קטגוריה: ילדות

הרהור בחודש הראשון של החיים החדשים

רגיל

פעם, לפני שנים, בחיים אחרים, כתבת ילד ממילים. עכשיו יש לך ילדה עשויה נשימות. ואת עושה גם אם לא תמיד יש לך מושג מה לעשות. את מאכילה, מחתלת, מחבקת, מנשקת, מערסלת, מתפעלת, מוחאת כף ושרה שירים עם מילים מטופשות כמו צירם בירם בירם בום. או יופי של מילים כמו בארץ סין גר צ'ן סו לין בבית עם גינה ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה. גם לך, כי לפני כמעט שנה התקשרו ממשרד הניסים להודיע שזכית בלוטו של היקום, יש בת קטנה. רוב הזמן את פועלת שלווה אבל לפעמים מתעוררת בך מפלצת מחשבה (בנדנה סכין עם קת כסף עבה) ואת חושבת שאת עוד לא מספיק אימא או אימא לא מספיק טובה.

איך עושה אימא? מה

אף אחד לא מפזר פירורים שמובילים לבקתה עשויה דברי מתיקה. אין מורה עם גיר ולוח וכיתה. שום שלטים לא מורים לך  – לכי ימינה, בכיכר תסתובבי ואם תמשיכי ישר עד הסוף, תגיעי לנקודה שבה תדעי בדיוק מה. והרי התינוקת שלך נולדה שלמה גם בלי הוראות הרכבה.

אז איך זה שאת פוחדת?

את פוחדת שהיא חלום שחלמת ותכף יצלצל שעון. את פוחדת שהיא גוזל של ציפורים ותנועה לא נכונה תשבור כנפיים. את פוחדת שאנשים זרים יפתחו עליה עין עגולה. את פוחדת שתקלקלי אותה. בלילות לבנים את חושבת על האימהות הסוריות שמפוררות לחם ומוסיפות מים כי אין להן חלב להאכיל את התינוקות. את חושבת מה עושות נשים הרות שחוצות ימים בסירות הצלה רעועות. את חושבת על בתי היתומים בעיירות הספר של ארצות רחוקות, שם ילדים קשורים ימים לכיסאות, את חושבת על הילדות הסיניות שלא נותנים להן צ׳אנס לחיות. איזה מין מחשבות יש לך? את מתכופפת ומריחה את עורפה של הילדה. יש לה ריח של עוגיות.

בלילות ללא כוכב

אימהות כל העולם

קוראות זו לזו בקוד

המורס של האהבה:

קו נקודה קו פליז

קו הלפ נקודה

בחוץ אוויר מלא ציפורים ושמיים פריכים כחולים על העצים פרחים בוורוד ובורגונדי פורשים עלי כותרת כמו חצאיות והעלים רוקדים עם חיפושיות פרת משה ברוחות עננים קלים וריחות עוגות פרג-קינמון-תפוזים וחברות טובות שמתקשרות לשאול מה ניש ובאות לבקר, נושאות שמלות כותנה זעירות. זו העונה החדשה של חייך והשמשות יפות, ואף על פי כן, יש רגעים שבהם העולם נמלא דמעות שקופות.

אימא בישלה דייסה / נתנה לאבא / נתנה לסבתא / נתנה לילדה / ומי אבודה?

חודש וחודשיים עוברים. בתוך הזמנים המשתנים אתן מסתדרות. היא מלמדת אותך להיות אימא שלה ואת מלמדת אותה להיות בת. שתי תלמידות. אחת שמנמנה ששערה חום פשוט ואחת זעירה עם שיער בצבע תות. מתיקותה, אגודלך בכפותיה הקטנות. בבוקר, ממיטתה, היא מביטה בך במבט צלול וכחול ושקט מאוד ואת אומרת לה, מה בחורה רצינית כמוך עושה במקום כזה? ואת צוחקת. את תעשי לה מקום בעולם בנשיקות. זה מה שתעשי. ואז שתיכן צוחקות.

de8820a6b7152da270ddd87ca0f3a241

Ashley Goldberg

26

רגיל

 

וְעָבְרוּ כְּבָר עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ שָׁנָה

וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְסִימָן קְרִיאָה

וְחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁאָהַבְתָּ מְאֹד

בָּזוֹ אַחַר זוֹ אֲמִתִּיּוֹת

כְּמוֹ חֲטִיף הַמָּארְס שֶׁקָּנִיתָ לִי

בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה מֵהַיָּם, בַּקַּיִץ, בְּאוֹגוּסְט, הַגּוּף הַמָּלוּחַ, בְּבּוּדְקֶה

עוֹד לִפְנֵי שֶׁמַּלְּאוּ לִי 16 שָׁנָה וְשָׁנִים

נָדַדְתָּ בֵּין תַּחֲנוֹת הַמַּעֲבָר וּבִשְׂדוֹת תְּעוּפָה

מְחַכֶּה לָאַחַת שֶׁתָּבִין אֶת שְׂפָתְךָ זוֹ

שֶׁתַּחְתֹּך אֶת הַלֶּחֶם

תִּמְזֹג אֶת הַמַּיִם לִשְׁתֵּי כּוֹסוֹת

מִבְּלִי שֶׁתִּבְצַע אֶת הַלֵּב לִפְרוּסוֹת מְדֻיָּקוֹת

כְּמוֹ הַזִּכָּרוֹן הַחַד שֶׁלְּךָ וּבְלִי שֶׁתִּפְצַע אוֹתְךָ

יַלְדָּה חוּמָה וַאֲיֻמָּה בְּיַלְדוּת כְּמוֹתִי (נָסַעְתָּ

שָׁעוֹת; יָרַד שֶּׁלֶג; בַּקִּבּוּץ הַמְּרֻחָק; 1991;

הָיִינוּ כְּבָר חַיָּל וְחַיֶּלֶת; תִּפְתְּחִי; לֹא

פָּתַחְתִּי דֶּלֶת) וּכְמוֹתְךָ גַּם אֲנִי אָהַבְתִּי

אֲבָל גֶּבֶר אֶחָד כְּמוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים

וְעָבְרוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָפְכוּ זְמַנִּים

וְשֵׁשׁ שָׁנִים וְחָמֵשׁ נָשִׁים וְאַרְבַּע יַבָּשׁוֹת

עַד שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ שׁוּב יְלָדִים פְּצוּעִים אוֹהֲבִים

בְּאֵימָה, בִּתְשׁוּקָה, בְּלִי חֻלְצָה, בַּפַּרְדֵּס,

יְלָדִים בְּדִיּוּק בַּדַּקָּה שֶׁבָּהּ נִכְנְסָה לָרָצִיף

רַכֶּבֶת מְהִירָה, בֹּא, נַעֲלֶה, לְתַחֲנַת הַמּוֹצָא:

הַנְּשִׁיקָה הָרִאשׁוֹנָה.

הילד

רגיל

אפשר היה לתת לה את הילד. הייתה מגדלת אותו בשבילה. בינתיים. לא לוקחת, רק עוזרת לה, שומרת אותו. ואפילו שאף פעם לא היה לה ילד משלה פעוט, ואפילו שסיפרו לה שגם כשמוכנים, אפילו כשמסיימים יום אחד לגדול, ויכולים אז ללמד מישהו אחר לעשות את המלאכה של הצמיחה, אפילו אז. זה לא כל כך פשוט. אבל אפשר היה לנסות והייתה. בערב מכינה לו חביתה, חותכת טבעות מלפפון, קצת מאוחר מגלה שהוא בכלל לא אוהב עגבניות. אוכלת בעצמה את מטבעות השרי המתוק, שארית הטוסט. רוחצת אותו באמבט המתקלף, בהתחלה נבהלת לראות את פורצלן האיברים של אדם כל כך זעיר ומצונף. מעבירה כרית אצבע אחת, בעדינות כדי שלא ייבהל, כמו ספוג על לחי, סנטר, שפתיים, אף. מלבישה אותו בפיג'מה מצוירת עם פו הדב או בוב הבנאי, יושב רחוק, מתקרב, עייף, צמוד אליה עם התלתלים השחורים רטובים בקצוות, קוראת לו מ"אלף לילה ולילה", מ"נונה קוראת מחשבות". איך הוא מצחיק האביר הזה, נכון? הוא קצת טיפשון. מ"דון קישוט". אפשר היה לתת לה אותו לניסיון. ליום. לשעה. לאיזו עת קבועה שיש לה התחלה ויש לה או אין לה סוף. אבל הם העדיפו שלא. העדיפו לעשות את מה שמדינות עושות. אימהות נותנות ומדינות לוקחות. ובאמצע הן, כלומר האימהות, מגדלות ומטפלות ומאכילות ומנגבות את הדמעות כשהילד נופל מאופניו ונחבל בברכיו. מורחות יוד ועושות פוּ. וגוזרות ציפורניים זעירות במספריים עקומות בצבע כסף ורוב הזמן פוחדות. על הילד. ומזמנות במיוחד את פיות השיניים לתת עם שחר מתנות. ואופות במשך שעות עוגות בצורות מופרכות, למשל, בוב ספוג שמחזיק צ'יזבורגר. ושומרות את הקרטונים עם ההדבקות של פירמידת מגרות זעירות מקופסאות גפרורים וגלילי נייר טואלט שהופכים משקפות, שאפשר דרכן לראות עד מעבר לגבולות, כלומר רחוק מאוד. אפילו שהן מתות לזרוק את זה כי כבר אין מקום, והבית מפוצץ בחיפושיות מכוערות שעשויות מקרטונים של ביצים. הן שומרות. קמות באמצע הלילה ומקרבות לאט את הפנים לאף המשורטט, בודקות שבסדר, הנשימות. הרוחות הקטנות הללו מרימות אותן מהעייפות של האשמה התמידית למרגלות מקדשי הקפיטליזם (עבודה, עבודה, המכון, הקניון) הפמיניזם המושלם של הגם וגם. וגם מכל השקרים שלימדו אותן, ומזה שאין להן זמן לעצמן כי הן תמיד בתפקיד. וזה שהן צריכות לשמוע באוטו בלופ שירים של יובל המטורלל במקום את "מה עושות האיילות". רק בשביל זה מומלץ לתת צל"ש לכל האימהות. כשהיא חושבת את זה, הילד כבר ישן מאוד. והיא יודעת שאפילו שהיא לעולם לא תדע מה בדיוק צריך וכדאי ואולי לעשות. הידיים שלה הן היודעות. היא היתה רוצה שיעמדו הרמטכ"לים והסמנכ"לים והקמב"צים והיושב ראשים והעורכי דינים לדיני עבודה (כן, היא אומרת לעצמה, אתה) שמתעללים נפשית במזכירות, שיש להן שלושה ילדים ואין ברירות, והגברים המחוטטים שמטרידים מינית את הנערות שצעירות מהם ב-27 שנה וינשקו מבעד מטפחת בד רכה את כפות הידיים הקשות (מכביסה, מסחיבה, מניקיונות) של האימהות. כלומר, היא בעד שיכוננו "יום נישוק ידי אימהות" ויעמדו בכיכרות ובשדרות המרכזיות וכל אימא תקבל מראש העיר ומראש הממשלה ומהנשיא החדש קידה עמוקה וסיכת גיבורה ושתי משאלות. משאלה אחת: שלכל ילד תהיה הזכות לחירות, לביטחון ולהתנגדות לדיכוי. זה בשביל הבנים שלנו אנחנו מבקשות. זכות פשוטה לגדול ואז פשוט לחיות. משאלה שתיים: יכלו לתת לה אותו כי היא גם אימא רק בלי תינוק. מה לעשות שהעדיפו להרוג אותו. גם את אימא שלו. בגוף או בלב להרוג את האימאימא שלו, מה, מה לעשות, עד ההתחלה של כל האימהות.

 

 

בובמייסס

רגיל

סבא סיפר לסבתא,

שלפני הרבה שנים,

ג'ירפה אחת ניסתה,

לגנוב ביס מהעננים,

היא הגביהה קומתה

וזקפה את הפנים,

אך אבוי למסכנה –

נתפסו לה השרירים!

 

דוד סיפר לדודה,

שחתול אחד שובב,

הציע לעץ גבוה

כוס עם שוקו וחלב.

הוא חיכה שבוע,

יום-יום חיכה לשווא.

הטיפשון נשאר תקוע,

ומחכה שם עד עכשיו!

 

אמא סיפרה לאבא,

שממש ממש מזמן,

ציפור התאהבה

מאוד בירח הלבן.

היא קנתה לו חליפה

וכתר מזהב קטן אך

מה רבה האכזבה –

הוא סרב להיות חתן!

 

פזמון:

אם הסתבכת עם שטויות,

לא נורא ואין דבר,

אם אתה יכול לצחוק,

אתה ילד מאושר.

צאי מזה, ציפי, עוד היום! יש הרבה כוכבים במרום. (איור: סמרה הארדי)

צאי מזה, ציפי, עוד היום! יש הרבה כוכבים במרום (איור: סמרה הארדי)

 מוקדש לשוגי, גולי, אליה, אוריקי, בנצ'וק, ניצן, נטע, לוטמן, גל, אוהדי, איה, רומי ומיקוש – אחיינים, כבירים, כוכבים והשראות. חופש גדול שמח!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בבת אחת ונ.ב.

רגיל


מסעות גוליבר

באו הימים. משימות ומעשים. עבודות ופיטורין. נשים וגברים וילדים. באה השעה, הבוקר בא מוקדם לדירות שני חדרים שכורות בבתים דו-קומתיים, בא עורב והתיישב כלל לא חמדן אל חלונות ואדנים, באו ציפורים, אולי דרורים, לנקר בפירורים, באו הכלבים וחירבנו על המדרכות ובגבעתיים (לראש העיר החדש שלום רב, אנא תזיז ת'עניינים, הארנונה בעננים) לא אוספים, באה העונה המרעישה של האביב, ברחובות הנערים הצעירים, בגנים שותים ישר מהבקבוקים, הנערות מתייפות ומתקצרות מכל הכיוונים, באו המכנסונים, באו העיתונים, באו מגזיני הנשים המרוטשים, ימים רכים כמו בטנים באו ואז ימים נורא קשים, פעם בכמה שנים באה מלחמה גדולה, ארזנו זיכרונות ושימורים, ביבי בא ועלו המחירים, קמו אוהלים בגינות ובשדרות, באה משטרה וסילקה את המפגינים, באו המקלות והאלות והנשקים, באו הנערים וזרקו אבנים, באו הזקנים שעיבדו את עצי הזיתים, בא הרועה ובאו הכבשים, באו התגיות ובאו המחירים, והנקמה, שהיא הנמוכה שבמעשים, ואז באה האוגדה וראתה את אבק השריפה, באו הכבאים ולא הצליחו לכבות את הבערה, באה האישה שאיבדה שני ילדים וילדתה נשרפה, אחרי חודשיים ימים שלא ראתה, לשבת אצל מיטתה, באו הבעיות, הסיבוכים, הניתוחים, באו המרדימים והניחו כף יד על הרעידות ומחט בוורידים, באו הפחדים ואחרי רגע, כשהתעוררנו, באה השמחה, באה והלכה כי באה המשפחה לשבת סביב שולחן הארוחה עם כל העצבים, באה הילדות כמו קרצייה, באה אימא הטובה עם שוקו חם ועוגייה, באו בית הספר היסודי, התיכון, הצבא, ימים עברו ומרוב שרבו הפכו לזמנים, באו המוזמנים לחתונה והביאו מזומנים, שאפילו עייפים ספרו אותם אחד אחד ובכתב יד מוקפד כתבו את השמות ואת המספרים, כדי שיידעו בדיוק כמה אמורים להחזיר (300 שקל לזוג!!! הם לא מתביישים???), באו האינטלקטואלים, הסופרים, המשוררים באו עם דמיהם השותתים, האנשים השקטים שכותבים שירים לפעוטות באו, בא הדוור לחלק חשבונות, מכתבים, באו האויבים ואז באו האוהבים ושכבו במיטות הסתורות עם ואז ממש בלי שום כלום בגדים, באו הנשיקות בכל האיברים, באו הגניחות ואז באו השכנים וצעקו כמו ספרניות, ששש, אתם מעירים את הילדים, באו התינוקות החמודים, כבר אמרתי שבאו הפחדים? באו האנשים שאומרים "נו, באמת", ואלו שאומרים "אמרתי לךְ", בא מוכרח הגשם לנקות את התריסים, באו השדכניות, באו הרכלנים, בו בזמן (לפעמים דברים קרו כך) באו התלמידים, השירים, הוופל האמריקאי, באו החברים, אמרנו, "טוב שבאתם", הכנו חצילים וחמוצים, באו המציצנים מהחלונות בקומות הראשונות, באו הבחורות הנבהלות בתחתונים, באו החרדים עם השם ישמור והסתירו עם הכובע את הפנים, בסוף באו הקברים ועיגולי הפרחים כמו גלגלים של הצלה מבטון קשה שלא מצילים, אבל רגע, מה יש להקדים, לפני כן באו השנים הטובות ואז באו התבוסות, חבלות לב, בשורות איוב ופצעים, שוב ושוב באו המרפסות, באו האנשים שהולכים עם פאוצ' ואמרתם להם, "אבל למה אתם הולכים עם פאוצ', זה כל כך שנות השמונים", באו הלהקות הגדולות ובתחילת החורף באו מארצות הצפון הפורשים מן השיירה, טפטופי זרזירים יחידים, אחר כך באו הקמטים וחצו כמו רכבת מהירה את הפנים, באו השעות הנוספות, הדירות השכורות בקומת פרטר, הצינורות המתפוצצים, באו בעלי הבתים ואמרו, "תביאו עוד אלף מאתיים שקל. בעצם, אתם יודעים מה? נעגל לכם, תביאו אלף מאתיים חמישים", באו הקללות והאריזות, המעברים, באו הטיולים הארוכים חזרה לערים בלילות הלבנים, באו הקנאים ואמרו לעצמם בלבב פנימה, גם אנחנו רוצים, באו עובדי הקבלן הזמניים, האחיות באו באו והחותלות באו ואז באו החולצות בצבעיים חלביים, לא מזמן באו למודה שוב חולצות הפסים, בא שוק הפשפשים שנסענו אליו בשלושה קווים ויחפות כדי לקנות חצאיות מהודו במחירים מופקעים, זה היה באלף תשע מאות ושמונים ותשע, אחר כך באו הגברים הצעירים, שקראו להם גלעד או ניר או עוז, אמרו כל מיני דברים משונים מאוד כמו למשל, "אם אנחנו לא עושים את זה בקרוב, יעלה לי כל השפיך לראש", ואמרנו להם, "מה, אתם מפגרים?" אבל שכבנו איתם בכל אופן, גם כי הם היו כל כך מושכים, באו בילט אין רגשות האשמה של יהודים, בא האלכוהול, המוסיקה במרתפים, חיבוקי האסלות במלונות ללילה נידחים, הבקרים הרועמים, הסמים לא ממש באו כי לא ידענו איך מעשנים אבל בא העשן ובאה האש ובאו, זה כבר כשהיינו הרבה יותר מבוגרים, בנו להן קן על חבלי הכביסה הזוגות יונקי הדבש, המו היונים, באה הריצה אחרי חלומות, כזבים, כספים, באו הקפיטליסטים ורצו להיות הכי טובים, באו הקומוניסטים ואמרו שהם הכי טובים, באו האנשים שטוענים שנחטפו על ידי חייזרים ואמרו שהם הכי נחטפים, באו הבודהיסטים ואמרו שהם (נפסיק כאן, זה הרי עשוי להימשך נצח נצחים ויש לי מג'דרה להכין, מטגנים בצל אחד ומבשלים בשני סירים נפרדים: סיר אורז לבן, להביא לרתיחה עם כוס ושלושת רבעים הכוס מים, כפית מלח ואז עשרים דקות וסיר עדשים, לבשל עד שרכים. מחברים), באו הבוז'ה מויה והאוי אלוהים (הם היו בני דודים), בין לבין באו האנינים ואמרו "אנחנו אנינים!", יופי לכם!, באו העננים והטילו טיפות גדולות כמו ביצים שנפלו על האדמה וככה בא יופי הכנפיים השקופות, הפרחים הצהובים, ובאו עצי הבאובב להשיר בעונתם את העלים ובאו הספרים להסביר ולנחם ולכוון ולהכין, באו הצבעים, קיפולי הנייר, תפוחי אדמה, בחירות מקומיות, המים הזורמים. בבת אחת באו החיים.

Marzupan Molly Yen

Marzupan Molly Yen

נ.ב. עכשיו אפשר למצוא את הספרים שלי גם בחנות המלהיבה ("כסף קטן" של יהודית הנדל הכבירה ב-30 שקלים!) של האחים גרין, סמוך לכיכר רבין. ואפשר גם להזמין ישירות ממני, יש לי במרפסת הקטנה ימבה עותקים. ואני שמחה לבשר שלאחרונה הודפסה מחדש "אנה מסתובבת לאט" שכבר זמן מה אזלה לה מהמדפים. אפשר להזמין אצל צחי פוקס החביבון מ"ידיעות ספרים" – tsachi-f@yedbooks.co.il. עד כאן העדכונים.

מכתב אחרון ופרידה

רגיל

שכבנו על השטיח בסלון של ההורים שלך, זו לצד זו אבל לא נוגעות, כפות הרגליים גבוהות על הספה, הידיים למעלה, פופיקים בחוץ והקשבנו לשמוליק קראוס חורט איזה חץ על גזע הלב. אחר כך הנחתי את ראשי על ירכך הרזה ועשית לי מסא'ז עיניים. זה היה כל כך טוב ועד שהגענו לרואים רחוק רואים שקוף, כבר נרדמתי. הסוליות הרכות של אצבעותייך פסעו בעדינות, צעד אחר צעד, לאורך העפעף הרועד, מרככות מבחוץ חלומות. לבשנו אז חולצות תכולות שגזרנו מכל הכיוונים האפשריים, אופס, בטעות מכוונת נחתך לך סמל בית הספר, לבשנו גם מכנסי ג'ינס רחבים. לא ידענו אז אם יש או אם אין לנו מין. הכל עוד היה פשוט כל כך. במטבח שלכם, על שולחן עץ אלון רבוע וגדול עמדו תמיד כיכר לחם וסכין. ענבים ותמרים ואיזו מרקחת. מי שהיה רעב, בידיים, בא, חתך, מרח, אכל, ואפילו בלי צלחת.

אחר כך את אמרת, אני ראיתי את הפנים שלך במלואן וקרובות, נרדמת. כן, חלמתי שאנחנו שוכבות בדיוק כאן ואת עושה לי מסאז' עיניים. באמת עשיתי. את רעבה? כן. והלכנו למטבח ושתינו זיפ, "נביא הביתה זיפ והמשקה מוכן", בטעם תפוז ואכלנו קצת לחם בריבת דובדבן. אחר כך חזרנו לסלון ושמענו את כל הקסטה שוב, מאחרי עשרים שנה ועד רואים שקוף, ודיברנו בקול נמוך על מה אנחנו רוצות להיות כשנהיה גדולות, אסטרונומית או חוקרת אבנים. פסיכולוגית או כותבת של שירים. שתינו הסכמנו שלא נתחתן ושלא נביא ילדים, את אמרת, בשביל מה? העולם הזה מידיי אכזר, ושוב התקליט נגמר, קמת, לרגע עוד נותר חום גופך לצדי, היי, לאן את הולכת, שרון? החליף אותך אוויר קר, הסרט חזר להתחלה, לחצת על פליי.

כל זה היה לפני שבאו הבנים וכמו עמים ברברים, כבשו את הארצות ואת המחשבות שלנו ונטלו אותנו, ללא שפת אם ולכן בלתי מובנות לעד, לארצות שלהם. זה היה לפני.

דנה היתה ראשונה. היא נשבתה בזרועותיו של חייל, סמל ראשון בחיל ההנדסה, ויכלה לו וחזרה מנצחת מנוסה, ישבנו סביבה, חמש בתולות יבשה, כמו סביב מישהי שכל הידע, היא כבר ספצית זאת, אצלה. את שאלת, איך היה? והיא אמרה, זה לא כאב בכלל. מה, ירד לך דם? קצת, לא ביג דיל. וזה היה כיף? לא בדיוק, זה היה די רגיל, הוא היה נחמד ואז רציני ואז זה נגמר. וגילי אמרה, רק שאת לא בהריון, הוא שם קנדון? את מתכוונת, קונדון? לא אומרים קנדון? לא, מפגרת. את מפגרת. איך אומרים את זה, שרון? ונתת לנו את המבט של אתן כל כך סתומות מראשון לציון, נו באמת, נולדתן היום? קונדום.

אני אמרתי, אני לא יעשה את זה אף פעם. ואת אמרת, אני דווקא סקרנית ועוד אמרת, אבל לך זה עדיף כי את הרי תמיד מתאהבת נורא בהכי גרועים. למה גרועים? ד' לא היה כזה נורא. נורא הוא לא, הוא פשוט העתיק ממך שיעורים בתושב"ע כל השנה ובכלל לא אהב אותך חזרה.

הרבה, לא הרבה מאוד אחר כך, אבל אחר כך, לגוף שלנו היה שימוש והשתמשנו בו. הבנים צחקו ובינם לבין עצמם התגאו איך אחת אחת הם עשו אותנו. ואז היינו עשויות.

אחרי זה את הלכת לפנימייה, גלית ואני כבר לא נסענו לשוק הפשפשים ולא חזרנו עם שקיות של חצאיות ורודות וסגולות עד כפות הרגליים. הגיעה עת החצאיות הקצרות. היינו צריכות להיות יותר ויותר ויותר יפות ואף פעם לא היינו, אפילו שמרחנו שכבות של מייקאפ וסומק ואודם וצלליות וליפגלוס של פנינה רוזנבלום, זה היה די יקר אבל שילמנו בכסף שהרווחנו בחופש הגדול כי כל כך רצינו להיות כמו הנשים האלה בלהיטון.

עוד לפני זה ניסינו להפסיק לאכול לחם כי איילה אמרה שאם אוכלים מרק כרוב שלושה ימים רצוף, יורדים חמש קילו בבום. אמא שלה היתה הקוסמטיקאית השכונתית והיא הבינה בענייני טיפוח והיגיינה נשית. סיגל אמרה, אם נעשה את זה ביחד, נחזיק מעמד יותר זמן. מי שבעד שתרים את היד, וכולנו הרמנו, גם גילי שהיתה די רזה ממילא, ורק את, נדמה היה שאת מרימה, אבל בסך הכל העברת את היד השחומה שלך בשיער השחור, ואמרת, אתן עושות אותי רעבה, אולי נלך לבורגר ראנץ'?

כל זה היה בערך בזמן שהתחלנו להיות שמנות מידיי, חלקנו היו רזות מידיי, כולנו היינו תורידי שערות בבית שחי, תגלחי רגליים, תקני חזיית תחרה, תעשי ניתוח אף בחופש הגדול בין שתי כיתות, ביריות, איך בדיוק לובשים את זה? בשחור או אדום, תחתוני חוטיני, פן ופוני, אז מה אם השיער שלך חלק? זה לא אומר שלא צריך יותר להחליק, תצבעי ציפורניים בידיים וברגליים, אחרי האמבט תמרחי תחליב, תעשי שעווה בערווה, שיט, זה כואב, תמרטי שפם בחוט. בדרך כלל היינו פשוט לא בדיוק.

את, בניגוד לכולנו, המשכת ללבוש את המעיל הארוך והגדול ואת המכנסיים והשמלות המתרחבות גם כשאצלנו הכל הפך יותר ויותר קצר, הוספת להעביר את היד בשיער בצורה שמיוחדת רק לך ולקרוא בספרי הבדיונות והכוכבים ולצחוק ברוורס. היה קשה לגדול. באתי אלייך בימים נמוכים. המטבח היה תמיד מואר.

ב-1987 עוד לא קראנו את המין השני של בובואר. הוא אמנם ראה אור ב-1949, אבל אנחנו נולדנו בישראל של תמיד מלחמה בלי שלום, וצריך היה לפנות מקום לאלבומי הניצחון, לגברים מסוקסים כמו רפול ודיין ושרון והצנחנים הבוכים, עם החייל היפה במרכז, שיהפוך לימים לגניקולוג מפורסם אבל עכשיו, בתמונה, הוא סמל לעם שממש לפני דקה כבש ת'כותל. בינתיים את ואני לא כובשות כלום, סתם שוכבות על השטיח בסלון, כבר כמעט נערות, באופן פלאי, אנחנו שתיים סבלניות וזה דבר טוב כי ייקח עוד ארבע עשרה שנה עד שמישהו יחליט לייבא את בובואר, לתרגם חלק א'. ומה בנוגע לחלק השני? אוטוטו, יום יומיים, גג שבועיים, חודשיים, הקסטה כבר מזמן הפכה לדיסק, אם פי שלוש, מלחמת לבנון השנייה, עוד מעט, אל ייאוש, מבצע עופרת יצוקה, שש שנים. בינתיים את ואני קראנו מעריב לנוער, "על בנים ועל בנות" ו"שלח מכתבך על פני המים": ראיתי אותך בפאב האידאה ביום שישי בתחילת יוני, את, עם שיער שטני ועיניים חומות, לבשת חולצת משבצות עם חגורה וחותלות, אני במכנסיים בצבע חרדל וסוודר סגול. אם את מעוניינת, צרי קשר דרך המדור.

אחר כך ביקרנו אותך בפנימייה בכפר סבא וזה היה קצת מוזר כי היו לך פנים ומחשבות וחברות חדשות. מעט מעט רחקת. בקיץ, כשחזרת, הלכתי עם צ' לים נועלת עקבים גבוהים, אפילו שידעתי, לא רק בגלל שאמרת לי, שזה טיפשי כי אני ודאי אטבע בחול הערב החמים והוא ניסה לנשק אותי עם הלשון וכל זה וזה לא היה לי בכלל נעים. אחר כך הכרתי את נ', הוא היה מנתניה וכמוני, מאוד ילד פרברים, קנה לי מארס, קניתי לו קולה ודובון מפרווה ויחד קראנו ספרים, את "אהבה" של אהרון שבתאי וג'ון ברימן בתרגום אריה זקס, הכל היה מתוק וראשון ועדין, לפני הפגישה הראשונה מרחתי מעל הריסים פס שחור, קצת התפספס לי בקצוות. מרחתי גם אודם שקוף בגוון מסטיק ורוד. וזה היה טוב אבל גם הסוף של המסאז'.

אחר כך הכרתי את ע' והוא אסף אותי מכל הגילים שלי, גם העתידיים, וכבר בלילה הראשון ידעתי שהוא הדבר האמיתי, עשינו אהבה טובה, אמרתי לו, אתה יפה, עדי, והוא אמר, גם את די יפה, תות, ואפילו שהוא סיפר בדיחות דיקט, זה הצחיק, וצחקתי מאוד עד שירדו לי דמעות. אחרי שבועיים קניתי נעלי טבע נאות ממש מכוערות.

אחר כך עברו הרבה שנים, אפילו יותר מעשרים, נפגשנו לעיתים יותר ויותר רחוקות, אני נסעתי וכשחזרתי, גם את נסעת, התאהבת באריק, התחתנת, כתבת לי פה ושם, מייל או גלויה או מכתב, הי ענת, הי שרון, איפה את?

ואחר כך גלית התקשרה באמצע הלילה ואמרה שקרה הדבר הכי נורא, שכל החודש שאחרי הלידה הרגשת לא טוב, שחלית, רעלת הריון, איך זה יכול להיות, שאינך, ושתינו בכינו בטלפון, בהלוויה, בשבעה, גם עכשיו מאוד וחשבנו על התינוקות ועל אריק, ולפני שנרדמתי, לרגע אחד גם חשבתי על איך אף פעם לא פגשתי מישהו שיש לו אצבעות רכות משלך ואיך איש מלבדך לא עשה לי מסאז' עיניים ועירסל אותי ילדה ברוך כל כך נכון ואכל איתי לחם פשוט באור אחרון שנפרס במדויק בתריסי החלון.

שלום שרון שלי, חברה ופנס וסולם וחבל וכוכב ואישה ואם וציפור, מבין אצבעותיי, לכי לך אל הרחוב.

לזכרה של שרון קליימן 2013-1973

השמלה אצל הפריזאית

רגיל

בדיוק כשאני חושבת שזהו, גמרנו, אף פעם לא אמצא את דרכי חזרה לחדר הפנימי בתוך הרעש, ההמולה, לעולם לא אכתוב עוד מילה, כנרת מצלצלת בדלת עם שאלה. "מה דעתך לכתוב על פגישה עם כותב או כותבת שאת אוהבת?". היא, בניגוד לסקפטית שאני, חושבת שאני יכולה ומזמינה אותי להשתתף בפרויקט מיוחד לשבוע הספר שלה. זה פרויקט מקסים במיוחד. אני ממליצה לקרוא אותו לכל אורכו ורוחבו ועומקו, כלומר, מההתחלה.

רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה". היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק.

היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".

איך אפשר לפגוש מישהי שגידלה אותך במחשבות? שהלכה איתך שבועות מהגימנסיה הביתה, כל הדרך ברגל, חולצת בית הספר גזורה, נערת מלנכוליה חובבת שירה, מאוהבת נורא ולשווא בגלעד, כותבת לו שירים שהוא אף פעם לא יקרא, הולכת שיכורה ומשננת את "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה"?, איך לפגוש מישהי שכתבה בשבילי את "לו אפשר להשיג אותך כולך – שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי", מתוך ספר של "שירי אהבה ישראליים בני זמננו", עטיפה תכלת, אותיות מרחפות באדום, ספר משומש כל כך מיוחד (עד היום) שקנה לי אהוב מממש ליום הולדתי העשרים ואחת.

קניתי פרחים צבעוניים. זר משולב של חרציות, עם ורדים, נוריות. כל אלה, הצבעים בוהקים מידיי, נראו לי מפלסטיק אבל היו לגמרי אמיתיות. בצ'לסי מרקט קניתי גם קופסה של עוגיות. אולי היא רעבה. רויטל סיפרה שלפעמים היא מעירה אותה במחצית הלילה, דופקת על הדלת, מבקשת סיגריה או אוזן קשובה. היא אמרה, "כאילו חסר לה איזה שקט בגוף", אני אמרתי, "נראה לי שכל אחת שכותבת שירים ככה חשוף, היא תמיד, במובן מסוים, אישה עצובה". שתיהן התגוררו בצ'לסמור, דליה בדירה נמוכה, די עלובה, רויטל בדירה מעל.

וצריך גם, אין ברירה, לתאר את השמלה. מי ששונא שמלות חגיגה, נא לדלג פסקה. דילגו פרחחים? נמשיך. אז אני לבשתי שמלה מצבע פרחים, צהובה. ארוכה כמעט עד הקרסוליים. שרוולים קצרים שקופים, קצת נפוחים, שקניתי בחנות יד שנייה בשדרה השישית. זו שמלה שלובשים פעם אחת וממבטי הסביבה, הרי אני חשבתי אותה חגיגית, שמלה לאירוע מיוחד, מהמבטים האלו שבאים ככה מהצד, כבר מבינים לבד שזה לא בדיוק יושב, שזה בסופו של דבר, רויטל אמרה, את פשוט השתגעת, גיברת ראשון לציון שנחתה לה בעיר הגדולה, זו בחירה, איך להגיד לך בעדינות? די אומללה. כשקניתי אותה המוכרת ישבה בירכתיים של חנות עמוסת בדים, כמעט סמרטוטים, וגיחכה, בזה אני נזכרת בדיעבד, כשהגחתי מתא ההלבשה היחיד, מוטציה לא ברורה, מין אישה מוזרה בצורת חמנית. זה אוריגינל, היא אמרה, שנות השישים. נסגרת מאחור בשורה ישרה של כפתורים, סוג של קטיפה ישנה. גוזמת השרוולים. אלוהים. ידעתי שרויטל תניח שתי כפות ידיים על הפנים, תחניק איזה צחוק, אבל הייתה לי משכורת ראשונה, והיה ספטמבר וניו יורק, הכל לא מוכר וזהוב. נתתי שטר. המוכרת שמחה להיפטר משתינו, יצאנו לרחוב. עכשיו רק נותר לחכות לאירוע חגיגי.

היא.

בשעה היעודה נקשתי בדלת. הפרחים ביד כמו שרביט שיכתיר לי מלכה אמיתית. היו לי דברים לספר, להגיד, שאלות, ביד השנייה קופסת עוגיות. השמלה קצת צמודה, לא נורא. נקשתי פעם, פעמיים, שלוש. אולי היא לא ערה? הנחתי את הראש על הדלת כמו על כר והאזנתי. ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, מעתיקה בכתב יד מעוגל, לשון בחוץ בשביל ריכוז, למחברת שעטפתי בעצמי בכריכה חלבית, שירים של מאיר ויזלטיר, של פנחס שדה, של לאה גולדברג ובעיקר שלה, הזמן הניצוד ברשת, המערב הכחול, השתדלות נוספת, חורף קשה. אחרים. כולם שירים שממלאים אותי עד עתה, עם משוררים כמותה זו תמיד קריאה מתמשכת, אינסופית, סוג עדין מאוד של התרגשות לבבית.

שמתם לב שכשאנשים אומרים בימים שלנו "עדינות", הם מתכוונים לומר שזו חולשה? זה כי זו עת הצעקה עכשיו. עת לשכוח אימהות. העת החדשה.

דפקתי. חיכיתי לרעש, לסימן שהיא שם, לאות. אחרי רבע שעה כאבו הכפות (בגלל הנקישה; חמש אצבעות / בגלל השמלה; נעליים גבוהות) ויצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל שמול הדירה שלה. עברה רבע שעה. עוד רבע שעה. עוד. היא בטח יצאה לקנות חלב או סוכריות לגרון, וניל או סיגריה דקה ותכף תחזור. בערב, כבר בביתי, כשהוספתי בליבי לחכות, אכלתי, אחת אחת, את כל העוגיות.

רויטל אמרה שדליה מרגישה לא טוב. שמסרה התנצלות. גם כרטיס ביקור קטן מסרה, עם כתובתה בישראל. "היא חוזרת השבוע, אז הנה הכתובת, כשתחזרי, היא ביקשה להתקשר". את הכרטיס הנחתי בארנק והוא מונח שם מתנה עד היום, נפנוף מרחוק, הי דליה דליה, הי גם לך, שלום. שלום.

איך אפשר להיפגש עם מי שלימדה לסדר בכל מיני, אינסוף, צורות עשרים ושתיים אותיות? כנראה שאי אפשר. לא נפגשנו כמו שאנשים לא נפגשים. אומרים, יש עוד זמן, ובתווך עבודה, עיסוקים, שיגעון, דיכאון, אהבה, ילדים, חרדות ופחדים. נזדמן ודאי בשנה הבאה. ואם לא – תתפנה לי איזו שעה באלפיים עשרים וחמש, צ'יק צ'ק זה עובר, את תראי, עוד ניפגש.

הידיעה על מותה תפסה אותי, כמו כל ידיעה מהסוג הסופי, לא מוכנה. עת ארזתי כדי לחזור, העברתי הלאה, לסלביישן ארמי סטור, את השמלה הצהובה. ביום מותה, ספונה בחדריי, קראתי בספרה "כל השירים עד כה", ולמרות שנעשה מידיי ומאוחר, פגשתי בה שם, אחזתי במוכר ובעכשיו ובתמיד ובילדות, ובכיתי כמו שאנשים מבוגרים בוכים, בחרישיות, בהיחבא. וחשבתי עליה, מורתי לתמיד הטובה, דליה דליה. כותבת לך כאן אני ענת תלמידתך. מרוב אהבה.