קטגוריה: שירה

26

רגיל

 

וְעָבְרוּ כְּבָר עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ שָׁנָה

וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְסִימָן קְרִיאָה

וְחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁאָהַבְתָּ מְאֹד

בָּזוֹ אַחַר זוֹ אֲמִתִּיּוֹת

כְּמוֹ חֲטִיף הַמָּארְס שֶׁקָּנִיתָ לִי

בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה מֵהַיָּם, בַּקַּיִץ, בְּאוֹגוּסְט, הַגּוּף הַמָּלוּחַ, בְּבּוּדְקֶה

עוֹד לִפְנֵי שֶׁמַּלְּאוּ לִי 16 שָׁנָה וְשָׁנִים

נָדַדְתָּ בֵּין תַּחֲנוֹת הַמַּעֲבָר וּבִשְׂדוֹת תְּעוּפָה

מְחַכֶּה לָאַחַת שֶׁתָּבִין אֶת שְׂפָתְךָ זוֹ

שֶׁתַּחְתֹּך אֶת הַלֶּחֶם

תִּמְזֹג אֶת הַמַּיִם לִשְׁתֵּי כּוֹסוֹת

מִבְּלִי שֶׁתִּבְצַע אֶת הַלֵּב לִפְרוּסוֹת מְדֻיָּקוֹת

כְּמוֹ הַזִּכָּרוֹן הַחַד שֶׁלְּךָ וּבְלִי שֶׁתִּפְצַע אוֹתְךָ

יַלְדָּה חוּמָה וַאֲיֻמָּה בְּיַלְדוּת כְּמוֹתִי (נָסַעְתָּ

שָׁעוֹת; יָרַד שֶּׁלֶג; בַּקִּבּוּץ הַמְּרֻחָק; 1991;

הָיִינוּ כְּבָר חַיָּל וְחַיֶּלֶת; תִּפְתְּחִי; לֹא

פָּתַחְתִּי דֶּלֶת) וּכְמוֹתְךָ גַּם אֲנִי אָהַבְתִּי

אֲבָל גֶּבֶר אֶחָד כְּמוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים

וְעָבְרוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָפְכוּ זְמַנִּים

וְשֵׁשׁ שָׁנִים וְחָמֵשׁ נָשִׁים וְאַרְבַּע יַבָּשׁוֹת

עַד שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ שׁוּב יְלָדִים פְּצוּעִים אוֹהֲבִים

בְּאֵימָה, בִּתְשׁוּקָה, בְּלִי חֻלְצָה, בַּפַּרְדֵּס,

יְלָדִים בְּדִיּוּק בַּדַּקָּה שֶׁבָּהּ נִכְנְסָה לָרָצִיף

רַכֶּבֶת מְהִירָה, בֹּא, נַעֲלֶה, לְתַחֲנַת הַמּוֹצָא:

הַנְּשִׁיקָה הָרִאשׁוֹנָה.

ציפור שבפנים עומדת בחוץ – הזמנה

רגיל

שעת החסד 18.6 חדוה הרכבי

הי חדוה,

בדיוק דיברנו עלייך, עדי ואני, ישבנו לשתות יין עם סיום הפסטיבל, והיינו שמחים

ושלווים ודיברנו על שיריו של זה ושל אחר, וכמה טובים וכמה יפה היה הכל,

ואמרתי, אין, אין כמו חדוה,

והוא אמר, אין.

 

אנשים אומרים ששירה היא לא דבר שימושי, אין לי מושג למה הם אומרים את זה,

הרי שירה כשהיא נוגעת ככה, אפשר לבוא אצלה ולהבין מה זה ליטוף או סטירה.

יש בה את היופי ויש קסם, מאגיה בהירה או שחורה ויש בה סכנה.

 

ביקשתי את המייל שלך משירלי, אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת כך,

מתוך תחושת קירבה, למרות שאיננו מכירות ממש.

זה השירים שלך, את מבינה? הם מעוררים חשק לחפש מילה,

תשוקה עזה לקרוא ולקרוא וכתוב שירה.

 

שלך,

ענת

 

בתחילת נובמבר 2009 שלחתי מייל נרגש למשוררת חדוה הרכבי, אחרי ששמעתי אותה קוראת משיריה בפסטיבל שירה. אנחנו ישבנו בחושך הצפוף והיא עמדה מוצפת אור בבגדיה הכהים. קולה הסדוק. ציפור קטנה חצתה הלוך ושוב את החלל, נושאת זרד, עשב, עלה אחר עלה, בונה לה קן קטן אצלי בתוך הלב. באותה שנה ראה אור הספר "ציפור שבפנים עומדת בחוץ", מבחר שמאגד למעלה מ-40 שנות כתיבה. ביום רביעי הקרוב 18.6.2014 אשוחח עם חדוה על שירתה ועל תהליכי עבודה ועל השראה ועל לאה גולדברג ואבות ישורון ועל החופש של השירה להזיז את הגבולות של התודעה. המשוררת דנה אמיר תדבר על הספר, הלית ישורון תקרא מתוכו ואמנית הקול ויקטוריה חנה תאיר בפנס קולה את המוסיקה של השירה הקרובה, הגדולה הזו. ואפילו שחדוה אומרת שהיא מופנמת וגם אני, כלומר אנחנו שתיים די מופנמות, אני מקווה שיהיה עדין וצלול ויפה, אם אתם בסביבה של הבירה, מוזמנים מאוד.

עצרו וטיוטה

עצרו וטיוטה

 

הרהור על המרחק

רגיל

כיסים

 

 

אֲנִי אֶלְבַּשׁ אֶת הַמֶּרְחָק כְּמוֹ מְעִיל

עִם כִּיסִים. לִבִּי כַּפְתּוֹרִים

אֲדֻמִּים רְכוּסִים.

 

הָרוּחַ קָרָה. רַק יָרֵחַ

תָּלוּי חֲגִיגִי, עָגִיל פְּנִינָה

עַל תְּנוּךְ הָעֶרֶב הָרָגִיל.

 

 בְּכִיס יָמִין חָמֵשׁ

 אֶצְבָּעוֹת מַתִּירוֹת

שִׁשִּׁים רִיבּוֹא צְעַדִים.

 

בְּבִטְנַת הַמְּעִיל בְּדַל

עִפָּרוֹן נוֹצָה אֲפֹרָה

וּמַרְאָה וְכַפְתּוֹר עֵץ

 

בַּשַּׂקִּיק וְמִכְּתָב אַחֲרוֹן

וּבְכִיס שְׂמֹאל כַּף יָד

סְגוּרָה וְסוֹד וְסַכִּין.

 

הרהור על דברים עגולים

רגיל

 

זהו ספר עגול כמו שעון. הוא נע בתנועה בלתי פוסקת מהמיתי אל הטבע אל הפרטי, כלומר אל האני, אל האתה, אל המסע, ובעיקר אל הזמן, זה שמנהל לנו חשבונות, שובר גווים וחלומות, סופר לנו פעימות כשאנחנו רצים. שעון מיוחד הספר הזה – הספרות שלו אינן מורות רק על השעה, אלא גם על היום, על המקום, החודש, השנה, הזיכרון, העונה. הבטרייה, כי מחוגיו זזים בלי הגיון או הפסקה, קצת ישנה אבל, כמו למשל בשיר "דצמבר 2009", "הזמן איננו עוצר אפילו בתמונות…הצעירים בתמונה שנחשפת מבקשים / שנלטף את ראשם ונוכיח / שלא לחינם חלפו השנים" (עמ' 76). העיקר. הכל נע.

זה ספר עגול כמו ביצה, שלא רוצים לשבור. זוהי שירה במקביל מתריסה ועדינה, שמישהו, גוזל ציפור, עובר אדם, רגש דק, דג שחור, נע בתוכה ומבקש לבקוע, למצוא דרך במרחב. בשיר הפותח, שהוא תמיד מין מצפן, חץ שמורה את כיוון הספר, כותב המשורר "להתעורר? // סיפור חיי תלוי מעליי / כטיפת מים גדולה. // בתנועת יקיצה אחת בלתי זהירה / יימזגו מי הימים שהיו אל הימים / העתידים לבוא" (עמ' 5). הוא פותח בשאלה שהתשובה לה היא לב הספר הזה. כן. שעון השירה מצלצל וצריך להתעורר, לשטוף פנים במים, שגם כשהם טיפה שלמה קפואה וגם כשהם פזורים רבים בים, תרכובתם זהה והם מסמלים את השינוי, את החיים, את התנועה. בשיר הבא ("בחדר ההמתנה לאלה", עמ' 7) השירה היא מנחה שבירה, אותה הוא, המשורר, מגלף בחלומות בשתי ידיו כשהוא יכול, כדי לנסות להעניק נשימה חדשה, מתנת העכשיו והכאן לעבר רחוק, לעצור, ואפילו לרגע, את פרא סוס הזמן. מישהו קטן, אנחנו יודעים, כי כך זה אצל משורר כמו גיא, בקרוב ילמד לעוף. אחר כך הוא גם ינסוק מעלה ומטה, ייפצע, יקום, ירצה, ייפול, ימות. "הציפור הגדולה דואה ויודעת. / אנא ממך, / הטילי ביצה" ("הציפור הגדולה", עמ' 13). הביצה היא הדבר השלם הבא, בתוכה ספון, צהוב פלומה כמו אפשרות, העתיד. היא הוכחה שכל מה שישנו, גם אם אנחנו כבר לא, יש משהו פה שככל הנראה יהיה תמיד.

זה ספר עגול כמו נקודה שעומדת ממש מעל הראש. הנקודה שהופכת סיפור מיתי גדול לאות האנגלית הקטנה אַי, כלומר, למישהו ספציפי, לאני, שבעת רצון באה בו רוח ומתוכה נולדת שירה. השירה היא מתנה קרובה שאין לה תמורה, אבל יש לה מחיר וכמו אצל הפייסטוס, מביא המרחק, בורא הגעגוע, שהנפחייה שלו מצויה תחת הר געש, כל מכה בברזל בהכרח מובילה לשינוי של החומר, אבל גם של צורת המכה, ועשויה להוביל להתפרצות הגעש, לאבדון, הצעקה. "אז, הפייסטוס, עולה השאלה שלך אל העולם, / להמשיך?" ("הפייסטוס", עמ' 8) וגיא הוא משורר שאומר, לא תמיד, כשהוא יכול, כן. ואנחנו אומרים, בוא ננוח רגע, כמה אפשר? רצנו די, כבר מתחיל להחשיך. והוא אומר, בואו, אני אתכם, נמשיך.

כמו במחזור "בנקודת ביטול הכאב – שבעה שירי ריצה", יש מישהו שרץ בתוך המסלול העגול של השירים הללו. אנחנו חשים את פעימותיו. את זיעתו. את כאביו. ב"נקודת ביטול הכאב / הבחנתי בשארית הקיץ" (עמ' 23), הוא כותב. והשירים נושמים חזק.

כל ספר הוא עולם והעולם של הספר הזה עגול, לא שטוח, ואין לו קצה. אנחנו נוודים בתוכו, כי, כמו שכותב גיא, בתוך האהבה "אנחנו יכולים לחיות כמו / נוודים בעולם עגול" ("אין זמן באהבה", עמ' 37), אנחנו ציידים ומלקטות, שבים מנסיעות או לא שבים, ילדים מפליגים אל גובהם הפלגות ארוכות, משחררים את העופות הדורסים, נשים אהובות, ערב ערב, פשוט מסתרקות. גיא, כמו הציירים במערות העתיקות, אותן הוא מבקר בשיר שסוגר את הספר, מצייר לנו מפות סודיות למישורים, לגאיות, אנחנו נחצה אתו בבטחה את הערבות הפנימיות. כשהדובר בשיר "השיבה" (עמ' 60) – "שב לביתו ויוצא למסע / ממנו לא הוא זה שישוב", אני יוצאת אחת ורבות לקראתו, רואה את פניו, את גבו, יודעת שהוא, כמו משוררים, יראה לי דברים שחשבתי ששכחתי, בעיקר את מה שמוכרח להתגלות – הנחמה שבידיעה ש"שקט שרר ברווח הדק שנותר – למוות לא נמצאה אחיזה" (עמ' 17).

"הייתי כמי שניצב בחדר מחשיך / מול שארית בבואתו במראה – / אפור על אפור" (עמ' 17), כותב גיא בעקבות התבוננות בעץ תות גדול. השירה היא מראה סגלגלה. מתוך השיר החצוב לפתע פתאום, פלא, קם גוף. זה המשורר או התות או אני או כולנו או מי? במראה עגולות גם פניי שלי.

זו שירה שיש בה סוגים רבים של תפילה, שגם היא צורה עגולה של בקשה – "ברוך אתה בורא המרחק" (עמ' 14), זוהי הודיה על מה שבדרך כלל איננו מודים עליו – המרחק, הגעגוע, העזובה, השכחה. זו שירה שמודעת לחשיבותו של המסע, לטלטלותיו, כפי שהיא מודעת גם לסופו הבלתי נמנע ואף על פי כן, מבקשת להוסיף ולנוע, אולי כי רק תוך תנועה "אנו קרבים ובאים בשערי / נווה החמלה." (ערה ומקופלת, עמ' 31).

"ובָנו", כותב גיא בשירו "כרתים" (עמוד 38), "נגע היֵש". וגם בנו נגעו השעון, הביצה, הנקודה, הריצה, המראה, החמלה. האדמה, המים, הרוח, האש. מעגל היש שהוא לב הספר הזה.

גיא פרל / יש נקודה מעל הראש שלך / הוצאת הקיבוץ המאוחד (2013)

ברכת החזרה

הבהלה

רגיל

וּבַחֲלוֹמִי בְּעֶצֶב יָלַדְתִּי שְׁתֵּי צִפֳּרִים

חַלָּשׁוֹת וּשְׁבִירוֹת לְמַגָּע, כְּרוּכוֹת

קְרוּמִים שְׁקוּפִים וְרִיר עָדִין וְדָם

בְּרְעָדָה אֲנִי מַחֲזִיקָה אוֹתָן בְּכַף

יָד אָדָם שֶׁלִי רָפָה וְאַף שֶרוּחַ עַל פָּנַיי

בְּקֹשִׁי נְשִׁימָה שֶׁבָּאָה בַּן וּבִי בֶּהָלָה

אֲבָל כְּשֶׁאַחַת פּוֹקַחַת עַיִן שְׁחוֹרָה אֲנִי

יוֹדַעַת שֶׁהֵן תִּחְיֶינָה אֶת מְלוֹא הַלַּיְלָה

וְשֶׁאֲנִי אָקוּם אִיתָן מִתּוֹךְ לֵילִי.

וְעוֹד אֲנִי יוֹדַעַת בְּבִטְחָה שֶׁהִנֵּה

הֵן הַבָּנוֹת שֶׁלִּי.

Lori McNee
Lori McNee

הרהורים חופשיים בעקבות תפר והוראות הגעה

רגיל

 


קומי. האצבעות הפורטות שלה מסמנות לך כיוון. צאי. לכי אחריה. עדיה. עד אליה. ואל תדאגי, מספיק כבר לדאוג, היא תיתן לך אות, תרקום לך תך אחר תך, תו אחר תו, המקום שלה יהפוך שלך, חדר פנימי של מראות.

את רואה את ראש המחט הכסוף יורד ועולה בתנועות משתנות. בחוט בכחול ואדום ושקוף היא רוקמת גוף ממשי וסביבו מכליבה קיר ועוד קיר, חדר, מסדרון, עליית גג ומרתף, הנה כיסא נדנדה קצת חורק או שבור, בשבילי? שבי, היא תספר לך סיפור אגדה וכשהערב יתעטף, כי זה סתיו, ברדיד ערפילי, את לגמרי תשכחי שאת לבד, תהיי איתה.

עוד לא הספקת ללגום קצת תה, לנגוס בעוגייה והיא כבר נעלמה, נשאר רק הד קולה המהפנט, הי, איפה את? חכי לי. הקול שלה קוסם, מושך אותך ללכת אחריה. יותר מהר. את רצה. לאן? עכשיו היא שוב פורטת על מיתריה והכל מתרחש בהילוך לאחור, היא פורמת תמונה, תנועה עדינה, מושכת חוט אחר חוט. תחזיקי חזק, כי גם כשהכל מסביב ייעלם, אתן ממשיכות.

העולם, כמו הלב, כבד ואפל וטהור.

היא משאירה לך איזה אור במסדרון, איזו מילה. מתוך פקעת גדולה, קצה אחד של חוט, לפעמים מתוח, לפעמים רפוי, לפעמים היא עוצרת ואת איתה, מחכות לצליל הבא. זו תהיה נקישה על דלת או צמצום שפתיים, נשיקה?

אל דאגה. יחד אתן חוצות את הגבול, נשארות ילדות וגדולות והרבה אנשים בתנועה. התווך שהיא רוקמת ופורמת ורוקמת מחדש הוא הוא המסע. את חושבת לעצמך, זה דיסק נפלא.

את לוחצת על פליי והכל מתחיל מהתחלה. רק רגע שקט, היא מבקשת ממך, טווים פה עולם. גם באפלה את שומעת את קולה כשהיא אומרת לך את המילה הכי יפה במילון. בואי. ואת באה כי יש לך תחושה שהלב שלך הוא הכלי שלה, ואפילו שחשבת שהוא סתם לב ישן, טיפש, פשוט, תמיד כמו ילדון מאוהב, את מבינה שלפעמים הוא יכול להיות נבל קלטי והיא, שטוותה לך עולם עם חוט אחד ביד, תנגן לך עכשיו על כל מיתריו.

אלו היו הרהורים חופשיים על הדיסק "תפר" של עדיה גודלבסקי, שמחר אני נפגשת איתה בשעה 16:00 במועדון לבונטין 7 ואנחנו מעבירות סירות שיר מגבול לגבול ומגדה לגדה. יפליגו איתנו גם אורחים נוספים אבל יש עוד מקום על הרפסודה. אם אתם רוצים לבוא לשמה – אין זו אגדה.

adaya anat paper sea-7322-1 invitation   rod rod (1) (2)

מִפֶּה לְפֶּה

רגיל

זה ספר קטן. עשרים ושבעה שירים. הוא עוסק בילדות, באלימות, בעדינות, באהבה. הדבר האחרון שאני יכולה לומר עליו, לפני שאני נפרדת ממנו לעד (קצת קשה להיפרד. הוא נכתב בלילה אחד בשנת אלפיים ושמונה ואחר כך עוד פעם, עוד פעם, עוד, גרסאות כל כך שונות): כתבתי אותו ביד חלשה. כתבתי אותו אז בדמעות.

להתראות ספר

להתראות ספר

תודה לכל האנשים שאמרו לי כן – לרפי וייכרט מהוצאת 'קשב', לחגית גרוסמן שהכירה בינינו, לדרור בורשטיין שהעיר והאיר, לטל ניצן שהעניקה לכתב היד את פרס אקו"ם, לקרן רבינוביץ' שחשבו שהוא יפה. לגבריאלה ברוך על האיור המקסים של הכריכה. לכל חבריי הטובים, הקרובים וליבם לליבי, לכל האנשים הנפלאים (כן, אני מדברת עליכם), תודה שאתם באים לבקר אותי. לעדי שלי, שלשפתיים שלו צורה של נשיקות אמיתיות, ואיתו אני יכולה תמיד. למשפחתי.

לאמא שלי, אהבתי הראשונה, שלימדה אותי להגיד כן.

הרוח והחושך והמים

רגיל
הרוח

הרוח

אחר הצהריים באה רוח גדולה, ערפילים הפכו עבים ונהרות עלו כשלהבות וקול רעמים וזיקוקי ברק וכל גשמי השמיים פרצו ועלו וירדו. פנייך כבדו מדאגה, אפורות כצבא. גלגלי הסופה חטפו כשלל את האור.

פנייך קפאו לבנות בחלון. כי באותה השעה, ובלי אזהרה, ערב שלם הושלך בבת אחת, רשת סבוכה של דייגים עיקשים על ראשך. עכשיו החושך נפרש סביבך כמו אוקיינוס, שאת צריכה לחצות לבדך על גבי רפסודה פשוטה או דוגית משוטים. הבוקר רחוק ומקסים מחשבה כמו יבשת זרה.

לילה סעור בלי כוכב תופס מקומו במרחב. מחוץ לחדרך כל הזמן ערפל ותנועה, את בבטנה של ספינה רעועה, ובחוץ מידפקים גלי חושך גבוהים. בצר לך, את נאחזת במוצקים – שקית של שקדים, בקבוק מים, מחברת אדומה, בספרים. חרב אור דקה, לבנה, חושפת מתחת לשורות ישרות את שכבות המילים, מאות גופים חמקמקים, זעירים, שטים באור הצר זה אחר זה, תמיד בלהקות. חוצות אותך מילה ועוד מילה ועוד מילה. את אחוזה ברומן כבקרש הצלה. פנייך אפלות. כשהעיניים מתעייפות, את חושבת, מה עכשיו? שוטפת פנים, מתפשטת לאט, כי לא רואים. מתרחצת במים קרים. במקום קרוב, את זה את מבינה רק כשאת שכובה מכוסה עד צוואר במיטה, יש עין של קיקלופ עקשן תמיד פקוחה. החושך סבלן. יודע כי בשנתך לא תוכלי לחמוק אל דבש האור, גופך ילבש מתארו השחור.

החושך

החושך

בדמדומי הערות את שולה מבאר עמוקה סיפורים שאת מספרת, תמיד סיפרת, לעצמך כדי לזמן את שנתך. אצלך אין, מעולם לא היו, עדרים של כבשים. לא חיות יבשה בזוגות. בדמיונך את ממלאה את בטון הייאוש החשוף תועפות מים שקופים, הי תיזהרי, גיברת, הסיפורים שלך נרטבים, את משחררת, כדי שישחו בהם, חופשיות לעצמן, מילים אהובות בשפה מוכרת, דגיגות כסופות, גם זהובים, פשוטים אפורים, סרדינים זריזים ותמנונים גמישים, שיש להם שלושה לבבות, והם אוהבים פי כמה מאנשים, ויכולים לחבק את מי שעומד לפניהם ומאחוריהם ומכל הצדדים, הם אפילו יכולים לשלוח זרועות פתלתלות ולחבק או לחנוק גם אותך. כך, הגשם בחוץ גרזן שקוף, חורץ גורלות, את באה סחופה אל שנתך. החושך, מסתבר, חזק גם אצלך.

בלילה הראשון את חולמת שאת בים המלח, האור מסמא והים כחול. המלח נוצץ בקרבו. דודתך היפה, בבגד ים סגלגל וכובע ים ורוד, צפה שלווה, צוֹצָה, זו את? את חיה? חזרת? קוראת לך לבוא.

בלילה השני את חולמת שגבר שאת אוהבת מלטף את שערך, קורא לך בחמדה בשמך האמיתי (זה הוא נתן לך), תות.

בלילה השלישי את חולמת שכל זה, המסע, המרחק, הסופה, הבדידות, בראשך, זו בכלל מחשבה דמיונית, זה סיפור לשינה שכרגע המצאת.

בלילה הרביעי את עייפה מאוד.

במחצית הלילה החמישי, מתוך תהום הרחוב, צועקת פתאום אישה (אולי היא שרה?) מילות נבואה בשפה זרה ואת קמה, מגששת דרכך אל החלון. באחת הדירות בבניין מול מישהו הדליק פנס, אור זהב לבן, ועכשיו הוא מנופף בו בחשכה. את לוקחת את שלך, פסים וכוכבים, וממעמקי האי השחור, בשמחת שותפות טהורה, בכל כוחך, הי, בן אדם, אני כאן, אני כאן, את מנופפת לו חזרה.

המים

המים

 

ותודה לפריזאית הנדיבה והכשרונית, שפתחה בשבילי את דלתה, את ליבה בשנית

 


שיר יומולדת 2005

רגיל

שיר יומולדת 2005

 

1.

נוֹלַדְנוּ אִלְּמִים

נִצָּנֵי בָּשָׂר חִוְּרִים

 

צְרִיכִים הָיִינוּ לְהִתְרוֹמֵם מֵאֵצֶל הָאֲדָמָה

לְהֵאָחֵז בָּאֲוִיר כִּבְקוֹרָה

 

הָיוּ אֲמִתּוֹת בְּרוּרוֹת לִזְכֹּר, לְמָשָׁל,

"הַיָּדַיִם עוֹשׂוֹת"

 

שָׁמַעְנוּ עַל כָּאֵלּוּ שֶׁנִּסּוּ לָעוּף

וְהִתְנַפְּצוּ אֶל תִּקְרַת הַשָּׁמַיִם

 

נִשְׁאַרְנוּ יוֹשְׁבִים

 

לְאַט לָמַדְנוּ לְדַבֵּר

בְּיָחִיד וְאָז בְּרַבִּים

 

2.

הוּטַל עָלֵינוּ לִנְדֹּד בֵּין יַבָּשׁוֹת

לְהַפְרִיעַ לַמֶּרְחָב בִּתְנוּעוֹת רַגְלֵינוּ

 

אָרַזְנוּ אֶת מָה שֶׁמֻּתָּר:

הַגּוּף, סָגוּר בְּתוֹךְ עוֹרוֹ

 

הַלֵּב בִּקֵּשׁ לְהִתָּלוֹת בִּגְבוֹהִים

לִצְפּוֹת מִמֶּרְחָק בְּמַסָּעֵנוּ

 

הַשָּׂפָה הִתְגַּלְגְּלָה בָּרְחוֹבוֹת

וְלֹא יָכֹלְנוּ לָקַחַת

 

מִזְוָדוֹת כְּבֵדוֹת שֶׁל יוֹמְיוֹם

הִטַּלְטְלוּ בְּבֶטֶן מָטוֹס

 

בַּסֵּפֶר הָאֶחָד שֶׁנּוֹתַר שָׁלֵם

הֻחְלְפוּ הַמִּלִּים בִּתְמוּנוֹת

 

3.

הָיִינוּ בּוֹדְדִים

 

לָבַשְׁנוּ אֶת מַעֲשֵׂינוּ וְיָצָאנוּ

לָרְחוֹב חֲנוּטִים

 

הַיּוֹמְיוֹם כָּפַת אוֹתָנוּ לְעִנְיָנָיו

חָתַמְנוּ פֹּה וּפֹה וְשָׁם

 

כְּמוֹ כֵן, מְשִׂימוֹת מַעֲשִׂיּוֹת:

לִתְלוֹת כּוֹכָבִים, לִקְנוֹת כּוֹסוֹת

 

רַצְנוּ בַּבְּדִידוּת כִּבְדֶרֶךְ

שֶׁבְּסוֹפָהּ מוֹחֲאִים כַּף, מְחַלְּקִים מַיִם

 

מִמִלִּים בָּנִינוּ בַּיִת, דֶּלֶת,

מִטָּה זוּגִית, תַּנּוּר הַגָּז

 

4.

נֵאוֹתוּ לֶאֱהֹב אוֹתָנוּ הָאֵלִים

בַּזְּמַן הַזֶּה

 

הַשֶּׁמֶשׁ פִּדְּרָה אֶת עוֹרֵנוּ בְּנִצְנוּצֶיהָ

הַגֶּשֶׁם עָשָׂה מָה שֶׁגֶּשֶׁם עוֹשֶׂה: גָּבַר

 

חִכִּינוּ לָרַכָּבוֹת שֶׁיַּעַבְרוּ.

כָּל יוֹם עָבְרָה רַכֶּבֶת

 

עָמַדְנוּ נְחוּצִים לַזְּמַן

אִלְמָלֵא נֶעֱרַם בְּגוּפֵינוּ הָיָה נֶעְלָם

 

הִתְחַבֵּאנוּ בְּעָרִים גְּדוֹלוֹת

גוּפָן הִסְתִּיר אֶת עֵירֻמֵּנוּ

 

עֶרֶב יָרַד

כְּשֶׁאָכַלְנוּ מִצַּלַּחַת אַחַת.

 

5.

בָּעַטְנוּ בַּאֲחוֹרֵי הַזְּמַן,

"תִּסְתַּלֵּק," סִנַּנּוּ מִבֵּין שְׂפָתֵינוּ

 

הוּא נִשְׁאַר, הָלַכְנוּ לִישֹׁן

קַמְנוּ אֲנָשִׁים אֲחֵרִים

 

וַאֲנָשִׁים מֵתוּ כָּל הַזְּמַן

יָרוּ לָהֶם בָּרֹאשׁ בָּרַגְלַיִם

 

בְּיָדַיִם לְמַעְלָה הֶחֱזַקְנוּ

בִּבְּרֵזֶנְט הַיּוֹם שֶׁלֹּא יֵרֵד

 

אוֹ: מִיתָה טִבְעִית

אֲבָל זֶה הָיָה נָדִיר

 

פָּחַדְנוּ לָמוּת אֲבָל

הַחַיִּים גַּם הֵם הִפְחִידוּ

 

מתוך: אנה מסתובבת לאט, 2007

 

 

 

 

שיר ערש

רגיל

בעין הסופה (שיר ערש)

כל מה שנזקקת לו, נמצא:

עצמות, רקמות, כליות,

כבד, הלב

תמיד אדום

 

כל מה שחשבת עליו קורה:

כך עולה ותך יורד,

ממש עכשיו (הרוח רב),

ירד עלייך יום

 

תמונה ששכחת, עולה כעת ברורה בזיכרונך:

רוך יד לבנה קלועה לרגע בידך,

ריח של זיעה ממש קלה,

קמח וסוכר ומרמלד, עוגיה

 

כל מה שחששת ממנו היה:

החלשות של הגוף,

שכחה או בדידות, מגפה,

עיוורון. מחלת שיגעון

 

באור האחרון קראת:

"הלב הוא כמו כוכב אדום מאיר

בלב אוקינוסים של חושך".

הסוף הזה העציב אותך נורא.

 

מה שהשתוקקת לו כעת יקרה או קרה:

השיער הרטוב,

השטיח רחב,

שפתיים רכות

 

בחושך הראשון כתבת אות (ואות ואות):

אור

 

שיכורה ממרחק זימזמת

שורה אחרונה של שיר

ברוסית מילדות לא שלך:

פּוּס פְסִיגְדָה בּוּדוּ יָה.

 

כל מה

שנזקקת לו

היה נשיקה

נשימה

 

ניו יורק, נובמבר 2012