תגית: אורי צבי גרינברג

הרהור ביום הראשון

רגיל

 

כך התחיל היום הראשון:

קמתי ויצאתי לדרך. הייתי לבדי, כלומר, גופי היָשָן ובו ליבי. לבשתי את פניי על פני פניי הפנימיות, סרקתי שערי, לקחתי את מה שלבטח ישנו, כפות ידיי, רגליי החזקות. נטלתי איתי את הסיפור שאני מספרת לעצמי, הרבה סיפורים אחרים, את מחשבותיי הנסתרות ביותר, אלו שבחצרות האחוריות של השפה, את השפה לקחתי, מוכרת, תמיד חדשה (אני מנסה לזכור את כל מה שלקחתי, אבל יש גם את מה שאני מותירה מאחוריי: שנותיי), ארזתי את שקריי, ילדיו של הפחד, פחדיי, איים מלאכותיים של אמת, את המפיות המתפוררות עליהן כתבתי שירים גרועים במסבאות אנגליות באלף תשע מאות תשעים ושלוש, שיכורה מבירה, מבדידות, את זה שאספו אותי מהמדרכה שלוש זונות, אחת שחורה, שתיים צהובות, איך צחקו עליי, אחר-כך איתי, אחר-כך המשכנו לשתות ולבכות, את חירותי אני נושאת על כתפיי כמו גלימה קרועה של חלומות, את הבליי, את טיפשותי, מה עוד אני לוקחת? את כל המילים שכתבתי מסודרות ואלו שאמרתי מבולבלות נורא, את עיקשותי, את המורא אני לרגע מהססת האם לקחת ולוקחת, שישמור עליי מחטא היוהרה, את מחשבות השווא, את המחשב אני יכולה להשאיר מאחוריי, אבל את המחברת והעט בהחלט לוקחת, את הגשם הזה של עכשיו, ממשותו, עדינותו (ידיו הקטנות, אומר קאמינגס), את העצים הללו, עלעליהם ירוקים מעט חומים, את האנשים שהכרתי, ואלו ששכחתי (לא שכחתי), את גופי המחוות, את הגברים שנגעו בי ואהבתי אותם, את יופיים הנסתר של הגברים, את השירה, זה ברור, לוקחת בידיים כמו תינוקת שעשיתי בעצמי, ככה פשוטה אני לוקחת אותה קשורה על גבי, את הנשים, וילדים קטנים בשמש הזהובת הזו, את האור הנמוך, הנכון הזה, את המוסיקה, את האנשים ששרים בקולות עמוקים או גבוהים ומלווים אותם כילים של מיתרים ושל קלידים, תופים, את הדמיונות שלי פרועים כמו תלמידים אני לוקחת, את זוג הסוסים השחורים באחת השעות, את כמיהתי, את השלג של ארצות מולדתה של אימי, האדמה, את הלילה אני לוקחת ושוכבת בו לישון, ובחלומי אני עוד נערה, לאהבה גוף חדש וריח מתוק של סבון, את משקפי השמש אני לוקחת כי בקרוב תגבר כאן מאוד החמה, ואת התיק הקטן (דרכונים, תחתונים), אולי תהיה, שלא תהיה, מלחמה, אלוהים, בעיקר של אחרים, אני לוקחת, ואת המלאכים, את הקוסמות והמכשפים, המזלות, את העתידים והעתידות, את הילדוּת הקרצייה שעוד סבוכה בשערותיי, את חבריי הטובים, את אחותי ובנותיה הקטנות, אחיי, את ילדיי שלא נולדו, שחזרו חפים, יחפים אל דמי, את כאביי, את שלל שמחתי, את אהובי, את האוטובוסים כדי שיהיה לי איך לנסוע. אני פוחדת אבל הכל איתי והרוח טובה. היא תרים אותי.