תגית: כתיבה

דברים שמרעידים את הלב

רגיל

פרפר לבן ביום חול. קצה ים כחול צץ במבט ברחוב אלנבי. סימן שפתייך על ספל חרסינה עדין. שדות. תוכי ירוק פתאומי נח על קורי החשמל ברחוב כלנית. סימה באלבי, לבושה מעיל כסף חדש, אומרת, תראי אותי, מחר אני מתחתנת ואין לי שמלה. חבילה ואפילו צפויה ובתוכה צעיף משי וגלויה. מכתב בכתב יד לא מוכר מאישה זרה. הר. ערפל. ריח חולצתך הכחולה. סוף יום עבודה. הדוור. אזדרכת. ילדים שעדיין משחקים בגולות, בתופסת. תראה אותו, הים הזה רחב, לבוא. ללכת. בערב כל כך אביך לראות ניצוץ כוכב בעין תלמיד. תינוקת עגולה מציצה "קוקו – אה אה", כולה מחייכת. שדרה שמשני צדיה ברושים. רדיו ליבך. מנגנים סנופ דוג, זקני צפת ודילן. באמת שלכת. פתק מקופל בכיס הג'ינס שלך אחרי כביסה בהרתחה: סוכר חו , ש ושה תפוזים, לחם ק . עוגה עם נר אחד כי איזה מזל כבר חיים הרבה שנים. טקסטים של שרה כוי בפייסבוק, שירים של כל מיני אנשים שקרה להם הנס של השירים. כיסים. גם אבות ישורון ואלכס בן ארי. ילד שדומה לאביו. המחברת שהבאת לי מטורקיה עם המנעול על הכריכה ושהבאת אותה. השעה היחידה שבה אני כותבת בשמש במחברת ממך ולא גונבת כלום. מרק גריסים של אמא ביום קר. פברואר. חבצלת חבשוש. אבות ישורון. נשיקה על טבור. חדוה הרכבי עם הספר שלה הגדול שמתחיל במילה ציפור. פרת משה רבנו. על השולחן ספוג פסי אור בבוקר, הספר החדש שלך. עלי אדר בצורת כפות ידיים. כפות ידיים כמו פרח פתוחות. "אני מקדמת אותך מדרגת נמלה בכירה לחיפושית זוטרה" שאומרת לי בטלפון השחור גלית. חיבוק עגול. שקניתְּ לי את השמיכות (אחת כחולה, אחת ירוקה; זה עזר לנו כל כך בסערה אז, כשהמזגן בדירה התקלקל), קיקי ואיך שעלינו יחד את הגבעה והיא אמרה, "קדימה, פדלאה, תזיזי ת'תחת, את יכולה". וזה היה גם קצת בצחוק. לשתות תה צמחים ירוק ביחד עם שתי חברות. על החוף בשעת שמשות עם דנה (יום הולדת שמח!). עוגיות לימון קטנטנות ואווריריות של עלמה. לחשוב שגם כשאנחנו רחוקים מאוד נשמרות בפינו תמיד חדשות, נשיקות. יכולנו ללכת ברחובות, מספסל לספסל, עד הסוף של הלילה. אני ואתה. מיה מתגנבת למיטה. אני בת אוטוטו עשר והיא בת ארבע ואנחנו גם עכשיו אחיות. שורת שיר ראשונה. לרדת מהמונית שירות בדיוק בתחנה – גרנד סנטרל, ניו יורק. לבקש סליחה. לקבל או לתת. מחילה. חציל בטחינה וסלט ופיתה מוכנה בשבת על שולחן הארוחה. שבת. שורת שיר אחרונה. העיניים שלך. כן. אתה.

(מחווה חופשית לאחת הרשימות ב"ספר הכרית" של אשת החצר היפנית סיי שונאגון, המאה העשירית)

השמלה אצל הפריזאית

רגיל

בדיוק כשאני חושבת שזהו, גמרנו, אף פעם לא אמצא את דרכי חזרה לחדר הפנימי בתוך הרעש, ההמולה, לעולם לא אכתוב עוד מילה, כנרת מצלצלת בדלת עם שאלה. "מה דעתך לכתוב על פגישה עם כותב או כותבת שאת אוהבת?". היא, בניגוד לסקפטית שאני, חושבת שאני יכולה ומזמינה אותי להשתתף בפרויקט מיוחד לשבוע הספר שלה. זה פרויקט מקסים במיוחד. אני ממליצה לקרוא אותו לכל אורכו ורוחבו ועומקו, כלומר, מההתחלה.

רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה". היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק.

היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".

איך אפשר לפגוש מישהי שגידלה אותך במחשבות? שהלכה איתך שבועות מהגימנסיה הביתה, כל הדרך ברגל, חולצת בית הספר גזורה, נערת מלנכוליה חובבת שירה, מאוהבת נורא ולשווא בגלעד, כותבת לו שירים שהוא אף פעם לא יקרא, הולכת שיכורה ומשננת את "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה"?, איך לפגוש מישהי שכתבה בשבילי את "לו אפשר להשיג אותך כולך – שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי", מתוך ספר של "שירי אהבה ישראליים בני זמננו", עטיפה תכלת, אותיות מרחפות באדום, ספר משומש כל כך מיוחד (עד היום) שקנה לי אהוב מממש ליום הולדתי העשרים ואחת.

קניתי פרחים צבעוניים. זר משולב של חרציות, עם ורדים, נוריות. כל אלה, הצבעים בוהקים מידיי, נראו לי מפלסטיק אבל היו לגמרי אמיתיות. בצ'לסי מרקט קניתי גם קופסה של עוגיות. אולי היא רעבה. רויטל סיפרה שלפעמים היא מעירה אותה במחצית הלילה, דופקת על הדלת, מבקשת סיגריה או אוזן קשובה. היא אמרה, "כאילו חסר לה איזה שקט בגוף", אני אמרתי, "נראה לי שכל אחת שכותבת שירים ככה חשוף, היא תמיד, במובן מסוים, אישה עצובה". שתיהן התגוררו בצ'לסמור, דליה בדירה נמוכה, די עלובה, רויטל בדירה מעל.

וצריך גם, אין ברירה, לתאר את השמלה. מי ששונא שמלות חגיגה, נא לדלג פסקה. דילגו פרחחים? נמשיך. אז אני לבשתי שמלה מצבע פרחים, צהובה. ארוכה כמעט עד הקרסוליים. שרוולים קצרים שקופים, קצת נפוחים, שקניתי בחנות יד שנייה בשדרה השישית. זו שמלה שלובשים פעם אחת וממבטי הסביבה, הרי אני חשבתי אותה חגיגית, שמלה לאירוע מיוחד, מהמבטים האלו שבאים ככה מהצד, כבר מבינים לבד שזה לא בדיוק יושב, שזה בסופו של דבר, רויטל אמרה, את פשוט השתגעת, גיברת ראשון לציון שנחתה לה בעיר הגדולה, זו בחירה, איך להגיד לך בעדינות? די אומללה. כשקניתי אותה המוכרת ישבה בירכתיים של חנות עמוסת בדים, כמעט סמרטוטים, וגיחכה, בזה אני נזכרת בדיעבד, כשהגחתי מתא ההלבשה היחיד, מוטציה לא ברורה, מין אישה מוזרה בצורת חמנית. זה אוריגינל, היא אמרה, שנות השישים. נסגרת מאחור בשורה ישרה של כפתורים, סוג של קטיפה ישנה. גוזמת השרוולים. אלוהים. ידעתי שרויטל תניח שתי כפות ידיים על הפנים, תחניק איזה צחוק, אבל הייתה לי משכורת ראשונה, והיה ספטמבר וניו יורק, הכל לא מוכר וזהוב. נתתי שטר. המוכרת שמחה להיפטר משתינו, יצאנו לרחוב. עכשיו רק נותר לחכות לאירוע חגיגי.

היא.

בשעה היעודה נקשתי בדלת. הפרחים ביד כמו שרביט שיכתיר לי מלכה אמיתית. היו לי דברים לספר, להגיד, שאלות, ביד השנייה קופסת עוגיות. השמלה קצת צמודה, לא נורא. נקשתי פעם, פעמיים, שלוש. אולי היא לא ערה? הנחתי את הראש על הדלת כמו על כר והאזנתי. ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, מעתיקה בכתב יד מעוגל, לשון בחוץ בשביל ריכוז, למחברת שעטפתי בעצמי בכריכה חלבית, שירים של מאיר ויזלטיר, של פנחס שדה, של לאה גולדברג ובעיקר שלה, הזמן הניצוד ברשת, המערב הכחול, השתדלות נוספת, חורף קשה. אחרים. כולם שירים שממלאים אותי עד עתה, עם משוררים כמותה זו תמיד קריאה מתמשכת, אינסופית, סוג עדין מאוד של התרגשות לבבית.

שמתם לב שכשאנשים אומרים בימים שלנו "עדינות", הם מתכוונים לומר שזו חולשה? זה כי זו עת הצעקה עכשיו. עת לשכוח אימהות. העת החדשה.

דפקתי. חיכיתי לרעש, לסימן שהיא שם, לאות. אחרי רבע שעה כאבו הכפות (בגלל הנקישה; חמש אצבעות / בגלל השמלה; נעליים גבוהות) ויצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל שמול הדירה שלה. עברה רבע שעה. עוד רבע שעה. עוד. היא בטח יצאה לקנות חלב או סוכריות לגרון, וניל או סיגריה דקה ותכף תחזור. בערב, כבר בביתי, כשהוספתי בליבי לחכות, אכלתי, אחת אחת, את כל העוגיות.

רויטל אמרה שדליה מרגישה לא טוב. שמסרה התנצלות. גם כרטיס ביקור קטן מסרה, עם כתובתה בישראל. "היא חוזרת השבוע, אז הנה הכתובת, כשתחזרי, היא ביקשה להתקשר". את הכרטיס הנחתי בארנק והוא מונח שם מתנה עד היום, נפנוף מרחוק, הי דליה דליה, הי גם לך, שלום. שלום.

איך אפשר להיפגש עם מי שלימדה לסדר בכל מיני, אינסוף, צורות עשרים ושתיים אותיות? כנראה שאי אפשר. לא נפגשנו כמו שאנשים לא נפגשים. אומרים, יש עוד זמן, ובתווך עבודה, עיסוקים, שיגעון, דיכאון, אהבה, ילדים, חרדות ופחדים. נזדמן ודאי בשנה הבאה. ואם לא – תתפנה לי איזו שעה באלפיים עשרים וחמש, צ'יק צ'ק זה עובר, את תראי, עוד ניפגש.

הידיעה על מותה תפסה אותי, כמו כל ידיעה מהסוג הסופי, לא מוכנה. עת ארזתי כדי לחזור, העברתי הלאה, לסלביישן ארמי סטור, את השמלה הצהובה. ביום מותה, ספונה בחדריי, קראתי בספרה "כל השירים עד כה", ולמרות שנעשה מידיי ומאוחר, פגשתי בה שם, אחזתי במוכר ובעכשיו ובתמיד ובילדות, ובכיתי כמו שאנשים מבוגרים בוכים, בחרישיות, בהיחבא. וחשבתי עליה, מורתי לתמיד הטובה, דליה דליה. כותבת לך כאן אני ענת תלמידתך. מרוב אהבה.

הרהור ביום ההולדת

רגיל

מישהו שומר עליי. לא מלאך, לא שרף, אדם ממש אמיתי.

האיש הזה חי איתי. קם בבוקר, המבט עוד פריך, הולך לישון הרבה אחרי שמחשיך, ובאמצע היום עבודה, עבודה, כמו גנב הוא מרים אפרכסת, מביט בקיר אטום כאילו חלון, מתקשר לראות איך אני מרגישה היום ואם הגעתי בזמן לרופא או לראיון, ואיך, הייתה נחמדה האישה? בדרך חזרה, אל תשכחי לקנות ג'ינג'ר ולימון, יין, תביאי לנו גם איזה ממתק, נחגוג. נחגוג מה? מה בוער? היא עוד לא אמרה כן. אם נחגוג מספיק חזק, מחר, גג יום חמישי, אני אומר לך, היא תתקשר.

מישהו קרוב שלי גם כשהוא רחוק, אני מרגישה את הבל פיו, נשימותיו, את חום גופו, גופו. הגוף שלי עכשיו מלא ציפורים אבודות במרחב וצמרמורת.

מישהו אהוב עליי אני חושבת אוהב אותי ויש בזה פליאה של איך זה קרה והכרת תודה על נדיבות.

מישהו לעולם אינו גורם לי לבכות, ולא נמלאות עיניי עד גדותן, דלי דמעות מלוחות, רק צחוק רם בלילה, מידיי מאוחר, די כבר, תפסיק, מחר אני מתחילה עבודה חדשה, כשהוא שר מעל בימת המיטה, אנד איי וויל אולוויז לאב יו, משחק את התפקיד הראשי, המשני, הגיבור, האישה, הנבל. אני בתפקיד הקהל.

מישהו חושב עליי בלב דברים טובים, אני יכולה להניח לרגע בצד את השוט הגדול, זה הפנימי, ביום שבת בבוקר חותך סלט טרי, עגבניות כל כך יפות, מרתיח שתי ביצים, מזמזם איזה שיר, קולה חצילים. זה זה המישהו שלי.

מישהו. ואפילו שיש לנו לא דירה, לא חצר, לא גינה, לא פינה, אני דופקת אצלו בדלת והוא תמיד עונה. על הקיר תמונת חתונה. זה נראה לי מוכר. על הגז סיר של מרק עדשים. שבי. הוא בדיוק מכין תה נענע. לשים לך עראק או סתם סוכר?

רק מישהו רואה אותי, העיניים שלנו נפגשות והפיות שלנו מתנשקים בטבעיות ככה, בלי הכנה, ואז אנחנו ממש, אין לנו מידיי, קרובים.

מישהו פגש אותי ילדה ופוגש אותי כל יום, הוא מוכן, גם אני מוכנה, מתבגרת.

מישהו כבר כמעט עשרים שנה.

למישהו יש גוף חלק ויפה, זרועות ששערות עדינות, כמעט נוצות קטיפה, מסודרות עליהן בסדר מופתי. מישהו מתרחץ שעות, מסתבן בספוג צהוב, בקפידה מצחצח שיניים, מכין את עצמו למלאכת חלום. אני בסבלנות מחכה, מחממת מיטה, כלומר, מרימה ומורידה את הכנפיים בשלג הסדין.

מישהו עושה חיקויים מדויקים של משוררים ששנינו מכירים ואני נופלת מהספה האדומה, זה כי שתינו יותר מידיי יין, אכלנו המון ענבים (מי שותה יין ואוכל ענבים? זה כמו לאכול לחם בפיתה), הוא אומר, השטיח הישן הזה כבר מזמן לא רך. אז מה ירדת? אני רוצה להיות אתך. אתה לא רוצה לפעמים להיות עם מישהי אחרת? בטח רוצה. נו? היא רק צריכה להיות משוררת. אוקיי? עם עיניים חצי חומות, חצי ירוקות. עם משקפיים מצחיקות. ושיהיה לה שער כזה קטן מסורק לצד. בקיצור, שהיא תראה כמו צב, רק בלי שריון. זהו? לא, שהיא תדע לשיר שירים מזרחיים בסגנון עדות אשכנז, במיוחד במקלחת. את מכירה כזאת אחת?

אם אתה תמות, אני אמות.

תגידי, למה את כל כך דרמטית? את ממש קשה. לפעמים אני רכה. את יותר רכרוכית מרכה. אתה טוען שאני רכיכה? את קציצה. עם שום ושמיר ופטרוזיליה? לא, קציצה בלי כלום, תפוח אדמה, ממש פשוטה. אז למה, השטיח, אתה בא? אי אפשר להחליט בשביל הלב. ואולי אני פשוט רעב.

מישהו אומר, תפסיקי כבר לכתוב ככה על האהבה, מישהו יעשה לנו עין לא טובה ובסוף נתגרש. אתה באמת חושש? לא ממש. כי אם נתגרש, אולי נתחתן עם אנשים זרים ונהיה נאהבים בסוד כמוס, נטוס לפאריז בחורף, זה יהיה בשנות העשרים של המאה שעברה, נהיה או-לה-לה משוררים, נדבר צרפתית, אני אחבוש ברט, לך יהיה שָל, או להיפך, כל היום נאכל בגט עם גבינת אמנטל, אבל איכותית, לא נצא מהחדר ימים, בחוץ יהיה קפוא. מה את אומרת על זה? טפו.

לפעמים, בדרך כלל, זה רק אני ומישהו, שלעיניים שלו יש צבע של אגוזים צעירים, ולגוף שלו ניחוח מור ובשמים וקינמון ולנשמה ריח של שושנת פרג חמה שיצאה הרגע, ממש עכשיו, מתנור. אחרי שנמות, מי יידע דבר על השנים, ימים, שעות שעברו בינינו, מי יעיד על תועפות אהבתנו?

מישהו ואני הולכים בחצות הלילה למצפה הכוכבים, אמרו בחדשות, מבול של מטאורים תכף נופלים. על הספסל אני משעינה ראשי על כתף, חבל שלא הבאנו קצת במבה או כיפכף או מה, אתה שובפם רעב? כפו כל הזמן חמה על כפי, תראי, הנה הראשון, איפה? שם! עכשיו בא השני, את רואה? אני רואה, אני אומרת, הגופים שלנו רועדים מהסתיו, משלכת אורות, מאני ואתה, השמחה הפשוטה, זה מותר? של היות בני תמותה בחיים.

שיר ערש

רגיל

בעין הסופה (שיר ערש)

כל מה שנזקקת לו, נמצא:

עצמות, רקמות, כליות,

כבד, הלב

תמיד אדום

 

כל מה שחשבת עליו קורה:

כך עולה ותך יורד,

ממש עכשיו (הרוח רב),

ירד עלייך יום

 

תמונה ששכחת, עולה כעת ברורה בזיכרונך:

רוך יד לבנה קלועה לרגע בידך,

ריח של זיעה ממש קלה,

קמח וסוכר ומרמלד, עוגיה

 

כל מה שחששת ממנו היה:

החלשות של הגוף,

שכחה או בדידות, מגפה,

עיוורון. מחלת שיגעון

 

באור האחרון קראת:

"הלב הוא כמו כוכב אדום מאיר

בלב אוקינוסים של חושך".

הסוף הזה העציב אותך נורא.

 

מה שהשתוקקת לו כעת יקרה או קרה:

השיער הרטוב,

השטיח רחב,

שפתיים רכות

 

בחושך הראשון כתבת אות (ואות ואות):

אור

 

שיכורה ממרחק זימזמת

שורה אחרונה של שיר

ברוסית מילדות לא שלך:

פּוּס פְסִיגְדָה בּוּדוּ יָה.

 

כל מה

שנזקקת לו

היה נשיקה

נשימה

 

ניו יורק, נובמבר 2012

הרהור על נדודים במפרשים קשים

רגיל

 אתה מקבל כרטיס. נאמר לך להגיע ביום זה, בשעה זו, לנמל בקצה עיר רחוקה שעד כה לא ידעת את שמה. לךְ לךָ, נאמר לך, מכְּפרך, מקהילתך, מבית הורייך אל הָאָרץ. כל מסע מתחיל בהבטחה, אומרים ישנה אֶרֶץ, כלומר, ישנו מקום גם בשבילך. אם תיסע, אומרים לך, הזמן לא יוכל לך, הערב, כמו בשיר 'אבדן הבוקר' "לא יביס אותך" (עמ' 64), ו"מנין נדודים", שמתרחש באופק של הספר הזה ללא הרף, בהכרח יחזיר אלייך את שמך.

אינך מספיק לשאול מי אני, מאיפה באתי, לאן או כיצד וכבר לצד מזח הלילה שלך עוגנת ספינה. לכן, על אף ההיסוסים, אתה קרב. אתה בא. כשאתה כבר בה, אתה מגלה שזו ספינה משונה – מפרשיה גדולים וקשים, בתיבות שבבטנה חיות פרא, מיני בשמים, שלל זהב, אוצרות אינסופיים. הספינה הזו, נאמר לך, תיקח אותך לָאי-שם הרחב, לרחוק המופלא, אבל ישנו תנאי אחד – יהיה עלייך להפליג לגמרי לבד. כי אתה משורר, כלומר מישור הבדידות אינו זר לך, אתה מבין את הקורבן. ככל שיכול אדם, אתה מוכן.

אתה תיסע רק איתך, גופך עודו צעיר, ויכול לגמוע מרחקים בלי שסימני המסע יוטבעו בו. אתה תסלול את הדרך תוך הליכה, לא תמיד יודע על מה תדרוך בצעד הבא, אדמה קשה או תהום, אבל צועד, עד שכמו בשיר 'נדיבות' (עמ' 76), אין בך דבר מכל הרגלי הראוי והמוכרח, עד שהכלב הפנימי שבליבך אינו נובח. ולא תמיד יהיה קל בתוך זה, לפעמים ייעצמו העיניים בבהלה מאימת המתרחש, לפעמים יוצף סיפון הלב זיכרונות של מלחמה או אהבה, אבל אתה תדע שאתה עושה את הדרך הכי ארוכה את כל המסע בספינות, אוניות, סירות מפרש גדולות, במעבורות מכאן לאן?

 'אדם מביט אל ארץ אליה לא יגיע', אתה כותב בעמ' 70' בספר שלך, אבל גם אם אינו מגיע, בשיר, כמו במסע, הכי חשובה התנועה, (והספינה? היא כבר יצאה? או שעודה בנמל הבית עגונה?) כי בשירה, שהאופק שלה תמיד רחוק וכחול ורחב, אפשר להיות בכל הארצות ובזמן הזה בבת אחת.

אתה משורר גולה, תמיד במצב של הגירה פנימית, של תזוזה גדולה, אבל המבט, כמו בשיר  'יוון', מחפש את הבית. ובבית ישנה "מפֶּלֶת שולחן המטבח", "שתיקה בין המים לברז", ו"מישהו, כמו בוולס, הולך לרקוד את הראש בקיר" (מתוך השיר 'מבטו של שכן ילדותי, מרמאללה', עמ' 30). בשיר אחר ('בשבתי', עמוד 19), בוערים התפוזים על שולחן המטבח, וכל זה כדי לומר, שגם אתה, כיאה למשוררים, תקוע בתווך בין עולמות, בין דלתות, ידך האחת מושטת לתפוס, לעולם לא באמת תופסת, את העולם הגדול, הרחוק, השנייה שלוחה פנימה ובידיים מלוכלכות, שהן הידיים של האנשים שעושים, ציפורניים ארוכות, מכאיבות, היא מפשפשת בבתים, בנשמות.

גם הפואטיקה של הספר הזה היא פואטיקה של מי שאורז מזוודה גדולה וצריך לקחת איתו את הכל – את הילדות, הזיכרונות, האהבות, הייסורים, טקסטים מוכרים לצד טקסטים חדשים. את רבי החובלים הגדולים, המשוררים. את המזון שיחזיק מעמד, השירים. את גלגל ההצלה האחד, המילים.

כמעט בכל שיר בספר הזה ישנה נסיעה או הבטחה לנסיעה ומהר מאוד אנחנו מבינים שכשאין נסיעה, אנחנו בסוג של בעיה. כבר בשיר הראשון עולה דמות אדם כלואה שרואה עצמו 'אדם ללא מולדת, ללא אמונה ערה לצלוח את מהומת האנושות" (עמ' 13), בשיר השני אנחנו כבר ביוון, אחר-כך נגיע למזרח, בהמשך ניסע לבקר את רוברט בליי, את פולוק, את הרברט. וגם ניסע בזמן ובזיכרון ובמרחב הפנימי של הנשימה. הנדודים ירככו את הנשמה.

ובמה יכול לאחוז מי שנודד? בגוף המסע. בתשוקה לבית. בנחמה הגדולה המצויה בדברים הקבועים, הטבע. במיתי, ההיסטוריה. בפרטי, הזיכרונות. במעשי האהבה, שגם הם תנועת נדידה, בין אני ואתה, של הגוף. במתח בין מה שעומד למה שזז. ובהבנה שלצד כל זז יש דומם, שעושה אותו זז.

אתה מקבל כרטיס. כיוון אחד. יש כיוון? הספינה מוכנה לתזוזה, אבל היא לא תצא, מפרשיה קשים, הם עלולים לשבור את הרוח לחצאים ואז לרבעים, אבל הרוח חזקה ומי שקרא לך לצאת, מי שלחש את הלךְ לךָ, הוא, אחרי הכל, אתה. השירה שלך, כמו המרחבים של הים, גמישה, ולמרות שהאש הפנימית לעיתים קשה, היא לא תשרוף אותך, המים יערסלו אותך כמו אֵם ואתה תירדם.

"נוסעים בדרך המשי של הערב, וליבנו מדורה באפלה', כתבת בשיר 'אחדות' (עמ' 15), כלומר, למרות שבבדידות ויחידים אנחנו עומדים, בתוכנו ואיתך ובשירה היפה שלך, ואפילו לזמן קצר, ביחד אנחנו נוסעים.

מפרשים קשים / יונתן ברג / הוצאת קשב (2012)

החבילה

רגיל

דברים שאני יודעת: כל מה שהיא עושה ממלא אותי פליאה. עוגה. סיפור. מכתב. כתב היד שלה. חבילה שארזה בעצמה – פולים ותבלינים ותמציות. שוקולד מריר מאוד. ספר מפורסם של מסעות. הכל עטוף בניירות מסוגים שונים, דקים, עבים, צהבהבים, מקומטים. גם מרשרשים. לפעמים טווסים מזהב חוצים את המרחב המתקפל. את בקבוק תמצית הווניל היא עטפה בצילום מתוך ספר בלדות איריות ישן. בעמוד 477 (זה העמוד שעטף) מישהו משם כתב את כאן:

So moving these last words he spoke / we all vented our tears in a shower / for my part, I thought my heart broke / to see him cut down like a flower.

דברים שהיא יודעת עליי: מאז שהכרתי אותה, אני קוראת ספרים מסוימים ומרגישה כאילו היא איתי. בחדר הכי פנימי של העיניים הקוראות אנחנו שוכבות זו לצד זו בפיג'מות של ילדוּת מטופשות, בימיני ובשמאלה אנחנו אוחזות בקצות הספר. ככה קראנו בלי נשימה את מק'קאלרס ואת בייטין, ובדממה, שהופרעה רק בחיצים השלוחים מפה לשם של הנשימה, גם את דיראס. יש לנו הספק לא רע כשאנחנו יחד.

דברים שאני יודעת עליה: בלילה, ממש לפני שהיא נרדמת, היא רותמת את הסוסים הפראיים. רק הם יכולים להעביר אותה את המסלול הארוך ביותר בהיפודרום החלומות. ואפילו שהיא רותמת, לפעמים היא לא נרדמת, מסתובבת בבית הנם, משרבטת על פתק צהוב שתלוי על מראה סתם שורה, אוכלת תפוח; אחרי שהיא כותבת מילה, היא בטוח מנשקת אותה ואז אותה, גם את אלו שהכי קטנות, אפילו ה' הידיעה מנושקת אצלה, לכולן יש פנים וכולן אהובות; פעם, לא מאוד מזמן, זמן, הייתה ילדה ועודה; היא מסתירה את הפנים בתוך פנים בתוך פנים אבל כל העיניים מביטות חזק שמה; היא אוהבת פסיפלורה. גם ווניל?

דברים שהיא יודעת עליי: גם אני.

דברים שאני לא יודעת: לדבר ערבית, להתרגל למצב, לאפות עוגה, לכבות אש גדולה, לא לבכות

דברים: בימים מסוימים אני מאותתת לה בקוד מורס, נקודה נקודה קו נקודה נקודה קו נקודה נקודה אני צריכה נקודה נקודה נקודה קו אני אותךְ.

עוד דברים: שלחתי לך מחברת כדי שתכתבי בשבילי את הסיפור בו אוכל לרגע לגור.

דברים שהיא יודעת: השפה היא מגדלור, הכותבות תמיד בלילה. מתקרבות בספינות, באוניות, בסירות . מילים בריח של דגים חמקמקות. אני לבדי על הרפסודה. היא באה עם הדוגית שלה קרבה אליי קלה על פני המים.

דברים שאני יודעת עליה: היא אמיתית.

דברים שאני לא יודעת עליה: צבען המדויק של עיניה, צליל צחוקה, חיתוך דיבורה, חום מגען של כפות ידיה.

דברים שהיא לא יודעת עליי: בשבוע שעבר ראיתי מקרוב איש נשרף ומאז כמעט כל לילה אני חולמת שאני טובעת.

דברים שהיא יודעת עליי: היא קוראת לי בשמי.

דברים שאני יודעת עליה: אני אוהבת אותה.

 

הרהור ביום הראשון

רגיל

 

כך התחיל היום הראשון:

קמתי ויצאתי לדרך. הייתי לבדי, כלומר, גופי היָשָן ובו ליבי. לבשתי את פניי על פני פניי הפנימיות, סרקתי שערי, לקחתי את מה שלבטח ישנו, כפות ידיי, רגליי החזקות. נטלתי איתי את הסיפור שאני מספרת לעצמי, הרבה סיפורים אחרים, את מחשבותיי הנסתרות ביותר, אלו שבחצרות האחוריות של השפה, את השפה לקחתי, מוכרת, תמיד חדשה (אני מנסה לזכור את כל מה שלקחתי, אבל יש גם את מה שאני מותירה מאחוריי: שנותיי), ארזתי את שקריי, ילדיו של הפחד, פחדיי, איים מלאכותיים של אמת, את המפיות המתפוררות עליהן כתבתי שירים גרועים במסבאות אנגליות באלף תשע מאות תשעים ושלוש, שיכורה מבירה, מבדידות, את זה שאספו אותי מהמדרכה שלוש זונות, אחת שחורה, שתיים צהובות, איך צחקו עליי, אחר-כך איתי, אחר-כך המשכנו לשתות ולבכות, את חירותי אני נושאת על כתפיי כמו גלימה קרועה של חלומות, את הבליי, את טיפשותי, מה עוד אני לוקחת? את כל המילים שכתבתי מסודרות ואלו שאמרתי מבולבלות נורא, את עיקשותי, את המורא אני לרגע מהססת האם לקחת ולוקחת, שישמור עליי מחטא היוהרה, את מחשבות השווא, את המחשב אני יכולה להשאיר מאחוריי, אבל את המחברת והעט בהחלט לוקחת, את הגשם הזה של עכשיו, ממשותו, עדינותו (ידיו הקטנות, אומר קאמינגס), את העצים הללו, עלעליהם ירוקים מעט חומים, את האנשים שהכרתי, ואלו ששכחתי (לא שכחתי), את גופי המחוות, את הגברים שנגעו בי ואהבתי אותם, את יופיים הנסתר של הגברים, את השירה, זה ברור, לוקחת בידיים כמו תינוקת שעשיתי בעצמי, ככה פשוטה אני לוקחת אותה קשורה על גבי, את הנשים, וילדים קטנים בשמש הזהובת הזו, את האור הנמוך, הנכון הזה, את המוסיקה, את האנשים ששרים בקולות עמוקים או גבוהים ומלווים אותם כילים של מיתרים ושל קלידים, תופים, את הדמיונות שלי פרועים כמו תלמידים אני לוקחת, את זוג הסוסים השחורים באחת השעות, את כמיהתי, את השלג של ארצות מולדתה של אימי, האדמה, את הלילה אני לוקחת ושוכבת בו לישון, ובחלומי אני עוד נערה, לאהבה גוף חדש וריח מתוק של סבון, את משקפי השמש אני לוקחת כי בקרוב תגבר כאן מאוד החמה, ואת התיק הקטן (דרכונים, תחתונים), אולי תהיה, שלא תהיה, מלחמה, אלוהים, בעיקר של אחרים, אני לוקחת, ואת המלאכים, את הקוסמות והמכשפים, המזלות, את העתידים והעתידות, את הילדוּת הקרצייה שעוד סבוכה בשערותיי, את חבריי הטובים, את אחותי ובנותיה הקטנות, אחיי, את ילדיי שלא נולדו, שחזרו חפים, יחפים אל דמי, את כאביי, את שלל שמחתי, את אהובי, את האוטובוסים כדי שיהיה לי איך לנסוע. אני פוחדת אבל הכל איתי והרוח טובה. היא תרים אותי.

 

הרהור על הקושי לפרסם ספר שירה

רגיל

אמרו לה, לכי בואי. אמרו, שבי פה, חכי. אמרו, זה יפה אבל אין בזה ממשי, זה יותר מידיי אישי, ואישי זה פאסה, בכלל 'אנשים' זה כל כך השנה שעברה, אמרו, חבל על הזמן, שירה לא מוכרת, ודרך אגב, את בטוחה שאת משוררת? לא, כי את נראית יותר אחת שמסדרת תיקיות בארכיבים ממשלתיים.

אמרו לה, זה נפלא, זה מאוד, אֶה, מאוד, מעניין, את רק חותמת פה ופה ושם, ועל הצ'ק, תכתבי לפקודת המוציאים הראשיים לאור של העולם, כל מילה עולה שקל וחצי, כל שורה – עשרה, כל בית בלבד חמישים, בשבילך שישים וחמש, זה יוצא לך חמש עשרה אלף ותשעה שקלים חדשים. אפשר בשלושה תשלומים עם ריבית וצמודה. ואל תשכחי להגיד תודה.

אמרו לה, תבואי מחר, משה יהיה פה, הוא המחליט של השירים. תבואי מחרתיים, בעוד שבוע או חודשיים, העורך בדיוק נמצא בפסטיבל ברישקש, סגן העורך בירח דבש באיסטנבול, המנכ"ל משלשל (הטונה במטוס הייתה מקולקלת), את עוד פה, גיברת? אם כך, תמתיני עוד שנה, ועוד שנה ומקסימום עשור, הרי לכולם זה לגמרי ברור שזו לא העונה הנכונה.

לפעמים עורך עם חולצה בצבע איום או עורכת גדולה מתולתלת סגרו בפשטות בפניה הדלת, שלושה מנעולים מוזהבים ושרשרת, טרקו בברכה גם חלון.

 אמרו לה, בסתיו תתכנס וועדה סודית, עם דוקטור אחד לספרות רוסית, מזכירה קיבוצית, מבקר ספרותי מזדקן. הם שותים את התה, מחליקים דובשנית, מחליטים אם זה לא או זה כן.

 אמרו לה, זה לא. זה לא מספיק פוליטי, לא מגדרי, לא מזרחי, לא חברתי, לא כלכלי, לא אמוני, זה לא מספיק צועק. זו שירה בלי אג'נדה, אמרו, בלי סגנון, זה לא שקול או מחורז, זה קצת מופרז בלי הפשטה, בלי תיבולים, בלי דימויים מתוחכמים.

לפעמים, יותר מכמה פעמים, לא אמרו לה כלום.

אמרו לה, את לא מספיק מה, את לא כמו מי, את ככה וככה, את בבין לבין. אמרו לה, לו היה לך סיפור מעניין, למשל אם היית שחקנית העבר או קורבן, אלימות או שנאה, מסכנה, או שהיה לך דוקטורט בשפה משונה, אכדית עתיקה, במדע המדינה, היית רופאה כללית או לפחות אחות של מישהו קולנוען, מומחה עולמי לפרסומות, אז יש לך חלומות, אז מה? או אחיינית של מדינאי, מאהבת צעירה של עורכת ספרותית, בן של מחזאי נורא מפורסם, אבל את סתם אחת. אחת כזאת משום מקום של אף אחד.

אמרה לעצמה, אני לבד.

לא הייתה בכלל לבד.

סנקה אמר לה, "עלייך לבטוח בעצמך ולהאמין כי את הולכת בדרך הנכונה בלי שיסיחו את דעתך שביליהם הרבים של אלה הרצים אנה ואנה";

ברטולד ברכט אמר לה, "מה שארע, ארע. המים / שמזגת אל תוך הכוס, לא תוכל / לשפוך אותם בחזרה, אבל / הכל משתנה. להתחיל מחדש / יכול אדם בנשימתו האחרונה.";

גוסטב פלובר אמר לה, "הבה נעסיק את עצמנו לנצח באמנות, שהיא גדולה מאומות, כתרים ומלכים, והיא תמיד קיימת, מתנשאת מעל כל, ועטורה זר אלוהי";

מרינה צווטאיבה כתבה לה, "זרויים בחנויות אבק ונשורת / (שם לא נגעה יד איש בם להפכם!) / שיריי שלי, כיין זמרה מובחרת – / יבוא יומם.";

ישראל אלירז אמר לה כי, "השיר נהיה שיר ברגע שבו הוא לא רוצה שום דבר אחר מלבד עצמו";

פרננדו פסואה סיפר לה, "מבחינתי המילים הן גופים שניתן לגעת בהם, בנות-ים שניתן לראותן, פיסות כלולות של חושניות";

אלזה לסקר-שילר כתבה, "הגעתי למחוז חפץ ליבי. / שום קרן אור לא מוליכה עוד מכאן. / אני מותירה מאחורי את העולם, / מתעופפים הכוכבים: ציפורי זהב.";

פול צלאן אמר שלכתוב שיר, זה כמו להושיט כף יד לקראת הזולת.

בחשכה שכיסתה את כתפי העולם כמו רדיד דקיק רחב, היא הניחה על מישור הדף, בעדינות, מילה אחר מילה אחר מילה, כולן בצבע של הלב שלה.

 

מוקדש לכל החברים, האהובות של השירה.

 

שיר יומולדת 2010

רגיל

שיר יומולדת 2010

 

בעבודה של האהבה לא נחתים שעון כי אין שעות,

ולא נשרת איש, כי הגוף אדון כל המעשים,

ולא נאחר כי עכשיו הוא הווה ורוצה וצמא,

ולא נתלמד כי הגוף מלומד כבר יודע לבד

להפשיל אצבעות, לסבך פשוט כפות בכפות, שפתיים,

גוף עשיר עצמו עשוי מדם, מרוק, מאור, ממים,

לחשוק את העיניים, לחשוב שמתנו

והנה הגענו לגן הסודי, הכי יפה של עדן,

ופלא, כי נתנו לנו להיכנס חזרה, בלי מאמץ ובלי תמורה,

כי רק בעבודה של האהבה אנחנו נשארים

שקטים ופתוחים, רוכבים על גב כרובים מכונפים,

עפים מעל גג הימים הטובים של הגן,

רק שם אנחנו יכולים להיות שניים

מובטלים ערומים לא מתביישים.

הלבן

רגיל

 אני יושבת בתוך הלבן. לגמרי לבדי. בחוץ הצבעוני אישה צעירה מזמזמת שיר לילדה. רונית מטלון מהלכת בשדרה עם הכלב. מישהי רצה לאוטובוס, כמעט איחרה. יערה שחורי מעיינת בספר שירה. האישה של החתולים מסמנת להם לבוא. הם באים. לפעמים נורית זרחי עוברת ומנופפת או מניחה על כתף כף רכה. זה נעים. מסביב דרורים, יונות הומות עברית. רוני המלצרית מגישה בעדינות את האמריקנו לשולחן. כשהיא לא כאן, היא שחקנית ותסריטאית, אנחנו ממתיקות סודות ועוגיות. אני מוקפת באחיות, באימהות, בילדות שלי. האור בוהק עוד דקה, לאט נרגע. מישהי מורידה במכה את ברזנט הערב, מדליקה את הירח, תולה כוכבים נמוכים כמנורות. העולם מתכהה אבל אני חזק בתוך הלבן (הכיסא, הקירות, הדף, השולחן). שם, במקום בו כאוס העיר נפגש עם רעש הראש, יכול השקט הצלול של השירה לעלות ממעמקים. זהו ערב פשוט ויפה ורגיל. אני יכולה להתחיל.

עמוד S49 ב נובמבר 26, 2010 מוסף מתוך ישראל היום