2015 או: כמה הרהורים על 365 ימים

הייתה שנה קשה.

שמנו אותה במים ללילה. אחר כך בישלנו ימים. והוספנו שמן זית, מלח, פלפל, כמון. לא התרככה. אולי צריך לימון?

איבדתי המון השנה, אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מעצמי אבדו לעד או פשוט הלכו, יוצאים מחיי כמו שיוצאים מחדר, כאילו כלום.

לילה אחד התעוררתי הפוכה כמו בגד תלוי. בחלום הכה אותי אדם שאהבתי וקמתי עם סימן סטירה.

בערב דיברתי עם גלית והיא אמרה שבקראטה כל מכה שאתה מקבל מחשלת אותך.

אבל המכות הפכו אותי רכה, אפילו רכרוכית.

זה היה דבר משונה, להיות אנושית בתוך כל האנושות.

לפעמים היו מצבים אנושים, יום אחד לא הצלחתי לנשום ולקחתי מונית לבית חולים.

היו כמה אפשרויות נוספות למות השנה, אבן, סכין, פצצה, שברון לב. אופניים חשמליים.

באוגוסט, ביום לוהט ולח אמרתי לעצמי, ענת, שבי, יש לי משהו לספר לך.

מה?

את יושבת?

כן.

לא נעים לי להיות אשת הבשורה אז אני פשוט אגיד את זה ישר.

מה?

את עקרה.

מה ז'תומרת?

בטן קרה, יעני. כמו זאתי, נו, איך קוראים לה?

קייטלין ג׳נר?

שרה.

אה.

זו היתה גם הקלה. לסיים סופית עם שנות הטיפולים. אם מישהי בדיוק מתחילה עם החרא הזה, תעשי לי טובה, בשום פנים ואופן לא 12 שנים. וכדאי שתדעי מראש, שבשום שלב, שום רופא לא יאמר לך די, הם תמיד יגידו ננסה עוד פרוטוקול, כדאי, זה ודאי שגם קיר יכול להיכנס היום להריון. וישכחו לציין שמדינת הפיריון מדורגת במקומות התחתונים. בדאון טאון בומביי יש אחוזי הצלחה יותר גבוהים. לכי תלמדי היסטוריה של המדעים או להכין מאקרמה כי יש לי תחושה שאוטוטו זה חוזר לאופנה. ובכל מקרה, אני אומרת לך וגם לעצמי, יש דברים יותר גרועים. למשל שמשליכים לך פצצה לתוך הבית והורגים לך תינוק שכבר קיים. וגם אותך בצ׳יק צ׳ק על הכיף כיפאק הורגים. ואחר כך רוקדים על הדם או סתם רוקדים. פסדובלה. או ריקוד הציפורים.

 וגם הקלה כי זו הייתה השנה הראשונה שבה כשראיתי חיילים אמרתי לעצמי, פאק, הם יכלו להיות הילדים שלך, ולמה לוקחים לי את הילדים ועוטפים אותם במדים ואיזה מזל יש לך שאין לך בכלל ילדים, הרי כבר היית מורטת לעצמך את כל השערות בראש מרוב פחדים.

וגם, אמרתי לעצמי כדי לעודד, איזה מזל שאת אישה שיש לה תלמידים וערוכים ואנשים שמבקשים ממך עצות למרות שבאמת אין לך מושג ירוק איך להתמודד עם החיים ויש רק שני דברים שאת יודעת לעשות: קיש בטטה וקיש בצל. וחצילים.

כן, היתה שנה בלי רגע דל.

שחוק ודמע והרהורים. גם קראתי מרטין בובר וסימנתי חיצים וקווים, כוכבים.

בספרייה עשיתי ששש וסידרתי את הספרים לפי סדר האל״ף בי״ת אבל הם אף פעם, כמו החיים, לא היו מסודרים.

ערב מאוחר אחד, בדרך הביתה, התיישבתי באוטובוס על יד בחור צעיר, והוא הביט בי ושאל "את ענת לוין?", "כן", "קראתי את הארכיברית שלך. ספר אדיר!". ואחר כך הוא ירד בעזריאלי וידעתי אז שכל מה שיקרה לי, קוצים או ורדים, לא ישכנע אותי שאין בחיים האלה גם חסדים.

הייתי מלאת געגועים. זה בגלל שאני רוסייה וזה מה שאנחנו עושים.

כתבתי לא מעט שירים השנה. שורות תקפו אותי בצרורות, מילים נשרו לכפות ידיי כמו דמעות. ובכיתי. הימים התקצרו ונעשו קרירים.

ניסיתי לעשות מדיטציה שלושה ימים רצוף וכל השקט הזה עשה לי חשק לצעוק.

לפעמים התגעגעתי לאנשים שהם חברים בעומק הלב וגרים רחוק. למשל נטשה דודינסקי או אלמוג בהר.

ישבנו בגלידה עם אלי והדר והילדה תמר. וגם עם גליתוש ואון ותמוז. הילדות, כך הבנתי, מעדיפות טעם מסטיק ותות.

איש אחד צעק לי מטומטמת בתחילת דצמבר כי חציתי את הכביש באדום. והוא צדק. הייתי מטומטמת בדצמבר בנוגע להמון דברים. וכל הזמן עשיתי טעויות ושילמתי מחירים.

התעצבנתי לרוב השנה, נפטלין בנט, מירי רגב, דו״ח העוני, סילבן שלום, להמשיך? אלנבי ארבעים.

ניסיתי לפרסם השנה שיר אחד במוסף ספרים של הארץ וגם השנה זה לא הלך. אולי ב-2020.

קראתי הרבה ספרים, הכי יפה בעברית היה האצבעות על הגבעה של  איתן דרור-פריאר. יצירת מופת משלנו קטנה. והעלמה מקזאן של השועלה ערד. יש משהו בכתיבה שלה מעצבן ומושך כאחד. ואי אפשר להפסיק. ואת כל הילדים בעולם של סניורה ניצן בלעתי בסופ״ש בחיפה. הים התיכון נפרש בחלון אמיתי וכחול. והשתגעתי גם על החברה הגאונה ועל עין החתול וספר הקיץ. ורוקמת התחרה.

וספרי שירה. גיליתי את שבא סלהוב וזה היה אחלה גילוי. וחזרתי לגיטרה הכחולה של ואלאס סטיבנס ולקדיש של אלן גינזברג ובבום הבנתי מה זאת התנועה של השירה הטהורה.

היה לי טוב השנה והיה לי רע.

כתבת את זה בשיר שלך. זה היה בשנת 2008. היו לנו תקוות ורעיונות לגמרי אחרים וחשבנו שאנחנו ממש אלטר-קאקרים ועוד היינו צעירים.

טוב שהייתה לי שנה. בימינו זה לא מובן מאליו. שנשארתי בחיים ושכל מה שקרה לי נשאר איתי, פגישות ופרידות, האוי ואבוי והיהיה בסדר, ציפורים.

קשת בשבת צילמה: מיה אהרון

והנה שיר ממש יפה שקיבלתי במתנה ממעיין: 

הרהור על ערמות מלוכלכות

לפעמים ספר שירה הוא חידה בלשית, כניסה לזירת פשע פראית בארץ זרה, שבגבולה עומדים שומרי השפה חמושים. מישהו נרצח הלילה. הקורא מתבקש לעטות על עצמו שפם ומעיל וזכוכית מגדלת בכיס. ללבוש מעיל רוח. עכשיו הוא בלש מיומן, יוצא למשימת פיענוח.

בספר הזה ימצא הבלש פצצה מתקתקת ואין שום חבלן בדרך. בלב הפועם של הספר מונח ניסיון לערער על טאבו האימהות או אי-מהות, כפי שמגדירה זאת המשוררת. בניגוד לתיאורי הילדים האידיליים של רחל עם "בן לו היה לי / ילד קטן / שחור תלתלים ונבון" ("עקרה") או דליה רביקוביץ' עם "אני מסתכלת בקטן הזה / ורואה את פרח לב הזהב מונח על הכר" ("רקמה מדויקת") ורבים אחרים, שמתארים את ההורות כקפיצה מקרש הבדידות לתוך מימיה החמימים, הצלולים, המנחמים של האהבה ההורית, ריקי כותבת "רציתי שתהיו לכתם צבע, / דמויות מצוירות בטוש על שמשה / מטונפת / שאוכל למחות באצבע / מעצבת מחדש את המרחק" ("משפחה"). אצלה מדובר בקפיצת ראש לבאר עמוקה, שהמים שלה איבדו את מימיותם, הפכו קשים כמו מראה, ולא נשמע קול פכפוך. מכה יבשה.

הספר מכאיב. בכל חדר שיר ישנה ערמה – בחדר הילדים ובחדר האם, בחדר השינה ובחדר האמבטיה ובכולם עוברת המשוררת כמו רוח פרצים, פורעת סדרים, קושרת בדים לחבלים, מנפצת מיתוסים. ולא רק ניפוץ יש פה. אלא גם סטירה, כזאת שעוברת מדור לדור, קדימה אבל גם עושה את כל הדרך חזרה, עד הסוף של כל האימהות, הפרטיות והמשוררות, אלו שהסבו פנים, שלא גילו את הסוד שנחוץ היה לגלות. את מה שהן מסתירות, מקפלות, מטאטאות, לוחשות, ריקי מניחה בלי בושה ובלי פחד, ברעש גדול, בראש חוצות.

גם המילים שלה חדות כמו סכינים, אין שמרי נפשך כאן, אלא חרבות ויריות ומערבולות טורקיז, גדרות חשמליות ושברים מזהירים. האימהות הן געגוע אבוד ובו בזמן זאבות רעות. שוברים פה עולם שהיה כבר שבור לעיסת רסיסים, ובונים מחדש, סדוק כעדות, כצעקה, כשירים.

אין רוך מסמא עיניים בספר הזה. אין אמת אחת. אין פתרונות פשוטים.

אפילו הציפורים (ציפורי שיר?) בעמוד עשרים מצייצות תווי אזהרה. השירה היא אופציה בו זמנית פוצעת ושבירה או כמו שאומר אבות ישורון "כל הכתיבה היא שאלה של חיסול חשבונות…בינו ובין הסובב אותו, בינו ובין העבר שלו, בינו ובין העתיד שבו, שהוא גם העבר וההווה שבו" (ראיון עם הלית ישורון. חדרים, גליון מספר 6, אביב 1987). "אתה עומד מטעם עצמך", הוא אומר בסרט "אבות ישורון – 1990", "אתה הכל: גם השופט, גם בית הדין, גם ההאשמה, גם פסק הדין. ואין מי שישפוט אותך. ואין מי שיישפט על ידך ואין מי שיישא בעונש ואין מי שילך לעזאזל. אתה עומד". תלוי ותליין.

זה מה שיש כאן.

"איפה ההגנה?", שואלת הדוברת בשיר "דיור מוגן?" והשאלה הישירה הזאת, היא גם השאלה ששואלת המשוררת, זו שמהדהדת כמו ירייה באפלה לכל אורכו של הספר.

זה עולם כמו העולם של תמיד מלחמה ופשעים וכולם מובסים – האם, הילדה, האהבה, האמנות. רק השירים, לעיתים נדירות. לפעמים. מפוכחת, המשוררת יודעת שאין להציל אבל מבקשת להביט נכוחה והכי קרוב, לחפש את ההשתקפות שלה שנפלה לתוך באר אינתחתית, לשלוח חבל בד ארוך ולהיות מוכנה לחכות, גם אם לשווא, לאיזה ניצוץ, מבט חוזר מתוך המצולה. בלשון ישירה ומחוספסת היא מנסה לטפס מעלה, לבקש ולהעניק, גם לעצמה, אולי סוג של מחילה.

הספר נפתח ונסגר בשתי מילות מראה הפוכות. המילה הפותחת את הספר היא "אם", מילת תנאי שכוללת בתוכה אינספור אפשרויות. הספר תם במילה "די", שהיא מילה סגורה שמשמעה מספיק, הגענו לסוף. התעלומה למראית עין נפתרה, הבלש חוזר לחייו אדם קצת אחר. והמשורר? בחדר מלון עלוב ואפל, בעיר זרה, הוא ער. בודד לעד כל כך. באצבעות קשות, הוא שב ומטעין כדורים כסופים בלוע אקדח.

 ערמה מלוכלכת / ריקי כהן / הוצאת ספרא, 2013

הרהור על דברים עגולים

 

זהו ספר עגול כמו שעון. הוא נע בתנועה בלתי פוסקת מהמיתי אל הטבע אל הפרטי, כלומר אל האני, אל האתה, אל המסע, ובעיקר אל הזמן, זה שמנהל לנו חשבונות, שובר גווים וחלומות, סופר לנו פעימות כשאנחנו רצים. שעון מיוחד הספר הזה – הספרות שלו אינן מורות רק על השעה, אלא גם על היום, על המקום, החודש, השנה, הזיכרון, העונה. הבטרייה, כי מחוגיו זזים בלי הגיון או הפסקה, קצת ישנה אבל, כמו למשל בשיר "דצמבר 2009", "הזמן איננו עוצר אפילו בתמונות…הצעירים בתמונה שנחשפת מבקשים / שנלטף את ראשם ונוכיח / שלא לחינם חלפו השנים" (עמ' 76). העיקר. הכל נע.

זה ספר עגול כמו ביצה, שלא רוצים לשבור. זוהי שירה במקביל מתריסה ועדינה, שמישהו, גוזל ציפור, עובר אדם, רגש דק, דג שחור, נע בתוכה ומבקש לבקוע, למצוא דרך במרחב. בשיר הפותח, שהוא תמיד מין מצפן, חץ שמורה את כיוון הספר, כותב המשורר "להתעורר? // סיפור חיי תלוי מעליי / כטיפת מים גדולה. // בתנועת יקיצה אחת בלתי זהירה / יימזגו מי הימים שהיו אל הימים / העתידים לבוא" (עמ' 5). הוא פותח בשאלה שהתשובה לה היא לב הספר הזה. כן. שעון השירה מצלצל וצריך להתעורר, לשטוף פנים במים, שגם כשהם טיפה שלמה קפואה וגם כשהם פזורים רבים בים, תרכובתם זהה והם מסמלים את השינוי, את החיים, את התנועה. בשיר הבא ("בחדר ההמתנה לאלה", עמ' 7) השירה היא מנחה שבירה, אותה הוא, המשורר, מגלף בחלומות בשתי ידיו כשהוא יכול, כדי לנסות להעניק נשימה חדשה, מתנת העכשיו והכאן לעבר רחוק, לעצור, ואפילו לרגע, את פרא סוס הזמן. מישהו קטן, אנחנו יודעים, כי כך זה אצל משורר כמו גיא, בקרוב ילמד לעוף. אחר כך הוא גם ינסוק מעלה ומטה, ייפצע, יקום, ירצה, ייפול, ימות. "הציפור הגדולה דואה ויודעת. / אנא ממך, / הטילי ביצה" ("הציפור הגדולה", עמ' 13). הביצה היא הדבר השלם הבא, בתוכה ספון, צהוב פלומה כמו אפשרות, העתיד. היא הוכחה שכל מה שישנו, גם אם אנחנו כבר לא, יש משהו פה שככל הנראה יהיה תמיד.

זה ספר עגול כמו נקודה שעומדת ממש מעל הראש. הנקודה שהופכת סיפור מיתי גדול לאות האנגלית הקטנה אַי, כלומר, למישהו ספציפי, לאני, שבעת רצון באה בו רוח ומתוכה נולדת שירה. השירה היא מתנה קרובה שאין לה תמורה, אבל יש לה מחיר וכמו אצל הפייסטוס, מביא המרחק, בורא הגעגוע, שהנפחייה שלו מצויה תחת הר געש, כל מכה בברזל בהכרח מובילה לשינוי של החומר, אבל גם של צורת המכה, ועשויה להוביל להתפרצות הגעש, לאבדון, הצעקה. "אז, הפייסטוס, עולה השאלה שלך אל העולם, / להמשיך?" ("הפייסטוס", עמ' 8) וגיא הוא משורר שאומר, לא תמיד, כשהוא יכול, כן. ואנחנו אומרים, בוא ננוח רגע, כמה אפשר? רצנו די, כבר מתחיל להחשיך. והוא אומר, בואו, אני אתכם, נמשיך.

כמו במחזור "בנקודת ביטול הכאב – שבעה שירי ריצה", יש מישהו שרץ בתוך המסלול העגול של השירים הללו. אנחנו חשים את פעימותיו. את זיעתו. את כאביו. ב"נקודת ביטול הכאב / הבחנתי בשארית הקיץ" (עמ' 23), הוא כותב. והשירים נושמים חזק.

כל ספר הוא עולם והעולם של הספר הזה עגול, לא שטוח, ואין לו קצה. אנחנו נוודים בתוכו, כי, כמו שכותב גיא, בתוך האהבה "אנחנו יכולים לחיות כמו / נוודים בעולם עגול" ("אין זמן באהבה", עמ' 37), אנחנו ציידים ומלקטות, שבים מנסיעות או לא שבים, ילדים מפליגים אל גובהם הפלגות ארוכות, משחררים את העופות הדורסים, נשים אהובות, ערב ערב, פשוט מסתרקות. גיא, כמו הציירים במערות העתיקות, אותן הוא מבקר בשיר שסוגר את הספר, מצייר לנו מפות סודיות למישורים, לגאיות, אנחנו נחצה אתו בבטחה את הערבות הפנימיות. כשהדובר בשיר "השיבה" (עמ' 60) – "שב לביתו ויוצא למסע / ממנו לא הוא זה שישוב", אני יוצאת אחת ורבות לקראתו, רואה את פניו, את גבו, יודעת שהוא, כמו משוררים, יראה לי דברים שחשבתי ששכחתי, בעיקר את מה שמוכרח להתגלות – הנחמה שבידיעה ש"שקט שרר ברווח הדק שנותר – למוות לא נמצאה אחיזה" (עמ' 17).

"הייתי כמי שניצב בחדר מחשיך / מול שארית בבואתו במראה – / אפור על אפור" (עמ' 17), כותב גיא בעקבות התבוננות בעץ תות גדול. השירה היא מראה סגלגלה. מתוך השיר החצוב לפתע פתאום, פלא, קם גוף. זה המשורר או התות או אני או כולנו או מי? במראה עגולות גם פניי שלי.

זו שירה שיש בה סוגים רבים של תפילה, שגם היא צורה עגולה של בקשה – "ברוך אתה בורא המרחק" (עמ' 14), זוהי הודיה על מה שבדרך כלל איננו מודים עליו – המרחק, הגעגוע, העזובה, השכחה. זו שירה שמודעת לחשיבותו של המסע, לטלטלותיו, כפי שהיא מודעת גם לסופו הבלתי נמנע ואף על פי כן, מבקשת להוסיף ולנוע, אולי כי רק תוך תנועה "אנו קרבים ובאים בשערי / נווה החמלה." (ערה ומקופלת, עמ' 31).

"ובָנו", כותב גיא בשירו "כרתים" (עמוד 38), "נגע היֵש". וגם בנו נגעו השעון, הביצה, הנקודה, הריצה, המראה, החמלה. האדמה, המים, הרוח, האש. מעגל היש שהוא לב הספר הזה.

גיא פרל / יש נקודה מעל הראש שלך / הוצאת הקיבוץ המאוחד (2013)

השמלה אצל הפריזאית

בדיוק כשאני חושבת שזהו, גמרנו, אף פעם לא אמצא את דרכי חזרה לחדר הפנימי בתוך הרעש, ההמולה, לעולם לא אכתוב עוד מילה, כנרת מצלצלת בדלת עם שאלה. "מה דעתך לכתוב על פגישה עם כותב או כותבת שאת אוהבת?". היא, בניגוד לסקפטית שאני, חושבת שאני יכולה ומזמינה אותי להשתתף בפרויקט מיוחד לשבוע הספר שלה. זה פרויקט מקסים במיוחד. אני ממליצה לקרוא אותו לכל אורכו ורוחבו ועומקו, כלומר, מההתחלה.

רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה". היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק.

היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".

איך אפשר לפגוש מישהי שגידלה אותך במחשבות? שהלכה איתך שבועות מהגימנסיה הביתה, כל הדרך ברגל, חולצת בית הספר גזורה, נערת מלנכוליה חובבת שירה, מאוהבת נורא ולשווא בגלעד, כותבת לו שירים שהוא אף פעם לא יקרא, הולכת שיכורה ומשננת את "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה"?, איך לפגוש מישהי שכתבה בשבילי את "לו אפשר להשיג אותך כולך – שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי", מתוך ספר של "שירי אהבה ישראליים בני זמננו", עטיפה תכלת, אותיות מרחפות באדום, ספר משומש כל כך מיוחד (עד היום) שקנה לי אהוב מממש ליום הולדתי העשרים ואחת.

קניתי פרחים צבעוניים. זר משולב של חרציות, עם ורדים, נוריות. כל אלה, הצבעים בוהקים מידיי, נראו לי מפלסטיק אבל היו לגמרי אמיתיות. בצ'לסי מרקט קניתי גם קופסה של עוגיות. אולי היא רעבה. רויטל סיפרה שלפעמים היא מעירה אותה במחצית הלילה, דופקת על הדלת, מבקשת סיגריה או אוזן קשובה. היא אמרה, "כאילו חסר לה איזה שקט בגוף", אני אמרתי, "נראה לי שכל אחת שכותבת שירים ככה חשוף, היא תמיד, במובן מסוים, אישה עצובה". שתיהן התגוררו בצ'לסמור, דליה בדירה נמוכה, די עלובה, רויטל בדירה מעל.

וצריך גם, אין ברירה, לתאר את השמלה. מי ששונא שמלות חגיגה, נא לדלג פסקה. דילגו פרחחים? נמשיך. אז אני לבשתי שמלה מצבע פרחים, צהובה. ארוכה כמעט עד הקרסוליים. שרוולים קצרים שקופים, קצת נפוחים, שקניתי בחנות יד שנייה בשדרה השישית. זו שמלה שלובשים פעם אחת וממבטי הסביבה, הרי אני חשבתי אותה חגיגית, שמלה לאירוע מיוחד, מהמבטים האלו שבאים ככה מהצד, כבר מבינים לבד שזה לא בדיוק יושב, שזה בסופו של דבר, רויטל אמרה, את פשוט השתגעת, גיברת ראשון לציון שנחתה לה בעיר הגדולה, זו בחירה, איך להגיד לך בעדינות? די אומללה. כשקניתי אותה המוכרת ישבה בירכתיים של חנות עמוסת בדים, כמעט סמרטוטים, וגיחכה, בזה אני נזכרת בדיעבד, כשהגחתי מתא ההלבשה היחיד, מוטציה לא ברורה, מין אישה מוזרה בצורת חמנית. זה אוריגינל, היא אמרה, שנות השישים. נסגרת מאחור בשורה ישרה של כפתורים, סוג של קטיפה ישנה. גוזמת השרוולים. אלוהים. ידעתי שרויטל תניח שתי כפות ידיים על הפנים, תחניק איזה צחוק, אבל הייתה לי משכורת ראשונה, והיה ספטמבר וניו יורק, הכל לא מוכר וזהוב. נתתי שטר. המוכרת שמחה להיפטר משתינו, יצאנו לרחוב. עכשיו רק נותר לחכות לאירוע חגיגי.

היא.

בשעה היעודה נקשתי בדלת. הפרחים ביד כמו שרביט שיכתיר לי מלכה אמיתית. היו לי דברים לספר, להגיד, שאלות, ביד השנייה קופסת עוגיות. השמלה קצת צמודה, לא נורא. נקשתי פעם, פעמיים, שלוש. אולי היא לא ערה? הנחתי את הראש על הדלת כמו על כר והאזנתי. ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, מעתיקה בכתב יד מעוגל, לשון בחוץ בשביל ריכוז, למחברת שעטפתי בעצמי בכריכה חלבית, שירים של מאיר ויזלטיר, של פנחס שדה, של לאה גולדברג ובעיקר שלה, הזמן הניצוד ברשת, המערב הכחול, השתדלות נוספת, חורף קשה. אחרים. כולם שירים שממלאים אותי עד עתה, עם משוררים כמותה זו תמיד קריאה מתמשכת, אינסופית, סוג עדין מאוד של התרגשות לבבית.

שמתם לב שכשאנשים אומרים בימים שלנו "עדינות", הם מתכוונים לומר שזו חולשה? זה כי זו עת הצעקה עכשיו. עת לשכוח אימהות. העת החדשה.

דפקתי. חיכיתי לרעש, לסימן שהיא שם, לאות. אחרי רבע שעה כאבו הכפות (בגלל הנקישה; חמש אצבעות / בגלל השמלה; נעליים גבוהות) ויצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל שמול הדירה שלה. עברה רבע שעה. עוד רבע שעה. עוד. היא בטח יצאה לקנות חלב או סוכריות לגרון, וניל או סיגריה דקה ותכף תחזור. בערב, כבר בביתי, כשהוספתי בליבי לחכות, אכלתי, אחת אחת, את כל העוגיות.

רויטל אמרה שדליה מרגישה לא טוב. שמסרה התנצלות. גם כרטיס ביקור קטן מסרה, עם כתובתה בישראל. "היא חוזרת השבוע, אז הנה הכתובת, כשתחזרי, היא ביקשה להתקשר". את הכרטיס הנחתי בארנק והוא מונח שם מתנה עד היום, נפנוף מרחוק, הי דליה דליה, הי גם לך, שלום. שלום.

איך אפשר להיפגש עם מי שלימדה לסדר בכל מיני, אינסוף, צורות עשרים ושתיים אותיות? כנראה שאי אפשר. לא נפגשנו כמו שאנשים לא נפגשים. אומרים, יש עוד זמן, ובתווך עבודה, עיסוקים, שיגעון, דיכאון, אהבה, ילדים, חרדות ופחדים. נזדמן ודאי בשנה הבאה. ואם לא – תתפנה לי איזו שעה באלפיים עשרים וחמש, צ'יק צ'ק זה עובר, את תראי, עוד ניפגש.

הידיעה על מותה תפסה אותי, כמו כל ידיעה מהסוג הסופי, לא מוכנה. עת ארזתי כדי לחזור, העברתי הלאה, לסלביישן ארמי סטור, את השמלה הצהובה. ביום מותה, ספונה בחדריי, קראתי בספרה "כל השירים עד כה", ולמרות שנעשה מידיי ומאוחר, פגשתי בה שם, אחזתי במוכר ובעכשיו ובתמיד ובילדות, ובכיתי כמו שאנשים מבוגרים בוכים, בחרישיות, בהיחבא. וחשבתי עליה, מורתי לתמיד הטובה, דליה דליה. כותבת לך כאן אני ענת תלמידתך. מרוב אהבה.

הרהור על מצבם של ספרי השירה

לפעמים מישהי פותחת לי דלת ואני באה לשבת. הנה פוסט אורחת שהתפרסם היום אצל עדנה אברמסון, בעלת הבית הנדיבה (נתנה תה מרווה; "תשתי עוד כוס?"; לפני שעניתי, היא כבר מזגה; בצד – עוגיות אלפחורס או מרמלד; השיחה תמיד טובה) של הרפובליקה הספרותית:

הרהור על מצבם של ספרי השירה

את כותבת את הכמוס שלך על פתק שאת מגלגלת וסוגרת בסרט או מקפלת לסירת נייר קטנה לבנה. אחרי שנה או שנים יש לך צי, לא גדול, אפילו די דק, משלך. את מחכה לשעה אפלה ובאישון לילה יורדת לחוף. זה הזמן, את יודעת, לשלח סירות זעירות (בגודל כף יד) אל עומק הנוף. מישהו, את מקווה, מחכה שם, לבד ממש כמוך, בגדה השנייה.

שירה היא מקצוע ימי. מי שעוסק בה הוא לרוב מחפש יבשות אבודות, חולמני או משוגע בתאו הקטן; שודד ים בעל עין אחת שרואָה; אסירה ששולחה מכלאה למושבת עונשין ביבשת זרה. הוא מתגעגע מקצועי, תמיד מאוהב. זו מלאכה שאין שכר מזהב בצידה, גם אין תהילה, אין שום מגדלור שייתן איזה אות, רק עבודה פנימית, תמיד במשמרות כפולות, במשכורת חודשית זעומה  – מטבעות הנחושת של המילה.

מה לזה ולך? את הרי, בין כך ובין כך, תניחי את סירותייך שצבען לבן על המים השקופים, אחת אחת תורידי אותן, פועלת נמל אפורה, סומכת רק על הגלים הגבוהים שיישאו את השירה, שיירה של כל מה שאינו הכרחי אבל בשבילך ממשי בדיוק כמו כלכלת ארבעה במאה. בעודך צופה בן מתרחקות, תתמלאי פחד אמיתי מסערות לא צפויות, מקרחונים, מגשם, מכרישים. אל תתייאשי. ישנן וודאי אי שם דגיגות שינשקו בשפתיהן את הדפנות ויקדמו את הסירות אל יעדן.

בינתיים בעומק היבשה, הספר שלך, הוצאה קטנטנה, יורד מתצוגה בת יומיים ונתחב אל המדף, נעלם בין הלמדים הראשונים לאחרונים, בינות גברים בכריכות קשות שתמיד יאפילו עלייך. גם רומנים זולים שנכתבו בן לילה, בחור פוגש בחורה ויוצאים למסע על אופנוע. איש ליד מכונה. או ספרים של פנטזיה לנוער.

את כותבת את האוי ואבוי שלך. למה את עושה את זה? אין לי מושג. אולי את חושבת שהאוי ואבוי יפגוש לו בבוקר בהיר איזה אוי ויי זמיר או אללה יוסטור של מישהו אחר ויהיה להם נעים לשבת. יעזבו אותך בשקט. תוכלי ללכת לים בביקיני, לשחק פינג פונג עם צ'יקי.

לפנות בוקר, אם יהיה לך מזל, אם תיאות אלוהי השירה, תעגון סירה יחידה בנמל מרוחק וגבר אהוב שפניו פני אדם, לא מלאך, חרש יקרב ויקרה לך הלא-ייאמן, הוא יאסוף אותה אליו.

מספיק רק איש אחד שיאמר כּן, מספיקה וודאי אישה, כדי שכל העולם ייפתח ויפכה.

בבוקר תעמדי שקטה, אחת מביטה, במסגרת חלון. בראשך כבר פכפוך של מילים חדשות, מוזיקת דם והמיה. בתווך תמיד פרנסה ודירות בשכירות מתחלפות, חסכונות נגמרים, עבודות, כלכלת כישלונות. כי את אישה של אדמה שכמהה לרוח, את תוסיפי לנוע, כל כך לבד את, במישורים הצחיחים שבינך לבינך. אף אחד לא מלמד אותנו איך לחיות אבל לא צריך לפחד. הרי יש לך עט ונייר ופנים אהובות ושמות, עוולות שקורות, הליקרים פראיים אבל הכוסות תמיד ריקות, שירים של אחרים ותמונות, זיכרון של ידיים קשות או רכות, נשיקות על עפעף, על שפה, על בטנך, בשעה הנכונה את תכפפי גוו כמו מנורה ביישנית לפתוח איזה פתח צר. אז יבואו אלף מים והדף שלך יבער.

הרהור ביום ההולדת

מישהו שומר עליי. לא מלאך, לא שרף, אדם ממש אמיתי.

האיש הזה חי איתי. קם בבוקר, המבט עוד פריך, הולך לישון הרבה אחרי שמחשיך, ובאמצע היום עבודה, עבודה, כמו גנב הוא מרים אפרכסת, מביט בקיר אטום כאילו חלון, מתקשר לראות איך אני מרגישה היום ואם הגעתי בזמן לרופא או לראיון, ואיך, הייתה נחמדה האישה? בדרך חזרה, אל תשכחי לקנות ג'ינג'ר ולימון, יין, תביאי לנו גם איזה ממתק, נחגוג. נחגוג מה? מה בוער? היא עוד לא אמרה כן. אם נחגוג מספיק חזק, מחר, גג יום חמישי, אני אומר לך, היא תתקשר.

מישהו קרוב שלי גם כשהוא רחוק, אני מרגישה את הבל פיו, נשימותיו, את חום גופו, גופו. הגוף שלי עכשיו מלא ציפורים אבודות במרחב וצמרמורת.

מישהו אהוב עליי אני חושבת אוהב אותי ויש בזה פליאה של איך זה קרה והכרת תודה על נדיבות.

מישהו לעולם אינו גורם לי לבכות, ולא נמלאות עיניי עד גדותן, דלי דמעות מלוחות, רק צחוק רם בלילה, מידיי מאוחר, די כבר, תפסיק, מחר אני מתחילה עבודה חדשה, כשהוא שר מעל בימת המיטה, אנד איי וויל אולוויז לאב יו, משחק את התפקיד הראשי, המשני, הגיבור, האישה, הנבל. אני בתפקיד הקהל.

מישהו חושב עליי בלב דברים טובים, אני יכולה להניח לרגע בצד את השוט הגדול, זה הפנימי, ביום שבת בבוקר חותך סלט טרי, עגבניות כל כך יפות, מרתיח שתי ביצים, מזמזם איזה שיר, קולה חצילים. זה זה המישהו שלי.

מישהו. ואפילו שיש לנו לא דירה, לא חצר, לא גינה, לא פינה, אני דופקת אצלו בדלת והוא תמיד עונה. על הקיר תמונת חתונה. זה נראה לי מוכר. על הגז סיר של מרק עדשים. שבי. הוא בדיוק מכין תה נענע. לשים לך עראק או סתם סוכר?

רק מישהו רואה אותי, העיניים שלנו נפגשות והפיות שלנו מתנשקים בטבעיות ככה, בלי הכנה, ואז אנחנו ממש, אין לנו מידיי, קרובים.

מישהו פגש אותי ילדה ופוגש אותי כל יום, הוא מוכן, גם אני מוכנה, מתבגרת.

מישהו כבר כמעט עשרים שנה.

למישהו יש גוף חלק ויפה, זרועות ששערות עדינות, כמעט נוצות קטיפה, מסודרות עליהן בסדר מופתי. מישהו מתרחץ שעות, מסתבן בספוג צהוב, בקפידה מצחצח שיניים, מכין את עצמו למלאכת חלום. אני בסבלנות מחכה, מחממת מיטה, כלומר, מרימה ומורידה את הכנפיים בשלג הסדין.

מישהו עושה חיקויים מדויקים של משוררים ששנינו מכירים ואני נופלת מהספה האדומה, זה כי שתינו יותר מידיי יין, אכלנו המון ענבים (מי שותה יין ואוכל ענבים? זה כמו לאכול לחם בפיתה), הוא אומר, השטיח הישן הזה כבר מזמן לא רך. אז מה ירדת? אני רוצה להיות אתך. אתה לא רוצה לפעמים להיות עם מישהי אחרת? בטח רוצה. נו? היא רק צריכה להיות משוררת. אוקיי? עם עיניים חצי חומות, חצי ירוקות. עם משקפיים מצחיקות. ושיהיה לה שער כזה קטן מסורק לצד. בקיצור, שהיא תראה כמו צב, רק בלי שריון. זהו? לא, שהיא תדע לשיר שירים מזרחיים בסגנון עדות אשכנז, במיוחד במקלחת. את מכירה כזאת אחת?

אם אתה תמות, אני אמות.

תגידי, למה את כל כך דרמטית? את ממש קשה. לפעמים אני רכה. את יותר רכרוכית מרכה. אתה טוען שאני רכיכה? את קציצה. עם שום ושמיר ופטרוזיליה? לא, קציצה בלי כלום, תפוח אדמה, ממש פשוטה. אז למה, השטיח, אתה בא? אי אפשר להחליט בשביל הלב. ואולי אני פשוט רעב.

מישהו אומר, תפסיקי כבר לכתוב ככה על האהבה, מישהו יעשה לנו עין לא טובה ובסוף נתגרש. אתה באמת חושש? לא ממש. כי אם נתגרש, אולי נתחתן עם אנשים זרים ונהיה נאהבים בסוד כמוס, נטוס לפאריז בחורף, זה יהיה בשנות העשרים של המאה שעברה, נהיה או-לה-לה משוררים, נדבר צרפתית, אני אחבוש ברט, לך יהיה שָל, או להיפך, כל היום נאכל בגט עם גבינת אמנטל, אבל איכותית, לא נצא מהחדר ימים, בחוץ יהיה קפוא. מה את אומרת על זה? טפו.

לפעמים, בדרך כלל, זה רק אני ומישהו, שלעיניים שלו יש צבע של אגוזים צעירים, ולגוף שלו ניחוח מור ובשמים וקינמון ולנשמה ריח של שושנת פרג חמה שיצאה הרגע, ממש עכשיו, מתנור. אחרי שנמות, מי יידע דבר על השנים, ימים, שעות שעברו בינינו, מי יעיד על תועפות אהבתנו?

מישהו ואני הולכים בחצות הלילה למצפה הכוכבים, אמרו בחדשות, מבול של מטאורים תכף נופלים. על הספסל אני משעינה ראשי על כתף, חבל שלא הבאנו קצת במבה או כיפכף או מה, אתה שובפם רעב? כפו כל הזמן חמה על כפי, תראי, הנה הראשון, איפה? שם! עכשיו בא השני, את רואה? אני רואה, אני אומרת, הגופים שלנו רועדים מהסתיו, משלכת אורות, מאני ואתה, השמחה הפשוטה, זה מותר? של היות בני תמותה בחיים.

הרהור על נדודים במפרשים קשים

 אתה מקבל כרטיס. נאמר לך להגיע ביום זה, בשעה זו, לנמל בקצה עיר רחוקה שעד כה לא ידעת את שמה. לךְ לךָ, נאמר לך, מכְּפרך, מקהילתך, מבית הורייך אל הָאָרץ. כל מסע מתחיל בהבטחה, אומרים ישנה אֶרֶץ, כלומר, ישנו מקום גם בשבילך. אם תיסע, אומרים לך, הזמן לא יוכל לך, הערב, כמו בשיר 'אבדן הבוקר' "לא יביס אותך" (עמ' 64), ו"מנין נדודים", שמתרחש באופק של הספר הזה ללא הרף, בהכרח יחזיר אלייך את שמך.

אינך מספיק לשאול מי אני, מאיפה באתי, לאן או כיצד וכבר לצד מזח הלילה שלך עוגנת ספינה. לכן, על אף ההיסוסים, אתה קרב. אתה בא. כשאתה כבר בה, אתה מגלה שזו ספינה משונה – מפרשיה גדולים וקשים, בתיבות שבבטנה חיות פרא, מיני בשמים, שלל זהב, אוצרות אינסופיים. הספינה הזו, נאמר לך, תיקח אותך לָאי-שם הרחב, לרחוק המופלא, אבל ישנו תנאי אחד – יהיה עלייך להפליג לגמרי לבד. כי אתה משורר, כלומר מישור הבדידות אינו זר לך, אתה מבין את הקורבן. ככל שיכול אדם, אתה מוכן.

אתה תיסע רק איתך, גופך עודו צעיר, ויכול לגמוע מרחקים בלי שסימני המסע יוטבעו בו. אתה תסלול את הדרך תוך הליכה, לא תמיד יודע על מה תדרוך בצעד הבא, אדמה קשה או תהום, אבל צועד, עד שכמו בשיר 'נדיבות' (עמ' 76), אין בך דבר מכל הרגלי הראוי והמוכרח, עד שהכלב הפנימי שבליבך אינו נובח. ולא תמיד יהיה קל בתוך זה, לפעמים ייעצמו העיניים בבהלה מאימת המתרחש, לפעמים יוצף סיפון הלב זיכרונות של מלחמה או אהבה, אבל אתה תדע שאתה עושה את הדרך הכי ארוכה את כל המסע בספינות, אוניות, סירות מפרש גדולות, במעבורות מכאן לאן?

 'אדם מביט אל ארץ אליה לא יגיע', אתה כותב בעמ' 70' בספר שלך, אבל גם אם אינו מגיע, בשיר, כמו במסע, הכי חשובה התנועה, (והספינה? היא כבר יצאה? או שעודה בנמל הבית עגונה?) כי בשירה, שהאופק שלה תמיד רחוק וכחול ורחב, אפשר להיות בכל הארצות ובזמן הזה בבת אחת.

אתה משורר גולה, תמיד במצב של הגירה פנימית, של תזוזה גדולה, אבל המבט, כמו בשיר  'יוון', מחפש את הבית. ובבית ישנה "מפֶּלֶת שולחן המטבח", "שתיקה בין המים לברז", ו"מישהו, כמו בוולס, הולך לרקוד את הראש בקיר" (מתוך השיר 'מבטו של שכן ילדותי, מרמאללה', עמ' 30). בשיר אחר ('בשבתי', עמוד 19), בוערים התפוזים על שולחן המטבח, וכל זה כדי לומר, שגם אתה, כיאה למשוררים, תקוע בתווך בין עולמות, בין דלתות, ידך האחת מושטת לתפוס, לעולם לא באמת תופסת, את העולם הגדול, הרחוק, השנייה שלוחה פנימה ובידיים מלוכלכות, שהן הידיים של האנשים שעושים, ציפורניים ארוכות, מכאיבות, היא מפשפשת בבתים, בנשמות.

גם הפואטיקה של הספר הזה היא פואטיקה של מי שאורז מזוודה גדולה וצריך לקחת איתו את הכל – את הילדות, הזיכרונות, האהבות, הייסורים, טקסטים מוכרים לצד טקסטים חדשים. את רבי החובלים הגדולים, המשוררים. את המזון שיחזיק מעמד, השירים. את גלגל ההצלה האחד, המילים.

כמעט בכל שיר בספר הזה ישנה נסיעה או הבטחה לנסיעה ומהר מאוד אנחנו מבינים שכשאין נסיעה, אנחנו בסוג של בעיה. כבר בשיר הראשון עולה דמות אדם כלואה שרואה עצמו 'אדם ללא מולדת, ללא אמונה ערה לצלוח את מהומת האנושות" (עמ' 13), בשיר השני אנחנו כבר ביוון, אחר-כך נגיע למזרח, בהמשך ניסע לבקר את רוברט בליי, את פולוק, את הרברט. וגם ניסע בזמן ובזיכרון ובמרחב הפנימי של הנשימה. הנדודים ירככו את הנשמה.

ובמה יכול לאחוז מי שנודד? בגוף המסע. בתשוקה לבית. בנחמה הגדולה המצויה בדברים הקבועים, הטבע. במיתי, ההיסטוריה. בפרטי, הזיכרונות. במעשי האהבה, שגם הם תנועת נדידה, בין אני ואתה, של הגוף. במתח בין מה שעומד למה שזז. ובהבנה שלצד כל זז יש דומם, שעושה אותו זז.

אתה מקבל כרטיס. כיוון אחד. יש כיוון? הספינה מוכנה לתזוזה, אבל היא לא תצא, מפרשיה קשים, הם עלולים לשבור את הרוח לחצאים ואז לרבעים, אבל הרוח חזקה ומי שקרא לך לצאת, מי שלחש את הלךְ לךָ, הוא, אחרי הכל, אתה. השירה שלך, כמו המרחבים של הים, גמישה, ולמרות שהאש הפנימית לעיתים קשה, היא לא תשרוף אותך, המים יערסלו אותך כמו אֵם ואתה תירדם.

"נוסעים בדרך המשי של הערב, וליבנו מדורה באפלה', כתבת בשיר 'אחדות' (עמ' 15), כלומר, למרות שבבדידות ויחידים אנחנו עומדים, בתוכנו ואיתך ובשירה היפה שלך, ואפילו לזמן קצר, ביחד אנחנו נוסעים.

מפרשים קשים / יונתן ברג / הוצאת קשב (2012)

הרהור על הקושי לפרסם ספר שירה

אמרו לה, לכי בואי. אמרו, שבי פה, חכי. אמרו, זה יפה אבל אין בזה ממשי, זה יותר מידיי אישי, ואישי זה פאסה, בכלל 'אנשים' זה כל כך השנה שעברה, אמרו, חבל על הזמן, שירה לא מוכרת, ודרך אגב, את בטוחה שאת משוררת? לא, כי את נראית יותר אחת שמסדרת תיקיות בארכיבים ממשלתיים.

אמרו לה, זה נפלא, זה מאוד, אֶה, מאוד, מעניין, את רק חותמת פה ופה ושם, ועל הצ'ק, תכתבי לפקודת המוציאים הראשיים לאור של העולם, כל מילה עולה שקל וחצי, כל שורה – עשרה, כל בית בלבד חמישים, בשבילך שישים וחמש, זה יוצא לך חמש עשרה אלף ותשעה שקלים חדשים. אפשר בשלושה תשלומים עם ריבית וצמודה. ואל תשכחי להגיד תודה.

אמרו לה, תבואי מחר, משה יהיה פה, הוא המחליט של השירים. תבואי מחרתיים, בעוד שבוע או חודשיים, העורך בדיוק נמצא בפסטיבל ברישקש, סגן העורך בירח דבש באיסטנבול, המנכ"ל משלשל (הטונה במטוס הייתה מקולקלת), את עוד פה, גיברת? אם כך, תמתיני עוד שנה, ועוד שנה ומקסימום עשור, הרי לכולם זה לגמרי ברור שזו לא העונה הנכונה.

לפעמים עורך עם חולצה בצבע איום או עורכת גדולה מתולתלת סגרו בפשטות בפניה הדלת, שלושה מנעולים מוזהבים ושרשרת, טרקו בברכה גם חלון.

 אמרו לה, בסתיו תתכנס וועדה סודית, עם דוקטור אחד לספרות רוסית, מזכירה קיבוצית, מבקר ספרותי מזדקן. הם שותים את התה, מחליקים דובשנית, מחליטים אם זה לא או זה כן.

 אמרו לה, זה לא. זה לא מספיק פוליטי, לא מגדרי, לא מזרחי, לא חברתי, לא כלכלי, לא אמוני, זה לא מספיק צועק. זו שירה בלי אג'נדה, אמרו, בלי סגנון, זה לא שקול או מחורז, זה קצת מופרז בלי הפשטה, בלי תיבולים, בלי דימויים מתוחכמים.

לפעמים, יותר מכמה פעמים, לא אמרו לה כלום.

אמרו לה, את לא מספיק מה, את לא כמו מי, את ככה וככה, את בבין לבין. אמרו לה, לו היה לך סיפור מעניין, למשל אם היית שחקנית העבר או קורבן, אלימות או שנאה, מסכנה, או שהיה לך דוקטורט בשפה משונה, אכדית עתיקה, במדע המדינה, היית רופאה כללית או לפחות אחות של מישהו קולנוען, מומחה עולמי לפרסומות, אז יש לך חלומות, אז מה? או אחיינית של מדינאי, מאהבת צעירה של עורכת ספרותית, בן של מחזאי נורא מפורסם, אבל את סתם אחת. אחת כזאת משום מקום של אף אחד.

אמרה לעצמה, אני לבד.

לא הייתה בכלל לבד.

סנקה אמר לה, "עלייך לבטוח בעצמך ולהאמין כי את הולכת בדרך הנכונה בלי שיסיחו את דעתך שביליהם הרבים של אלה הרצים אנה ואנה";

ברטולד ברכט אמר לה, "מה שארע, ארע. המים / שמזגת אל תוך הכוס, לא תוכל / לשפוך אותם בחזרה, אבל / הכל משתנה. להתחיל מחדש / יכול אדם בנשימתו האחרונה.";

גוסטב פלובר אמר לה, "הבה נעסיק את עצמנו לנצח באמנות, שהיא גדולה מאומות, כתרים ומלכים, והיא תמיד קיימת, מתנשאת מעל כל, ועטורה זר אלוהי";

מרינה צווטאיבה כתבה לה, "זרויים בחנויות אבק ונשורת / (שם לא נגעה יד איש בם להפכם!) / שיריי שלי, כיין זמרה מובחרת – / יבוא יומם.";

ישראל אלירז אמר לה כי, "השיר נהיה שיר ברגע שבו הוא לא רוצה שום דבר אחר מלבד עצמו";

פרננדו פסואה סיפר לה, "מבחינתי המילים הן גופים שניתן לגעת בהם, בנות-ים שניתן לראותן, פיסות כלולות של חושניות";

אלזה לסקר-שילר כתבה, "הגעתי למחוז חפץ ליבי. / שום קרן אור לא מוליכה עוד מכאן. / אני מותירה מאחורי את העולם, / מתעופפים הכוכבים: ציפורי זהב.";

פול צלאן אמר שלכתוב שיר, זה כמו להושיט כף יד לקראת הזולת.

בחשכה שכיסתה את כתפי העולם כמו רדיד דקיק רחב, היא הניחה על מישור הדף, בעדינות, מילה אחר מילה אחר מילה, כולן בצבע של הלב שלה.

 

מוקדש לכל החברים, האהובות של השירה.

 

השיעור (כתיבה יוצרת, הנטר קולג', ימי שלישי בארבע, ניו יורק, 2003)

 

Twenty one Ways of Looking at Poetry 

1. Poetry says.

2. Words constantly collide. One line may take weeks to construct. Another sentence comes along. Trouble and joy. I’ll take this word here and put it there. And this one here. It goes on and on and when it stops, suddenly, out of nowhere, a poem.

3. Sometimes my poems write themselves. Other times they write me. I erase them. They surprise me. We’re friends.

4. I started writing on 3^rd grade. My first poem started with the words “Why was I left here all by myself?”. I guess I wasn’t a cheerful child (I now think, no wonder they left me all by myself).

5. I met my love at a poetry workshop. It was autumn. I was twenty and shivering while reading a poem in a room full of unfamiliar people. I didn’t know him either, but gave him my right hand to hold under the table.

6. Poetry hits me with a stick. Then she kisses my wounds.

7. My mother never read my poems.

8. I believe that in order for me to write better poetry I need to read as much poetry as I can. and prose. and newspapers, dictionaries, manuals, manifestos, menus, maps, greeting cards, grocery lists, street signs. signs.

9. Poetry says, please come.

10. I say, just give me a minute to undress. I’ll be right with you.

11. I don’t believe in inspiration. Writing poetry is similar to working in an office. You get up and go to your table. You suddenly feel the urge to share a secret with a co-worker, wipe the dust from the desk or have your 28^th cigarette downstairs, but you know that nobody will do the work for you. You also know you’ll get no lunch breaks, no salary, no pension. And if you are really honest with yourself, you’ll have to admit that, actually, writing poetry is not at all like working in an office. It’s like. like. Well, it’s like nothing else.

12. After I finish writing a poem I sometimes read it over and it makes me sick and I want to cry.

13. When I read great poetry I always think to myself “oh, I’m never going to be as good as she/he is”. I then remind myself that this is not a mountain I’m climbing, it’s a road and I’m walking. The journey, as always, is long.

14. I sometimes write on Walls. Windows. Mirrors. Notebooks. Lovers.

15. Meeting other poets brings me joy. And sorrow. I feel at home but know that, like them, I’m completely homeless.

16. I enjoy very much writing in English. It frees me from my destructive perfectionism.

17. I once forgot poetry in an airport. It took her some time but she found her way back.

18. In poetry, I move distances without taking one step. Then I take one step.

19. I went to study film in order to create visual poetry. My plan was to create a short film for each of my poems. I think I have failed (but wrote more than couple of new poems while trying).

20. I guess there are many other ways of looking at it, but basically I write poetry because I know I will some day die (as I was born,

21. naked and trembling).

 

NYC, September 2003

הלבן

 אני יושבת בתוך הלבן. לגמרי לבדי. בחוץ הצבעוני אישה צעירה מזמזמת שיר לילדה. רונית מטלון מהלכת בשדרה עם הכלב. מישהי רצה לאוטובוס, כמעט איחרה. יערה שחורי מעיינת בספר שירה. האישה של החתולים מסמנת להם לבוא. הם באים. לפעמים נורית זרחי עוברת ומנופפת או מניחה על כתף כף רכה. זה נעים. מסביב דרורים, יונות הומות עברית. רוני המלצרית מגישה בעדינות את האמריקנו לשולחן. כשהיא לא כאן, היא שחקנית ותסריטאית, אנחנו ממתיקות סודות ועוגיות. אני מוקפת באחיות, באימהות, בילדות שלי. האור בוהק עוד דקה, לאט נרגע. מישהי מורידה במכה את ברזנט הערב, מדליקה את הירח, תולה כוכבים נמוכים כמנורות. העולם מתכהה אבל אני חזק בתוך הלבן (הכיסא, הקירות, הדף, השולחן). שם, במקום בו כאוס העיר נפגש עם רעש הראש, יכול השקט הצלול של השירה לעלות ממעמקים. זהו ערב פשוט ויפה ורגיל. אני יכולה להתחיל.

עמוד S49 ב נובמבר 26, 2010 מוסף מתוך ישראל היום