תגית: אהבה

קומי

רגיל

קוּמִי                                                                                                                                            לאיילה

אַתְּ תָּקוּמִי מֵהָאַהֲבָה כְּמוֹ מִמַּחֲלָה קָשָׁה

שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֲמִשָּׁה סִימְפְּטוֹמִים:
מַבָּט, תְּשׁוּקָה, מַגָּע, אַתָּה, אִשָּׁה.

אֵין לְזֶה תְּרוּפָה, קוּמִי

תִּפְתְּחִי אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת, תָּבוֹא רוּחַ חֲדָשָׁה
לְאַוְרֵר סָדִין, שְׂמִיכָה, צִפָּה, שְׁתֵּי צִפִּיּוֹת.

תַּעַרְכִי אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּלִי סַכִּין, רַק כַּפִּיּוֹת.
תֹּאפִי עוּגוֹת פֶּטֶל בְּתַבְנִיּוֹת חַד פַּעֲמִיּוֹת.

קוּמִי כְּבָר, תִּקְבְּעִי פְּגִישׁוֹת:
רוֹפֵא מִשְׁפָּחָה, רוֹפֵא שִׁנַּיִם, מְתַקֵּן לְבָבוֹת.

מִגּוּפֵךְ הַמֻּכְרָח תִּמְחֲקִי כָּל סִימָן וְכָל אוֹת:
כָּאן נָשַׁקְתָּ, כָּאן הָרַעַד, בַּלָּשׁוֹן חוֹלַלְנוּ מְהוּמוֹת.

תַּפְסִיקִי לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ לְשָׁוְא בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת:
חֲנוּת שֶׁל גְּלִידָה. סְפָרִים. לוֹבִּי מְלוֹנוֹת.

בִּסְמַרְטוּט רָטֹב תִּמְחֲקִי אֶת כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת.
הוּא קִלֵּף תַּפּוּז וְהוֹשִׁיט לָךְ חֵצִי, קְחִי. אֶת זֶה הֲכִי תִּמְחֲקִי.

חַכִּי לִפְנֵי שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת מִכְתָּבִים.
תִּתְאַפְּקִי. תִּשְׁתַּדְּלִי לֹא לְהָרִים אֲפַרְכָּסוֹת.

קַמְתְּ? עַכְשָׁו תַּפְסִיקִי לְנַסּוֹת.

הַכִּסּוּפִים הֵם הַחֵטְא וְהָעֹנֶשׁ.
הֵם הָעֹנֶג וְהַשּׁוֹט.

בַּמַּרְאָה הַיְּחִידָה הוּא לֹא יִרְאֶה אוֹתָךְ עוֹד,
פָּנַיִךְ הַשְּׁבוּרוֹת.

עַכְשָׁו אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת שֶׁהַמֶּרְחָק בֵּין אוֹהֵב לְאוֹיֵב הוּא אוֹת.
וְאוֹי.

כָּךְ אוֹ כָּךְ, הַכֹּל יִשְׁכַּךְ.
לֹא מַמָּשׁ. זְמַן לֹא רוֹפֵא, הוּא רַק עוֹבֵר, חוֹלֵף כָּךְ סְתָם.

לְאַט, בִּכְאֵב, תָּסִירִי קְרוּם קָשֶׁה שֶׁל לֵב אֲדַמְדַּם.
מָה שֶׁפָּעַם בְּךָ בְּכֹחַ, יוֹסִיף וְיִפְעַם בְּחֻלְשָׁה.

אַחַר כָּךְ תָּקוּמִי נְחוּשָׁה בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ מַלְכוּת גּוּפֵךְ,
בְּכָל חֲדָרַיִךְ, בְּבַת אַחַת, תַּדְלִיקִי אוֹרוֹת.

אַחַר כָּךְ תַּחְלֹפְנָה גַּם עָלַיִךְ עוֹנוֹת
גּוּפְךָ יְצַמֵּחַ מֵחָדָשׁ עַלְעָלִים, עֲלָווֹת, עֲנָפִים, פֵּרוֹת.

אַחַר כָּךְ תִּכָּתְבִי מֵחָדָשׁ בְּסֵפֶר הַנָּשִׁים אוֹת אַחַר אוֹת
תִּהְיִי שׁוּב הָאַיָּלוֹת שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת.

יד

הבדידות (יומן מסע, יום 3)

רגיל

 בדידות: מדריך מעשי

  1. לכי למקומות הומי אדם. הסניף הזעיר של הדואר בקניון, דוכן הלוטו. שופרסל, תעמדי זקופה סמוך לשימורים.
  2. תשאלי את הסדרן, "סליחה, איפה זה הירקות הקפואים?".
  3. בדרך חזרה תעצרי מול זה שמנגן בגיטרה סמוך לסופר שוק. את יכולה למחוא כף ולהזיז את הראש מצד לצד.
  4.  בתחנת האוטובוס ברחוב יהודה תוציאי את השיר שהוא כתב לך מהארנק.
  5. בעדינות, הוא כבר מרופט:
  6. "דבר לא מפר את השקט / מלבד החרישיות / בה את מושחת לק על ציפורני כפות רגלייך / האדום המבהיק הזה / הוא הדבר היחיד שאת לובשת לגופך / כשקרניים אילמות של שמש / משתרבבות מבעד לשלבי התריס / משרטטות עלייך סימנים בשפת הצל / והאור / והתשוקה המציפה אותי בבת אחת".
  7. דבר לא מפר עכשיו את השקט שלך.
  8. תתגעגעי. גם תשמחי בלב שמישהו כתב לך שיר כזה סקסי ויפה.
  9. לכי לכפרוצ'קה, תזמיני את עצמך לנשיקת שקדים ולקפה.
  10. תוך שאת שותה ומביטה בנוף תזכרי ביוקו אונו ואיך היא ישבה במרכז הבמה, ואנשים עלו בזה אחר זה וגזרו לה את הבגדים. הידיים היו שמוטות לצד הגוף עד שמישהו גזר את החזייה והיא כיסתה באיקס את השדיים. רוח מדבר חורפית תעבור ואת תצטמררי.
  11. בבית הזמני תעשי דברים עם הידיים שלך: תכיני סלט, תבשלי פרחי ברוקולי קפואים, תשטפי כלים.
  12. דברי עם אנשים זרים, תשאלי איך מגיעים.
  13. אם שואלים אותך ספקיקינג אינגליש. תגידי, יס.
  14. אם שואלים אותך גאווירצי פארוסקי. תגידי, דה!
  15. אם שואלים אותך אינתי בתחקי ערבי. תגידי, אייווה.
  16. אם שואלים אותך שפרכן זי דויטש. תהנהני.
  17. רצית להיות לבד, אז הנה את לבד. תסתמי.
  18. תזכרי שאת העריסה של עצמך. תתנועעי.
  19. תנשמי.
  20. תכתבי.
  21. צלצלי אליו, תגידי לו: "הי, זו אני. אני קצת בודדה". והוא יגיד לך: "תני לי כמה שעות, אני בא".
IMG-20150307-WA0002

Tea, anybody?

הרהור על הבנק הבין-גלקטי העליון

רגיל

הסיפור הוא פשוט וכזה:

היית צריך לכתוב בשבילם שורות של קוד עתיק בדרך לעוד לקוח מרוצה. משבוע לשבוע התקצרה ההפסקה והתרבו המשימות. הייתה לך מכסה להספיק לעשות, אבל כשהגעת לשם, הם פתאום הגדילו מכסות. המשכת לנסות, אצבעותייך מקלידות בשבילם לא שירים. אותיות בשפות זרות, מקפים, קווים, מספרים. עשר שעות.

בשנה השמינית למניין התִכנות פורסמה בעלון הפנימי, "חדשות העליון – הטובים לבנקאות", שורת איסורים חדשה. בין השאר נקבע כי "שיחה בפינת הקפה היא דבר מיותר, מעכשיו ולאלתר תשתו בצמידות לשולחן העבודה". ככלל, הם האמינו בהצמדה שלשלאית של העובדים לחדרים, בריבית קצוצה ובקציצות בקר בימי שני, בדו"ח חציוני של רווח והפסד. הם גם האמינו שעל העובד להיות לפי חוק וחוזה מאושר. הופ הופ הופ. עובר ושר.

בזמן שהסופרות נסעו לברלין לכתוב עוד רומן, הסופרים למנזר לעשות הגהות, המשוררים ישבו מכורבלים עם אייפד או חתול בדירה, בדיוק חזרו מהיריד בפרנקפורט או פריז, ואיזה קריז המתרגם האסטוני, נו באמת, כזה אידיוט, מה כל כך קשה להבין, "סביח גופי:/ תשים לי עוד חציל סחרחר / תפוד עדין / כתם עמבה, טחינה בא לי דל / ביצת הנפש הקשה. // בצל", האינטלקטואלים – פוסט דוקטורט בברקלי, מדעי התרבות, אתה נשארת לכוד.

אתה חושב שעשית טעות? עוד לא מאוחר.

הם חסכו בקפה, בסוכר, בחלב, בדיו, בנייר, אבל לא בזמנך, הם שמו את הפרצוף שלך ממוסגר בכרטיס מנוליין, ולפני שלחצו קליק ציוו: חייךְ! חייךָ תלויים בחיוך מאולץ של עובד מרוצה, קעקוע תמיד משתלשל מכיס חולצתך, כדי שגם מי שאין לו מושג מי אתה, משורר, איזה בוס בן שלושים שבקושי זוכר את שמך, יוכל תמיד לקרוא לך.

זימנו אותך לשיחות הערכה ועל תה בלי עוגיות קראו לך להיות יותר, איך לומר, יעיל, "פחות פטפוט, יותר שורות", אם תתרכז, בעוד עשור, תוכל גם אתה להיות מין מיני-בוס, חייל פשוט בטור ארוך שבסופה נמצא ההוא, ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך ההון, הצדיק העליון שרואה את הכל. והוא הבוס הראשון. בבושקה שבחשכת בטנה ממתינות לתורן לגדול בבושקות הולכות וקטנות. כלומר, בינך ובינו מפרידים קירות, עולמות. הוא זה שנותן הוראות שהולכות וזורמות בצינורות המקובלים עליו ומגיעות מאחד לשני, מתגלגלות במורדות הקומות עד התחתיות. שם אתה. יושב בחדר בלי חלון. העובד האחרון.

אתה מבין? הרוח האנושית היא הבעיה המרכזית של הבנק הבין-גלקטי העליון.

לפעמים היה קשה לך לנשום. יצאת למסדרון ופתחת חלון ומישהי, גם היא הייתה מין בוסית שלך, היו לך לרוב, בסביבות עשרה, אמרה שהרוח פורעת סדרים בשערה. ניירות התעופפו כציפורים וציפורים כבדו כמשקולות וסגרת.

השמש עלתה והשמש ירתה אבל בפנים החדר לא השתנתה העונה, מזגן על חום, מזגן על קור, גופייה קצרה בחורף, בקיץ דובון. בתווך – לא התחלפה עונת הניאון. בערב חזרת עם הפנים אפורות כמו העכבר שאתה אוחז בשבילם כל שעות היום. אין ועד ואין ביטחון ואולי יפטרו ויוסיפו שעות מבלי לשלם נוספות.

(כשהתקבלת לעבודה הלכנו לבוגרשוב, קנינו לך מכנס מחויט, חולצה חגיגית. היינו צעירים, חשבנו שבקרוב, ממש תכף, עוד לפני שיבוא העתיד, ישחררו השירים, טיפשים איך חשבנו שבמטבעות הנחושת של הרוח אפשר יהיה לשלם איכשהו על לחם, על תפוח, על גג, על מיטה).

על מסך הערב הדק הנץ כוכב ועוד כוכב. הלילה החתים כרטיס, החליט להקדים. שכבנו קרובים על מיטת העץ בדירה השכורה, שני חדרים, הרטיבות על קיר חדר השינה ציירה מפת דרכים עתיקה. לא נגיע רחוק. רק מפתח אצבעותיי על תיבת גופך. וכל מה שעובר בינינו כבר עשרים שנה, חומרים עשירים: כלי חמדה ובשמים, דמעות וקטיפה. וכל הלשונות. נגעתי בך. לאט התגבהה התקרה, התגברו הצבעים. בבוקר תלבש שוב בגדי אסירים אבל לעת עתה אתה, עובד מספר חמש שבע שלוש שמונה שש, מוקף בכל הזהב במערת המיטה. עם שחר נקום שוב שלושה. משפחה. הבנק ואני ואתה.

הנסיעה

רגיל

 

  1. אתה קונה במכולת תפוז. שתי בננות. אחת למחר.
  2. בצל. גזר. שום. אפונים יבשים. תפוח אדמה. כן. תכין מרק.
  3. הולך ברחוב לאט. מחבק, כי אתה פוחד שתיקרע, שקית גדולה.
  4. הרמזור מתחלף. פתאום מכת ברק, אל תדאג, אתה תחיה, לא מתים מזה, הגעגוע.
  5. עורך לאט שולחן, מניח כף וכוס מים. אתה צריך כל כך מעט. מבט. המרק תכף מוכן.
  6. כר אחד בקעה. כר אחד הר.
  7. אתה קם לפני הבוקר, פריך משינה. זו לא יד, זה רק הגשם שהעיר אותך.
  8. מרים את האפרכסת. אצלך האור כבר עלה. במרחק שלה הלילה עוד חזק. היא ישנה. מניח לה.
  9. הטלפון, כאילו חש בך, לפתע מתקשר, אתה נבהל, עונה, מה?
  10. כשאדם חש בדידות, כדאי לו להביט בכוכבים.
  11. זה אמרסון כתב לך.
  12. ביום חמישי אתה נזכר, המרק. יש עוד המון. לזרוק או לאכול?
  13. יש ימים שאתה מרגיש איך הגוף הוא רימון שתכף מתפוצץ לכל הנשיקות.
  14. כותב מכתב שמתחיל במילה "ספטמבר".
  15. נזכר באנה קארינה, היית ילד אז, האנשים עוד הלכו לקולנוע, התיאטרון עוד היה טוב, קראו ספרים, פיצחו גרעינים במרפסת וזרקו את הקליפות על העוברים ושבים. במיוחד אם הם קירחים. עשו אהבה בצרפתית, חיכו חודשים לקו טלפון. אספו בולים באלבומים. גרו בפרברים. שיחקו שח. הלכו לראות טלוויזיה אצל הזילברמנים, השכנים העשירים. הלכו לאספות ועד-בית בפיג'מות וחלוקים. גזרו תמונות של כוכבי קולנוע, ז'אן פול בלמנדו מלהיטון. תפרו טלאים במרפקים. לכולן היה ארגז של כפתורים. עישנו באוטובוס. מרחו לק שקוף על רכבות נוסעות בגרבונים. תמיד לפני או אחרי מלחמה. העיניים שלה.
  16. סרט אחד ארוך מוקרן שוב ושוב בתוך ראשך. כשאתה לבד, עכשיו, יש הקרנה כל שעה. במקומות מסוימים הצלולואיד קרוע וכדי להשלים את הפרטים או להבין כל זה לאן, אתה קורא ספרים. עכשיו שוב מתרומם המסך הכבד ובחליפת שלושה חלקים ופפיון, כל כך אלגנטי, נכנס המנחה שלך, אדון זיכרון. הסרט מתחיל. הפנים שלה הנהדרות. היא יפה.
  17. נוגע בעצמך. כוכבים מתקרבים.
  18. עמדת על החוף והשחפים, הנערה. גם אז היית לבד אבל צעיר, כלומר, החלומות אירחו לך חברה. סיפרת בדיחה ופלא. היא צחקה. כבר סוף ספטמבר.
  19. אתה עובר שקט בתוך הימים כמו לחישה.
  20. שולח את המכתב. לכבוד ומאת. יש לכם אותו שם משפחה. שני אנשים זה משפחה? יכולת לשלוח לה מייל. מלקק את הבול. שלושה שקלים ועשרה.
  21. בחנות סמוכה אתה קונה חולצה. קונה צעיף. בשביל מה? הרי החורף כאן נמשך רק יממה. רזית. חגורה.
  22. אישה שאתה לא מכיר מחייכת אלייך בתור לקופה. אתה מתאהב.
  23. כשהיא מתקרבת, היא כבר לא דומה. מתרחק, שוכח אותה.
  24. אתה נשאר בעבודה. יש לך את העלילה שלך, כמו לכל האנשים, שבתוכה הם קמים בבוקר מוקדם מאוד, ארזו את הגוף במעיל, כריך בשקית, ויצאו, הדרך לשמה אופקית, כלומר יש לה כיוון ונמשכת, נסעו בקו שישים ושש, כשהגיעה העת לרדת, ביקשו יפה סליחה וקמו, כבר היו ממש קרובים לדלת היציאה, מחוץ לה אבק ועשן ואדם מלוא העיר, כשממש מאחוריהם מישהו דחף מי, נער צעיר, וצעקו עליו אלה, ואלה על אלה, החלה מהומה, הם עצמם רק קיללו בלב בעוצמה לא צפויה, כל הדרך למשרד, עברו את הבודקה, חייכו בהגזמה לשומר, בוקר טוב, ניקולאי, שישב עם ספרון מתפורר של שירה ברוסית, ברוסיה הוא היה משורר מפורסם, ממש עילוי של שירה, את זה הם שמעו שאומרים בגיחוך קל, בטון של הקטנה, דוֹבְּרָה אוּטְרָה, אדון, קָאק דְזִילָה לגיברת, החתימו כרטיס, פלסטיק קשה באבחה, במטבח הקטן הכינו כוס ראשונה של קפה, היו להם משימות מעשיות, רשימה ארוכה לסמן בוי או באיקס בסופו של היום, לעדכן את הדו"ח, לשלוח מברק, בצהריים לאכול קציצה או מרק ירקות, הם לא לקחו חופשות מיותרות, גם לא ימים של מחלה, כשצריך היה להישאר שעות נוספות, גם בלי ששילמו, הם הסכימו ערבים שלמים להישאר, גם כשפיטרו אותם בלי עילה ממשית, זה זמן חדש, יש דור אחר, הם לא הוציאו מילה, לרגע אחד הבינו שהם בסרט שכתב מי שהוא ממש לא הם, ואז נגמר בסוף פשוט, פשוט נורא, זה סוף הסרט, והם הלכו בשקט, בראש מורכן, לחפש להם עלילה אחרת. וכל זה כדי שירגישו, האנשים, גם אתה, גיבורים של עצמם ושהם בעצמם מקדמים את הזמן ולא הוא, מנהל חשבונות משופם, מתקדם בהם.
  25. חושב את הדברים שלך כדי לא לחשוב אותה עד שבתשע באה המנקה. אין כבר אנשים בכל הקומה. לרגע קט גם היא ואתה משפחה. אומרת לך, כאילו אמך: דַוַויי, פושקין, אִידְזִי דוֹמוֹי.
  26. המיטה קרה. כמו ילד שוכב בשלג בארץ זרה אתה מניף מוריד ידיים ורגליים.
  27. מקווה לחלום שאתה ציפור שחוצה במעופה שמיים אחרים.
  28. חולם שאתה, כמו אבא שלך, נהג משאית ופשוט נוסעים.
  29. קם, אוכל את התפוז לפני שיירקב. זורק את המרק. מתכנן את סוף השבוע:
  30. קפה, עיתון, לעבוד קצת, לשתות, לישון, גודאר במוזיאון.
  31. הזולת הוא האופק. אתה פותח חלון.
  32. היא כותבת לך: העלים ירוקים. העלים צהובים. העלים אדומים.
  33. חמים עם הלבנים. קרים עם העדינים. הוראות הפעלה. היא ציירה סמיילי עגול וכתבה, "בהצלחה".
  34.  אתה תצליח לעשות כביסה. היא מאמינה בך.
  35. אתה מאמין בעצמך. עוד חמישה עשר ימים. תחליף סדינים.
  36. מטאטא את החדרים. נערמת תלולית אבק קטנה. כולה שלך.
  37. אתה נזכר שגם כשהיא הפנתה את גבה והלכה למרחק, סביבכם השתרע שדה רחב כל כך של תעופה, ואפילו כשהיא כבר לא נראתה, גם אז נופפת לה.
  38. תדמיין שאתה בלש והזמן הוא פרשיית רצח שאתה צריך לפתור.
  39. כשהיא תחזור, אתה תשים חציל על האש. תחתוך סלט ירקות. עוד לפני שהיא תתעורר, תרד למכולת הקטנה, תקנה שלוש לחמניות. כל הלילה ציירתם בדיו לשונות מפות עתיקות של הגוף, חיפשתם את הדרך הקצרה ביותר לשוב הביתה. הגוף טעים. עכשיו אתם רעבים.
  40. בינתיים ברדיו מנגנים פרינס. הגשם סגול.
  41. בהתחלה אתה מתופף על השולחן עם האצבעות, על הרצפה עם הכפות. אין כאן אף אחד.
  42. אתה לבד. אתה רוקד.
  43. סופר את הימים. לא יודע אם הם מחסירים או נערמים.
  44. סוגר את הספר. פותח את בריח הלב.
  45. פעם היא אמרה לך: "כל שיר טוב נכתב בדיו סתרים שקוף, עשוי דמעות".
  46. אתה בוכה.
  47. הערב שועט במרחב מעשי כמו רכבת. תיכנס צ'יק-צ'ק. תכף נעלה אל קרון השינה.
  48. רגע לפני שאתה מכבה בפוּ את הכוכבים אתה
  49. אומר לעצמך, אני אוהב אותךָ.
  50. גם אני אוהב אותךָ.

דברים שמרעידים את הלב

רגיל

פרפר לבן ביום חול. קצה ים כחול צץ במבט ברחוב אלנבי. סימן שפתייך על ספל חרסינה עדין. שדות. תוכי ירוק פתאומי נח על קורי החשמל ברחוב כלנית. סימה באלבי, לבושה מעיל כסף חדש, אומרת, תראי אותי, מחר אני מתחתנת ואין לי שמלה. חבילה ואפילו צפויה ובתוכה צעיף משי וגלויה. מכתב בכתב יד לא מוכר מאישה זרה. הר. ערפל. ריח חולצתך הכחולה. סוף יום עבודה. הדוור. אזדרכת. ילדים שעדיין משחקים בגולות, בתופסת. תראה אותו, הים הזה רחב, לבוא. ללכת. בערב כל כך אביך לראות ניצוץ כוכב בעין תלמיד. תינוקת עגולה מציצה "קוקו – אה אה", כולה מחייכת. שדרה שמשני צדיה ברושים. רדיו ליבך. מנגנים סנופ דוג, זקני צפת ודילן. באמת שלכת. פתק מקופל בכיס הג'ינס שלך אחרי כביסה בהרתחה: סוכר חו , ש ושה תפוזים, לחם ק . עוגה עם נר אחד כי איזה מזל כבר חיים הרבה שנים. טקסטים של שרה כוי בפייסבוק, שירים של כל מיני אנשים שקרה להם הנס של השירים. כיסים. גם אבות ישורון ואלכס בן ארי. ילד שדומה לאביו. המחברת שהבאת לי מטורקיה עם המנעול על הכריכה ושהבאת אותה. השעה היחידה שבה אני כותבת בשמש במחברת ממך ולא גונבת כלום. מרק גריסים של אמא ביום קר. פברואר. חבצלת חבשוש. אבות ישורון. נשיקה על טבור. חדוה הרכבי עם הספר שלה הגדול שמתחיל במילה ציפור. פרת משה רבנו. על השולחן ספוג פסי אור בבוקר, הספר החדש שלך. עלי אדר בצורת כפות ידיים. כפות ידיים כמו פרח פתוחות. "אני מקדמת אותך מדרגת נמלה בכירה לחיפושית זוטרה" שאומרת לי בטלפון השחור גלית. חיבוק עגול. שקניתְּ לי את השמיכות (אחת כחולה, אחת ירוקה; זה עזר לנו כל כך בסערה אז, כשהמזגן בדירה התקלקל), קיקי ואיך שעלינו יחד את הגבעה והיא אמרה, "קדימה, פדלאה, תזיזי ת'תחת, את יכולה". וזה היה גם קצת בצחוק. לשתות תה צמחים ירוק ביחד עם שתי חברות. על החוף בשעת שמשות עם דנה (יום הולדת שמח!). עוגיות לימון קטנטנות ואווריריות של עלמה. לחשוב שגם כשאנחנו רחוקים מאוד נשמרות בפינו תמיד חדשות, נשיקות. יכולנו ללכת ברחובות, מספסל לספסל, עד הסוף של הלילה. אני ואתה. מיה מתגנבת למיטה. אני בת אוטוטו עשר והיא בת ארבע ואנחנו גם עכשיו אחיות. שורת שיר ראשונה. לרדת מהמונית שירות בדיוק בתחנה – גרנד סנטרל, ניו יורק. לבקש סליחה. לקבל או לתת. מחילה. חציל בטחינה וסלט ופיתה מוכנה בשבת על שולחן הארוחה. שבת. שורת שיר אחרונה. העיניים שלך. כן. אתה.

(מחווה חופשית לאחת הרשימות ב"ספר הכרית" של אשת החצר היפנית סיי שונאגון, המאה העשירית)

הרהור על תל אביב

רגיל

אני באה אל העיר שלי.

חוצה את הכיכר באלכסון. על הפסל של תומרקין מטפסים בנחישות שני ילדים. אחר כך הם רצים בעיגולים ומנופפים ידיים קטנות, להקה שלמה של שני דרורים, היונים האפורות עפות לכל הכיוונים. אני עוברת את התולעת, "הי מיכל!", בודקת אם הגיעו חדשים מעניינים, הולכת לאורך חנויות הבגדים של כיכר מלכי ישראל, כשאימא איתי, היא אומרת: "מה זה, הם תוקעים מחירים חבל על הזמן", אני אומרת לה: "אימא, פה זה לא פרברים", "באופנת דאלאס בפסאז', את כבר שכחת, יש בגדים נהדרים. אחד פלוס אחד במאה ועשרים". אבל כשאני לא איתה, אני חושבת כמותה, וממילא אפור ושחור ונכון ולבן לא מתאים לי, בסוף נכנסת לחנות האחרונה, מזכרות מיפן, קונה לי מחברת דקה, אולי בדרך, כי אני הולכת, יבוא לנקוש בזכוכית הדקה של הלב באצבע עופרת איזה קצב של שיר. אני חזק בתוך העיר. בקינג ג'ורג' פינת הנביאים אני רואה אחד שנדמה לי מוכר, "מה נשמע, כרמלי?", עושָה פרצוף ישר על ריב ישן, נותן לי נשיקת זה היה ממש מזמן על הלחי, בשדרות רוטשילד חגית על אופניים עם איילה, חוזרות מהגן, רוני סומק שותה כוס חלב אריות בקפה תמר, משיק עוד אחת עם ערן סבאג, שעוד מעט, ברדיו ישיט את רפסודת הבלוז על נהר המיסיסיפי הרחוק, בקפה קאימק, כי כבר ירד עליי ערב, אני אוכלת אורז ותבשיל עדשים צמחוני, שותה תה מתוק, מרינה מנגנת על העוד ונערה אחת יפה מפליאה בניענועים, חושפת את בטנה. זו העונה המסחררת של ספטמבר, אפשר לשבת כאן בחוץ על איזו אבן או ספסל והעיר קרנבל, אורות החשמל מציפים בתשוקת המרחב את הרחוב.

אני יכולה להיות אישה לבד בעיר הזאת, אישה שבימים אי זוגיים לובשת סגול וזהב ומוגזם ופרחים, אישה בלי ילד, אישה שמבריזה מהעבודה והולכת בצהריים לסרטים צרפתיים, אישה משונה שכותבת שירים.

אני באה אל העיר ומגלה שבלילה החליף פועל במה זריז את התפאורה. את המחירים. ששת אלפים שקל לדירת שני חדרים. אתה מוריד מהבוידם את המזוודות, אני אורזת בנייר עיתון את הצלחות, את הכוסות, בניילון פצפצים את הירח העדין, מכניסה לשקיות את הכסתות והכרים.

הים עדיין כחול ועמוק, הערב צלול וחמים. אנחנו יושבים כמו גולים. מחכים ל"משה הובלות, מספר אחד במובילים".

בסינמטק ראיתי לראשונה סרטים של גודאר ושל אלטמן ואת "ז'יל וז'ים". בסופי שבוע יכולתי לראות אפילו שלושה סרטים רצוף, אנימציה, דוקומנטרי, עלילתי, חלקם גרועים אבל אהבתי את התכנייה הצבעונית, תמיד סימנתי בה עיגולים, ואהבתי גם את האולם הגדול הממוזג, את כיסאות הקטיפה האדומים. הייתי חיילת והיה לי מנוי כזה בזול של חיילים.

בעיר הזאת, בחדר קטן וחשוך וסמוך לקרייה קראנו זה לזו פנחס שדה, "איך זינג ווי אה פייגלע" ושירים אחרים, קמנו בלי בושה ובלי בגדים, גבר ואישה וצעירים ולמטבח, חיפשנו משהו לאכול, בארונות ירוקים משנות השבעים היו רק קופסאות מאובקות של שימורים. במקרר עמד גביע יוגורט, "תבדקי ת'תאריך". בקרקעית חיכה לנו מתוק מתמיד פרי אמיתי. אמרת, ואני חשבתי, איך זה יכול להיות, שאתה אוהב אותי.

אני באה ואיפה את עיר שלי?

זו העיר שכתבתי בה מאות ומאות של מילים. מחקתי אלפים. על חבלי כביסה תליתי טיוטות של שירים, הרהורים כמו דגלים על חזיתות בניינים. הייתי בעצבים בעיר הזאת, אף פעם לא היו חניות, בחנויות המחירים מופקעים, ברחובות הקקי של הכלבים, השכירויות המאמירות, רק שיהיו לי בריאים בעלי הנכסים, באלף תשע מאות תשעים וחמש עמדתי בכיכר של העיר הזאת ובשעה תשע ארבעים שמעתי שלוש יריות. כל זה, אני נשבעת, קרה בעיר הזאת. שבה בפעם הראשונה ראיתי אותך בוכה. בכיתי אתך וחיבקת אותי והדלקנו נרות. הכיכר מלאה ייאוש ודמעות.

בימי שישי באו חברים וישבנו במרפסת הקטנה, מישהו הביא ג'ין וטוניק, אני טיגנתי חצילים, איזה מין כיבוד זה חצילים מטוגנים? פיצחנו גרעינים ודיברנו על המצב ועל המחירים, אנחנו מחפשים דירה ברמת גן, בגבעתיים, בראשון, בחולון, כנראה שנצטרך לעזוב פה ואיזה דיכאון ועל הגיליון האחרון של "תרבות וספרות" ואיזה מבאס הציפר הזה, שמסרב לפרסם את כולנו, אבל אהבנו אותו כמו שאהבנו את העיר הזאת (טוב, לא צריך להגזים, אולי קצת פחות), חמקמקה וחצופה ובוגדנית, את השדרות, האנשים, הרחובות, הסמטאות, לא את היחס המחפיר לעובדים הזרים, לא את האיש שהשתין על תחנת אוטובוס ברחוב סלמה, לא את הדירות הדיסקרטיות בקומות הראשונות, לא את הזנחת הדרום, לא את משאיות הזבל שעוטרו בשירים, אבל את האמנים, החולמים החופשיים, הקבצנים.

אני שולחת אס.אם.אס לעיר הזאת: "ערה? זו אני".

יושבת על ספסל ברחוב אלחריזי וקוראת בלי יכולת להפסיק את "מחברות התבוסה". איזו חירות יש בשירה. "רודה / מהפקר / האין / ומגלף". איזה נס. כבר אחת עשרה וארבעים. עוד עשרים דקות. האוטובוס האחרון לפרברים.

שלושה ימים מלא ליבי עצבויות, מגדלים. וברביעי התפחתי את הקמח, טרפתי את הביצים, המסתי את השוקולד, חתכתי אגוזים. עשיתי בית.

בידיים שלי, שבנו אותה בראשי עיר ממלט ומאבן ומִים ומזיכרון ומדמיון ומאדמה ומשתי מילים, תל אביב, קריה לא נאמנה, אהובה נכזבה, בידיים שלי, שיכולות לכתוב אלף שירים של אהבה, אני, שלום לך עיר שלי, בחרי נכון, היי ברוכה.

השמלה אצל הפריזאית

רגיל

בדיוק כשאני חושבת שזהו, גמרנו, אף פעם לא אמצא את דרכי חזרה לחדר הפנימי בתוך הרעש, ההמולה, לעולם לא אכתוב עוד מילה, כנרת מצלצלת בדלת עם שאלה. "מה דעתך לכתוב על פגישה עם כותב או כותבת שאת אוהבת?". היא, בניגוד לסקפטית שאני, חושבת שאני יכולה ומזמינה אותי להשתתף בפרויקט מיוחד לשבוע הספר שלה. זה פרויקט מקסים במיוחד. אני ממליצה לקרוא אותו לכל אורכו ורוחבו ועומקו, כלומר, מההתחלה.

רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה". היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק.

היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".

איך אפשר לפגוש מישהי שגידלה אותך במחשבות? שהלכה איתך שבועות מהגימנסיה הביתה, כל הדרך ברגל, חולצת בית הספר גזורה, נערת מלנכוליה חובבת שירה, מאוהבת נורא ולשווא בגלעד, כותבת לו שירים שהוא אף פעם לא יקרא, הולכת שיכורה ומשננת את "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה"?, איך לפגוש מישהי שכתבה בשבילי את "לו אפשר להשיג אותך כולך – שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי", מתוך ספר של "שירי אהבה ישראליים בני זמננו", עטיפה תכלת, אותיות מרחפות באדום, ספר משומש כל כך מיוחד (עד היום) שקנה לי אהוב מממש ליום הולדתי העשרים ואחת.

קניתי פרחים צבעוניים. זר משולב של חרציות, עם ורדים, נוריות. כל אלה, הצבעים בוהקים מידיי, נראו לי מפלסטיק אבל היו לגמרי אמיתיות. בצ'לסי מרקט קניתי גם קופסה של עוגיות. אולי היא רעבה. רויטל סיפרה שלפעמים היא מעירה אותה במחצית הלילה, דופקת על הדלת, מבקשת סיגריה או אוזן קשובה. היא אמרה, "כאילו חסר לה איזה שקט בגוף", אני אמרתי, "נראה לי שכל אחת שכותבת שירים ככה חשוף, היא תמיד, במובן מסוים, אישה עצובה". שתיהן התגוררו בצ'לסמור, דליה בדירה נמוכה, די עלובה, רויטל בדירה מעל.

וצריך גם, אין ברירה, לתאר את השמלה. מי ששונא שמלות חגיגה, נא לדלג פסקה. דילגו פרחחים? נמשיך. אז אני לבשתי שמלה מצבע פרחים, צהובה. ארוכה כמעט עד הקרסוליים. שרוולים קצרים שקופים, קצת נפוחים, שקניתי בחנות יד שנייה בשדרה השישית. זו שמלה שלובשים פעם אחת וממבטי הסביבה, הרי אני חשבתי אותה חגיגית, שמלה לאירוע מיוחד, מהמבטים האלו שבאים ככה מהצד, כבר מבינים לבד שזה לא בדיוק יושב, שזה בסופו של דבר, רויטל אמרה, את פשוט השתגעת, גיברת ראשון לציון שנחתה לה בעיר הגדולה, זו בחירה, איך להגיד לך בעדינות? די אומללה. כשקניתי אותה המוכרת ישבה בירכתיים של חנות עמוסת בדים, כמעט סמרטוטים, וגיחכה, בזה אני נזכרת בדיעבד, כשהגחתי מתא ההלבשה היחיד, מוטציה לא ברורה, מין אישה מוזרה בצורת חמנית. זה אוריגינל, היא אמרה, שנות השישים. נסגרת מאחור בשורה ישרה של כפתורים, סוג של קטיפה ישנה. גוזמת השרוולים. אלוהים. ידעתי שרויטל תניח שתי כפות ידיים על הפנים, תחניק איזה צחוק, אבל הייתה לי משכורת ראשונה, והיה ספטמבר וניו יורק, הכל לא מוכר וזהוב. נתתי שטר. המוכרת שמחה להיפטר משתינו, יצאנו לרחוב. עכשיו רק נותר לחכות לאירוע חגיגי.

היא.

בשעה היעודה נקשתי בדלת. הפרחים ביד כמו שרביט שיכתיר לי מלכה אמיתית. היו לי דברים לספר, להגיד, שאלות, ביד השנייה קופסת עוגיות. השמלה קצת צמודה, לא נורא. נקשתי פעם, פעמיים, שלוש. אולי היא לא ערה? הנחתי את הראש על הדלת כמו על כר והאזנתי. ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, מעתיקה בכתב יד מעוגל, לשון בחוץ בשביל ריכוז, למחברת שעטפתי בעצמי בכריכה חלבית, שירים של מאיר ויזלטיר, של פנחס שדה, של לאה גולדברג ובעיקר שלה, הזמן הניצוד ברשת, המערב הכחול, השתדלות נוספת, חורף קשה. אחרים. כולם שירים שממלאים אותי עד עתה, עם משוררים כמותה זו תמיד קריאה מתמשכת, אינסופית, סוג עדין מאוד של התרגשות לבבית.

שמתם לב שכשאנשים אומרים בימים שלנו "עדינות", הם מתכוונים לומר שזו חולשה? זה כי זו עת הצעקה עכשיו. עת לשכוח אימהות. העת החדשה.

דפקתי. חיכיתי לרעש, לסימן שהיא שם, לאות. אחרי רבע שעה כאבו הכפות (בגלל הנקישה; חמש אצבעות / בגלל השמלה; נעליים גבוהות) ויצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל שמול הדירה שלה. עברה רבע שעה. עוד רבע שעה. עוד. היא בטח יצאה לקנות חלב או סוכריות לגרון, וניל או סיגריה דקה ותכף תחזור. בערב, כבר בביתי, כשהוספתי בליבי לחכות, אכלתי, אחת אחת, את כל העוגיות.

רויטל אמרה שדליה מרגישה לא טוב. שמסרה התנצלות. גם כרטיס ביקור קטן מסרה, עם כתובתה בישראל. "היא חוזרת השבוע, אז הנה הכתובת, כשתחזרי, היא ביקשה להתקשר". את הכרטיס הנחתי בארנק והוא מונח שם מתנה עד היום, נפנוף מרחוק, הי דליה דליה, הי גם לך, שלום. שלום.

איך אפשר להיפגש עם מי שלימדה לסדר בכל מיני, אינסוף, צורות עשרים ושתיים אותיות? כנראה שאי אפשר. לא נפגשנו כמו שאנשים לא נפגשים. אומרים, יש עוד זמן, ובתווך עבודה, עיסוקים, שיגעון, דיכאון, אהבה, ילדים, חרדות ופחדים. נזדמן ודאי בשנה הבאה. ואם לא – תתפנה לי איזו שעה באלפיים עשרים וחמש, צ'יק צ'ק זה עובר, את תראי, עוד ניפגש.

הידיעה על מותה תפסה אותי, כמו כל ידיעה מהסוג הסופי, לא מוכנה. עת ארזתי כדי לחזור, העברתי הלאה, לסלביישן ארמי סטור, את השמלה הצהובה. ביום מותה, ספונה בחדריי, קראתי בספרה "כל השירים עד כה", ולמרות שנעשה מידיי ומאוחר, פגשתי בה שם, אחזתי במוכר ובעכשיו ובתמיד ובילדות, ובכיתי כמו שאנשים מבוגרים בוכים, בחרישיות, בהיחבא. וחשבתי עליה, מורתי לתמיד הטובה, דליה דליה. כותבת לך כאן אני ענת תלמידתך. מרוב אהבה.

הרהור על מצבם של ספרי השירה

רגיל

לפעמים מישהי פותחת לי דלת ואני באה לשבת. הנה פוסט אורחת שהתפרסם היום אצל עדנה אברמסון, בעלת הבית הנדיבה (נתנה תה מרווה; "תשתי עוד כוס?"; לפני שעניתי, היא כבר מזגה; בצד – עוגיות אלפחורס או מרמלד; השיחה תמיד טובה) של הרפובליקה הספרותית:

הרהור על מצבם של ספרי השירה

את כותבת את הכמוס שלך על פתק שאת מגלגלת וסוגרת בסרט או מקפלת לסירת נייר קטנה לבנה. אחרי שנה או שנים יש לך צי, לא גדול, אפילו די דק, משלך. את מחכה לשעה אפלה ובאישון לילה יורדת לחוף. זה הזמן, את יודעת, לשלח סירות זעירות (בגודל כף יד) אל עומק הנוף. מישהו, את מקווה, מחכה שם, לבד ממש כמוך, בגדה השנייה.

שירה היא מקצוע ימי. מי שעוסק בה הוא לרוב מחפש יבשות אבודות, חולמני או משוגע בתאו הקטן; שודד ים בעל עין אחת שרואָה; אסירה ששולחה מכלאה למושבת עונשין ביבשת זרה. הוא מתגעגע מקצועי, תמיד מאוהב. זו מלאכה שאין שכר מזהב בצידה, גם אין תהילה, אין שום מגדלור שייתן איזה אות, רק עבודה פנימית, תמיד במשמרות כפולות, במשכורת חודשית זעומה  – מטבעות הנחושת של המילה.

מה לזה ולך? את הרי, בין כך ובין כך, תניחי את סירותייך שצבען לבן על המים השקופים, אחת אחת תורידי אותן, פועלת נמל אפורה, סומכת רק על הגלים הגבוהים שיישאו את השירה, שיירה של כל מה שאינו הכרחי אבל בשבילך ממשי בדיוק כמו כלכלת ארבעה במאה. בעודך צופה בן מתרחקות, תתמלאי פחד אמיתי מסערות לא צפויות, מקרחונים, מגשם, מכרישים. אל תתייאשי. ישנן וודאי אי שם דגיגות שינשקו בשפתיהן את הדפנות ויקדמו את הסירות אל יעדן.

בינתיים בעומק היבשה, הספר שלך, הוצאה קטנטנה, יורד מתצוגה בת יומיים ונתחב אל המדף, נעלם בין הלמדים הראשונים לאחרונים, בינות גברים בכריכות קשות שתמיד יאפילו עלייך. גם רומנים זולים שנכתבו בן לילה, בחור פוגש בחורה ויוצאים למסע על אופנוע. איש ליד מכונה. או ספרים של פנטזיה לנוער.

את כותבת את האוי ואבוי שלך. למה את עושה את זה? אין לי מושג. אולי את חושבת שהאוי ואבוי יפגוש לו בבוקר בהיר איזה אוי ויי זמיר או אללה יוסטור של מישהו אחר ויהיה להם נעים לשבת. יעזבו אותך בשקט. תוכלי ללכת לים בביקיני, לשחק פינג פונג עם צ'יקי.

לפנות בוקר, אם יהיה לך מזל, אם תיאות אלוהי השירה, תעגון סירה יחידה בנמל מרוחק וגבר אהוב שפניו פני אדם, לא מלאך, חרש יקרב ויקרה לך הלא-ייאמן, הוא יאסוף אותה אליו.

מספיק רק איש אחד שיאמר כּן, מספיקה וודאי אישה, כדי שכל העולם ייפתח ויפכה.

בבוקר תעמדי שקטה, אחת מביטה, במסגרת חלון. בראשך כבר פכפוך של מילים חדשות, מוזיקת דם והמיה. בתווך תמיד פרנסה ודירות בשכירות מתחלפות, חסכונות נגמרים, עבודות, כלכלת כישלונות. כי את אישה של אדמה שכמהה לרוח, את תוסיפי לנוע, כל כך לבד את, במישורים הצחיחים שבינך לבינך. אף אחד לא מלמד אותנו איך לחיות אבל לא צריך לפחד. הרי יש לך עט ונייר ופנים אהובות ושמות, עוולות שקורות, הליקרים פראיים אבל הכוסות תמיד ריקות, שירים של אחרים ותמונות, זיכרון של ידיים קשות או רכות, נשיקות על עפעף, על שפה, על בטנך, בשעה הנכונה את תכפפי גוו כמו מנורה ביישנית לפתוח איזה פתח צר. אז יבואו אלף מים והדף שלך יבער.

מִפֶּה לְפֶּה

רגיל

זה ספר קטן. עשרים ושבעה שירים. הוא עוסק בילדות, באלימות, בעדינות, באהבה. הדבר האחרון שאני יכולה לומר עליו, לפני שאני נפרדת ממנו לעד (קצת קשה להיפרד. הוא נכתב בלילה אחד בשנת אלפיים ושמונה ואחר כך עוד פעם, עוד פעם, עוד, גרסאות כל כך שונות): כתבתי אותו ביד חלשה. כתבתי אותו אז בדמעות.

להתראות ספר

להתראות ספר

תודה לכל האנשים שאמרו לי כן – לרפי וייכרט מהוצאת 'קשב', לחגית גרוסמן שהכירה בינינו, לדרור בורשטיין שהעיר והאיר, לטל ניצן שהעניקה לכתב היד את פרס אקו"ם, לקרן רבינוביץ' שחשבו שהוא יפה. לגבריאלה ברוך על האיור המקסים של הכריכה. לכל חבריי הטובים, הקרובים וליבם לליבי, לכל האנשים הנפלאים (כן, אני מדברת עליכם), תודה שאתם באים לבקר אותי. לעדי שלי, שלשפתיים שלו צורה של נשיקות אמיתיות, ואיתו אני יכולה תמיד. למשפחתי.

לאמא שלי, אהבתי הראשונה, שלימדה אותי להגיד כן.

הרהור ביום ההולדת

רגיל

מישהו שומר עליי. לא מלאך, לא שרף, אדם ממש אמיתי.

האיש הזה חי איתי. קם בבוקר, המבט עוד פריך, הולך לישון הרבה אחרי שמחשיך, ובאמצע היום עבודה, עבודה, כמו גנב הוא מרים אפרכסת, מביט בקיר אטום כאילו חלון, מתקשר לראות איך אני מרגישה היום ואם הגעתי בזמן לרופא או לראיון, ואיך, הייתה נחמדה האישה? בדרך חזרה, אל תשכחי לקנות ג'ינג'ר ולימון, יין, תביאי לנו גם איזה ממתק, נחגוג. נחגוג מה? מה בוער? היא עוד לא אמרה כן. אם נחגוג מספיק חזק, מחר, גג יום חמישי, אני אומר לך, היא תתקשר.

מישהו קרוב שלי גם כשהוא רחוק, אני מרגישה את הבל פיו, נשימותיו, את חום גופו, גופו. הגוף שלי עכשיו מלא ציפורים אבודות במרחב וצמרמורת.

מישהו אהוב עליי אני חושבת אוהב אותי ויש בזה פליאה של איך זה קרה והכרת תודה על נדיבות.

מישהו לעולם אינו גורם לי לבכות, ולא נמלאות עיניי עד גדותן, דלי דמעות מלוחות, רק צחוק רם בלילה, מידיי מאוחר, די כבר, תפסיק, מחר אני מתחילה עבודה חדשה, כשהוא שר מעל בימת המיטה, אנד איי וויל אולוויז לאב יו, משחק את התפקיד הראשי, המשני, הגיבור, האישה, הנבל. אני בתפקיד הקהל.

מישהו חושב עליי בלב דברים טובים, אני יכולה להניח לרגע בצד את השוט הגדול, זה הפנימי, ביום שבת בבוקר חותך סלט טרי, עגבניות כל כך יפות, מרתיח שתי ביצים, מזמזם איזה שיר, קולה חצילים. זה זה המישהו שלי.

מישהו. ואפילו שיש לנו לא דירה, לא חצר, לא גינה, לא פינה, אני דופקת אצלו בדלת והוא תמיד עונה. על הקיר תמונת חתונה. זה נראה לי מוכר. על הגז סיר של מרק עדשים. שבי. הוא בדיוק מכין תה נענע. לשים לך עראק או סתם סוכר?

רק מישהו רואה אותי, העיניים שלנו נפגשות והפיות שלנו מתנשקים בטבעיות ככה, בלי הכנה, ואז אנחנו ממש, אין לנו מידיי, קרובים.

מישהו פגש אותי ילדה ופוגש אותי כל יום, הוא מוכן, גם אני מוכנה, מתבגרת.

מישהו כבר כמעט עשרים שנה.

למישהו יש גוף חלק ויפה, זרועות ששערות עדינות, כמעט נוצות קטיפה, מסודרות עליהן בסדר מופתי. מישהו מתרחץ שעות, מסתבן בספוג צהוב, בקפידה מצחצח שיניים, מכין את עצמו למלאכת חלום. אני בסבלנות מחכה, מחממת מיטה, כלומר, מרימה ומורידה את הכנפיים בשלג הסדין.

מישהו עושה חיקויים מדויקים של משוררים ששנינו מכירים ואני נופלת מהספה האדומה, זה כי שתינו יותר מידיי יין, אכלנו המון ענבים (מי שותה יין ואוכל ענבים? זה כמו לאכול לחם בפיתה), הוא אומר, השטיח הישן הזה כבר מזמן לא רך. אז מה ירדת? אני רוצה להיות אתך. אתה לא רוצה לפעמים להיות עם מישהי אחרת? בטח רוצה. נו? היא רק צריכה להיות משוררת. אוקיי? עם עיניים חצי חומות, חצי ירוקות. עם משקפיים מצחיקות. ושיהיה לה שער כזה קטן מסורק לצד. בקיצור, שהיא תראה כמו צב, רק בלי שריון. זהו? לא, שהיא תדע לשיר שירים מזרחיים בסגנון עדות אשכנז, במיוחד במקלחת. את מכירה כזאת אחת?

אם אתה תמות, אני אמות.

תגידי, למה את כל כך דרמטית? את ממש קשה. לפעמים אני רכה. את יותר רכרוכית מרכה. אתה טוען שאני רכיכה? את קציצה. עם שום ושמיר ופטרוזיליה? לא, קציצה בלי כלום, תפוח אדמה, ממש פשוטה. אז למה, השטיח, אתה בא? אי אפשר להחליט בשביל הלב. ואולי אני פשוט רעב.

מישהו אומר, תפסיקי כבר לכתוב ככה על האהבה, מישהו יעשה לנו עין לא טובה ובסוף נתגרש. אתה באמת חושש? לא ממש. כי אם נתגרש, אולי נתחתן עם אנשים זרים ונהיה נאהבים בסוד כמוס, נטוס לפאריז בחורף, זה יהיה בשנות העשרים של המאה שעברה, נהיה או-לה-לה משוררים, נדבר צרפתית, אני אחבוש ברט, לך יהיה שָל, או להיפך, כל היום נאכל בגט עם גבינת אמנטל, אבל איכותית, לא נצא מהחדר ימים, בחוץ יהיה קפוא. מה את אומרת על זה? טפו.

לפעמים, בדרך כלל, זה רק אני ומישהו, שלעיניים שלו יש צבע של אגוזים צעירים, ולגוף שלו ניחוח מור ובשמים וקינמון ולנשמה ריח של שושנת פרג חמה שיצאה הרגע, ממש עכשיו, מתנור. אחרי שנמות, מי יידע דבר על השנים, ימים, שעות שעברו בינינו, מי יעיד על תועפות אהבתנו?

מישהו ואני הולכים בחצות הלילה למצפה הכוכבים, אמרו בחדשות, מבול של מטאורים תכף נופלים. על הספסל אני משעינה ראשי על כתף, חבל שלא הבאנו קצת במבה או כיפכף או מה, אתה שובפם רעב? כפו כל הזמן חמה על כפי, תראי, הנה הראשון, איפה? שם! עכשיו בא השני, את רואה? אני רואה, אני אומרת, הגופים שלנו רועדים מהסתיו, משלכת אורות, מאני ואתה, השמחה הפשוטה, זה מותר? של היות בני תמותה בחיים.