קטגוריה: עבודה

2015 או: כמה הרהורים על 365 ימים

רגיל

הייתה שנה קשה.

שמנו אותה במים ללילה. אחר כך בישלנו ימים. והוספנו שמן זית, מלח, פלפל, כמון. לא התרככה. אולי צריך לימון?

איבדתי המון השנה, אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מעצמי אבדו לעד או פשוט הלכו, יוצאים מחיי כמו שיוצאים מחדר, כאילו כלום.

לילה אחד התעוררתי הפוכה כמו בגד תלוי. בחלום הכה אותי אדם שאהבתי וקמתי עם סימן סטירה.

בערב דיברתי עם גלית והיא אמרה שבקראטה כל מכה שאתה מקבל מחשלת אותך.

אבל המכות הפכו אותי רכה, אפילו רכרוכית.

זה היה דבר משונה, להיות אנושית בתוך כל האנושות.

לפעמים היו מצבים אנושים, יום אחד לא הצלחתי לנשום ולקחתי מונית לבית חולים.

היו כמה אפשרויות נוספות למות השנה, אבן, סכין, פצצה, שברון לב. אופניים חשמליים.

באוגוסט, ביום לוהט ולח אמרתי לעצמי, ענת, שבי, יש לי משהו לספר לך.

מה?

את יושבת?

כן.

לא נעים לי להיות אשת הבשורה אז אני פשוט אגיד את זה ישר.

מה?

את עקרה.

מה ז'תומרת?

בטן קרה, יעני. כמו זאתי, נו, איך קוראים לה?

קייטלין ג׳נר?

שרה.

אה.

זו היתה גם הקלה. לסיים סופית עם שנות הטיפולים. אם מישהי בדיוק מתחילה עם החרא הזה, תעשי לי טובה, בשום פנים ואופן לא 12 שנים. וכדאי שתדעי מראש, שבשום שלב, שום רופא לא יאמר לך די, הם תמיד יגידו ננסה עוד פרוטוקול, כדאי, זה ודאי שגם קיר יכול להיכנס היום להריון. וישכחו לציין שמדינת הפיריון מדורגת במקומות התחתונים. בדאון טאון בומביי יש אחוזי הצלחה יותר גבוהים. לכי תלמדי היסטוריה של המדעים או להכין מאקרמה כי יש לי תחושה שאוטוטו זה חוזר לאופנה. ובכל מקרה, אני אומרת לך וגם לעצמי, יש דברים יותר גרועים. למשל שמשליכים לך פצצה לתוך הבית והורגים לך תינוק שכבר קיים. וגם אותך בצ׳יק צ׳ק על הכיף כיפאק הורגים. ואחר כך רוקדים על הדם או סתם רוקדים. פסדובלה. או ריקוד הציפורים.

 וגם הקלה כי זו הייתה השנה הראשונה שבה כשראיתי חיילים אמרתי לעצמי, פאק, הם יכלו להיות הילדים שלך, ולמה לוקחים לי את הילדים ועוטפים אותם במדים ואיזה מזל יש לך שאין לך בכלל ילדים, הרי כבר היית מורטת לעצמך את כל השערות בראש מרוב פחדים.

וגם, אמרתי לעצמי כדי לעודד, איזה מזל שאת אישה שיש לה תלמידים וערוכים ואנשים שמבקשים ממך עצות למרות שבאמת אין לך מושג ירוק איך להתמודד עם החיים ויש רק שני דברים שאת יודעת לעשות: קיש בטטה וקיש בצל. וחצילים.

כן, היתה שנה בלי רגע דל.

שחוק ודמע והרהורים. גם קראתי מרטין בובר וסימנתי חיצים וקווים, כוכבים.

בספרייה עשיתי ששש וסידרתי את הספרים לפי סדר האל״ף בי״ת אבל הם אף פעם, כמו החיים, לא היו מסודרים.

ערב מאוחר אחד, בדרך הביתה, התיישבתי באוטובוס על יד בחור צעיר, והוא הביט בי ושאל "את ענת לוין?", "כן", "קראתי את הארכיברית שלך. ספר אדיר!". ואחר כך הוא ירד בעזריאלי וידעתי אז שכל מה שיקרה לי, קוצים או ורדים, לא ישכנע אותי שאין בחיים האלה גם חסדים.

הייתי מלאת געגועים. זה בגלל שאני רוסייה וזה מה שאנחנו עושים.

כתבתי לא מעט שירים השנה. שורות תקפו אותי בצרורות, מילים נשרו לכפות ידיי כמו דמעות. ובכיתי. הימים התקצרו ונעשו קרירים.

ניסיתי לעשות מדיטציה שלושה ימים רצוף וכל השקט הזה עשה לי חשק לצעוק.

לפעמים התגעגעתי לאנשים שהם חברים בעומק הלב וגרים רחוק. למשל נטשה דודינסקי או אלמוג בהר.

ישבנו בגלידה עם אלי והדר והילדה תמר. וגם עם גליתוש ואון ותמוז. הילדות, כך הבנתי, מעדיפות טעם מסטיק ותות.

איש אחד צעק לי מטומטמת בתחילת דצמבר כי חציתי את הכביש באדום. והוא צדק. הייתי מטומטמת בדצמבר בנוגע להמון דברים. וכל הזמן עשיתי טעויות ושילמתי מחירים.

התעצבנתי לרוב השנה, נפטלין בנט, מירי רגב, דו״ח העוני, סילבן שלום, להמשיך? אלנבי ארבעים.

ניסיתי לפרסם השנה שיר אחד במוסף ספרים של הארץ וגם השנה זה לא הלך. אולי ב-2020.

קראתי הרבה ספרים, הכי יפה בעברית היה האצבעות על הגבעה של  איתן דרור-פריאר. יצירת מופת משלנו קטנה. והעלמה מקזאן של השועלה ערד. יש משהו בכתיבה שלה מעצבן ומושך כאחד. ואי אפשר להפסיק. ואת כל הילדים בעולם של סניורה ניצן בלעתי בסופ״ש בחיפה. הים התיכון נפרש בחלון אמיתי וכחול. והשתגעתי גם על החברה הגאונה ועל עין החתול וספר הקיץ. ורוקמת התחרה.

וספרי שירה. גיליתי את שבא סלהוב וזה היה אחלה גילוי. וחזרתי לגיטרה הכחולה של ואלאס סטיבנס ולקדיש של אלן גינזברג ובבום הבנתי מה זאת התנועה של השירה הטהורה.

היה לי טוב השנה והיה לי רע.

כתבת את זה בשיר שלך. זה היה בשנת 2008. היו לנו תקוות ורעיונות לגמרי אחרים וחשבנו שאנחנו ממש אלטר-קאקרים ועוד היינו צעירים.

טוב שהייתה לי שנה. בימינו זה לא מובן מאליו. שנשארתי בחיים ושכל מה שקרה לי נשאר איתי, פגישות ופרידות, האוי ואבוי והיהיה בסדר, ציפורים.

IMG-20160102-WA0003

קשת בשבת צילמה: מיה אהרון

והנה שיר ממש יפה שקיבלתי במתנה ממעיין: 

לחם עבודה כתיבה פריז

רגיל

אף פעם לא הייתי בפריז, אבל לפעמים אני נוסעת לכנרת.

כנרת כותבת את פריזאית – המדריך הסודי לעיר היפה ביותר בעולם. גיליתי את הבלוג שלה לפני כמה שנים ומאז, כשמתחשק לי להרחיק, אני מבקרת אותה והיא לוקחת אותי לסן ז'רמן ולשאנז אליזה, לאיל סן לואי ולמארה. אחרי שיטוט בחנויות הקטנות בגדות קאנאל סן מרטן, אנחנו עוצרות לנוח בקפה קטן, מחסלות ברעב של מטיילות קוראסון, שני קווין אמאן, טארט לימון

לפני שבועיים כנרת הזמינה אותי לבוא ולהתארח אצלה בבלוג בפרויקט מיוחד שנקרא 'לחם עבודה כתיבה', במסגרתו היא מארחת כותבים שמספרים על הקשר שבין עבודתם לכתיבתם.

אז ארזתי מזוודה מלאה מילים (וצעיף וכפפות ומעיל ושמלה) ועכשיו אני אצלה.

והנה הטקסט גם כאן:

הרהור על עבודה ועל כתיבה

את עומדת בפתח. רואה, כמו בכל בוקר, את השטיח מקיר לקיר, שמספר כתמי קפה מפוזרים עליו כמו איים בודדים, כאילו להזכיר לך מחדש בכל בוקר, שמישהו כבר היה פה לפנייך, היה מישהו שעבר את ערבות השטיח, מישהו חי, ככל הנראה, ובאופן כללי היו פה חיים קודמים, הרבה לפנייך, שהיה בהם קפה ונשפך, והמישהו אולי התרגז וקפא, היה צורך להסתיר, לכסות ולנקות, בלי שאפשר וכך נותר, כפי שנותרו עוד מאז הכיסא, המחשב, השולחן. מכל הזמנים את נכנסת אחת עכשיו לתוך השעות. ולעומק החדר.

אין לך חלון.

אבל יש לך שלל דמיונות. וימים, ימים, שנים, מול המחשב את מתרגמת מזכרים לשירים, מספרים לחרוזים, מילים רשמיות לרכויות. את מדמיינת שבסתיו כל נורת ניאון היא קרן שמש, שהשטיח המשובץ אפור – אפור כתמים – יותר אפור, הופך באביב אדמה רטובה, רחבה וטובה, שמצמיחה פקעות של נרקיסים, עצי תפוחים ואגסים. סיגליות. שאם תצאי עכשיו מהחדר, וקיץ, תראי איך ים כחול נפרש מכאן ממש עד אופק. ואפילו אוקיינוס. כשחם, את מדמיינת שתכף כולם ייצאו מהחדרים בבגדי ים שלמים, מפוספסים בשחור ולבן, ויחד, מנהלות החשבונות עם העובדים הזמניים, השכירים והמזכירות, השותפים המנהלים עם המנקות, יקפצו להשתכשך פנימה. ואת תשבי על החול החם, תרשמי אותם.

לא תמיד יש זמן לדמיין או לרשום. כי צריך לצלם, לכרוך, לתייק, לאפסן, לשכתב, לטלפן, להנהן, להחתים, לסכם, לארגן, לסדר, לתייג, להפיק, להמתין.

את צריכה ללמוד להוריד את הראש. לוקח לך זמן להבין שבהיררכיה הפטריאכלית הנוקשה, הגברים בחליפות, הנשים ממש יפות, וכאן במסדרונות אתן דגיגות אפורות ששטות מהירות בעקבות מנועי הספינות הגדולות.

אחרי חמש או שש שנים, מודיעים לך שאת עוברת. את חושבת שטוב, תיפטרי מהכתמים, תעלי למרומים של קומה ארבעים, אולי תקבלי אשנב או אפילו חלון, אבל לא, מסבירים לך יפה שאת מיועדת למטה,  החדר יותר קטן, אותו כיסא, אותו מחשב, אותו שולחן, על הקיר תמונה ישנה – חבצלות מים לבנות בנהר. אין חלון. את אומרת לעצמך, החדר נעים. החבצלות. מסדרת קלסרים על מדפים קצרים, תיקיות בארונות. תולה על לוח שעם שירים של רוברט בליי, אלמוג בהר, ישראל אלירז, של לסקר-שילר. תמונות של נשים מצולמות קרובות, מצוירות רחוקות, של תינוקות.

בשיחות הערכה אומרים שאת נעימה כאילו את עשויה קטיפה ותכף תופרים ממך שמלה.

אחרי חצי שנה נעמד בדלת גבר גבוה, ולפני שהוא נכנס, הוא אומר, כאן זה חדר ארבעים ותשע? וכשאת מהנהנת, הוא שואל, אז זה החדר? ואת אומרת, כן. זה זה. עכשיו אתם במשותף. הוא שותף איתך, אתם מדברים על הילדים שלו, על הקטן הגאון, הבכור המוצלח, ואין מה לדבר יותר על חדר משלך, עכשיו יש לך משלך לגמרי מגרה בה את שומרת פתקים חמודים מאנשים שהכרת פה. באחד מהם נכתב, "הייתי כאן ולא היית". מי שכתב אותו כבר מזמן אינו כאן וגם את ישנך אינך. ככה שנים. בסוף, את יודעת, כי כך זה תמיד, הם יביאו אישה צעירה ממך, גבוהה ושקולה ורצינית, שתיקח בקלות את מקומך.

את לא שונאת את העבודה. את תלויה בה. היא מביאה את הבית, את הלחם, את הבגד, את הספרים. וישנם האנשים.

יש לעיתים שהימים מקושטים בשרשראות של התקרבויות, של סיפורים ומחוות, שיחות פתוחות בפינות הקפה. בצהריים יושבות המזכירות, השכירים הזוטרים בחדר אטום עם הדלת סגורה. סביב שולחנות עגולים אוכלים אורז עם שניצל או פסטה או סלט עם המון פטריות, נבטים. צוחקים ומדברים על המצב ומה יהיה, מעבירים את המלח, את הזיתים, על האח הגדול.

את באה משרשרת עובדים מפוארת – אבא שלך היה נהג משאית, אבא שלו היה תופר כובעים, אבא שלו היה נגר, שלו היה רפד, היה חקלאי, איכר. כולם אנשים נבוכים עם כפות ידיים קשות. את נזכרת שכשהיית ילדה אימא שלך הייתה מניחה על המכתבה בחדר הילדים, לפעמים, בחורפים, כשעשית שיעורים, כוס של שוקו חם וצלוחית מזכוכית כתומה עם חמישה חצאי ירחים מסוכרים. צהוב וכתום ואדום וירוק וכחול. והיית בולעת מהר את החצי הראשון, מחברת את הנותרים, כדי שיהיו לך משלך שני ירחים שלמים. שותה את השוקו. עכשיו בצהריים כבר לא מביאים צלחות של ירחים. עכשיו גם הכפות שלך קשות אבל העיניים עוד רכות כמו עיניי לאה שלה, וכמוה, את בוכה בקלות.

לפעמים את בוכה במשרד אבל זה קורה לעיתים נדירות, למשל, כשאת שומעת את הגר שרה בערב שיר ערש בטלפון או כשלילי אומרת ששוב החברת ניקיון מעכבים לה את המשכורת. כשמפטרים או מתפטרים. כשנפטרים חברים וזרים.

ולפעמים העבודה סתם-כך פוצעת אותך. זה קורה בעיקר בשעות של הקרבות העקובים של עבודת הידיים, שאנשים חושבים אותה נעשית בידיהם של אחרים קטנטנים כמו גמדים, בשוליים של שדות המקצועות החופשיים, בחורף הארוך של הידיים העובדות, כשהשטיח מנוקד בשלג נייר עגול שנושר מתוך מחורר, במהדקי שדכן, בשברי אטבים. בתוך השעות האלו של הידיים, השעון זז מאות לאות, ולפעמים, חרב נייר חדה חותכת עור, וטיפה של דם אדום נושרת על השלג, כלומר, יש לך הרבה עבודה. האור הבהיר אוזל אז מהשמיים הכחולים, עובר לחלונות הבתים. זו שעה בה אחרים במנוחה מדליקים תנורים וסירים ואורות. כוכב כסף מקועקע. ואחר כך עוד אחד. עוד.

ובבוקר את קמה ושוב באה ובאה לחדר. שמונה מנורות הניאון דולקות, את מייחלת בליבך שלפחות אחת במהלך היום תישרף, המזגן מקפיא כאילו מוסקבה ותכף שלג אמיתי ישקיט את המסדרונות, בלילה שוב לא באו בנאים נמוכים לפקוח חלון. נשארו לך שבע או שמונה או תשע שעות, חמישים דקות וארבעים ושלוש שניות. את מזקיפה את הראש, מניחה את האצבעות על המקלדת.

כששואלים אותך מה את עושה, את אומרת שאת פקידה. וזו האמת, אבל לא כולה.

כשאת יוצאת, את שוב מגלה שמישהו כבר כיבה את השמש בפוּ והדליק כוכבים נמוכים כמנורות. מסביב אפלולית והמיה. עם כל האנשים שעובדים את חוזרת בערב הביתה. בדרך, בפנקסים או על פתקים, את בונה לעצמך ממילים קטנות, משירים, הרהורים, למחר, אפשרות של חלון. קלים במרחב אתם נוסעים, אתם הנוסעים. לרגעים, בגלל שלדרך יצאתם, כולכם חופשיים, וכשיש לך חלון מממש, את פותחת אותו, ורוח באה כמו כפות ידיים, לתת או להכיל, ללטף או להסעיר, והירחים, וכל הדברים זזים זזים, ואז את ממש מאושרת.