הקרוב וקנו לעצמכם את הפנקס היפה ביותר.

 הדבר השני הוא פעולת הליקוט – בתוך המחברת שלי, למשל, אני אוספת מחשבות, זכרונות, משפטים שאני שומעת, משפטים יפים/חכמים/מרגיזים מתוך ספרים שכתבו אחרים, מתוך עיתונים, מתוך היומיום הסבוך, ביקורות שלי על ספרים שקראתי, סרטים שראיתי, מוסיקה. לפעמים הרוח משרבטת לי קשקוש על הנייר הלבן. אני נותנת לה כי היא חברה. לפעמים טיפות גשם מוחקות את השורות. זה בסדר. הכל נכנס למחברת ויהיה זמן, קרוב או רחוק, בו לכל יימצא שימוש.

הדבר השלישי הוא אולי החשוב מכולם – הקריאה. קריאה פותחת אפשרות. קריאה נוספת– עוד אפשרות. ככל שיתרחב מעגל האפשרויות יגדל מחסן הכילים שלכם, ויגדל ויגדל, וכשיתמלא לגמרי, תוכלו לבנות מחסן נוסף, בו תניחו את הכילים החדשים, שתמציאו לעצמכם.

כדי להיפטר מהצנזור הפנימי שמלקה אותנו כל הזמן, כדאי לתרגל במשך זמן מה "כתיבת רצף" – כתיבה רצופה של העט על גבי הדף. אני אוהבת לכתוב ברצף בבוקר, כשאני מתעוררת, עדיין פריכה משינה, כשהעולם הפנימי שלי רך וחלק, כמו עורף של תינוקות. אבל כדאי לבחור את הזמן שמתאים לכם, הזמן בו לא יפריעו לכם בשעה שאתם משתוללים כמו ילדים במגרש משחקים, בתוך המרחבים הגדולים של הדף.

כל אחד יבחר את דרכו שלו משום שיכול מאוד להיות שכל מה שכתבתי כאן אינו נכון. או נכון לפעמים, משום שלפעמים אחרות איני יודעת באמת איך מתחילים, לפעמים אני חשה שטרם התחלתי או שעליי להתחיל כל פעם מחדש. להצטרף לשיירה שנעה לאט, במסלול לא צפוי, וללכת. בעיקר ללכת. לכתוב.  

 


[1] דברים שכתבתי לכבוד שיעור השירה הראשון שלימדתי, במרכז לקשיש אביבים, רמת אביב.