תגית: דליה רביקוביץ

הרהור על ערמות מלוכלכות

רגיל

לפעמים ספר שירה הוא חידה בלשית, כניסה לזירת פשע פראית בארץ זרה, שבגבולה עומדים שומרי השפה חמושים. מישהו נרצח הלילה. הקורא מתבקש לעטות על עצמו שפם ומעיל וזכוכית מגדלת בכיס. ללבוש מעיל רוח. עכשיו הוא בלש מיומן, יוצא למשימת פיענוח.

בספר הזה ימצא הבלש פצצה מתקתקת ואין שום חבלן בדרך. בלב הפועם של הספר מונח ניסיון לערער על טאבו האימהות או אי-מהות, כפי שמגדירה זאת המשוררת. בניגוד לתיאורי הילדים האידיליים של רחל עם "בן לו היה לי / ילד קטן / שחור תלתלים ונבון" ("עקרה") או דליה רביקוביץ' עם "אני מסתכלת בקטן הזה / ורואה את פרח לב הזהב מונח על הכר" ("רקמה מדויקת") ורבים אחרים, שמתארים את ההורות כקפיצה מקרש הבדידות לתוך מימיה החמימים, הצלולים, המנחמים של האהבה ההורית, ריקי כותבת "רציתי שתהיו לכתם צבע, / דמויות מצוירות בטוש על שמשה / מטונפת / שאוכל למחות באצבע / מעצבת מחדש את המרחק" ("משפחה"). אצלה מדובר בקפיצת ראש לבאר עמוקה, שהמים שלה איבדו את מימיותם, הפכו קשים כמו מראה, ולא נשמע קול פכפוך. מכה יבשה.

הספר מכאיב. בכל חדר שיר ישנה ערמה – בחדר הילדים ובחדר האם, בחדר השינה ובחדר האמבטיה ובכולם עוברת המשוררת כמו רוח פרצים, פורעת סדרים, קושרת בדים לחבלים, מנפצת מיתוסים. ולא רק ניפוץ יש פה. אלא גם סטירה, כזאת שעוברת מדור לדור, קדימה אבל גם עושה את כל הדרך חזרה, עד הסוף של כל האימהות, הפרטיות והמשוררות, אלו שהסבו פנים, שלא גילו את הסוד שנחוץ היה לגלות. את מה שהן מסתירות, מקפלות, מטאטאות, לוחשות, ריקי מניחה בלי בושה ובלי פחד, ברעש גדול, בראש חוצות.

גם המילים שלה חדות כמו סכינים, אין שמרי נפשך כאן, אלא חרבות ויריות ומערבולות טורקיז, גדרות חשמליות ושברים מזהירים. האימהות הן געגוע אבוד ובו בזמן זאבות רעות. שוברים פה עולם שהיה כבר שבור לעיסת רסיסים, ובונים מחדש, סדוק כעדות, כצעקה, כשירים.

אין רוך מסמא עיניים בספר הזה. אין אמת אחת. אין פתרונות פשוטים.

אפילו הציפורים (ציפורי שיר?) בעמוד עשרים מצייצות תווי אזהרה. השירה היא אופציה בו זמנית פוצעת ושבירה או כמו שאומר אבות ישורון "כל הכתיבה היא שאלה של חיסול חשבונות…בינו ובין הסובב אותו, בינו ובין העבר שלו, בינו ובין העתיד שבו, שהוא גם העבר וההווה שבו" (ראיון עם הלית ישורון. חדרים, גליון מספר 6, אביב 1987). "אתה עומד מטעם עצמך", הוא אומר בסרט "אבות ישורון – 1990", "אתה הכל: גם השופט, גם בית הדין, גם ההאשמה, גם פסק הדין. ואין מי שישפוט אותך. ואין מי שיישפט על ידך ואין מי שיישא בעונש ואין מי שילך לעזאזל. אתה עומד". תלוי ותליין.

זה מה שיש כאן.

"איפה ההגנה?", שואלת הדוברת בשיר "דיור מוגן?" והשאלה הישירה הזאת, היא גם השאלה ששואלת המשוררת, זו שמהדהדת כמו ירייה באפלה לכל אורכו של הספר.

זה עולם כמו העולם של תמיד מלחמה ופשעים וכולם מובסים – האם, הילדה, האהבה, האמנות. רק השירים, לעיתים נדירות. לפעמים. מפוכחת, המשוררת יודעת שאין להציל אבל מבקשת להביט נכוחה והכי קרוב, לחפש את ההשתקפות שלה שנפלה לתוך באר אינתחתית, לשלוח חבל בד ארוך ולהיות מוכנה לחכות, גם אם לשווא, לאיזה ניצוץ, מבט חוזר מתוך המצולה. בלשון ישירה ומחוספסת היא מנסה לטפס מעלה, לבקש ולהעניק, גם לעצמה, אולי סוג של מחילה.

הספר נפתח ונסגר בשתי מילות מראה הפוכות. המילה הפותחת את הספר היא "אם", מילת תנאי שכוללת בתוכה אינספור אפשרויות. הספר תם במילה "די", שהיא מילה סגורה שמשמעה מספיק, הגענו לסוף. התעלומה למראית עין נפתרה, הבלש חוזר לחייו אדם קצת אחר. והמשורר? בחדר מלון עלוב ואפל, בעיר זרה, הוא ער. בודד לעד כל כך. באצבעות קשות, הוא שב ומטעין כדורים כסופים בלוע אקדח.

 ערמה מלוכלכת / ריקי כהן / הוצאת ספרא, 2013

השמלה אצל הפריזאית

רגיל

בדיוק כשאני חושבת שזהו, גמרנו, אף פעם לא אמצא את דרכי חזרה לחדר הפנימי בתוך הרעש, ההמולה, לעולם לא אכתוב עוד מילה, כנרת מצלצלת בדלת עם שאלה. "מה דעתך לכתוב על פגישה עם כותב או כותבת שאת אוהבת?". היא, בניגוד לסקפטית שאני, חושבת שאני יכולה ומזמינה אותי להשתתף בפרויקט מיוחד לשבוע הספר שלה. זה פרויקט מקסים במיוחד. אני ממליצה לקרוא אותו לכל אורכו ורוחבו ועומקו, כלומר, מההתחלה.

רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה". היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק.

היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".

איך אפשר לפגוש מישהי שגידלה אותך במחשבות? שהלכה איתך שבועות מהגימנסיה הביתה, כל הדרך ברגל, חולצת בית הספר גזורה, נערת מלנכוליה חובבת שירה, מאוהבת נורא ולשווא בגלעד, כותבת לו שירים שהוא אף פעם לא יקרא, הולכת שיכורה ומשננת את "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה"?, איך לפגוש מישהי שכתבה בשבילי את "לו אפשר להשיג אותך כולך – שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי", מתוך ספר של "שירי אהבה ישראליים בני זמננו", עטיפה תכלת, אותיות מרחפות באדום, ספר משומש כל כך מיוחד (עד היום) שקנה לי אהוב מממש ליום הולדתי העשרים ואחת.

קניתי פרחים צבעוניים. זר משולב של חרציות, עם ורדים, נוריות. כל אלה, הצבעים בוהקים מידיי, נראו לי מפלסטיק אבל היו לגמרי אמיתיות. בצ'לסי מרקט קניתי גם קופסה של עוגיות. אולי היא רעבה. רויטל סיפרה שלפעמים היא מעירה אותה במחצית הלילה, דופקת על הדלת, מבקשת סיגריה או אוזן קשובה. היא אמרה, "כאילו חסר לה איזה שקט בגוף", אני אמרתי, "נראה לי שכל אחת שכותבת שירים ככה חשוף, היא תמיד, במובן מסוים, אישה עצובה". שתיהן התגוררו בצ'לסמור, דליה בדירה נמוכה, די עלובה, רויטל בדירה מעל.

וצריך גם, אין ברירה, לתאר את השמלה. מי ששונא שמלות חגיגה, נא לדלג פסקה. דילגו פרחחים? נמשיך. אז אני לבשתי שמלה מצבע פרחים, צהובה. ארוכה כמעט עד הקרסוליים. שרוולים קצרים שקופים, קצת נפוחים, שקניתי בחנות יד שנייה בשדרה השישית. זו שמלה שלובשים פעם אחת וממבטי הסביבה, הרי אני חשבתי אותה חגיגית, שמלה לאירוע מיוחד, מהמבטים האלו שבאים ככה מהצד, כבר מבינים לבד שזה לא בדיוק יושב, שזה בסופו של דבר, רויטל אמרה, את פשוט השתגעת, גיברת ראשון לציון שנחתה לה בעיר הגדולה, זו בחירה, איך להגיד לך בעדינות? די אומללה. כשקניתי אותה המוכרת ישבה בירכתיים של חנות עמוסת בדים, כמעט סמרטוטים, וגיחכה, בזה אני נזכרת בדיעבד, כשהגחתי מתא ההלבשה היחיד, מוטציה לא ברורה, מין אישה מוזרה בצורת חמנית. זה אוריגינל, היא אמרה, שנות השישים. נסגרת מאחור בשורה ישרה של כפתורים, סוג של קטיפה ישנה. גוזמת השרוולים. אלוהים. ידעתי שרויטל תניח שתי כפות ידיים על הפנים, תחניק איזה צחוק, אבל הייתה לי משכורת ראשונה, והיה ספטמבר וניו יורק, הכל לא מוכר וזהוב. נתתי שטר. המוכרת שמחה להיפטר משתינו, יצאנו לרחוב. עכשיו רק נותר לחכות לאירוע חגיגי.

היא.

בשעה היעודה נקשתי בדלת. הפרחים ביד כמו שרביט שיכתיר לי מלכה אמיתית. היו לי דברים לספר, להגיד, שאלות, ביד השנייה קופסת עוגיות. השמלה קצת צמודה, לא נורא. נקשתי פעם, פעמיים, שלוש. אולי היא לא ערה? הנחתי את הראש על הדלת כמו על כר והאזנתי. ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, מעתיקה בכתב יד מעוגל, לשון בחוץ בשביל ריכוז, למחברת שעטפתי בעצמי בכריכה חלבית, שירים של מאיר ויזלטיר, של פנחס שדה, של לאה גולדברג ובעיקר שלה, הזמן הניצוד ברשת, המערב הכחול, השתדלות נוספת, חורף קשה. אחרים. כולם שירים שממלאים אותי עד עתה, עם משוררים כמותה זו תמיד קריאה מתמשכת, אינסופית, סוג עדין מאוד של התרגשות לבבית.

שמתם לב שכשאנשים אומרים בימים שלנו "עדינות", הם מתכוונים לומר שזו חולשה? זה כי זו עת הצעקה עכשיו. עת לשכוח אימהות. העת החדשה.

דפקתי. חיכיתי לרעש, לסימן שהיא שם, לאות. אחרי רבע שעה כאבו הכפות (בגלל הנקישה; חמש אצבעות / בגלל השמלה; נעליים גבוהות) ויצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל שמול הדירה שלה. עברה רבע שעה. עוד רבע שעה. עוד. היא בטח יצאה לקנות חלב או סוכריות לגרון, וניל או סיגריה דקה ותכף תחזור. בערב, כבר בביתי, כשהוספתי בליבי לחכות, אכלתי, אחת אחת, את כל העוגיות.

רויטל אמרה שדליה מרגישה לא טוב. שמסרה התנצלות. גם כרטיס ביקור קטן מסרה, עם כתובתה בישראל. "היא חוזרת השבוע, אז הנה הכתובת, כשתחזרי, היא ביקשה להתקשר". את הכרטיס הנחתי בארנק והוא מונח שם מתנה עד היום, נפנוף מרחוק, הי דליה דליה, הי גם לך, שלום. שלום.

איך אפשר להיפגש עם מי שלימדה לסדר בכל מיני, אינסוף, צורות עשרים ושתיים אותיות? כנראה שאי אפשר. לא נפגשנו כמו שאנשים לא נפגשים. אומרים, יש עוד זמן, ובתווך עבודה, עיסוקים, שיגעון, דיכאון, אהבה, ילדים, חרדות ופחדים. נזדמן ודאי בשנה הבאה. ואם לא – תתפנה לי איזו שעה באלפיים עשרים וחמש, צ'יק צ'ק זה עובר, את תראי, עוד ניפגש.

הידיעה על מותה תפסה אותי, כמו כל ידיעה מהסוג הסופי, לא מוכנה. עת ארזתי כדי לחזור, העברתי הלאה, לסלביישן ארמי סטור, את השמלה הצהובה. ביום מותה, ספונה בחדריי, קראתי בספרה "כל השירים עד כה", ולמרות שנעשה מידיי ומאוחר, פגשתי בה שם, אחזתי במוכר ובעכשיו ובתמיד ובילדות, ובכיתי כמו שאנשים מבוגרים בוכים, בחרישיות, בהיחבא. וחשבתי עליה, מורתי לתמיד הטובה, דליה דליה. כותבת לך כאן אני ענת תלמידתך. מרוב אהבה.

הרהור על הסקס אפיל

רגיל

 אתמול בערב קראתי את זה:

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=2463

לפני שנרדמתי חשבתי על כל המשוררות הנפלאות, האהובות שמופיעות בכתבה, ובשתיים ומשהו בלילה פתאום התרוממתי במיטה וקמתי והלכתי למחשב, ובניגוד להרגלי, בבת אחת:

תהיי יפה.

תהיי יפה ולבושה. חייכי חזק בפה סגור, חזקי מעט את האיפור, שיראו כולם כמה את יפה ובלי בושה. אפילו לבושה היטב.

תהיי יפה ולבושה יפֶה. וערומה בפנים. ולפעמים בחוץ.

אבל הכי חשוב, זכרי – יפה ותסתמי. כלומר, היי סתומה, כלומר, פתוחה ואוורירית, תהיי נוחה ועכשווית, תהיי זונה, סליחה, בלי כוונה, כלומר, אישה שמשתנה לפי עונות, שיהיו לךְ עגילים וערגונות, התנועות הנכונות לכל מצב. ושתהיה לךְ עלילה נשית:

ספרי שהיית כעורה בילדות ובגרת ויפית, שחלית במחלה סופית, בשחפת, או עגבת או סתימה בחצוצרות, שכיבית את האורות, ישבת בחושך לבדך וכל היום חיכיתְּ, מחיתְּ את הדמעות, בכיתְּ בגלל כל שטות, לעיתים חשת בלהיטות באגנים התחתונים, היו לךְ נתונים טובים של הזדיינות, אֶה, באמת סליחה, הייתְּ יותר מידיי מינית, בלבלתְּ אותי, כלומר, של הצטיינות. הייתְּ יפה.

תהיי יפה ובדיוק. שכובה על המיטה חולה או חבולה מאכזבה או ממכות, או רק חזרת מהאשפוז, תשתדלי לזוז במין ריקוד מפה לשם לאט, תשימי לק. עכשיו את חגיגית.

תהיי יפה ושתוקה ופרועה וכנועה, והומה, רגועה, רוחנית. וטובה וגבוהה ורבה וקומפקטית קטנה ונכונה להכל וקסומה, איומה, משונה, תהיי יונה, ציפור, כן, תהיי ציפור, אולי זרזיר ממש קטן, את יכולה להיות ענן? ורוצה וכמהה ושנונה ושקטה ופורה ונורא בודדה. תהיי מופע של לוליינות על חבל דק, יורקת אש, בולעת חרבות. אולי תהיי מבוך. או שפשוט, לעזאזל, תהיי יפה.

את גם יכולה לכתוב שירים. זה תחביב מאוד חמוד.