תגית: אפוקליפסה

ראשונות או: הרהור עתידני על אלימות

רגיל

אתן תהיינה ראשונות. ייקחו אתכן במשאיות למקום מרוחק מאוד, תסענה שעות, יש אחת עם בקבוק קטן של מים, ואתן מאות, כולן רעבות וצמאות, וקר, בשמלות קצרות עם גרבונים או ארוכות, הרכב יטולטל בין הרים וגבעות, הערים הבוערות יוותרו רחוקות כמו פניהם המופתעות של אהוביכן. תמיד תהיה מישהי מאחור, עיניים כהות, פנים שבנקל אפשר, אפילו קל לשכוח, היא תנסה להתבדח, לנחש להיכן, היא תחשוב שזה משחק. בדרך תדבר בלי הפסקה על גשטאלט או על ברנהרד או על דלז. כשיעצרו והיא תוסיף, במין היסטריה חרישית, לצטט שירה בצרפתית, בודלר או ואלרי או מלארמה, בקת של רובה, במכה חזיתית, הם יהלמו בה בחוזקה בסנטר או ברקה, מכה אחת ועוד מכה, אחר כך היא תשתוק. בזמן אחר, אתן כבר לא זוכרות, או שזה היה לפני, הזמנים מתערבבים לרסק של שעות, מישהו, אולי המשופם? ירים את האלה ותישמע פקיעה קלה של עצמות ומיד אחר כך הערמות טבעית של איברים. לפעמים זה אתן. כבר אין לכן אַתְּ. לפעמים אחרות. בלילה תשכבנה על שמיכות מעופשות בריח שתן וזרע וזיעה קרושה, תקרבנה אל החזה הדווה ברכיים פצועות. הבכי ייעלם כמעט בהתחלה, וממילא לא יעזור, הרגש במקום הזה הוא מחלה, פעם הייתן בוכות מכל שטות, מתרגשות מעץ תות שעומד בפריחה, משיחה עם חברה של הלב מילדות, מילד בן שש אוחז חוט שסופו בבלון, היום הם ילמדו אתכן לצחוק צחוק שיגעון בפה מלא דם. "אתן זונות", הם יאמרו, "ובגדתן בעם", לכן, זה מובן, תהיינה אתן ראשונות. כל מה שחשבתן שלא יכול לקרות, בשעה שישנתן ספונות בשמיכות הפוך הלבנות בבתיכן בשכונות הנכונות, קמות לעבודה, אוכלות כריך עגול עם חביתה ומתאפרות או נשארות בפנים שלכן הגלויות, שעות מדברות בטלפון או דקות ומנתקות כדי לרוץ לעוד פגישה עם המנחה, עם העורך המתולתל, עם המנכ"ל או לנמל לקום איל פו, "ששוחטים במחירים, אבל אופנה זו האופנה", "תרצי חרדל דיז'ון עם המנה או סתם חרדל?", בשירותים תחזקנה את הצבע בשפתיים לסגלגל או לורוד, באצבעות מטופחות עם טיפטיפונת רוק תיישרנה הגבות. תמיד תהיינה מוכנות. עכשיו אתן סרוחות, הבוקר הוא רק הפרעה איומה, עיסה עכורה של דקות, ומקוות שלא יקרה לכן, מה שכבר מזמן קרה.

האנשים

רגיל

היא כותבת לאנשים שלה.

כותבת, צריך לשלוח מישהו, המצב קשה מאוד. אנשים, היא כותבת, צריך כאן עזרה, כי הלחם נגמר. גם המים. וקר. לילה שחור נשאר ונשאר. בינתיים יש לנוע בתנועות זעירות, בזהירות להזיז את הגוף מפה לשם לאן. להצטמצם ממעשים למחשבות. וממחשבות לשברי מחשבות. פירורים. ולשבת. בעיקר לשכב. בחדר חשוך שעומדים בו ריחות נמוכים רעים.

היא כותבת לאנשים. היא יודעת שלא יהיה מי שיקח את המכתב, מי שישלח, מי שישמח לקבל. מי שיבוא. לא יודעת אם עודם, אלו שיכולים, שעשויים, להגיע. הזמן נגדה או בעדה, היא לא בטוחה, השעון נעצר על עשרים לחמש של יום אחר. ואין ימים. היא צריכה להיזהר ממחשבות על עתיד, להיפטר מהרהורים על הווה.

היא זוכרת את האנשים. ושהיו דומים אלו לאלו, לכולם פה, אף, עיניים, שפתיים, פנים ירכיים, קו גוו הולך ומתכופף. לב. זוכרת שלפעמים נגעה בעור רך, וגוף נפתח לעומתה כמו דלת, או שנגע בה מישהו והיא התרחבה ונרעדה. שפעם אהבה איש אחד, ואולי גם הוא אהב אותה. כל זה רחוק כל כך, היא אומרת לעצמה, וזוכרת איך לפעמים היו מילים עוברות, קטנות, מפה לפה, קלות, פרחים של רוח.

עכשיו רוח מטלטלת תריסים שבורים. היא שוכבת בבגדיה על הספה האחרונה. מכוסה במעיל ישן, רעבה, היא מתעוררת ונרדמת. כבר אין לה כוח עט בידיים, היא משתדלת לזכור דבר יפה. נזכרת שפעם גרו ברחוב קטן במרכז של עיר. כשעוד הייתה עיר. היא רואה את הרחוב אבל לא מצליחה לזכור את שמו, ואז נזכרת, ושוב חומק ממנה, ואז כמעט חוזר, חוזר, לא  זוכרת, זוכרת שזה רחוב שיש לו שם של ציפור.