תגית: הוצאת קשב לשירה

השיבה (יומן מסע, יום 5)

רגיל

לא נסעת אחת ולא חזרת אחרת.
פשוט נסעת ועכשיו את חוזרת.

לא היו הרפתקאות, רק הדברים הרגילים:
בבוקר הכנת קפה שחור בלי סוכר עם קצת חלב.

יצאת למרפסת, הנוף חייך רחב. חייכת חזרה.
ישבת ככה, נכנסת ויצאת, חתכת סלט.
בערב הייתה לך משמרת שקיעה.
היית פשוטה, פשוט היית. אחר כך שמחת כשהוא בא.

עוד מעט תשובי להיות יציקה יציבה של אישה בעולם.
תלכי מפה לשם, תמציאי לעצמך מטרות ברורות,
תזרקי חיצים. יבואו אנשים שלך, תכיני חצילים.

תשכחי מהמסע.

עוד מעט תפרקי מזוודה ותשיבי כל דבר למקומו:
כבסים למכונה, מעיל לקולב, זמנך ישוב מעצמו לשגרה.

(אמרת: בוא פשוט נישאר כאן.
ישבתם על ספסל מול הוד מלכותו המדבר.
והוא אמר: את תמיד אומרת את זה לפני שחוזרים. עוד׳פם את בוכה? מה זה? את עצובה או את שמחה?
אני הכל בבת אחת.
ועוד אמר: רוצה שאני יעשה לך חיקוי של דוכיפת?
והנהנת. אני רוצה. והוא עשה ואת צחקת. גם הרוח צחקה).

IMG_20160307_082527

שיר של רוברט בליי ושמש

הרהור על מצבם של ספרי השירה

רגיל

לפעמים מישהי פותחת לי דלת ואני באה לשבת. הנה פוסט אורחת שהתפרסם היום אצל עדנה אברמסון, בעלת הבית הנדיבה (נתנה תה מרווה; "תשתי עוד כוס?"; לפני שעניתי, היא כבר מזגה; בצד – עוגיות אלפחורס או מרמלד; השיחה תמיד טובה) של הרפובליקה הספרותית:

הרהור על מצבם של ספרי השירה

את כותבת את הכמוס שלך על פתק שאת מגלגלת וסוגרת בסרט או מקפלת לסירת נייר קטנה לבנה. אחרי שנה או שנים יש לך צי, לא גדול, אפילו די דק, משלך. את מחכה לשעה אפלה ובאישון לילה יורדת לחוף. זה הזמן, את יודעת, לשלח סירות זעירות (בגודל כף יד) אל עומק הנוף. מישהו, את מקווה, מחכה שם, לבד ממש כמוך, בגדה השנייה.

שירה היא מקצוע ימי. מי שעוסק בה הוא לרוב מחפש יבשות אבודות, חולמני או משוגע בתאו הקטן; שודד ים בעל עין אחת שרואָה; אסירה ששולחה מכלאה למושבת עונשין ביבשת זרה. הוא מתגעגע מקצועי, תמיד מאוהב. זו מלאכה שאין שכר מזהב בצידה, גם אין תהילה, אין שום מגדלור שייתן איזה אות, רק עבודה פנימית, תמיד במשמרות כפולות, במשכורת חודשית זעומה  – מטבעות הנחושת של המילה.

מה לזה ולך? את הרי, בין כך ובין כך, תניחי את סירותייך שצבען לבן על המים השקופים, אחת אחת תורידי אותן, פועלת נמל אפורה, סומכת רק על הגלים הגבוהים שיישאו את השירה, שיירה של כל מה שאינו הכרחי אבל בשבילך ממשי בדיוק כמו כלכלת ארבעה במאה. בעודך צופה בן מתרחקות, תתמלאי פחד אמיתי מסערות לא צפויות, מקרחונים, מגשם, מכרישים. אל תתייאשי. ישנן וודאי אי שם דגיגות שינשקו בשפתיהן את הדפנות ויקדמו את הסירות אל יעדן.

בינתיים בעומק היבשה, הספר שלך, הוצאה קטנטנה, יורד מתצוגה בת יומיים ונתחב אל המדף, נעלם בין הלמדים הראשונים לאחרונים, בינות גברים בכריכות קשות שתמיד יאפילו עלייך. גם רומנים זולים שנכתבו בן לילה, בחור פוגש בחורה ויוצאים למסע על אופנוע. איש ליד מכונה. או ספרים של פנטזיה לנוער.

את כותבת את האוי ואבוי שלך. למה את עושה את זה? אין לי מושג. אולי את חושבת שהאוי ואבוי יפגוש לו בבוקר בהיר איזה אוי ויי זמיר או אללה יוסטור של מישהו אחר ויהיה להם נעים לשבת. יעזבו אותך בשקט. תוכלי ללכת לים בביקיני, לשחק פינג פונג עם צ'יקי.

לפנות בוקר, אם יהיה לך מזל, אם תיאות אלוהי השירה, תעגון סירה יחידה בנמל מרוחק וגבר אהוב שפניו פני אדם, לא מלאך, חרש יקרב ויקרה לך הלא-ייאמן, הוא יאסוף אותה אליו.

מספיק רק איש אחד שיאמר כּן, מספיקה וודאי אישה, כדי שכל העולם ייפתח ויפכה.

בבוקר תעמדי שקטה, אחת מביטה, במסגרת חלון. בראשך כבר פכפוך של מילים חדשות, מוזיקת דם והמיה. בתווך תמיד פרנסה ודירות בשכירות מתחלפות, חסכונות נגמרים, עבודות, כלכלת כישלונות. כי את אישה של אדמה שכמהה לרוח, את תוסיפי לנוע, כל כך לבד את, במישורים הצחיחים שבינך לבינך. אף אחד לא מלמד אותנו איך לחיות אבל לא צריך לפחד. הרי יש לך עט ונייר ופנים אהובות ושמות, עוולות שקורות, הליקרים פראיים אבל הכוסות תמיד ריקות, שירים של אחרים ותמונות, זיכרון של ידיים קשות או רכות, נשיקות על עפעף, על שפה, על בטנך, בשעה הנכונה את תכפפי גוו כמו מנורה ביישנית לפתוח איזה פתח צר. אז יבואו אלף מים והדף שלך יבער.

מִפֶּה לְפֶּה

רגיל

זה ספר קטן. עשרים ושבעה שירים. הוא עוסק בילדות, באלימות, בעדינות, באהבה. הדבר האחרון שאני יכולה לומר עליו, לפני שאני נפרדת ממנו לעד (קצת קשה להיפרד. הוא נכתב בלילה אחד בשנת אלפיים ושמונה ואחר כך עוד פעם, עוד פעם, עוד, גרסאות כל כך שונות): כתבתי אותו ביד חלשה. כתבתי אותו אז בדמעות.

להתראות ספר

להתראות ספר

תודה לכל האנשים שאמרו לי כן – לרפי וייכרט מהוצאת 'קשב', לחגית גרוסמן שהכירה בינינו, לדרור בורשטיין שהעיר והאיר, לטל ניצן שהעניקה לכתב היד את פרס אקו"ם, לקרן רבינוביץ' שחשבו שהוא יפה. לגבריאלה ברוך על האיור המקסים של הכריכה. לכל חבריי הטובים, הקרובים וליבם לליבי, לכל האנשים הנפלאים (כן, אני מדברת עליכם), תודה שאתם באים לבקר אותי. לעדי שלי, שלשפתיים שלו צורה של נשיקות אמיתיות, ואיתו אני יכולה תמיד. למשפחתי.

לאמא שלי, אהבתי הראשונה, שלימדה אותי להגיד כן.