קטגוריה: נשים

הרהור בחודש הראשון של החיים החדשים

רגיל

פעם, לפני שנים, בחיים אחרים, כתבת ילד ממילים. עכשיו יש לך ילדה עשויה נשימות. ואת עושה גם אם לא תמיד יש לך מושג מה לעשות. את מאכילה, מחתלת, מחבקת, מנשקת, מערסלת, מתפעלת, מוחאת כף ושרה שירים עם מילים מטופשות כמו צירם בירם בירם בום. או יופי של מילים כמו בארץ סין גר צ'ן סו לין בבית עם גינה ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה. גם לך, כי לפני כמעט שנה התקשרו ממשרד הניסים להודיע שזכית בלוטו של היקום, יש בת קטנה. רוב הזמן את פועלת שלווה אבל לפעמים מתעוררת בך מפלצת מחשבה (בנדנה סכין עם קת כסף עבה) ואת חושבת שאת עוד לא מספיק אימא או אימא לא מספיק טובה.

איך עושה אימא? מה

אף אחד לא מפזר פירורים שמובילים לבקתה עשויה דברי מתיקה. אין מורה עם גיר ולוח וכיתה. שום שלטים לא מורים לך  – לכי ימינה, בכיכר תסתובבי ואם תמשיכי ישר עד הסוף, תגיעי לנקודה שבה תדעי בדיוק מה. והרי התינוקת שלך נולדה שלמה גם בלי הוראות הרכבה.

אז איך זה שאת פוחדת?

את פוחדת שהיא חלום שחלמת ותכף יצלצל שעון. את פוחדת שהיא גוזל של ציפורים ותנועה לא נכונה תשבור כנפיים. את פוחדת שאנשים זרים יפתחו עליה עין עגולה. את פוחדת שתקלקלי אותה. בלילות לבנים את חושבת על האימהות הסוריות שמפוררות לחם ומוסיפות מים כי אין להן חלב להאכיל את התינוקות. את חושבת מה עושות נשים הרות שחוצות ימים בסירות הצלה רעועות. את חושבת על בתי היתומים בעיירות הספר של ארצות רחוקות, שם ילדים קשורים ימים לכיסאות, את חושבת על הילדות הסיניות שלא נותנים להן צ׳אנס לחיות. איזה מין מחשבות יש לך? את מתכופפת ומריחה את עורפה של הילדה. יש לה ריח של עוגיות.

בלילות ללא כוכב

אימהות כל העולם

קוראות זו לזו בקוד

המורס של האהבה:

קו נקודה קו פליז

קו הלפ נקודה

בחוץ אוויר מלא ציפורים ושמיים פריכים כחולים על העצים פרחים בוורוד ובורגונדי פורשים עלי כותרת כמו חצאיות והעלים רוקדים עם חיפושיות פרת משה ברוחות עננים קלים וריחות עוגות פרג-קינמון-תפוזים וחברות טובות שמתקשרות לשאול מה ניש ובאות לבקר, נושאות שמלות כותנה זעירות. זו העונה החדשה של חייך והשמשות יפות, ואף על פי כן, יש רגעים שבהם העולם נמלא דמעות שקופות.

אימא בישלה דייסה / נתנה לאבא / נתנה לסבתא / נתנה לילדה / ומי אבודה?

חודש וחודשיים עוברים. בתוך הזמנים המשתנים אתן מסתדרות. היא מלמדת אותך להיות אימא שלה ואת מלמדת אותה להיות בת. שתי תלמידות. אחת שמנמנה ששערה חום פשוט ואחת זעירה עם שיער בצבע תות. מתיקותה, אגודלך בכפותיה הקטנות. בבוקר, ממיטתה, היא מביטה בך במבט צלול וכחול ושקט מאוד ואת אומרת לה, מה בחורה רצינית כמוך עושה במקום כזה? ואת צוחקת. את תעשי לה מקום בעולם בנשיקות. זה מה שתעשי. ואז שתיכן צוחקות.

de8820a6b7152da270ddd87ca0f3a241

Ashley Goldberg

ציפור שבפנים עומדת בחוץ – הזמנה

רגיל

שעת החסד 18.6 חדוה הרכבי

הי חדוה,

בדיוק דיברנו עלייך, עדי ואני, ישבנו לשתות יין עם סיום הפסטיבל, והיינו שמחים

ושלווים ודיברנו על שיריו של זה ושל אחר, וכמה טובים וכמה יפה היה הכל,

ואמרתי, אין, אין כמו חדוה,

והוא אמר, אין.

 

אנשים אומרים ששירה היא לא דבר שימושי, אין לי מושג למה הם אומרים את זה,

הרי שירה כשהיא נוגעת ככה, אפשר לבוא אצלה ולהבין מה זה ליטוף או סטירה.

יש בה את היופי ויש קסם, מאגיה בהירה או שחורה ויש בה סכנה.

 

ביקשתי את המייל שלך משירלי, אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת כך,

מתוך תחושת קירבה, למרות שאיננו מכירות ממש.

זה השירים שלך, את מבינה? הם מעוררים חשק לחפש מילה,

תשוקה עזה לקרוא ולקרוא וכתוב שירה.

 

שלך,

ענת

 

בתחילת נובמבר 2009 שלחתי מייל נרגש למשוררת חדוה הרכבי, אחרי ששמעתי אותה קוראת משיריה בפסטיבל שירה. אנחנו ישבנו בחושך הצפוף והיא עמדה מוצפת אור בבגדיה הכהים. קולה הסדוק. ציפור קטנה חצתה הלוך ושוב את החלל, נושאת זרד, עשב, עלה אחר עלה, בונה לה קן קטן אצלי בתוך הלב. באותה שנה ראה אור הספר "ציפור שבפנים עומדת בחוץ", מבחר שמאגד למעלה מ-40 שנות כתיבה. ביום רביעי הקרוב 18.6.2014 אשוחח עם חדוה על שירתה ועל תהליכי עבודה ועל השראה ועל לאה גולדברג ואבות ישורון ועל החופש של השירה להזיז את הגבולות של התודעה. המשוררת דנה אמיר תדבר על הספר, הלית ישורון תקרא מתוכו ואמנית הקול ויקטוריה חנה תאיר בפנס קולה את המוסיקה של השירה הקרובה, הגדולה הזו. ואפילו שחדוה אומרת שהיא מופנמת וגם אני, כלומר אנחנו שתיים די מופנמות, אני מקווה שיהיה עדין וצלול ויפה, אם אתם בסביבה של הבירה, מוזמנים מאוד.

עצרו וטיוטה

עצרו וטיוטה

 

הרהור על ערמות מלוכלכות

רגיל

לפעמים ספר שירה הוא חידה בלשית, כניסה לזירת פשע פראית בארץ זרה, שבגבולה עומדים שומרי השפה חמושים. מישהו נרצח הלילה. הקורא מתבקש לעטות על עצמו שפם ומעיל וזכוכית מגדלת בכיס. ללבוש מעיל רוח. עכשיו הוא בלש מיומן, יוצא למשימת פיענוח.

בספר הזה ימצא הבלש פצצה מתקתקת ואין שום חבלן בדרך. בלב הפועם של הספר מונח ניסיון לערער על טאבו האימהות או אי-מהות, כפי שמגדירה זאת המשוררת. בניגוד לתיאורי הילדים האידיליים של רחל עם "בן לו היה לי / ילד קטן / שחור תלתלים ונבון" ("עקרה") או דליה רביקוביץ' עם "אני מסתכלת בקטן הזה / ורואה את פרח לב הזהב מונח על הכר" ("רקמה מדויקת") ורבים אחרים, שמתארים את ההורות כקפיצה מקרש הבדידות לתוך מימיה החמימים, הצלולים, המנחמים של האהבה ההורית, ריקי כותבת "רציתי שתהיו לכתם צבע, / דמויות מצוירות בטוש על שמשה / מטונפת / שאוכל למחות באצבע / מעצבת מחדש את המרחק" ("משפחה"). אצלה מדובר בקפיצת ראש לבאר עמוקה, שהמים שלה איבדו את מימיותם, הפכו קשים כמו מראה, ולא נשמע קול פכפוך. מכה יבשה.

הספר מכאיב. בכל חדר שיר ישנה ערמה – בחדר הילדים ובחדר האם, בחדר השינה ובחדר האמבטיה ובכולם עוברת המשוררת כמו רוח פרצים, פורעת סדרים, קושרת בדים לחבלים, מנפצת מיתוסים. ולא רק ניפוץ יש פה. אלא גם סטירה, כזאת שעוברת מדור לדור, קדימה אבל גם עושה את כל הדרך חזרה, עד הסוף של כל האימהות, הפרטיות והמשוררות, אלו שהסבו פנים, שלא גילו את הסוד שנחוץ היה לגלות. את מה שהן מסתירות, מקפלות, מטאטאות, לוחשות, ריקי מניחה בלי בושה ובלי פחד, ברעש גדול, בראש חוצות.

גם המילים שלה חדות כמו סכינים, אין שמרי נפשך כאן, אלא חרבות ויריות ומערבולות טורקיז, גדרות חשמליות ושברים מזהירים. האימהות הן געגוע אבוד ובו בזמן זאבות רעות. שוברים פה עולם שהיה כבר שבור לעיסת רסיסים, ובונים מחדש, סדוק כעדות, כצעקה, כשירים.

אין רוך מסמא עיניים בספר הזה. אין אמת אחת. אין פתרונות פשוטים.

אפילו הציפורים (ציפורי שיר?) בעמוד עשרים מצייצות תווי אזהרה. השירה היא אופציה בו זמנית פוצעת ושבירה או כמו שאומר אבות ישורון "כל הכתיבה היא שאלה של חיסול חשבונות…בינו ובין הסובב אותו, בינו ובין העבר שלו, בינו ובין העתיד שבו, שהוא גם העבר וההווה שבו" (ראיון עם הלית ישורון. חדרים, גליון מספר 6, אביב 1987). "אתה עומד מטעם עצמך", הוא אומר בסרט "אבות ישורון – 1990", "אתה הכל: גם השופט, גם בית הדין, גם ההאשמה, גם פסק הדין. ואין מי שישפוט אותך. ואין מי שיישפט על ידך ואין מי שיישא בעונש ואין מי שילך לעזאזל. אתה עומד". תלוי ותליין.

זה מה שיש כאן.

"איפה ההגנה?", שואלת הדוברת בשיר "דיור מוגן?" והשאלה הישירה הזאת, היא גם השאלה ששואלת המשוררת, זו שמהדהדת כמו ירייה באפלה לכל אורכו של הספר.

זה עולם כמו העולם של תמיד מלחמה ופשעים וכולם מובסים – האם, הילדה, האהבה, האמנות. רק השירים, לעיתים נדירות. לפעמים. מפוכחת, המשוררת יודעת שאין להציל אבל מבקשת להביט נכוחה והכי קרוב, לחפש את ההשתקפות שלה שנפלה לתוך באר אינתחתית, לשלוח חבל בד ארוך ולהיות מוכנה לחכות, גם אם לשווא, לאיזה ניצוץ, מבט חוזר מתוך המצולה. בלשון ישירה ומחוספסת היא מנסה לטפס מעלה, לבקש ולהעניק, גם לעצמה, אולי סוג של מחילה.

הספר נפתח ונסגר בשתי מילות מראה הפוכות. המילה הפותחת את הספר היא "אם", מילת תנאי שכוללת בתוכה אינספור אפשרויות. הספר תם במילה "די", שהיא מילה סגורה שמשמעה מספיק, הגענו לסוף. התעלומה למראית עין נפתרה, הבלש חוזר לחייו אדם קצת אחר. והמשורר? בחדר מלון עלוב ואפל, בעיר זרה, הוא ער. בודד לעד כל כך. באצבעות קשות, הוא שב ומטעין כדורים כסופים בלוע אקדח.

 ערמה מלוכלכת / ריקי כהן / הוצאת ספרא, 2013

השמלה אצל הפריזאית

רגיל

בדיוק כשאני חושבת שזהו, גמרנו, אף פעם לא אמצא את דרכי חזרה לחדר הפנימי בתוך הרעש, ההמולה, לעולם לא אכתוב עוד מילה, כנרת מצלצלת בדלת עם שאלה. "מה דעתך לכתוב על פגישה עם כותב או כותבת שאת אוהבת?". היא, בניגוד לסקפטית שאני, חושבת שאני יכולה ומזמינה אותי להשתתף בפרויקט מיוחד לשבוע הספר שלה. זה פרויקט מקסים במיוחד. אני ממליצה לקרוא אותו לכל אורכו ורוחבו ועומקו, כלומר, מההתחלה.

רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה". היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק.

היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".

איך אפשר לפגוש מישהי שגידלה אותך במחשבות? שהלכה איתך שבועות מהגימנסיה הביתה, כל הדרך ברגל, חולצת בית הספר גזורה, נערת מלנכוליה חובבת שירה, מאוהבת נורא ולשווא בגלעד, כותבת לו שירים שהוא אף פעם לא יקרא, הולכת שיכורה ומשננת את "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה"?, איך לפגוש מישהי שכתבה בשבילי את "לו אפשר להשיג אותך כולך – שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי", מתוך ספר של "שירי אהבה ישראליים בני זמננו", עטיפה תכלת, אותיות מרחפות באדום, ספר משומש כל כך מיוחד (עד היום) שקנה לי אהוב מממש ליום הולדתי העשרים ואחת.

קניתי פרחים צבעוניים. זר משולב של חרציות, עם ורדים, נוריות. כל אלה, הצבעים בוהקים מידיי, נראו לי מפלסטיק אבל היו לגמרי אמיתיות. בצ'לסי מרקט קניתי גם קופסה של עוגיות. אולי היא רעבה. רויטל סיפרה שלפעמים היא מעירה אותה במחצית הלילה, דופקת על הדלת, מבקשת סיגריה או אוזן קשובה. היא אמרה, "כאילו חסר לה איזה שקט בגוף", אני אמרתי, "נראה לי שכל אחת שכותבת שירים ככה חשוף, היא תמיד, במובן מסוים, אישה עצובה". שתיהן התגוררו בצ'לסמור, דליה בדירה נמוכה, די עלובה, רויטל בדירה מעל.

וצריך גם, אין ברירה, לתאר את השמלה. מי ששונא שמלות חגיגה, נא לדלג פסקה. דילגו פרחחים? נמשיך. אז אני לבשתי שמלה מצבע פרחים, צהובה. ארוכה כמעט עד הקרסוליים. שרוולים קצרים שקופים, קצת נפוחים, שקניתי בחנות יד שנייה בשדרה השישית. זו שמלה שלובשים פעם אחת וממבטי הסביבה, הרי אני חשבתי אותה חגיגית, שמלה לאירוע מיוחד, מהמבטים האלו שבאים ככה מהצד, כבר מבינים לבד שזה לא בדיוק יושב, שזה בסופו של דבר, רויטל אמרה, את פשוט השתגעת, גיברת ראשון לציון שנחתה לה בעיר הגדולה, זו בחירה, איך להגיד לך בעדינות? די אומללה. כשקניתי אותה המוכרת ישבה בירכתיים של חנות עמוסת בדים, כמעט סמרטוטים, וגיחכה, בזה אני נזכרת בדיעבד, כשהגחתי מתא ההלבשה היחיד, מוטציה לא ברורה, מין אישה מוזרה בצורת חמנית. זה אוריגינל, היא אמרה, שנות השישים. נסגרת מאחור בשורה ישרה של כפתורים, סוג של קטיפה ישנה. גוזמת השרוולים. אלוהים. ידעתי שרויטל תניח שתי כפות ידיים על הפנים, תחניק איזה צחוק, אבל הייתה לי משכורת ראשונה, והיה ספטמבר וניו יורק, הכל לא מוכר וזהוב. נתתי שטר. המוכרת שמחה להיפטר משתינו, יצאנו לרחוב. עכשיו רק נותר לחכות לאירוע חגיגי.

היא.

בשעה היעודה נקשתי בדלת. הפרחים ביד כמו שרביט שיכתיר לי מלכה אמיתית. היו לי דברים לספר, להגיד, שאלות, ביד השנייה קופסת עוגיות. השמלה קצת צמודה, לא נורא. נקשתי פעם, פעמיים, שלוש. אולי היא לא ערה? הנחתי את הראש על הדלת כמו על כר והאזנתי. ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, מעתיקה בכתב יד מעוגל, לשון בחוץ בשביל ריכוז, למחברת שעטפתי בעצמי בכריכה חלבית, שירים של מאיר ויזלטיר, של פנחס שדה, של לאה גולדברג ובעיקר שלה, הזמן הניצוד ברשת, המערב הכחול, השתדלות נוספת, חורף קשה. אחרים. כולם שירים שממלאים אותי עד עתה, עם משוררים כמותה זו תמיד קריאה מתמשכת, אינסופית, סוג עדין מאוד של התרגשות לבבית.

שמתם לב שכשאנשים אומרים בימים שלנו "עדינות", הם מתכוונים לומר שזו חולשה? זה כי זו עת הצעקה עכשיו. עת לשכוח אימהות. העת החדשה.

דפקתי. חיכיתי לרעש, לסימן שהיא שם, לאות. אחרי רבע שעה כאבו הכפות (בגלל הנקישה; חמש אצבעות / בגלל השמלה; נעליים גבוהות) ויצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל שמול הדירה שלה. עברה רבע שעה. עוד רבע שעה. עוד. היא בטח יצאה לקנות חלב או סוכריות לגרון, וניל או סיגריה דקה ותכף תחזור. בערב, כבר בביתי, כשהוספתי בליבי לחכות, אכלתי, אחת אחת, את כל העוגיות.

רויטל אמרה שדליה מרגישה לא טוב. שמסרה התנצלות. גם כרטיס ביקור קטן מסרה, עם כתובתה בישראל. "היא חוזרת השבוע, אז הנה הכתובת, כשתחזרי, היא ביקשה להתקשר". את הכרטיס הנחתי בארנק והוא מונח שם מתנה עד היום, נפנוף מרחוק, הי דליה דליה, הי גם לך, שלום. שלום.

איך אפשר להיפגש עם מי שלימדה לסדר בכל מיני, אינסוף, צורות עשרים ושתיים אותיות? כנראה שאי אפשר. לא נפגשנו כמו שאנשים לא נפגשים. אומרים, יש עוד זמן, ובתווך עבודה, עיסוקים, שיגעון, דיכאון, אהבה, ילדים, חרדות ופחדים. נזדמן ודאי בשנה הבאה. ואם לא – תתפנה לי איזו שעה באלפיים עשרים וחמש, צ'יק צ'ק זה עובר, את תראי, עוד ניפגש.

הידיעה על מותה תפסה אותי, כמו כל ידיעה מהסוג הסופי, לא מוכנה. עת ארזתי כדי לחזור, העברתי הלאה, לסלביישן ארמי סטור, את השמלה הצהובה. ביום מותה, ספונה בחדריי, קראתי בספרה "כל השירים עד כה", ולמרות שנעשה מידיי ומאוחר, פגשתי בה שם, אחזתי במוכר ובעכשיו ובתמיד ובילדות, ובכיתי כמו שאנשים מבוגרים בוכים, בחרישיות, בהיחבא. וחשבתי עליה, מורתי לתמיד הטובה, דליה דליה. כותבת לך כאן אני ענת תלמידתך. מרוב אהבה.

הרהור על מצבם של ספרי השירה

רגיל

לפעמים מישהי פותחת לי דלת ואני באה לשבת. הנה פוסט אורחת שהתפרסם היום אצל עדנה אברמסון, בעלת הבית הנדיבה (נתנה תה מרווה; "תשתי עוד כוס?"; לפני שעניתי, היא כבר מזגה; בצד – עוגיות אלפחורס או מרמלד; השיחה תמיד טובה) של הרפובליקה הספרותית:

הרהור על מצבם של ספרי השירה

את כותבת את הכמוס שלך על פתק שאת מגלגלת וסוגרת בסרט או מקפלת לסירת נייר קטנה לבנה. אחרי שנה או שנים יש לך צי, לא גדול, אפילו די דק, משלך. את מחכה לשעה אפלה ובאישון לילה יורדת לחוף. זה הזמן, את יודעת, לשלח סירות זעירות (בגודל כף יד) אל עומק הנוף. מישהו, את מקווה, מחכה שם, לבד ממש כמוך, בגדה השנייה.

שירה היא מקצוע ימי. מי שעוסק בה הוא לרוב מחפש יבשות אבודות, חולמני או משוגע בתאו הקטן; שודד ים בעל עין אחת שרואָה; אסירה ששולחה מכלאה למושבת עונשין ביבשת זרה. הוא מתגעגע מקצועי, תמיד מאוהב. זו מלאכה שאין שכר מזהב בצידה, גם אין תהילה, אין שום מגדלור שייתן איזה אות, רק עבודה פנימית, תמיד במשמרות כפולות, במשכורת חודשית זעומה  – מטבעות הנחושת של המילה.

מה לזה ולך? את הרי, בין כך ובין כך, תניחי את סירותייך שצבען לבן על המים השקופים, אחת אחת תורידי אותן, פועלת נמל אפורה, סומכת רק על הגלים הגבוהים שיישאו את השירה, שיירה של כל מה שאינו הכרחי אבל בשבילך ממשי בדיוק כמו כלכלת ארבעה במאה. בעודך צופה בן מתרחקות, תתמלאי פחד אמיתי מסערות לא צפויות, מקרחונים, מגשם, מכרישים. אל תתייאשי. ישנן וודאי אי שם דגיגות שינשקו בשפתיהן את הדפנות ויקדמו את הסירות אל יעדן.

בינתיים בעומק היבשה, הספר שלך, הוצאה קטנטנה, יורד מתצוגה בת יומיים ונתחב אל המדף, נעלם בין הלמדים הראשונים לאחרונים, בינות גברים בכריכות קשות שתמיד יאפילו עלייך. גם רומנים זולים שנכתבו בן לילה, בחור פוגש בחורה ויוצאים למסע על אופנוע. איש ליד מכונה. או ספרים של פנטזיה לנוער.

את כותבת את האוי ואבוי שלך. למה את עושה את זה? אין לי מושג. אולי את חושבת שהאוי ואבוי יפגוש לו בבוקר בהיר איזה אוי ויי זמיר או אללה יוסטור של מישהו אחר ויהיה להם נעים לשבת. יעזבו אותך בשקט. תוכלי ללכת לים בביקיני, לשחק פינג פונג עם צ'יקי.

לפנות בוקר, אם יהיה לך מזל, אם תיאות אלוהי השירה, תעגון סירה יחידה בנמל מרוחק וגבר אהוב שפניו פני אדם, לא מלאך, חרש יקרב ויקרה לך הלא-ייאמן, הוא יאסוף אותה אליו.

מספיק רק איש אחד שיאמר כּן, מספיקה וודאי אישה, כדי שכל העולם ייפתח ויפכה.

בבוקר תעמדי שקטה, אחת מביטה, במסגרת חלון. בראשך כבר פכפוך של מילים חדשות, מוזיקת דם והמיה. בתווך תמיד פרנסה ודירות בשכירות מתחלפות, חסכונות נגמרים, עבודות, כלכלת כישלונות. כי את אישה של אדמה שכמהה לרוח, את תוסיפי לנוע, כל כך לבד את, במישורים הצחיחים שבינך לבינך. אף אחד לא מלמד אותנו איך לחיות אבל לא צריך לפחד. הרי יש לך עט ונייר ופנים אהובות ושמות, עוולות שקורות, הליקרים פראיים אבל הכוסות תמיד ריקות, שירים של אחרים ותמונות, זיכרון של ידיים קשות או רכות, נשיקות על עפעף, על שפה, על בטנך, בשעה הנכונה את תכפפי גוו כמו מנורה ביישנית לפתוח איזה פתח צר. אז יבואו אלף מים והדף שלך יבער.

מִפֶּה לְפֶּה

רגיל

זה ספר קטן. עשרים ושבעה שירים. הוא עוסק בילדות, באלימות, בעדינות, באהבה. הדבר האחרון שאני יכולה לומר עליו, לפני שאני נפרדת ממנו לעד (קצת קשה להיפרד. הוא נכתב בלילה אחד בשנת אלפיים ושמונה ואחר כך עוד פעם, עוד פעם, עוד, גרסאות כל כך שונות): כתבתי אותו ביד חלשה. כתבתי אותו אז בדמעות.

להתראות ספר

להתראות ספר

תודה לכל האנשים שאמרו לי כן – לרפי וייכרט מהוצאת 'קשב', לחגית גרוסמן שהכירה בינינו, לדרור בורשטיין שהעיר והאיר, לטל ניצן שהעניקה לכתב היד את פרס אקו"ם, לקרן רבינוביץ' שחשבו שהוא יפה. לגבריאלה ברוך על האיור המקסים של הכריכה. לכל חבריי הטובים, הקרובים וליבם לליבי, לכל האנשים הנפלאים (כן, אני מדברת עליכם), תודה שאתם באים לבקר אותי. לעדי שלי, שלשפתיים שלו צורה של נשיקות אמיתיות, ואיתו אני יכולה תמיד. למשפחתי.

לאמא שלי, אהבתי הראשונה, שלימדה אותי להגיד כן.

בעוד אלף ימים

רגיל

אנחנו חברות כבר כמה? עשר שנים הולכות וחוזרות ומחליפות יבשות ודעות, שמחות ומילים, מכתבים הכי יפים של אהבה על ניירות דקים, עבים, פתקים, אמיתיים, תמיד רעבות, חולקות מנה פלאפל או פיתה זעתר, תראי, איך עבר הזמן? רק נפגשנו וכבר חצות, יושבות על מדרכות, על ספסלים, שותות קפה (בלי קפאין) או תה יסמין עם קצת חלב כמו אנגליות, צוחקות בגנים או בוכות כשהלב, רוב הזמן מפרידים בינינו אוקיינוסים, אבל לפעמים אנחנו בגוף שלנו קרובות, מדברות בטלפון דקות או שעות, ימים של סיפורים מהעבר, קרציית הילדות עוד קשורה בשערות, חלומות, חלומות בהקיץ והווים, ככה אנחנו מדברות בשפת סתרים עד שתמוזי כבר צריכה ללכת לישון, דבר ראשון בבוקר מלקקות כסוכרייה מרה את לשון המעטפה, את הבול, כותבות כתיבה תמה את הכתובת, משלמות שלוש ומשהו דולרים או שש שקל ועשרים, שולחות זו לזו למרחק גלויות ושירים (את יותר נדיבה, לי לוקח קצת זמן, את אומרת עליי, ענת, את כזאת רוסיה חשאית), וכבר שנים אני שואלת, מתי, יא מעצבנת, מתי יהיה כבר ספר השירים שלך מוכן? מתי כריכה סגולה תעטוף את רוחך הגדולה המתממשת ברוך ובכוח מילה אחר מילה? אני עובדת על זה! אז תזדרזי, גיברת, אני כאן מתפוררת מרוב ציפייה, בחנות יד שנייה קנית לי ממחטה עתיקה רקומה מבד משי כל כך דקיק, אמרת, זה בשבילך כי זה לא שימושי, ביום הולדתי השלושים קנית גם כותונת בצבע שינה עם פרחים. באחד הימים, ובלי הכנה, תסמסי לי, מתאים שאקפוץ? בטח מתאים. בשעה היעודה אני אחכה בחלון, מנופפת ממחטה, איחרתי? לא, גליתוש, הגעת בדיוק עכשיו בזמן, תני את המעיל. רוצה קפה? בלי קפאין. יש עוגת גבינה עם פירורים. כן. תהיה שעה כזאת, הכל יהיה, כמו תמיד כשאנחנו שתינו, כל כך פשוט ונכון ונעים. בחשכת תיקך תנשום חזק המתנה הכי יפה, הי, זה בשבילי זה? כן, זה לך, ספר השירים.


הספר ומעריצה

הספר ומעריצה