תגית: יום הולדת

שיר יום הולדת 2015 או: למה לחכות עד 2020?

רגיל

שיר יום הולדת 2015

הָיָה טוֹב וְהָיָה רַע,
כָּתַבְתָּ אֶת זֶה בַּשִּׁיר שֶׁלְּךָ

הֶעֱבַרְנוּ בֵּינֵינוּ כּוֹסוֹת, סַכִּין וּמִלְחִיָּה.
בַּלַּיְלָה הָפַכְנוּ מְכוֹנַת נְשִׁימָה עַתִּיקָה

הָלַכְנוּ לַעֲבוֹדוֹת. חָזַרְנוּ בְּ-63.
עוֹנוֹת חָלְפוּ שְׁלֵמוֹת

בַּחֲנֻיּוֹת קָנִינוּ מִצְרָכִים:
כַּדּוּרִים נֶגֶד חֲלוֹמוֹת, שָׁלוֹשׁ עַגְבָנִיּוֹת
(כָּל שָׁנָה הֵן יוֹתֵר יְקָרוֹת)

הֶחְלַטְנוּ מֵרֹאשׁ שֶׁאֶת הָעֶצֶב נֵחָלֵק לְמִשְׁמָרוֹת:
יוֹם א' אֲנִי, יוֹם ב' אַתָּה.

יוֹם א': הִתְיַצַּבְתִּי בַּזְּמַן עִם תִּגְבֹּרֶת דְּמָעוֹת
יוֹם ב': שׁוּב הִשְׁתַּמַּטְתָּ מֵהָעֲבוֹדָה.

בַּיָּמִים שֶׁאֲנִי מִשְׁמֶרֶת עֶצֶב
גּוּפְךָ מַמָּשׁ מָקוֹם.

בַּיָּמִים שֶׁאַתָּה
אֲנִי אֲבוּדָה.

נָשָׂאתִי אוֹתְךָ עַל גַּבִּי: רָצִיתִי בִּשְׁבִילְךָ

נָשָׂאתָ אוֹתִי עַל גַּבְּךָ: הָיִיתִי כְּבֵדָה
כְּמוֹ דֻּבָּה עַקְשָׁנִית וְהָיִיתִי שֶׁלְּךָ

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי הָאַהֲבָה, אֲשֶׁר יָצַר אוֹתְךָ
וְצִיֵּר לִי מַפָּה לֹא מֻשְׁלֶמֶת, דַּי טוֹבָה, מִלִּבִּי אֶל לִבְּךָ

"אִם תָּמוּת לְפָנַי, אֲנִי אָמוּת"
"שְׁטֻיּוֹת. תִּמְצְאִי גֶּבֶר חָדָשׁ תּוֹךְ שְׁנִיּוֹת"

"אִם אֲנִי אָמוּת לִפְנֵי, תִּתְחַתֵּן עִם ת'
הִיא הֲכִי מַתְאִימָה לְךָ מִכָּל הַמְּשׁוֹרְרוֹת"
"טוֹב"

לֹא הָיוּ לָנוּ יְלָדִים וְלֹא פִּתְרוֹנוֹת,
גִּדַּלְנוּ צִפֹּרְנָיִם וְשֵׂעָר וְאָבָק בַּפִּנּוֹת.

"מָה טוֹב?!
חֻצְפָּן!"

חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי דְּפוּקָה
חָשַׁבְתָּ שֶׁאֲנִי יָפָה,
חָשַׁבְתָּ שֶׁאַתָּה פַּחְדָן
חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה מַלְאָךְ
בִּדְמוּת אָדָם
וְהָיִינוּ גַּם אֶת זֶה וְגַם

אֲנִי הָיִיתִי מוֹרָה וְאַתָּה הָיִיתָ פָּקִיד
גַּרְנוּ יַחַד בְּדִירָה מִסְפָּר חָמֵשׁ,
שְׁנֵי חֲדָרִים בִּרְחוֹב כַּלָּנִית

קָרָאתָ לִי תּוּת, בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת – תוּתִית
קָרָאתִי לְךָ בְּשֵׁמוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר טִפְּשִׁיִּים
לְמָשָׁל, בּוֹנְבּוֹן בּוּדִיבּוֹן הַשֵּׁנִי.

לִפְעָמִים פָּשׁוּט רָקַדְנוּ בַּדִּירָה הַזְּמַנִּית, לֹא הָיוּ לָנוּ סִבּוֹת
חוּץ מִזֶּה שֶׁבְּרַדְיוֹ נִגְּנוּ יוֹם יוֹם אֲנִי שֶׁל זֹהַר אַרְגוֹב.

בְּיָרֵחַ הַדְּבַשׁ בִּצְפַת הָיִינוּ רְעֵבִים מְאֹד,
אַחַר כָּךְ קָרוּ דְּבָרִים יוֹתֵר גְּרוּעִים:
אִבַּדְנוּ מִזְוָדוֹת וְתִינוֹקוֹת וַחֲבֵרִים.

הַמִּלְחָמוֹת פָּרְצוּ בַּקַּיִץ.
בִּסְתָו נָשְׁרוּ עָלִים עַל קְבָרִים טְרִיִּים.
אַחַר כָּךְ בָּא הַחֹרֶף וְהַכֹּל הוּצַף

בְּאָבִיב עָבַר אֵיזֶה מְשֻׁגָּע וְצָעַק:
כֻּלָּם לָצֵאת, הִתְחִילוּ הַחַיִּים!

אֲנִי בְּסַךְ הַכֹּל רוֹצָה לֶאֱכֹל אִתְּךָ גְּלִידָה אֲמֶרִיקָאִית
כְּמוֹ בְּ'מוֹנְטָנָה' אַחֲרֵי הַפִּיקְנִיק, כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים:
קַצֶּפֶת, דֻּבְדְּבָן, אֱגוֹזִים, בּוֹא נִשְׁתּוֹלֵל, אַרְבָּעָה כַּדּוּרִים.

חָשַׁבְנוּ שֶׁאֵין לָנוּ כְּלוּם וְזֶה כָּל מָה שֶׁהָיָה:
שְׂמִיכַת פּוּךְ, פּוֹתְחָן, לִבְּךָ, לִבִּי סְמַרְטוּט רָטֹב.

אֲנִי מְדַבֶּרֶת אִתְּךָ עַל הָאֹשֶׁר פֹּה:
הָעֶצֶב, הָחָרָא, הַחֶסֶד, הָרַע וְהַטּוֹב.

11.11.2015

הרהור ביום ההולדת

רגיל

מישהו שומר עליי. לא מלאך, לא שרף, אדם ממש אמיתי.

האיש הזה חי איתי. קם בבוקר, המבט עוד פריך, הולך לישון הרבה אחרי שמחשיך, ובאמצע היום עבודה, עבודה, כמו גנב הוא מרים אפרכסת, מביט בקיר אטום כאילו חלון, מתקשר לראות איך אני מרגישה היום ואם הגעתי בזמן לרופא או לראיון, ואיך, הייתה נחמדה האישה? בדרך חזרה, אל תשכחי לקנות ג'ינג'ר ולימון, יין, תביאי לנו גם איזה ממתק, נחגוג. נחגוג מה? מה בוער? היא עוד לא אמרה כן. אם נחגוג מספיק חזק, מחר, גג יום חמישי, אני אומר לך, היא תתקשר.

מישהו קרוב שלי גם כשהוא רחוק, אני מרגישה את הבל פיו, נשימותיו, את חום גופו, גופו. הגוף שלי עכשיו מלא ציפורים אבודות במרחב וצמרמורת.

מישהו אהוב עליי אני חושבת אוהב אותי ויש בזה פליאה של איך זה קרה והכרת תודה על נדיבות.

מישהו לעולם אינו גורם לי לבכות, ולא נמלאות עיניי עד גדותן, דלי דמעות מלוחות, רק צחוק רם בלילה, מידיי מאוחר, די כבר, תפסיק, מחר אני מתחילה עבודה חדשה, כשהוא שר מעל בימת המיטה, אנד איי וויל אולוויז לאב יו, משחק את התפקיד הראשי, המשני, הגיבור, האישה, הנבל. אני בתפקיד הקהל.

מישהו חושב עליי בלב דברים טובים, אני יכולה להניח לרגע בצד את השוט הגדול, זה הפנימי, ביום שבת בבוקר חותך סלט טרי, עגבניות כל כך יפות, מרתיח שתי ביצים, מזמזם איזה שיר, קולה חצילים. זה זה המישהו שלי.

מישהו. ואפילו שיש לנו לא דירה, לא חצר, לא גינה, לא פינה, אני דופקת אצלו בדלת והוא תמיד עונה. על הקיר תמונת חתונה. זה נראה לי מוכר. על הגז סיר של מרק עדשים. שבי. הוא בדיוק מכין תה נענע. לשים לך עראק או סתם סוכר?

רק מישהו רואה אותי, העיניים שלנו נפגשות והפיות שלנו מתנשקים בטבעיות ככה, בלי הכנה, ואז אנחנו ממש, אין לנו מידיי, קרובים.

מישהו פגש אותי ילדה ופוגש אותי כל יום, הוא מוכן, גם אני מוכנה, מתבגרת.

מישהו כבר כמעט עשרים שנה.

למישהו יש גוף חלק ויפה, זרועות ששערות עדינות, כמעט נוצות קטיפה, מסודרות עליהן בסדר מופתי. מישהו מתרחץ שעות, מסתבן בספוג צהוב, בקפידה מצחצח שיניים, מכין את עצמו למלאכת חלום. אני בסבלנות מחכה, מחממת מיטה, כלומר, מרימה ומורידה את הכנפיים בשלג הסדין.

מישהו עושה חיקויים מדויקים של משוררים ששנינו מכירים ואני נופלת מהספה האדומה, זה כי שתינו יותר מידיי יין, אכלנו המון ענבים (מי שותה יין ואוכל ענבים? זה כמו לאכול לחם בפיתה), הוא אומר, השטיח הישן הזה כבר מזמן לא רך. אז מה ירדת? אני רוצה להיות אתך. אתה לא רוצה לפעמים להיות עם מישהי אחרת? בטח רוצה. נו? היא רק צריכה להיות משוררת. אוקיי? עם עיניים חצי חומות, חצי ירוקות. עם משקפיים מצחיקות. ושיהיה לה שער כזה קטן מסורק לצד. בקיצור, שהיא תראה כמו צב, רק בלי שריון. זהו? לא, שהיא תדע לשיר שירים מזרחיים בסגנון עדות אשכנז, במיוחד במקלחת. את מכירה כזאת אחת?

אם אתה תמות, אני אמות.

תגידי, למה את כל כך דרמטית? את ממש קשה. לפעמים אני רכה. את יותר רכרוכית מרכה. אתה טוען שאני רכיכה? את קציצה. עם שום ושמיר ופטרוזיליה? לא, קציצה בלי כלום, תפוח אדמה, ממש פשוטה. אז למה, השטיח, אתה בא? אי אפשר להחליט בשביל הלב. ואולי אני פשוט רעב.

מישהו אומר, תפסיקי כבר לכתוב ככה על האהבה, מישהו יעשה לנו עין לא טובה ובסוף נתגרש. אתה באמת חושש? לא ממש. כי אם נתגרש, אולי נתחתן עם אנשים זרים ונהיה נאהבים בסוד כמוס, נטוס לפאריז בחורף, זה יהיה בשנות העשרים של המאה שעברה, נהיה או-לה-לה משוררים, נדבר צרפתית, אני אחבוש ברט, לך יהיה שָל, או להיפך, כל היום נאכל בגט עם גבינת אמנטל, אבל איכותית, לא נצא מהחדר ימים, בחוץ יהיה קפוא. מה את אומרת על זה? טפו.

לפעמים, בדרך כלל, זה רק אני ומישהו, שלעיניים שלו יש צבע של אגוזים צעירים, ולגוף שלו ניחוח מור ובשמים וקינמון ולנשמה ריח של שושנת פרג חמה שיצאה הרגע, ממש עכשיו, מתנור. אחרי שנמות, מי יידע דבר על השנים, ימים, שעות שעברו בינינו, מי יעיד על תועפות אהבתנו?

מישהו ואני הולכים בחצות הלילה למצפה הכוכבים, אמרו בחדשות, מבול של מטאורים תכף נופלים. על הספסל אני משעינה ראשי על כתף, חבל שלא הבאנו קצת במבה או כיפכף או מה, אתה שובפם רעב? כפו כל הזמן חמה על כפי, תראי, הנה הראשון, איפה? שם! עכשיו בא השני, את רואה? אני רואה, אני אומרת, הגופים שלנו רועדים מהסתיו, משלכת אורות, מאני ואתה, השמחה הפשוטה, זה מותר? של היות בני תמותה בחיים.

ירח ומתנה

רגיל

ירח

בתמונה שזכורה לה, צרובה על גלגל העין הפנימית, הם מחכים. הוא לובש את החליפה השחורה היחידה שלו, בלי הז'קט כי יוני וחם, רק מכנסיים בבז' וחולצה לבנה מכופתרת, מתוך הרגל הוא מניח את כף היד הגדולה על הירך, קצת מעל הברך, כדי להסתיר כתם שטבע שם, מרק, דייסה, ביצה רכה, לפני שנים. צפוף בתוך החליפה הישנה הוא יושב, והיא עוד לא נערה לידו, משעינה את המרפקים על הפנלים של המרפסת בסלון, מצמידה את הפנים לסורגים, העיניים שלה רצות הלוך ושוב על המדרכות השקטות של יום שישי, אחר-צהריים מאוחרים, האור עדיין במלואו אבל מהר מאוד הופך חיוור בגוון ורדרד כמו האודם, שהוא מרשה לה, אבל רק היום, למרוח, כשהיא חוזרת מחדר השינה, היא מחייכת לעצמה, מרוצה מהפנים המצוירות, והוא בכף יד גדולה, אוחז לה בפנים שלה, דומות לשלו, מקרב אליו קדימה, מלקק אצבע עבה אחת, מנקה בעדינות את הצדדים המרוחים, ככה הם יושבים, מעבר למרפסת פרברים, היא בוהה החוצה, השמיים במזרח הזה כחולים וצלולים, מעט עננים, שנדמה שהם קשורים למרפסות בחוט דקיק, שמישהו תכף וממש יגזור, אבל בינתיים הם עוד שטים עד אליה כמו בלונים בצורות של חיות, הוא מסובב את הראש לאחור, מסתכל אל שולחן העץ בפינת אוכל, שהפך חגיגי, כשכיסה אותו במפה לבנה רקומה, הניח על צלחות נייר פצצות פופקורן שגלשו מכל הכיוונים, כל פעם שנפל אחד על המפה, הוא קם וניקה, מקפיץ אותו לתוך הפה, רגע באוויר ואז פוגע פנימה, עוד בצהריים הוא סידר בשורות וופלים שחומים, טופי אמיתי שקנה בסיטונאות על יד השוק, כוסות בצבע מים עם מיץ ממותק בשני טעמים, פטל ודובדבנים, עומדות בצדדים, חצאי ירח מסוכרים בצבעים זוהרים, וחרבות בייגלים ארוכים ודקים, מבהיקים ממלח, ובפינה השמאלית, הרחוקה, סוכריות סוס שחורות שהיא יודעת שקנה לעצמו, כי אף ילד שהיא מכירה לא אוהב, ושוקולד חלב, ששבר לקוביות מיד אחרי שקנה והחביא חצי בחדר השינה, כדי שלא תשמין או תתחלה. אחר כך הוא קם למטבח להקפיץ עוד פופקורן, לא מספיק, והיא רואה את הגב הרחב שלו מרחיק ומעמיק לתוך החללים. הערב יורד עליה בדיוק כשהיא יושבת לבדה. כשהוא חוזר, את הכל היא רואה חזק, אומרת לעצמה, מה, הוא נעצר ליד השולחן, ומביט בו כאילו הוא יצור חי שזקוק למגע, לאהבה, והיא רואה איך הוא לוקח בקצות האצבעות חצי ירח מסוכר, ומכניס אותו לפה, ובלי לגמור ללעוס מכניס עוד אחד ועוד אחד הרבה ועוד, וקולות הסוכר המתנפץ מתוק בפיו מגיעים, אז היא קמה, כאילו זה סימן למעשים ברורים, וממש עכשיו תורה, ובידיים דקות סוגרת את הוויטרינה, הוא מדליק את האור הלבן במטבח, מוציא את קופסאות הקרטון המרובעות של הממתקים, פותח שקיות, מכניס דבר למקומו, ואז יוצא ומסתכל על המפה הלבנה, שנשארה ריקה כמו עיר שכרגע נחרבה, מכבה את האור במטבח, הולך לכיוון חדר השינה, אבל לפני שמגיע למסדרון הארוך, מסתובב לראות אותה עומדת בשמלת היומולדת הסגולה במרכז הסלון, היא מחייכת אליו, שיידע שלה לא אכפת, והוא אומר "חולירות, טפו יופטבויומט" ומסתובב ומוסיף ללכת.

מתנה / צ'סלב מילוש

יוֹם כֹּה מְאוּשָׁר.
הָעֲרָפֶל נָמוֹג מוּקְדָּם, עָבַדְתִּי בַּגָּן.
קוֹלִיבְּרִים נִצְמְדוּ אֶל פֶּרַח הַקַּפְּרִיפוֹלְיוּם.
לֹא הָיָה דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶרָצִיתִי לְעַצְמִי.
לֹא הִכַּרְתִּי אִיש שֶׁכְּדַאי הָיָה לְקַנֵא בּוֹ.
אֶת הָרַע שֶׁהָיָה שָׁכַחְתִּי.

לֹא בֹּשְׁתִּי לַחְשוֹב כִּי הָיִיתִּי מַה שֶּׁהִנְנִי.
לֹא חַשְׁתִּי כָּל מַכְאוֹבֵי גּוּף.
בְּהִזְדַּקְּפִי רָאִיתִי יָם כָּחוֹל וּמִפְרָשִׂים.

(מפולנית: דוד וינפלד)