קטגוריה: סיפורים קצרים

ירח

רגיל

ירח

אם מישהו ישאל אותה למה, היא תגיד. לא שמישהו ישאל. זה קרה מזמן וכל השאלות שאפשר לשאול כבר נשאלו על-ידי אנשים שיודעים לשאול שאלות. ובכל מקרה, 'למה' הם לא שאלו. שאלו מתי, איך, מה, הם רצו לדעת את הפרטים, לא את הסיבות. כי אין סיבות. כי דברים קורים. למה? ככה.

כולן גזרו. הן לא שלטו בזה. עשו הכול כדי להיות כמו כולן, כלומר ללבוש את מה שכולן לובשות ובאותו האופן שבו הן לובשות את זה. בנונשלנטיות, כאילו לא אכפת להן מהמבט. אבל המבט, זה כל מה שהיה אכפת להן. הכי חשוב בעבורן היה להיות נראות, כלומר ראויות למבט. המאמץ, גם עליו היא חושבת. כמה מאמץ כדי להתאים את המכנסיים לחולצה לגופייה לשמלה לחצאית לחזייה וכל זה בלי שיורגש כל מאמץ. הנחישות. היא נסעה לשוק הפשפשים בשני קווים וקנתה את השרוואל הסגול ואת החולצה השחורה. היא רצתה שהרכישה הזאת, בכסף שהרוויחה מהטיפים בקפה שֶׁרי במדרחוב, תבדיל אותה מכולן ותהפוך אותה אחת איתן בבת-אחת ובאוטובוס חזרה היא כבר החליטה שהיא לא תגזור.

זה קרה מזמן. היא תוהה מה קרה להן, לגוזרות ולתופרות ולחובבות החצאיות ההודיות הארוכות או הניטים על חולצות הג'ינס הצמודות. גם הן ודאי התחתנו וילדו שלושה ילדים ועברו לערי פרבר מנומנמות והן חיות חיים טובים בלי סודות ובלי שאלות.

היא לקחה את המספריים לחדר שלה וישבה על השטיח רכונה. כולן גזרו, היא גזרה. כמו טטל'ה היא גזרה. אולי קצת יותר מכולן. לא בגלל שהתכוונה לגזור יותר, פשוט גזרה. ואז לבשה את החולצה ומתוכה עלתה הכתף, כמו ירח לבן, עגולה. יכול להיות שעד אז בכלל לא הבחינה שיש לה כתף. עכשיו היא הורידה והרימה את החולצה בצד זה ובצד זה, מנסה לבחון במראה איזו כתף ראויה יותר למבט. והניחה באלכסון את תיק הבד הרקום שגם אותו קנתה בפשפשים כי ראתה אחד ממש דומה, אבל לא יותר מדי, אצל אורנה כץ. ויצאה לכיוון העבודה, רצה, כמעט עפה, כדי לא לאחר ולא לראות את הפרצוף החמוץ של חגי שבמשמרת שלו הכריח את המלצריות להחזיר את הלחמניות שלא נאכלו לשק הלחמניות הטריות והגיש מעט מאוד ביצה על צלחת שחורה ממש גדולה. כי זה היה במודה אז, ההגשה. צורת ההגשה.

כתף מציצה כמו יונה ביישנית מתוך החולצה. זו סיבה? איזו מין סיבה זו? אז מה הסיבה? היא נרעדת כשהיא חושבת על הילדה, אבל על איזו ילדה?

כל מה שקרה אחר-כך היא כבר סיפרה לאנשים ששאלו אותה. הם רשמו את כל מה שהיא אמרה. המשמרת שנגמרה, ההצעה לטרמפ, ההסכמה. היא לא הכירה אותו, סתם לקוח מזדמן שאמר לה שהחולצה שלה יפה. היא לא סיפרה, כי לא שאלו, שאחרי שנגמרה העיר ונגמרו הבניינים, הכתף כבר לא זזה. והיא לא זזה. רק האדמה זזה והירח עמד מעל עגול מיוזע.

(התפרסם השבוע בגיליון מיוחד של המוסך שמוקדש למלגאיות תוכנית פרדס, 2018)

המכתב (5)

רגיל

מתי היה הרגע המדויק בו התאהבתי? האם כשהרמתי את הראש ועמדת בדלת? האם משום שעמדת בדלת כשנשאתי עיניים? האם כי נדמה היה לי שחייכת? האם כשכן או לא חייכת התאהבתי? האם כשהרגליים שלך פסעו פסיעה אחת קדימה? האם משום שבאת לכיווני? מתי בדיוק זה קרה? מתי הכל נהיה מולך? כשנכנסת? כשעמדנו מקבילים ומה ביקשת? האם כי ביקשת? ולמה דווקא אתה? האם משום פנייך הקשובות בריכוז למשמע תשובותיי? האם כי ענית לי בשאלה בת מילה אחת? כי שמעתי בקולך צל של רעד? כי היית צעיר? האם משום שקראתי בתיקך האישי הרבה לפני כן ובתמונה קטנה ראיתי את פנייך וידעתי את שמך? האם בשל שמך? פנייך? יופייך? סבך תלתלייך? עינייך הכהות? האם משום שאתה נדמה עדין או משום שחזק? משום שאתה עדין? האם משום שפנייך רחוקות ממני, מפרידים בינינו קומות, מסדרונות, חדרים, ימים, שעות, ומופנות תמיד הלאה? האם משום שנדמה שמילים יכולות לעבור בינינו כבדות כמטילי זהב, רגילות כאבנים פשוטות? האם כי נדמה לי ששפתייך רכות ותפוחות וקרובות וקל לנשקן? משום שכפות ידייך גדולות, אצבעות ארוכות, ויכולות לאחוז בעולם? האם כי פעם ראיתי ממרחק, בחדר האוכל ההומה, בינות להמון הפקידים הרעבים, עיגול של אור פז סביב כפות ידייך, היית יפה כמו מין מלאך, כמו אדם ואני ברחתי משם. האם משום המראה ההוא שהיה כולו זהב בהיר ורך? האם משום שכך נקבע מראש במקום כלשהוא – שעליי לאהוב אותך ולשאת את אהבתי טמירה בתוכי? האם בשל כך? האם אתה מודע לכך? האם אני עוברת במחשבותייך מפעם לפעם או אי פעם כמו נוצה קלה מאוד? כמו שריטה? כמו זבוב טורדני? האם זה טבעי שבחדרים בם אתה עובר בראשי נדלק אור מיד? מניין כל זה? לאן אוליך את זה? אהבתי אוצר או משא? איך לומר? איך לדייק את תועפות אהבתי? איך אפשר שמולך, לקראתך, ישר ואותך? איך אהבתי.

(פרגמנט מתוך סיפור על אהבה)

ירח ומתנה

רגיל

ירח

בתמונה שזכורה לה, צרובה על גלגל העין הפנימית, הם מחכים. הוא לובש את החליפה השחורה היחידה שלו, בלי הז'קט כי יוני וחם, רק מכנסיים בבז' וחולצה לבנה מכופתרת, מתוך הרגל הוא מניח את כף היד הגדולה על הירך, קצת מעל הברך, כדי להסתיר כתם שטבע שם, מרק, דייסה, ביצה רכה, לפני שנים. צפוף בתוך החליפה הישנה הוא יושב, והיא עוד לא נערה לידו, משעינה את המרפקים על הפנלים של המרפסת בסלון, מצמידה את הפנים לסורגים, העיניים שלה רצות הלוך ושוב על המדרכות השקטות של יום שישי, אחר-צהריים מאוחרים, האור עדיין במלואו אבל מהר מאוד הופך חיוור בגוון ורדרד כמו האודם, שהוא מרשה לה, אבל רק היום, למרוח, כשהיא חוזרת מחדר השינה, היא מחייכת לעצמה, מרוצה מהפנים המצוירות, והוא בכף יד גדולה, אוחז לה בפנים שלה, דומות לשלו, מקרב אליו קדימה, מלקק אצבע עבה אחת, מנקה בעדינות את הצדדים המרוחים, ככה הם יושבים, מעבר למרפסת פרברים, היא בוהה החוצה, השמיים במזרח הזה כחולים וצלולים, מעט עננים, שנדמה שהם קשורים למרפסות בחוט דקיק, שמישהו תכף וממש יגזור, אבל בינתיים הם עוד שטים עד אליה כמו בלונים בצורות של חיות, הוא מסובב את הראש לאחור, מסתכל אל שולחן העץ בפינת אוכל, שהפך חגיגי, כשכיסה אותו במפה לבנה רקומה, הניח על צלחות נייר פצצות פופקורן שגלשו מכל הכיוונים, כל פעם שנפל אחד על המפה, הוא קם וניקה, מקפיץ אותו לתוך הפה, רגע באוויר ואז פוגע פנימה, עוד בצהריים הוא סידר בשורות וופלים שחומים, טופי אמיתי שקנה בסיטונאות על יד השוק, כוסות בצבע מים עם מיץ ממותק בשני טעמים, פטל ודובדבנים, עומדות בצדדים, חצאי ירח מסוכרים בצבעים זוהרים, וחרבות בייגלים ארוכים ודקים, מבהיקים ממלח, ובפינה השמאלית, הרחוקה, סוכריות סוס שחורות שהיא יודעת שקנה לעצמו, כי אף ילד שהיא מכירה לא אוהב, ושוקולד חלב, ששבר לקוביות מיד אחרי שקנה והחביא חצי בחדר השינה, כדי שלא תשמין או תתחלה. אחר כך הוא קם למטבח להקפיץ עוד פופקורן, לא מספיק, והיא רואה את הגב הרחב שלו מרחיק ומעמיק לתוך החללים. הערב יורד עליה בדיוק כשהיא יושבת לבדה. כשהוא חוזר, את הכל היא רואה חזק, אומרת לעצמה, מה, הוא נעצר ליד השולחן, ומביט בו כאילו הוא יצור חי שזקוק למגע, לאהבה, והיא רואה איך הוא לוקח בקצות האצבעות חצי ירח מסוכר, ומכניס אותו לפה, ובלי לגמור ללעוס מכניס עוד אחד ועוד אחד הרבה ועוד, וקולות הסוכר המתנפץ מתוק בפיו מגיעים, אז היא קמה, כאילו זה סימן למעשים ברורים, וממש עכשיו תורה, ובידיים דקות סוגרת את הוויטרינה, הוא מדליק את האור הלבן במטבח, מוציא את קופסאות הקרטון המרובעות של הממתקים, פותח שקיות, מכניס דבר למקומו, ואז יוצא ומסתכל על המפה הלבנה, שנשארה ריקה כמו עיר שכרגע נחרבה, מכבה את האור במטבח, הולך לכיוון חדר השינה, אבל לפני שמגיע למסדרון הארוך, מסתובב לראות אותה עומדת בשמלת היומולדת הסגולה במרכז הסלון, היא מחייכת אליו, שיידע שלה לא אכפת, והוא אומר "חולירות, טפו יופטבויומט" ומסתובב ומוסיף ללכת.

מתנה / צ'סלב מילוש

יוֹם כֹּה מְאוּשָׁר.
הָעֲרָפֶל נָמוֹג מוּקְדָּם, עָבַדְתִּי בַּגָּן.
קוֹלִיבְּרִים נִצְמְדוּ אֶל פֶּרַח הַקַּפְּרִיפוֹלְיוּם.
לֹא הָיָה דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶרָצִיתִי לְעַצְמִי.
לֹא הִכַּרְתִּי אִיש שֶׁכְּדַאי הָיָה לְקַנֵא בּוֹ.
אֶת הָרַע שֶׁהָיָה שָׁכַחְתִּי.

לֹא בֹּשְׁתִּי לַחְשוֹב כִּי הָיִיתִּי מַה שֶּׁהִנְנִי.
לֹא חַשְׁתִּי כָּל מַכְאוֹבֵי גּוּף.
בְּהִזְדַּקְּפִי רָאִיתִי יָם כָּחוֹל וּמִפְרָשִׂים.

(מפולנית: דוד וינפלד)

האימא

רגיל

היא רוצה לעשות את התנועה של האהבה מראשיתה עד סופה. בראש לחשוב אותה, ובלב להרגיש ובגוף לעשות, כדי שהאטומים יתחברו לתוך המולקולות שלהם, ואז לחומרים של אהבה. היא צריכה לבוא חשופה לתוך התנועה, ולבד, לדייק, כדי שיתאפשר לה לבוא מתוך הערפל של הנשמה לאור היום של האהבה.

ובאור הזה לראות אותו שב, היא יודעת, לא כמו שהלך, זקוף במרכז חלון, במדים מגוהצים, מסתובב לנופף שלום, הולך לה צעיר וחזק, בריא, ואין בו פגם, הוא עוד שלם כמו כשנולד, ואיך שמחה בו אז, כי ידעה שלא משנה כמה רחוק יילך, הוא הילד שלה, ויש מישהו, לא מלאך, לא אל, שמופקד לשמור עליו.

התמונה בראש שלה חוזרת על עצמה – השמיים צלולים, הדשאים, הברושים, הוא הולך נחוש יותר ממי שציווה אותו ללכת, אבל גם אם תחזור התמונה הזו שוב ושוב, גם אם ישליך המקרן הפנימי אלומת אור על המסך, בבית הקולנוע של הנשמה, בו מקרינים שוב ושוב, הצגה ראשונה, שנייה, חצות, כל הזמן ובכל האולמות, רק סרט אחד, לא תוכל התמונה לחזור, כי ההוא, מי שצריך היה לשמור, לא שמר. ועכשיו מאוחר. היא פוחדת שהוא שבור בנשמות, חלש בעצמות.

מצטמררת, היא אחרי דקה נזכרת שהוא תכף חזרה אצלה, ואחרי כל האלוהים אדירים, היא תשמור אותו בבית בו גדל, ילד ביישן ורזה, אדם זעיר שמכיל כבר את גרעין כולו, גם את הנפש שאולי סדוקה עכשיו, וכל מי שיבוא לבקר, יקבל ממנה כוס לימונדה קרה מלימונים ממש, ועוגייה עם תמרים או שוקולד שאפתה בעצמה, ופיזרה אבקת סוכר למעלה, וכל הזמן ריח תבלינים, ושבעים יהנהנו בני הבית, האורחים, כשהיא תעלה מתוכה זיכרונות, סיפורים מצחיקים ישנים, שינקרו בקליפה הקשה ויכנסו עד בפנים הגוף הרך, ויעשו אותו שקט ומתאחה.

ויעברו חודשים עד שיחזור באמת, ובינתיים היא תראה לו איך לנוע בתנועות זעירות, כמעט לא מורגשות, לא להסתבך עם התנועות הגדולות, כדי שיוכל הלב שלו לגדל את עצמו חדש, ויוכל לחזור בכולו ממש. ואליה. והיא תביא את הידיים זו לזו, תחבר כף לכף, תקרב מכרות רחוקות, ואז תפתח אותן לצדדים, פנים הכפות פונה כלפיי מעלה כמו פרח שנפתח כי שתה. היא תרכז את הנשימות, כדי שיחזור מתוך השבור, כדי שהיא תבוא אמא רגילה מולו, וסוף סוף תראה אותו, איך שהיא חייבת לאהוב אותו, והוא לא יהיה חייב לה כלום, רק יכול, כי היא תלמד אותו חזרה להיכנס לתוך התנועה של האהבה כמו לתוך דלת פתוחה של בית.

מכתב למנויים

רגיל

למנויים והרססים ואלו שסתם עוברים יקרים שלום,

היום התפרסם הסיפור המצורף ב'הארץ'. זהו, למעשה, חלק מעבודה הרבה יותר רחבה, שנאלצתי לקצץ ולערוך בשל מגבלות המילים של תחרות הסיפור הקצר. לטקסט שפורסם בעיתון הוספתי כאן חלק קטן. אם תרצו בזה, זה בשבילכם. כי אתם תמיד באים לעומתי. ענת


המכתב

 אני כותבת:

שלום, אנא חתימתך על המכתב המצורף. תודה.

אני מוחקת. אני כותבת:

שלום, אבקש את אישורך לקחת את מר אהרון חיות מן המוסד ולארחו בביתי למשך סוף השבוע הקרוב (השלושה עד החמישה ביוני). תודה, אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

שלום מרים, אני כותבת בקשר לאבא, הוא קצת חלש בזמן האחרון ולא ממש צלול וחשבתי לעצמי, שאולי אפשר היה לעשות לו איזה יום כיף בחוץ, לזמן קצר, כמה שעות. את יכולה לשים את האישור בתוך הספר שעל השידה. אני יודעת שהוא בעצמו כבר לא קורא יותר, אבל לפעמים, כשאני מגיעה לבקר, אני מקריאה לו קטעים. רק אל תזיזי את הסימנייה שכבר נמצאת שם, אנחנו בדיוק בקטע שסנשו מנסה לשכנע את האביר שלו שהענקים האכזריים איתם הוא מתכוון לנהל מאבק נועז של יחיד נגד רבים, הם רק תחנות רוח, שהזרועות שלהן כנפיים מסתובבות, זה קטע לא רע עם קצת מתח ומצחיק, כלומר אני צוחקת, ואבא שוכב ומסתכל על התקרה. אני אוהבת להשאיר אותו ככה תלוי בתוך המתח, אולי זה יעורר אותו, אז אני מפסיקה לקרוא באמצע משפט, לפעמים אפילו באמצע מלה, כלומר, תשאירי את זה, אבל במקום אחר בתוך הספר. תודה, אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

תשמעי מרים, לדעתי מגיע לאבא לצאת קצת החוצה. אחרי כל מה שהוא עבר בשנה האחרונה, אני חושבת שהוא זקוק לזה. והרי זה הגיוני – כל אחד צריך לנשום קצת אוויר נקי או כמו שאבא היה אומר "אוויר צעיר", לפעמים הייתה יוצאת לו השפה חלקה ככה, רעננה, כאילו היא ממש שלו, כאילו הוא לא בא מרחוק ובדרך הסתבכה לו, הוא היה אומר פשוט, וזה מה שאמר כשרק נכנס למוסד ורצה לנשום אווירה של חוץ. אז הם לא ביקשו אישורים, מספיק היה שרצה וזה היה לו, כי הוא היה עדיין איש בעיניהם, את מבינה, והיינו יוצאים חופשי מתי שרצינו, הייתי באה כל שישי שני ולוקחת אותו לטייל באזור, לא הלכנו רחוק כי הוא התעייף מהר, היינו עוצרים כל קצה של רחוב כדי שיסדר את הנשימה, ובעיניים הייתי מחפשת ספסל, כל הספסלים היו ריקים כי אחר צהריים ושישי, ואנשים מתכוננים כי תכף תבוא להידפק השבת, והיינו יושבים ואוכלים את הבורקסים שהבאתי מהשוק ושותים סודה. זו הייתה סעודה יפה. ואחרי שנגס בתפוח אדמה עטוף בצק הוא היה אומר: "טוב", והיה טוב, למרות שלא דיברנו הרבה, סתם ישבנו מסתכלים בעוברים, ואחר כך ברחוב המתרוקן כי לפעמים ערב ירד כשישבנו וחזרנו, הוא אמר שבשישי שאני לא מגיעה, את מגיעה, ואולי גם אתם הייתם יוצאים, אבל אולי לא, כי את תמיד אהבת פנים יותר מחוץ, אבל אם כן יצאתם, בטח ראית כמה זה עושה לו טוב, לכן, אני בטוחה שבנקודה הזו את תסכימי איתי. וגם אם לא תסכימי בבת אחת, אם תחשבי על זה עוד רגע, את תסכימי. אני בטוחה. זאת אומרת, מקווה. שתסכימי. בכל מקרה, את יכולה גם להשאיר את זה בידיים אצל חוה, אני אאסוף את זה ממנה כשאגיע בשישי. תודה מראש, אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

מרים, את שומעת? אני צריכה שתתני לי אישור להוציא אותו. הוא כבר מבוגר מאוד, מדי, ועייף, ואני רוצה עוד פעם להיות איתו לבד, רחוק מהחדר העלוב שהם קוראים "סלון", שם הוא יושב עם התשושים האחרים לרייר מול החדשות. אני רוצה להיות איתו בלי ה"בוקר טוב לנו, תראה מי באה לבקר אותך", כאילו הוא ילד קטן, או אידיוט, אני רוצה בלי המבטים של האחראית משמרת, שנכנסת להכניס לו את הזונדה, או לדחוף עוד זריקה שתנמנם אותו, בלי ריח סוף. ניסיתי להוציא אותו בלי אישור, חשבתי לעצמי, הוא אבא שלי, ואני יכולה לקחת אותו מתי שאני רק רוצה ולאן, אני יכולה להחליט בשבילו, כי ארבעים וחמש שנים אני מכירה אותו, והוא החליט בשבילי בזמן שלא היו לי החלטות. התקשרתי שוב לחוה, והיא אמרה שאין לה סמכות לשחרר אף-אחד בלי אישור של אפוטרופוס רשמי, היא אמרה שזה החוקים של המוסד, וכל חריגה עלולה לסבך אותה עם הממונים שלה, ואני לא רציתי שתסתבך בגללי, אז ביום שישי באתי מוקדם, בדיוק לזמן של החלפת משמרות הבוקר, כשאחיות הלילה עייפות מכדי לשים לב, ואחיות הבוקר מנצלות את זמן המעבר לשתות קפה, לפטפט, לעדכן מי מת הלילה ואיזה חדר צריך לאוורר. כשנכנסתי הוא שכב במיטה שקט, בעיניים לגמרי פקוחות, כאילו חיכה לי, וכשהתקרבתי לכיוונו הוא הסתכל עלי ואמר, לאט, מתקשה לבטא את האותיות ישר: "סו-ניה", ואני אמרתי: "לא אבא, זאת אני, אסיה", ולא ידעתי מי זו סוניה, באיזה חיים קודמים היא הייתה לו, ואיך זה שלמרות ששנים שלמות דחף אותה לקרקעיות, עכשיו, כשהוא צף בַאוקיינוסים שמפרידים את המתים מיבשת החיים, היא צפה לשוט מעט לצידו, ואני נותרת מאחור, ואמרתי לו: "בוא אבא, אנחנו הולכים", אבל הוא המשיך לשכב ולחייך לסוניה, והסתכלתי עליו, על פרויקט אבא שצריך להרים ולהלביש ולהעביר לכסא גלגלים, להבריח, והתקרבתי, החדרתי את שתי הידיים שלי לתוך בתי-השחי שלו, נזכרתי שכשהייתי ילדה לא הצלחתי להקיף את הגוף הגדול, הידיים הקטנות נמתחו רק עד מחצית הגב ולא הצליחו להיפגש. עכשיו נפגשות בקלות, אצבעות ננעלות באצבעות, שכל הדברים שעשו כבר מצויים בתוכן, אבל רק לא הדבר הזה, אותו עוד לא עשו, הוא דבר חדש, וזה חדש, למשל, לקחת תנופה כדי להרים אותו משכיבה לישיבה, חדש להבין שזאת תנופה מיותרת, כי הוא הרי רזה כל-כך, מרביתו נעלם, או למשל, להצליח לחלץ אותו מחולצת הפיג'מה הדהויה ולגלות שלד צלעות בולט ושתי פטמות מקומטות, שהיו פעם חזה רחב ומוצק, וזה חדש להסתכל ולהתחרט שבאתי והתחלתי בַּדָּבָר, ולהמשיך כי עכשיו הדרך חזרה ארוכה באותה מידה כמו הדרך קדימה, ולהכניס אותו לחולצת פלנל משובצת, וכל הזמן לדבר אליו, להגיד לו: "מה זה החולצה הזאת, אבא? זה אמא קנתה לך? זה יפה זה, בד טוב", וכל הזמן להגיד "אבא", להגיד את זה, לקרוא לו בשם הראשון, אבל בקול לא-טבעי, כמו כל הלא-טבעי מסביב, וכשהחולצה כבר מונחת, להבין פתאום שצריך היה להוריד קודם את המכנסיים, כי עכשיו צריך להחזיר אותו לשכיבה, ולהגיד לעצמי "מטומטמת", אבל אחר-כך לחשוב שזה בסדר, כי הוא בובה של אבא, מספיקה דחיפה קלה בכף יד פתוחה והוא שוכב שוב, עדיין מחייך, מה יש לחייך, אבא? וזה חדש, ממש חדש לפתוח את כפתור המכנסיים ואת הריצ'רץ' וללכת אל כפות הרגליים ולמשוך את המכנסיים למטה, ולהרגיש איך ריח שתן חריף ממלא את הנחיריים, לראות את התחתונים המרופדים, להתלבט רגע אם יכולה או לא, אולי כדאי לוותר על כל התוכנית, אבל לא, אבא, ולגשת לארונית שצמודה למיטה, להוציא מתוכה חיתול חדש, להוריד את הישן, ולא להסתכל, ולהגיד לעצמי כל הזמן, זה רק גוף, שאבא שלי בתוכו, זה רק גוף שיש בו איבר ואיבר ואיבר, וכולם הכרחיים בשביל להמשיך, ולהוריד למטה את מתג הזיכרונות, כי אי-אפשר איתם מהבהבים ככה כשאני מחליפה חיתול לאיש הזה שהיה פעם אבא שלי, וצריכה להזדרז לפני שהאחיות העמלניות יתחילו את המשמרת, ומקרבת את כיסא הגלגלים למיטה ואוחזת בו שוב, הקלות כבר מוכרת לי, מרימה אותו כאילו היה תינוק, רגע באוויר גבוה וכשהוא יושב, אני מזיעה ומותשת, אבל בקול הכי עליז שלי אומרת: "נראה לי שאנחנו מוכנים, אבא", ואנחנו לא מוכנים בכלל, אני, שצריכה לגנוב איש זקן מהמקום הזה, ואיש זקן שלא יודע איפה הוא ואיפה את, מרים, אני צריכה שתחתמי, כי הם עצרו אותנו עוד לפני שהספקנו לצאת מהחדר, אחות נכנסה עם ארוחת הבוקר, כלומר עם זונדה חדשה, ועם "לאן אתם חושבים שאתם הולכים עכשיו? זה לא זמן לטיול, צריך להחליף לאבא חיתול וזונדה", וקראה לו אבא למרות שהוא אבא שלי ולא מוכר לה בכלל, מרים, אני מבקשת ממך, זה בכל לשון של בקשה אני מבקשת, תשאירי אצלו, אני אבוא, בשישי. תודה, אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

מרים, אני רוצה לקחת אותו החוצה, את אבא, אני חושבת שהוא זקוק לקצת אוויר ואור ולהיות בחוץ, זה לא צריך להיות אכפת לך, זה גם כלום מאמץ בשבילך, את רק צריכה לחתום בעמוד השני למטה, את חותמת ואני לוקחת, זה פשוט, ואז הוא יישב אצלי במרפסת כמה ימים ואני אדבר איתו, כמו פעם, אולי אפילו אקח אותו לים, את זוכרת כמה הוא אוהב את הים? כשהיינו קטנות היה לוקח את שלושתנו בשבת, כי את היית צריכה לנוח בבית, בחושך, מהמיגרנה, והיינו הולכות וכל העננים היו מעלינו, והיינו מחזיקות ידיים, או דוחפות אחת את השנייה קדימה, קדימה לים, ואבא הלך בצד ועישן את המלבורו שלו, גבוה הוא היה אז וכל הימים שלו עדיין מסודרים בתוכו יפה, אלו שעברו בצד אחד, ואלו שמחכים לעבור בצד השני, ובקצה, באופק, הים כבד מרוב מים, המונים ככל שהעין יכולה לספוג, והיינו רצות ומתפשטות תוך-כדי תנועה, לבוא מהקלות של האוויר אצל הכבד, הרטוב, המלוח, אבל לפני שמספיקות לגעת עם הרגליים בקצף, אבא קורא "בנות", ועוצרות על השפה, מסתובבות כדי להביט עליו, איך הוא מוציא את החוט האדום מהכיסים, ואז מוריד את המכנסיים ומקפל יפה, ואז החולצה, ומקפל, והמשקפיים, ומניח בנקודה מסוימת על החול שהפכה בן-רגע למקום שלנו, לבית זמני בפתוח, ואז ניגש אלינו, ומסובב את החוט האדום פעמיים אצל כל אחת, וקושר שלושה קשרים לשלושת פרקי הידיים העדינים, ואז לפרק שלו, של הכפות הגדולות, ורק אז נכנסים ביחד למים, יצור רב חולייתי, מרבה ידיים ורגליים ונשימות, ופעם אחת, זה היה בשבת באמצע הקיץ, הקשר של נתי נפרם, והיא השתחררה והתחילה להיסחף פנימה, ואנחנו עוד היינו ברדודים, ואבא שכב על החוף הרטוב ונמנם, החזיק את כף היד הקשורה סמוך ללב, ונתי כבר בעמוקים הנמוכים, ויעלי ראתה ראשונה, וצעקה בקול הקטן שלה: "אבא אבא תָתִי תתי", ואבא התרומם בבת אחת, וקפץ ראש לתוך המים, ושחה עד נתי, שבכלל לא התרגשה מהשחרור ומגופי הגלים שגלגלו אותה הנה והנה, וסחב אותה כל הדרך חזרה, ובדרך משך גם את שתינו החוצה, יעלי עוד נאבקה בו כמו מי שחוששת שסנפירה הכסוף יהפוך רגליים, אבל כלום לא עזר, והלכנו הביתה שותקות ושותק, וכשנכנסנו, את אמרת: "נו?" והוא אמר: "נו, אנחנו וים זה נגמר", ואחר-כך לא הלכנו יותר לים, לא עם אבא ולא איתך, כי הים עשה לך מיגרנה, וגם היבשה והעצים והציפורים והאוויר, הכל עשה לך, גם אנחנו, והיה צריך שקט כדי שתהיי מרוצה, וכל-כך הייתי שקטה, חרישית ממש, וחיכיתי שתבוא המרוצות שלך, אבל לא, אף פעם, אף פעם לא, ואחר-כך כל העצב שלך נדבק בקירות, ואחר-כך בא וירד עלינו בצורות של אבק על הנשמה, אחד-אחד עטף אותנו, בהתחלה את אבא, שהתחיל להישאר שעות ארוכות בעבודה, ואחר-כך את נתי, שהלכה לפנימייה בת ארבע-עשרה, ואחרי זה לגרעין, ומשם נסעה ולא חזרה, וגם על יעלי לא דילג, כשהסתגרה עוד יותר בתוך הקונכייה שלה, ואני נשארתי, כמו תמיד, ילדת האמצע הגדול, בשעה שקשר נפרם, ועוד קשר ועוד אחד, והים נשאר רק זיכרון שדהה בפרברי הראש, ארץ זרה שבגבולה שומרים חמושים, ומחוצה אנחנו, חמישה אנשים יחידים לעצמם, משוחררים אלו מאלו. אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

מרים, תקשיבי, אני זקוקה לעזרה המיידית שלך, חוה אומרת שהם עומדים להעביר אותו לאגף הסופניים, היא אומרת שאין טעם להחזיק אותו במחלקה אם הוא לא יכול לזוז, או להיות באינטראקציה עם הזקנים האחרים, וכשהיא אומרת "זקנים אחרים", עובר לי חשמל יבש בכל הגוף, והפה נשאר סגור חזק, שפה מכאיבה לשפה, רוצה לצעוק אליה, מה זה? מה זה? תדברי איתי בשפה שאני מבינה, למה דווקא ככה להגיד? ורוצה לפרק לה את ה"זקנים האחרים" לאותיות נפרדות, כי זה לטובתה של כל אחת מהן ללכת הלאה מצומת המלים הזה, להיצמד למלה אחרת, שיש לה עתיד, לצעוק לה, שתעזוב היא והזקנים שלה את אבא שלי בשקט, להגיד לה, הוא לא חלק מעם גדול האבא הזה, לא חלק מאומה של קשישים מתפוררים, ואי-אפשר סתם ככה, ביום שישי בבוקר, להחליט להעביר אותו למפוררים ביותר, למקום שהוא הסוף, שאין אחריו, שממנו אי-אפשר לצאת, גם לא אלי, גם לא לשום מקום אחר, אי-אפשר בכלל, אני מתחננת שתחתמי, אפילו חלונות אין שם, כי נותנים להם את החדרים הכי מחורבנים, והם שוכבים בשורות של ארבעה מול ארבעה, כולם תשושים כל-כך, וביניהם וילונות מעופשים, והוא אוהב שנקי, הוא נותן לי את מטלית האבק, נתי מקבלת את המטאטא, יעלי עוד קטנה אבל בוכה, "אני אני אני", והוא מגיש לה את מחבט הזבובים הכחול, ומראה לה איך לתת פליקים קטנים לספות, וכשאנחנו מוכנות, כל אחת עוד אוחזת ברצועת הפעולה שלה, חזק, הוא אומר: "אנחנו עושים אמא הפתעה, שהיא חוזרת, היא לא מכירה בית זה", ומילת הקוד "אמא", מדליקה את המתג הסודי אצל כל אחת מאיתנו, אור אביב עולה מתוך הלבבות, ואנחנו נותנות לפעולות להשתחרר רעבות, ומתרוצצות אחריהן, דבורות עמלניות מרהיט לרהיט, כולם כאן כמהים להאבקה, ונרגשות, כי עוד מעט הוא יזיז את כל הרהיטים בסלון לצד אחד, ימלא את הדלי הצהוב מים וסבון, אנחנו נצטופף סביבו, ראשים למעלה והלאה, כמו איכרות מחכות למוריד הגשם, והוא ייקח צעד אחורה, יניף את הדלי אל-על, ויציף את העולם מים, ו"וואוו", כי אטלנטיס קמה מתוך הבלטות, קמים מעלינו שמיים שקופים, שגשרים מפותלים חוצים אותם, ואנשים קטנים כמונו הולכים בהם, או רוחצים במעיינות המים החמים, ורוכנים כלפיהם עצי פירות מתוקים, אגסים, ותאנים ורימונים ותותים גדולים כמו תפוחים, ותפוחי זהב, ועוד, ששמם מוזר עד שאי-אפשר לומר, אבל אפשר להושיט יד ולקטוף, וכולם על גדות ברכות מים עמוקות, שם אנחנו משחקות, דגיגות יחפות בטרנינגים טריקו רטובים עד העצם, עד שהוא במגב מעביר אלינו יבשה, ואפשר אז להגיד שקלו המים. ואחר-כך הוא אומר, "קדימה, אמבטיה", ואחר-כך אנחנו לובשות את הבגדים הנקיים, ומחכות שתבואי, אמא, מתי תבואי? זו פעולה פשוטה כל-כך בשבילך, לבוא ולקחת עט ביד, כי הזמן עובר, מניאק מנהל חשבונות, מחלק את הכל למה שהיה, מה שנותר, תמיד גבוה מעלינו, מעל אבא, שעכשיו הוא איש קטן, שאף אחד כבר לא ממש רואה, ואין ניסים, כי אנחנו אלו שהניסים קופאים מעליהם, ויורדים רק בצורות של ברד להכאיב על הגוף, עלינו עוברים יום יום יום להקשות, והגוף שלו רך כל-כך, פעם היה גדול ומוצק, ויכול לבנות עולם שלם ממים, ויכול ביבשה להרכיב ילדה רזה עם שתי צמות שחורות על הכתפיים, אני ועל הגובה, ויכולה לנופף בידיים כמו ציפור, כמו מטוס, ואני מנופפת, את רואה אותי, אמא? לפחות תראי אותו עכשיו שוכב גמור, הרי פעם הוא היה איתך כמו איש ואשה, לא? ראיתי אתכם באלבום שבארון הבגדים, הייתי מוציאה אותו, אחרי-צהריים ארוכים, ממציאה לנו משחקים, ואחרי שהייתי כבאית (ממלאה סירים במים, מדליקה עיתונים בכיור של המטבח, שופכת), נתי לוליינית (מעמידה כיסאות, שרפרפים, בין הספות בסלון, קופצת מרשת הצלה לרשת), יעלי קופאית במכולת (מוציאה קופסאות שימורים, מדביקה עליהם תגי מחיר כתובים ביד, מחייכת ללקוחות), הייתי באה לאלבום בלשית, מחפשת רמזים בנופים, בתנוחות, בצבעים, כל תמונה היא סוד לא פתור, שאני צריכה לפענח במעיל גשם בהיר, בכובע מצחייה משובץ, שרלוק של הפרברים בזכוכית מגדלת, מסתכלת בתמונה – הוא טַרַזָן בבגד-ים שחור, רזה וגבוה ועוד לא גמר לגדול, ואת נערה בבגד-ים מפוספס, השיער שלך שופע וגלי, עומדים ומחייכים, כל אחד לעצמו לפני המגע שיסעיר את הכל, מאחור הים השחור כחול ואצילי, סירת מפרש לבנה מרחיקה את האופק, מישהו מצלם אתכם הרבה לפני שנולדנו, וזו ההוכחה שנפגשתם כמו שנפגשים, בתחנת הרכבת קוֹמְסוֹמוֹלַסְקִייה כמו שסיפרת, או בחנות הספרים ליד הכיכר, כמו שסיפר, שהייתם אחדים ונפרדים, ואחר-כך ערומים ואוהבים, ואחר-כך הורים ומרירים, חולים, ואז תשושים וקשים, אבל היו לכם מה שאנשים לפעמים קוראים "חיים": שיש בהם איש, אשה, ימים, ילדה אחת, שתיים, שלוש, וכולם עדים אלו של אלו, ואלו שעכשיו לא יודעים, אומרים עליו שהוא איש זקן, אבל אני יודעת שהנשמה שלו שקופה וגמישה, חופשייה כמו אז בתמונה, מה עוד אני יכולה לעשות כדי שתראי? אני מוכנה לבוא הביתה, אמא, למרות שאמרתי לאבא לפני שנים שאני לא באה יותר, זה היה קצת אחרי שעזבתי את אלכס, נתי כבר הייתה המון זמן באמריקה, זה היה נראה כמו שנים, וזה היה שנים, וידעתי שהיא כבר לא תחזור, כי המכתבים שלה, שהיו בהתחלה ארוכים ומפורטים, הפכו קצרים, ואז גלויות, מברקים, פתקים, אבא ישב במטבח בגופיה לבנה, שרוולים ארוכים ומכנסי פיג'מה, כפוף מעל כוס תה בצבע מים, את התחבאת בחדר השינה, הפנים שלך אפורות מזעם, כי את כועסת בגלל אלכס, הבושות, יעלי ישבה בסלון ובהתה במסך מהבהב, וכבר לא אמרתי לה, שכשנהיה גדולות, אני אגנוב אותה, ונעלה על מטוס, וניסע לנתי יחד, כי כבר היינו מבוגרות מדי לחלומות שקרניים, וכיסיתי את העיניים ביד אחת, כאילו אני זו שצריכה להתבייש, אמרתי "אבא", וזה הספיק, כי הוא בא ואסף אותי, למרות שכבר הייתי גדולה מכדי להיאסף בכפות ידיים, ועמדנו ככה חבוקים ילדה לאבא, רק כמה רגעים, אבל  לפני שהספקתי להניח את המזוודה, את צעקת ממעמקי הבית, "ארון", והוא החזיק אותי חזק עוד רגע, עד שצעקת שוב, והוא פתח את הידיים, החליפו אותו שתי זרועות אוויר קר, וכשחזר אמר, "לאמא כואב ראש, זה היום לא טוב", ואת יודעת? זה אפילו לא נשמע לי מוזר, זה נשמע לי מאוד הגיוני, ורגילה לציית הלכתי, המזוודה עדיין בידיים, לנשק את יעלי ואחר-כך את אבא, נשיקה בקודקוד הרכון, ואחר-כך אמרתי שלא אבוא עוד, לא בכעס, זה מרוב אהבה אמרתי. אסיה.

אני מוחקת. אני כותבת:

באתי בבוקר והוא לא היה. חשבתי שהוא קם פתאום, מרגיש יותר טוב, התלבש בעצמו ויצא, אולי אפילו אמר להם שהוא רוצה לראות את הבת שלו, והם אמרו לו, בסדר, לֵך. ועכשיו הוא באוטובוס, מחייך למראה הנוף החולף מבעד לחלון, בדרך אליי, ואני כאן אצלו, וזה הופך נכון את מה שתמיד אמרת, ש"את ואבא שלך, שתי טיפות", כאלה מבולבלים אנחנו. ושמחתי. אבל חוה, שבאה עם פנים של סוף העולם ואמרה, "שבי, אסיה". ונתנה כוס מים. ושמה יד על הכתף. והתיישבתי כאן, אמא, כי צריך היה לכתוב לך את מה שאת יודעת, שמאוחר, הוא כבר לא יכול לצאת אליי, רק זיכרון הרוח שלו נושב מעליי, מדליק דמעות, שתיים ועוד טיפות אבא שלי ואני קוראת לך, שנים של קריאה לתוך חללים ריקים, מרים? מרים? מרים? הוא כבר לא כאן, עכשיו לאן? אנא, קחי אותי מכאן.

אני מוחקת. אני כותבת את המכתב שכבר לא אשאיר על השידה שלו, נשען על המנורה, ולא יבוא כל האור להאיר, והיא לא תראה, לא תפתח, לא תקרא, כותבת:

אמא בבקשה, אסיה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1225791.html

המכתב (2)

רגיל

לכבוד: א.ל., רחוב פעמונים 3, קריית ים, 1991

א', אני כותבת רק לומר לך שבגדי המים שלי עכשיו מים אלמנים קשים שעורי ונשימותיי כפותיי שפתותיי חרבות שאין לי מים בלעדייך לשתות לומר לך שאני צמאה נורא אני רציתי לומר לך שביום שני ה-1.9.1991 אחכה לך בקפה על יד התאטרון שם ישבנו פעם, לבשנו שחורים אבל היינו בהירים מאוד והבטן שלי כאבה הזמנת מונית ונסענו ובלילה עשינו את האהבה וכל הגוף היה מים גבוהים פתוחים אני אבוא אחרי העבודה ב-20:30 ואחכה לך שעה עגולה (ושעתיים ושלוש עד האוטובוס האחרון שלי לאן) התכוונתי לומר לך שאחכה לך שם אני בתוך צער אם לא תבוא אחכה לך שם כל יום עד האוטובוס האחרון עד נובמבר אחרכך אחכה במקומות אחרים אתה תבוא? עכשיו אני ביבשה הקשה זקוקה ובידיונית וכל השמש שומע? (כל כך רחקו ממני חיי בלעדייךזו אנה

הזונה

רגיל

אוֹמְרִים עָלֶיהָ זוֹנָה. וּמִי שֶׁבָּא אֵלֶיהָ חוֹשֵׁב שֶׁהִיא קֻפְסָא שֶׁאֶפְשָׁר לִפְתֹּחַ וְלִסְגֹּר, לְמַלֵּא בְּאֵיבָרִים קָשִׁים, וְאָז בְּנוֹזְלִים שְׁקוּפִים, שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁהֵם הַדֶּבֶק שֶׁל הָאַהֲבָה.

אוֹמְרִים שֶׁהִיא מְלֻכְלֶכֶת. וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁהִיא נְקִיָּה בְּדִיּוּק כְּמוֹ נָשִׁים אֲחֵרוֹת, חָפְשִׁיָּה לָנוּעַ בְּתוֹךְ גּוּף גָּמִישׁ וְחָלָק, לְהִכָּנֵס זְקוּפָה לְתוֹךְ הַתְּנוּעוֹת שֶׁל עַצְמָהּ. וְלֹא רוֹאִים אֵיךְ הַטֶּבַע שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ, עֲדַיִן עוֹבֵד בִּשְׁבִילָהּ, פּוֹקֵד עַל שֶׁמֶשׁ לְפַדֵּר פָּנִים בְּנִצְנוּצִים, עַל שָׁמַיִם לִצְבֹּעַ כָּחֹל עַפְעַפַּיִם, כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁהִיא עַל הַגַּב, שׁוֹכֶבֶת, תּוּכַל לִפְרֹחַ פְּנִימָה, לָדַעַת שֶׁהַנָּשִׁים בְּתוֹכָהּ פְּרָחִים יָפִים, אֲנָפוֹת, נְסִיכוֹת, אֲפִלּוּ מְלָכוֹת.

אוֹמְרִים שֶׁהִיא לֹא יְכוֹלָה לֶאֱהֹב, אֲבָל זֶה רַק בִּגְלַל שֶׁהִיא לֹא פְּנוּיָה כָּרֶגַע. זֶה כִּי הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּהּ נְסִיעָה אֲרֻכָּה. הַרְבֵּה נוֹסְעִים מְחַכִּים לַתְּנוּעָה בַּתַּחֲנָה, וְהִיא נוֹהֶגֶת בִּקְרוֹן גּוּף, לוֹקַחַת לְאָן שֶׁרוֹצִים לְהַגִּיעַ וְחוֹזֶרֶת לְבַדָּהּ חֲזָרָה. בַּחֶדֶר שֶׁלָּהּ לִפְעָמִים אֲנָחוֹת. צְעָקוֹת.

גַּם כְּשֶׁהִיא לֹא עוֹבֶדֶת אוֹמְרִים עָלֶיהָ, וְהִיא צְרִיכָה לְהִתְרַחֵץ הַרְבֵּה פְּעָמִים בְּיוֹם וְחָזָק, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַבְּרוּ מַיִם עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְעוֹלָם שָׁקוּף יַעֲלֶה לְכַבּוֹת עֲצַבִּים וּדְמָעוֹת.

חוֹשְׁבִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֵׁם בָּדוּי, אֲבָל הִיא זוֹכֶרֶת, בּוֹחֶרֶת לְהַסְתִּיר אֶת שֵׁם הַיַּלְדָּה מִפְּנֵי הַגְּבָרִים, שֶׁגַּם הֵם הָיוּ פַּעַם יְלָדִים וְגַם שְׁמָם נִלְקַח. וּלְהַחְבִּיא אֶת הַפָּנִים בְּתוֹךְ פָּנִים סְפוּגֵי עָשָׁן, הָאֶצְבָּעוֹת דּוֹלְקוֹת בָּאֵשׁ, סִיגַרְיָה בְּסִיגַרְיָה.

לִפְעָמִים, לְבַדָּהּ, הִיא שׁוֹאֶפֶת אֲבָקָה לְבָנָה. עוֹלָה שְׁקֵטָה בַּמַּעֲלִית הַשְּׁחוֹרָה שֶׁל הַלַּיְלָה. עוֹד מְעַט, הִנֵּה, הִנֵּה עַכְשָׁו, הִיא הוֹפֶכֶת כּוֹכָב.

המורה לענייני רוח

רגיל

הַמּוֹרֶה לְעִנְיְנֵי רוּחַ אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִפְתֹּחַ אֶת הַגּוּף.

הַמּוֹרֶה אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִנְשֹׁף. לְהַרְחִיב אֶת הַלֵּב, לְהַשְׁכִּיב אֶת הַגֵּו, עֵינַיִם פְּקוּחוֹת לַעֲצֹם, וְלִנְשֹׁם, לִנְשֹׁם. וְלֹא לִדְאֹג, רוּחוֹת בְּתוֹכוֹ מַזְרִימוֹת כָּל הַזְּמַן מֵידָע אֲוִירִי, הָרִפּוּי אֶפְשָׁרִי, וְיֵשׁ גַּם קוֹלוֹת שֶׁיַּגִּידוּ לוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת, לְמָשָׁל יְכוֹלוֹת, אִם רוּחוֹת, אִם קוֹלוֹת, לְהַגִּיד בְּקוֹל רָם לְהוֹרִיד מִכְנָסַיִם עַד הַבִּרְכַּיִם, אוֹ עַד בִּכְלָל, זֶה דַּי מְקֻבָּל, וְזֶה כְּבָר יָדוּעַ, מִין כְּלָל לֹא כָּתוּב, וְחָשׁוּב שֶׁתֵּדְעִי שֶׁעֵירֹם הוּא רוֹפֵא מְצֻיָּן, לֹא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עִנְיָן, וְלֹא לְהִתְבַּיֵּשׁ, אֲנִי חוֹשֵׁשׁ, הוּא אוֹמֵר, שֶׁאַתְּ מְסָרֶבֶת לִזְרֹם, כְּמוֹ יָם, כְּמוֹ דָּם, כְּמוֹ רֹק, זֶה קְצָת מֻגְזָם, הֲרֵי אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, כְּבָר מוּכָנָה לָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, לַצַּ'קְרוֹת הַגְּבוֹהוֹת, בַּתַּחְתּוֹנִים הַפִּתְרוֹנִים, עַכְשָׁו תִּשְׁתִּי כּוֹס מַיִם, קְצָת מֻקְדָּם לְהָרִים יָדַיִם, מְעַט מְעַט לִפְתֹּחַ תָּ'רַגְלַיִם, תַּגִּידִי כֵּן, וְעוֹד פַּעַם, כֵּן, וּשְׁנֵינוּ נִתְכּוֹנֵן לְהִתְקַדֵּם לָהֶאָרָה.

מוֹרֵה הָרוּחַ אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁרַק הוּא יוֹדֵעַ, שׁוֹמֵעַ אֵיךְ גּוֹבְרוֹת דְּפִיקוֹת הַלֵּב, זֶה לֹא כּוֹאֵב, הוּא אוֹמֵר, וְאַחַר כָּךְ גּוֹעֵר, מָה הַסִּפּוּר, זֶה לֹא אָסוּר לְהִתְחַכֵּךְ נְשָׁמָה בִּנְשָׁמָה, הֲרֵי תָּמִיד הַנְּשָׁמָה רוֹעֶדֶת, אֲבָל עַכְשָׁו אֲנִי פּוֹחֶדֶת, הִיא אוֹמֶרֶת לְזֶה שֶׁמְּדַבֵּר עִם הָרוּחַ, וְהוּא מֵשִׁיב שֶׁזֶּה בָּטוּחַ, שֶׁגַּם הוּא מַרְגִּישׁ מָתוּחַ, וּכְדַאי, בִּגְלַל זֶה, לִסְגֹּר אֶת הַתְּרִיס, לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר, הִיא בְּתוֹךְ בּוֹר, בּוֹ חֹשֶךְ עִוֵּר מִתְפַּשֵּׁט וְחוֹדֵר.

וּכְבָר אִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר, וְעוֹד מֻקְדָּם לָנוּחַ, מֵהָרַעַד הָרָם שֶׁל הַגּוּף, מֵהָעִנְיָן הַגָּדוֹל שֶׁל הָרוּחַ.

הילדים

רגיל

לפעמים פוחדים ילדים בעיתון.

 אוחזים באצבעות קצה חיתול קרוע, אוזן דוב מרוט פרווה, יד בובה, לובשים חולצות גדולים שכתוב עליהן, "פיים" או "קוקה קולה" או "צוות ניצחון בקו הראשון" או מפוספסות, מוכתמות, ילדים לבדם שלא יודעים של מי, ואיך הגיעו לרחוב צדדי בעיר שהתפרקה לאבניה, שצלם יושב בה שפוף, מחליף עדשה, מרים ראש, וילד. או שניים. אחד עומד רזה קטן, וככל הנראה, עוד אחד, ממש קטנטן, מאחוריו. מסתכלים. זה וזה בזה. והזה הגבוה מרים את המצלמה, והקטן לוקח צעד אחורה. גם הקטן מאוד. ולפני שתתפוגג חדות הרגע, הצלם מפשפש בכיס הווסט, מחפש ממתק, אין, מוציא קופסת פילם שחורה ריקה, מחזיק אותה רגע מוסתרת באגרוף, ואז פותח, מניח לה להתגלגל למרכז כף היד, שמושטת קדימה, לעברם, והגדול, כלומר הקטן, או השניים, לא זזים, רק מתרחבים באישונים, ופתאום, הקטנצ'יק רץ מאחור לחטוף, ומנצח חוזר להסתתר מאחורי הגב הגדול, כלומר, הגב שנדמה בעיניו גדול, אבל רק הגדול באמת, שאוחז עכשיו במצלמה, מקרב מבט לעינית, יודע שהוא לא, ואומר בקול שקט "ילדים טובים".

בעוד שנייה הוא ייקח את הרגע איתו, הם יישארו אחוזים זה בזה ובקופסה הגלילית, וגם כשיסתובב ללכת, הם יעמדו קפואים, כאילו כבר נלחץ מזמן הקליק, מזמן הונצח צער הגירוש מחדרים צבעוניים, חמימים, לתוך קור התמונות השטוחות בשחור ואפור ולבן.

האנשים

רגיל

היא כותבת לאנשים שלה.

כותבת, צריך לשלוח מישהו, המצב קשה מאוד. אנשים, היא כותבת, צריך כאן עזרה, כי הלחם נגמר. גם המים. וקר. לילה שחור נשאר ונשאר. בינתיים יש לנוע בתנועות זעירות, בזהירות להזיז את הגוף מפה לשם לאן. להצטמצם ממעשים למחשבות. וממחשבות לשברי מחשבות. פירורים. ולשבת. בעיקר לשכב. בחדר חשוך שעומדים בו ריחות נמוכים רעים.

היא כותבת לאנשים. היא יודעת שלא יהיה מי שיקח את המכתב, מי שישלח, מי שישמח לקבל. מי שיבוא. לא יודעת אם עודם, אלו שיכולים, שעשויים, להגיע. הזמן נגדה או בעדה, היא לא בטוחה, השעון נעצר על עשרים לחמש של יום אחר. ואין ימים. היא צריכה להיזהר ממחשבות על עתיד, להיפטר מהרהורים על הווה.

היא זוכרת את האנשים. ושהיו דומים אלו לאלו, לכולם פה, אף, עיניים, שפתיים, פנים ירכיים, קו גוו הולך ומתכופף. לב. זוכרת שלפעמים נגעה בעור רך, וגוף נפתח לעומתה כמו דלת, או שנגע בה מישהו והיא התרחבה ונרעדה. שפעם אהבה איש אחד, ואולי גם הוא אהב אותה. כל זה רחוק כל כך, היא אומרת לעצמה, וזוכרת איך לפעמים היו מילים עוברות, קטנות, מפה לפה, קלות, פרחים של רוח.

עכשיו רוח מטלטלת תריסים שבורים. היא שוכבת בבגדיה על הספה האחרונה. מכוסה במעיל ישן, רעבה, היא מתעוררת ונרדמת. כבר אין לה כוח עט בידיים, היא משתדלת לזכור דבר יפה. נזכרת שפעם גרו ברחוב קטן במרכז של עיר. כשעוד הייתה עיר. היא רואה את הרחוב אבל לא מצליחה לזכור את שמו, ואז נזכרת, ושוב חומק ממנה, ואז כמעט חוזר, חוזר, לא  זוכרת, זוכרת שזה רחוב שיש לו שם של ציפור.