קטגוריה: חברות

26

רגיל

 

וְעָבְרוּ כְּבָר עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ שָׁנָה

וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְסִימָן קְרִיאָה

וְחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁאָהַבְתָּ מְאֹד

בָּזוֹ אַחַר זוֹ אֲמִתִּיּוֹת

כְּמוֹ חֲטִיף הַמָּארְס שֶׁקָּנִיתָ לִי

בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה מֵהַיָּם, בַּקַּיִץ, בְּאוֹגוּסְט, הַגּוּף הַמָּלוּחַ, בְּבּוּדְקֶה

עוֹד לִפְנֵי שֶׁמַּלְּאוּ לִי 16 שָׁנָה וְשָׁנִים

נָדַדְתָּ בֵּין תַּחֲנוֹת הַמַּעֲבָר וּבִשְׂדוֹת תְּעוּפָה

מְחַכֶּה לָאַחַת שֶׁתָּבִין אֶת שְׂפָתְךָ זוֹ

שֶׁתַּחְתֹּך אֶת הַלֶּחֶם

תִּמְזֹג אֶת הַמַּיִם לִשְׁתֵּי כּוֹסוֹת

מִבְּלִי שֶׁתִּבְצַע אֶת הַלֵּב לִפְרוּסוֹת מְדֻיָּקוֹת

כְּמוֹ הַזִּכָּרוֹן הַחַד שֶׁלְּךָ וּבְלִי שֶׁתִּפְצַע אוֹתְךָ

יַלְדָּה חוּמָה וַאֲיֻמָּה בְּיַלְדוּת כְּמוֹתִי (נָסַעְתָּ

שָׁעוֹת; יָרַד שֶּׁלֶג; בַּקִּבּוּץ הַמְּרֻחָק; 1991;

הָיִינוּ כְּבָר חַיָּל וְחַיֶּלֶת; תִּפְתְּחִי; לֹא

פָּתַחְתִּי דֶּלֶת) וּכְמוֹתְךָ גַּם אֲנִי אָהַבְתִּי

אֲבָל גֶּבֶר אֶחָד כְּמוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים

וְעָבְרוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָפְכוּ זְמַנִּים

וְשֵׁשׁ שָׁנִים וְחָמֵשׁ נָשִׁים וְאַרְבַּע יַבָּשׁוֹת

עַד שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ שׁוּב יְלָדִים פְּצוּעִים אוֹהֲבִים

בְּאֵימָה, בִּתְשׁוּקָה, בְּלִי חֻלְצָה, בַּפַּרְדֵּס,

יְלָדִים בְּדִיּוּק בַּדַּקָּה שֶׁבָּהּ נִכְנְסָה לָרָצִיף

רַכֶּבֶת מְהִירָה, בֹּא, נַעֲלֶה, לְתַחֲנַת הַמּוֹצָא:

הַנְּשִׁיקָה הָרִאשׁוֹנָה.

דברים שמרעידים את הלב

רגיל

פרפר לבן ביום חול. קצה ים כחול צץ במבט ברחוב אלנבי. סימן שפתייך על ספל חרסינה עדין. שדות. תוכי ירוק פתאומי נח על קורי החשמל ברחוב כלנית. סימה באלבי, לבושה מעיל כסף חדש, אומרת, תראי אותי, מחר אני מתחתנת ואין לי שמלה. חבילה ואפילו צפויה ובתוכה צעיף משי וגלויה. מכתב בכתב יד לא מוכר מאישה זרה. הר. ערפל. ריח חולצתך הכחולה. סוף יום עבודה. הדוור. אזדרכת. ילדים שעדיין משחקים בגולות, בתופסת. תראה אותו, הים הזה רחב, לבוא. ללכת. בערב כל כך אביך לראות ניצוץ כוכב בעין תלמיד. תינוקת עגולה מציצה "קוקו – אה אה", כולה מחייכת. שדרה שמשני צדיה ברושים. רדיו ליבך. מנגנים סנופ דוג, זקני צפת ודילן. באמת שלכת. פתק מקופל בכיס הג'ינס שלך אחרי כביסה בהרתחה: סוכר חו , ש ושה תפוזים, לחם ק . עוגה עם נר אחד כי איזה מזל כבר חיים הרבה שנים. טקסטים של שרה כוי בפייסבוק, שירים של כל מיני אנשים שקרה להם הנס של השירים. כיסים. גם אבות ישורון ואלכס בן ארי. ילד שדומה לאביו. המחברת שהבאת לי מטורקיה עם המנעול על הכריכה ושהבאת אותה. השעה היחידה שבה אני כותבת בשמש במחברת ממך ולא גונבת כלום. מרק גריסים של אמא ביום קר. פברואר. חבצלת חבשוש. אבות ישורון. נשיקה על טבור. חדוה הרכבי עם הספר שלה הגדול שמתחיל במילה ציפור. פרת משה רבנו. על השולחן ספוג פסי אור בבוקר, הספר החדש שלך. עלי אדר בצורת כפות ידיים. כפות ידיים כמו פרח פתוחות. "אני מקדמת אותך מדרגת נמלה בכירה לחיפושית זוטרה" שאומרת לי בטלפון השחור גלית. חיבוק עגול. שקניתְּ לי את השמיכות (אחת כחולה, אחת ירוקה; זה עזר לנו כל כך בסערה אז, כשהמזגן בדירה התקלקל), קיקי ואיך שעלינו יחד את הגבעה והיא אמרה, "קדימה, פדלאה, תזיזי ת'תחת, את יכולה". וזה היה גם קצת בצחוק. לשתות תה צמחים ירוק ביחד עם שתי חברות. על החוף בשעת שמשות עם דנה (יום הולדת שמח!). עוגיות לימון קטנטנות ואווריריות של עלמה. לחשוב שגם כשאנחנו רחוקים מאוד נשמרות בפינו תמיד חדשות, נשיקות. יכולנו ללכת ברחובות, מספסל לספסל, עד הסוף של הלילה. אני ואתה. מיה מתגנבת למיטה. אני בת אוטוטו עשר והיא בת ארבע ואנחנו גם עכשיו אחיות. שורת שיר ראשונה. לרדת מהמונית שירות בדיוק בתחנה – גרנד סנטרל, ניו יורק. לבקש סליחה. לקבל או לתת. מחילה. חציל בטחינה וסלט ופיתה מוכנה בשבת על שולחן הארוחה. שבת. שורת שיר אחרונה. העיניים שלך. כן. אתה.

(מחווה חופשית לאחת הרשימות ב"ספר הכרית" של אשת החצר היפנית סיי שונאגון, המאה העשירית)

הרהורים חופשיים בעקבות תפר והוראות הגעה

רגיל

 


קומי. האצבעות הפורטות שלה מסמנות לך כיוון. צאי. לכי אחריה. עדיה. עד אליה. ואל תדאגי, מספיק כבר לדאוג, היא תיתן לך אות, תרקום לך תך אחר תך, תו אחר תו, המקום שלה יהפוך שלך, חדר פנימי של מראות.

את רואה את ראש המחט הכסוף יורד ועולה בתנועות משתנות. בחוט בכחול ואדום ושקוף היא רוקמת גוף ממשי וסביבו מכליבה קיר ועוד קיר, חדר, מסדרון, עליית גג ומרתף, הנה כיסא נדנדה קצת חורק או שבור, בשבילי? שבי, היא תספר לך סיפור אגדה וכשהערב יתעטף, כי זה סתיו, ברדיד ערפילי, את לגמרי תשכחי שאת לבד, תהיי איתה.

עוד לא הספקת ללגום קצת תה, לנגוס בעוגייה והיא כבר נעלמה, נשאר רק הד קולה המהפנט, הי, איפה את? חכי לי. הקול שלה קוסם, מושך אותך ללכת אחריה. יותר מהר. את רצה. לאן? עכשיו היא שוב פורטת על מיתריה והכל מתרחש בהילוך לאחור, היא פורמת תמונה, תנועה עדינה, מושכת חוט אחר חוט. תחזיקי חזק, כי גם כשהכל מסביב ייעלם, אתן ממשיכות.

העולם, כמו הלב, כבד ואפל וטהור.

היא משאירה לך איזה אור במסדרון, איזו מילה. מתוך פקעת גדולה, קצה אחד של חוט, לפעמים מתוח, לפעמים רפוי, לפעמים היא עוצרת ואת איתה, מחכות לצליל הבא. זו תהיה נקישה על דלת או צמצום שפתיים, נשיקה?

אל דאגה. יחד אתן חוצות את הגבול, נשארות ילדות וגדולות והרבה אנשים בתנועה. התווך שהיא רוקמת ופורמת ורוקמת מחדש הוא הוא המסע. את חושבת לעצמך, זה דיסק נפלא.

את לוחצת על פליי והכל מתחיל מהתחלה. רק רגע שקט, היא מבקשת ממך, טווים פה עולם. גם באפלה את שומעת את קולה כשהיא אומרת לך את המילה הכי יפה במילון. בואי. ואת באה כי יש לך תחושה שהלב שלך הוא הכלי שלה, ואפילו שחשבת שהוא סתם לב ישן, טיפש, פשוט, תמיד כמו ילדון מאוהב, את מבינה שלפעמים הוא יכול להיות נבל קלטי והיא, שטוותה לך עולם עם חוט אחד ביד, תנגן לך עכשיו על כל מיתריו.

אלו היו הרהורים חופשיים על הדיסק "תפר" של עדיה גודלבסקי, שמחר אני נפגשת איתה בשעה 16:00 במועדון לבונטין 7 ואנחנו מעבירות סירות שיר מגבול לגבול ומגדה לגדה. יפליגו איתנו גם אורחים נוספים אבל יש עוד מקום על הרפסודה. אם אתם רוצים לבוא לשמה – אין זו אגדה.

adaya anat paper sea-7322-1 invitation   rod rod (1) (2)