לפני לא מעט שנים, כשגרתי בירושלים, היה לי טקס קטן – בכל פעם שנסעתי בקו חמש עשרה מהבית ברחוב הפלמ"ח לתחנה המרכזית, השתעשעתי ברעיון שיום אחד, כשאאזור אומץ, ארד פתאום מהאוטובוס ברחוב ז'בוטינסקי ואצלצל אצלך באינטרקום. לפעמים חשבתי שאצלצל ואברח, לפעמים שאשאר ואשמע אותך אומר "מי זה?" ואגיד "סליחה, טעות" או שאבקש לעלות ולשבת אתך זמן-מה. נזכרתי בזה שוב כשקראתי בספר הזה, והבנתי איך זה שתמיד רציתי לצלצל דווקא באינטרקום שלך, ואף פעם, למרות שיש הרבה משוררים שאני אוהבת, לא חשבתי לצלצל באינטרקומים שלהם.
שיר שלך הוא תמיד הזמנה לבוא. גם משוררים אחרים מזמינים. אחדים מזמינים לבוא לעמוד מולם, לראות אותם, אחרים מבקשים שילכו אחריהם. ואלו שעושים קסמים, ואלו שנותנים מכה, ומי שמזמינים להתרחק, להסתתר מפני צעקה.
ואתה אומר:
אַתָּה מְנַסֶּה לְהִזָּכֵר, לְלֹא הַצְלָחָה, בְּקַו אֶחָד
שֶׁהָיָה מוּנָח עַל עֵץ בְּתוֹךְ הַגַּן, שֶׁהֵחֵל
בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר לְהִסְתַּבֵּך בַּפְרִיחָה
לָקַחְתָּ כִּסֵּא שֶׁהָיָה מוּנָח כְּמוֹ כּוֹבַע
מִתַּחַת לִסְּכָכָה וְיָשַׁבְתָּ לְמַסָּע (כִּמְעַט
לִפְנֵי שֶׁהַכָּחֹל מַתְחִיל) מוּל הֶעָנָף הַמִּתְעוֹרֵר
זֶה אֶלֶף שָׁנִים בְּאוֹתוֹ דִּיּוּק שֶׁל עֲדִינוּת
הָאוֹחֵז בִּגְרוֹנְךָ, מֵעֵין מַנְגִּינָה פְּשׁוּטָה
כָּמוֹהָ שָׁמַעְתָּ פַּעַם בַּגֶשֶׁם לְיַד אִשָּׁה, עֵין כֶּרֶם, מוּל הָאֲגַם
אִם קָרָאתָ אֶת ג'וֹיס וְאִם לֹא, אַתָּה
בְּתוֹךְ מַפֹּלֶת הַשִּׁכְחָה, נִזְכָּר בְּמִּשְׁפָּט שֶׁהוּא
כְּתָבוֹ בְּעֶשְׂרִים וְאַחַת בִּמְיֻחָד בִּשְׁבִילְךָ:
"I am so sad, so lonely blooming"
אֲנִי מְחַכֶּה לְעֶשֶׂב אֱלוּל וּלְאָדֹם הֶחָזֶה
הָעוֹלֶה אֶל הַלָּבָן כְּדֵי (לְלֹא סִבָּה) לָרֶדֶת
(מתוך: חמישה פרקים שירים, הוצאת דביר, עמוד 72)
כלומר, אתה אומר למישהו, שלפעמים הוא אני, הי, בואי, שבי רגע על ידי, תסתכלי לכיוון, רואָה? הנה עץ, בוקר, פריחה, אישה. האור. תנסי גם את להיזכר כי הזמן דוהר ואנחנו במפולת שכחה. תמיד אני באה לשבת לידך, ישראל. הכול מסביב ובתוך השיר שלך קורה כל כך. העץ גדל. הגן פורח. הלב פועם. ולא צריך ללכת רחוק, אתה כותב ביד אחת ובשנייה לוקח אותי אתך, כי השיר שלך הוא תנועה זעירה וקרובה, גם כשאתה נע את המרחקים העצומים שבין הילדות לזקנה. אין צורך להגיע כי הכול כבר נמצא.
ובעמוד 310 בספר החדש אתה אומר לי:
"אִלּוּלֵא רָאִיתִי אֶת הַבֹּקֶר עוֹמֵד בַּחוּץ יָכֹלְתִּי לְדַמּוֹת
שֶׁכְּבָר עֶרֶב. וְכָךְ זֶה אָמְנָם הָיָה לִזְמַן-מָה.
אַתָּה יוֹשֵׁב מוּל מַה שֶׁנִּדְמֶה לְךָ שֶׁלֹּא חָדַלְתָּ לָשֶׁבֶת
מוּלוֹ מֵעוֹלָם. אַתָּה חוֹשֵׁב עַל מַה שֶׁכְּבָר חָשַׁבְתָּ,
מֵבִין מַה שֶׁכְּבָר הֵבַנְתָּ, פַּעַם אַחֲרֵי פַּעַם. עַכְשָׁו
עוֹלָה אֵיזוֹ הִשְׁתּוֹקְקוּת לְאֵיזוֹ תַּכְלִית מְחוֹקָה
וְאֵין מִי יֹאמַר לְךָ, דַּי, אַתָּה תִּקָּלַע לִכְאֵב
גָּדוֹל, לְאיִן-מוֹצָא (בָּזֶה עוֹסֵק הַסֵּפֶר הַזֶּה)"
גם כשאתה עושה את היופי, אתה לא מסתיר דבר. הכאב, התשוקה, האין-מוצא. משורר הוגן. תודה. ואפשר להיכנס לשיר שלך מכאן או משם, כי כל שורה היא דלת אדומה, וכל הדלתות פתוחות, ולהישאר זמן-מה בתוך המצבים. גם בפנים, כמו בחוץ, דברים דחופים זזים.
ומעבר לכול, אתה משורר עדין. ובמקום שבו עדינות היא מילה גסה, זה שובר את הלב. לפעמים נדמה לה שאתה אוהב אותה, את זו שבאה לשבת אתך. ויותר מזה, תוך דיבור אליה, היא מבינה שאתה נותן לה לאהוב אותך. ולמרות שנדמה שזה מאוד פשוט, וזה פשוט, זה אינו דבר של מה בכך. זו נדיבות גדולה.
(דברים שכתבתי לכבוד ערב ההשקה לספר "דברים דחופים, מבחר שירים 2010-1980" הוצאת הקיבוץ המאוחד)
יכולה לפעמים 
