קטגוריה: מחאה

הרהור על תל אביב

רגיל

אני באה אל העיר שלי.

חוצה את הכיכר באלכסון. על הפסל של תומרקין מטפסים בנחישות שני ילדים. אחר כך הם רצים בעיגולים ומנופפים ידיים קטנות, להקה שלמה של שני דרורים, היונים האפורות עפות לכל הכיוונים. אני עוברת את התולעת, "הי מיכל!", בודקת אם הגיעו חדשים מעניינים, הולכת לאורך חנויות הבגדים של כיכר מלכי ישראל, כשאימא איתי, היא אומרת: "מה זה, הם תוקעים מחירים חבל על הזמן", אני אומרת לה: "אימא, פה זה לא פרברים", "באופנת דאלאס בפסאז', את כבר שכחת, יש בגדים נהדרים. אחד פלוס אחד במאה ועשרים". אבל כשאני לא איתה, אני חושבת כמותה, וממילא אפור ושחור ונכון ולבן לא מתאים לי, בסוף נכנסת לחנות האחרונה, מזכרות מיפן, קונה לי מחברת דקה, אולי בדרך, כי אני הולכת, יבוא לנקוש בזכוכית הדקה של הלב באצבע עופרת איזה קצב של שיר. אני חזק בתוך העיר. בקינג ג'ורג' פינת הנביאים אני רואה אחד שנדמה לי מוכר, "מה נשמע, כרמלי?", עושָה פרצוף ישר על ריב ישן, נותן לי נשיקת זה היה ממש מזמן על הלחי, בשדרות רוטשילד חגית על אופניים עם איילה, חוזרות מהגן, רוני סומק שותה כוס חלב אריות בקפה תמר, משיק עוד אחת עם ערן סבאג, שעוד מעט, ברדיו ישיט את רפסודת הבלוז על נהר המיסיסיפי הרחוק, בקפה קאימק, כי כבר ירד עליי ערב, אני אוכלת אורז ותבשיל עדשים צמחוני, שותה תה מתוק, מרינה מנגנת על העוד ונערה אחת יפה מפליאה בניענועים, חושפת את בטנה. זו העונה המסחררת של ספטמבר, אפשר לשבת כאן בחוץ על איזו אבן או ספסל והעיר קרנבל, אורות החשמל מציפים בתשוקת המרחב את הרחוב.

אני יכולה להיות אישה לבד בעיר הזאת, אישה שבימים אי זוגיים לובשת סגול וזהב ומוגזם ופרחים, אישה בלי ילד, אישה שמבריזה מהעבודה והולכת בצהריים לסרטים צרפתיים, אישה משונה שכותבת שירים.

אני באה אל העיר ומגלה שבלילה החליף פועל במה זריז את התפאורה. את המחירים. ששת אלפים שקל לדירת שני חדרים. אתה מוריד מהבוידם את המזוודות, אני אורזת בנייר עיתון את הצלחות, את הכוסות, בניילון פצפצים את הירח העדין, מכניסה לשקיות את הכסתות והכרים.

הים עדיין כחול ועמוק, הערב צלול וחמים. אנחנו יושבים כמו גולים. מחכים ל"משה הובלות, מספר אחד במובילים".

בסינמטק ראיתי לראשונה סרטים של גודאר ושל אלטמן ואת "ז'יל וז'ים". בסופי שבוע יכולתי לראות אפילו שלושה סרטים רצוף, אנימציה, דוקומנטרי, עלילתי, חלקם גרועים אבל אהבתי את התכנייה הצבעונית, תמיד סימנתי בה עיגולים, ואהבתי גם את האולם הגדול הממוזג, את כיסאות הקטיפה האדומים. הייתי חיילת והיה לי מנוי כזה בזול של חיילים.

בעיר הזאת, בחדר קטן וחשוך וסמוך לקרייה קראנו זה לזו פנחס שדה, "איך זינג ווי אה פייגלע" ושירים אחרים, קמנו בלי בושה ובלי בגדים, גבר ואישה וצעירים ולמטבח, חיפשנו משהו לאכול, בארונות ירוקים משנות השבעים היו רק קופסאות מאובקות של שימורים. במקרר עמד גביע יוגורט, "תבדקי ת'תאריך". בקרקעית חיכה לנו מתוק מתמיד פרי אמיתי. אמרת, ואני חשבתי, איך זה יכול להיות, שאתה אוהב אותי.

אני באה ואיפה את עיר שלי?

זו העיר שכתבתי בה מאות ומאות של מילים. מחקתי אלפים. על חבלי כביסה תליתי טיוטות של שירים, הרהורים כמו דגלים על חזיתות בניינים. הייתי בעצבים בעיר הזאת, אף פעם לא היו חניות, בחנויות המחירים מופקעים, ברחובות הקקי של הכלבים, השכירויות המאמירות, רק שיהיו לי בריאים בעלי הנכסים, באלף תשע מאות תשעים וחמש עמדתי בכיכר של העיר הזאת ובשעה תשע ארבעים שמעתי שלוש יריות. כל זה, אני נשבעת, קרה בעיר הזאת. שבה בפעם הראשונה ראיתי אותך בוכה. בכיתי אתך וחיבקת אותי והדלקנו נרות. הכיכר מלאה ייאוש ודמעות.

בימי שישי באו חברים וישבנו במרפסת הקטנה, מישהו הביא ג'ין וטוניק, אני טיגנתי חצילים, איזה מין כיבוד זה חצילים מטוגנים? פיצחנו גרעינים ודיברנו על המצב ועל המחירים, אנחנו מחפשים דירה ברמת גן, בגבעתיים, בראשון, בחולון, כנראה שנצטרך לעזוב פה ואיזה דיכאון ועל הגיליון האחרון של "תרבות וספרות" ואיזה מבאס הציפר הזה, שמסרב לפרסם את כולנו, אבל אהבנו אותו כמו שאהבנו את העיר הזאת (טוב, לא צריך להגזים, אולי קצת פחות), חמקמקה וחצופה ובוגדנית, את השדרות, האנשים, הרחובות, הסמטאות, לא את היחס המחפיר לעובדים הזרים, לא את האיש שהשתין על תחנת אוטובוס ברחוב סלמה, לא את הדירות הדיסקרטיות בקומות הראשונות, לא את הזנחת הדרום, לא את משאיות הזבל שעוטרו בשירים, אבל את האמנים, החולמים החופשיים, הקבצנים.

אני שולחת אס.אם.אס לעיר הזאת: "ערה? זו אני".

יושבת על ספסל ברחוב אלחריזי וקוראת בלי יכולת להפסיק את "מחברות התבוסה". איזו חירות יש בשירה. "רודה / מהפקר / האין / ומגלף". איזה נס. כבר אחת עשרה וארבעים. עוד עשרים דקות. האוטובוס האחרון לפרברים.

שלושה ימים מלא ליבי עצבויות, מגדלים. וברביעי התפחתי את הקמח, טרפתי את הביצים, המסתי את השוקולד, חתכתי אגוזים. עשיתי בית.

בידיים שלי, שבנו אותה בראשי עיר ממלט ומאבן ומִים ומזיכרון ומדמיון ומאדמה ומשתי מילים, תל אביב, קריה לא נאמנה, אהובה נכזבה, בידיים שלי, שיכולות לכתוב אלף שירים של אהבה, אני, שלום לך עיר שלי, בחרי נכון, היי ברוכה.

ראשונות או: הרהור עתידני על אלימות

רגיל

אתן תהיינה ראשונות. ייקחו אתכן במשאיות למקום מרוחק מאוד, תסענה שעות, יש אחת עם בקבוק קטן של מים, ואתן מאות, כולן רעבות וצמאות, וקר, בשמלות קצרות עם גרבונים או ארוכות, הרכב יטולטל בין הרים וגבעות, הערים הבוערות יוותרו רחוקות כמו פניהם המופתעות של אהוביכן. תמיד תהיה מישהי מאחור, עיניים כהות, פנים שבנקל אפשר, אפילו קל לשכוח, היא תנסה להתבדח, לנחש להיכן, היא תחשוב שזה משחק. בדרך תדבר בלי הפסקה על גשטאלט או על ברנהרד או על דלז. כשיעצרו והיא תוסיף, במין היסטריה חרישית, לצטט שירה בצרפתית, בודלר או ואלרי או מלארמה, בקת של רובה, במכה חזיתית, הם יהלמו בה בחוזקה בסנטר או ברקה, מכה אחת ועוד מכה, אחר כך היא תשתוק. בזמן אחר, אתן כבר לא זוכרות, או שזה היה לפני, הזמנים מתערבבים לרסק של שעות, מישהו, אולי המשופם? ירים את האלה ותישמע פקיעה קלה של עצמות ומיד אחר כך הערמות טבעית של איברים. לפעמים זה אתן. כבר אין לכן אַתְּ. לפעמים אחרות. בלילה תשכבנה על שמיכות מעופשות בריח שתן וזרע וזיעה קרושה, תקרבנה אל החזה הדווה ברכיים פצועות. הבכי ייעלם כמעט בהתחלה, וממילא לא יעזור, הרגש במקום הזה הוא מחלה, פעם הייתן בוכות מכל שטות, מתרגשות מעץ תות שעומד בפריחה, משיחה עם חברה של הלב מילדות, מילד בן שש אוחז חוט שסופו בבלון, היום הם ילמדו אתכן לצחוק צחוק שיגעון בפה מלא דם. "אתן זונות", הם יאמרו, "ובגדתן בעם", לכן, זה מובן, תהיינה אתן ראשונות. כל מה שחשבתן שלא יכול לקרות, בשעה שישנתן ספונות בשמיכות הפוך הלבנות בבתיכן בשכונות הנכונות, קמות לעבודה, אוכלות כריך עגול עם חביתה ומתאפרות או נשארות בפנים שלכן הגלויות, שעות מדברות בטלפון או דקות ומנתקות כדי לרוץ לעוד פגישה עם המנחה, עם העורך המתולתל, עם המנכ"ל או לנמל לקום איל פו, "ששוחטים במחירים, אבל אופנה זו האופנה", "תרצי חרדל דיז'ון עם המנה או סתם חרדל?", בשירותים תחזקנה את הצבע בשפתיים לסגלגל או לורוד, באצבעות מטופחות עם טיפטיפונת רוק תיישרנה הגבות. תמיד תהיינה מוכנות. עכשיו אתן סרוחות, הבוקר הוא רק הפרעה איומה, עיסה עכורה של דקות, ומקוות שלא יקרה לכן, מה שכבר מזמן קרה.