קטגוריה: הרהורים

דברים שמרעידים את הלב

רגיל

פרפר לבן ביום חול. קצה ים כחול צץ במבט ברחוב אלנבי. סימן שפתייך על ספל חרסינה עדין. שדות. תוכי ירוק פתאומי נח על קורי החשמל ברחוב כלנית. סימה באלבי, לבושה מעיל כסף חדש, אומרת, תראי אותי, מחר אני מתחתנת ואין לי שמלה. חבילה ואפילו צפויה ובתוכה צעיף משי וגלויה. מכתב בכתב יד לא מוכר מאישה זרה. הר. ערפל. ריח חולצתך הכחולה. סוף יום עבודה. הדוור. אזדרכת. ילדים שעדיין משחקים בגולות, בתופסת. תראה אותו, הים הזה רחב, לבוא. ללכת. בערב כל כך אביך לראות ניצוץ כוכב בעין תלמיד. תינוקת עגולה מציצה "קוקו – אה אה", כולה מחייכת. שדרה שמשני צדיה ברושים. רדיו ליבך. מנגנים סנופ דוג, זקני צפת ודילן. באמת שלכת. פתק מקופל בכיס הג'ינס שלך אחרי כביסה בהרתחה: סוכר חו , ש ושה תפוזים, לחם ק . עוגה עם נר אחד כי איזה מזל כבר חיים הרבה שנים. טקסטים של שרה כוי בפייסבוק, שירים של כל מיני אנשים שקרה להם הנס של השירים. כיסים. גם אבות ישורון ואלכס בן ארי. ילד שדומה לאביו. המחברת שהבאת לי מטורקיה עם המנעול על הכריכה ושהבאת אותה. השעה היחידה שבה אני כותבת בשמש במחברת ממך ולא גונבת כלום. מרק גריסים של אמא ביום קר. פברואר. חבצלת חבשוש. אבות ישורון. נשיקה על טבור. חדוה הרכבי עם הספר שלה הגדול שמתחיל במילה ציפור. פרת משה רבנו. על השולחן ספוג פסי אור בבוקר, הספר החדש שלך. עלי אדר בצורת כפות ידיים. כפות ידיים כמו פרח פתוחות. "אני מקדמת אותך מדרגת נמלה בכירה לחיפושית זוטרה" שאומרת לי בטלפון השחור גלית. חיבוק עגול. שקניתְּ לי את השמיכות (אחת כחולה, אחת ירוקה; זה עזר לנו כל כך בסערה אז, כשהמזגן בדירה התקלקל), קיקי ואיך שעלינו יחד את הגבעה והיא אמרה, "קדימה, פדלאה, תזיזי ת'תחת, את יכולה". וזה היה גם קצת בצחוק. לשתות תה צמחים ירוק ביחד עם שתי חברות. על החוף בשעת שמשות עם דנה (יום הולדת שמח!). עוגיות לימון קטנטנות ואווריריות של עלמה. לחשוב שגם כשאנחנו רחוקים מאוד נשמרות בפינו תמיד חדשות, נשיקות. יכולנו ללכת ברחובות, מספסל לספסל, עד הסוף של הלילה. אני ואתה. מיה מתגנבת למיטה. אני בת אוטוטו עשר והיא בת ארבע ואנחנו גם עכשיו אחיות. שורת שיר ראשונה. לרדת מהמונית שירות בדיוק בתחנה – גרנד סנטרל, ניו יורק. לבקש סליחה. לקבל או לתת. מחילה. חציל בטחינה וסלט ופיתה מוכנה בשבת על שולחן הארוחה. שבת. שורת שיר אחרונה. העיניים שלך. כן. אתה.

(מחווה חופשית לאחת הרשימות ב"ספר הכרית" של אשת החצר היפנית סיי שונאגון, המאה העשירית)

הרהור על דברים עגולים

רגיל

 

זהו ספר עגול כמו שעון. הוא נע בתנועה בלתי פוסקת מהמיתי אל הטבע אל הפרטי, כלומר אל האני, אל האתה, אל המסע, ובעיקר אל הזמן, זה שמנהל לנו חשבונות, שובר גווים וחלומות, סופר לנו פעימות כשאנחנו רצים. שעון מיוחד הספר הזה – הספרות שלו אינן מורות רק על השעה, אלא גם על היום, על המקום, החודש, השנה, הזיכרון, העונה. הבטרייה, כי מחוגיו זזים בלי הגיון או הפסקה, קצת ישנה אבל, כמו למשל בשיר "דצמבר 2009", "הזמן איננו עוצר אפילו בתמונות…הצעירים בתמונה שנחשפת מבקשים / שנלטף את ראשם ונוכיח / שלא לחינם חלפו השנים" (עמ' 76). העיקר. הכל נע.

זה ספר עגול כמו ביצה, שלא רוצים לשבור. זוהי שירה במקביל מתריסה ועדינה, שמישהו, גוזל ציפור, עובר אדם, רגש דק, דג שחור, נע בתוכה ומבקש לבקוע, למצוא דרך במרחב. בשיר הפותח, שהוא תמיד מין מצפן, חץ שמורה את כיוון הספר, כותב המשורר "להתעורר? // סיפור חיי תלוי מעליי / כטיפת מים גדולה. // בתנועת יקיצה אחת בלתי זהירה / יימזגו מי הימים שהיו אל הימים / העתידים לבוא" (עמ' 5). הוא פותח בשאלה שהתשובה לה היא לב הספר הזה. כן. שעון השירה מצלצל וצריך להתעורר, לשטוף פנים במים, שגם כשהם טיפה שלמה קפואה וגם כשהם פזורים רבים בים, תרכובתם זהה והם מסמלים את השינוי, את החיים, את התנועה. בשיר הבא ("בחדר ההמתנה לאלה", עמ' 7) השירה היא מנחה שבירה, אותה הוא, המשורר, מגלף בחלומות בשתי ידיו כשהוא יכול, כדי לנסות להעניק נשימה חדשה, מתנת העכשיו והכאן לעבר רחוק, לעצור, ואפילו לרגע, את פרא סוס הזמן. מישהו קטן, אנחנו יודעים, כי כך זה אצל משורר כמו גיא, בקרוב ילמד לעוף. אחר כך הוא גם ינסוק מעלה ומטה, ייפצע, יקום, ירצה, ייפול, ימות. "הציפור הגדולה דואה ויודעת. / אנא ממך, / הטילי ביצה" ("הציפור הגדולה", עמ' 13). הביצה היא הדבר השלם הבא, בתוכה ספון, צהוב פלומה כמו אפשרות, העתיד. היא הוכחה שכל מה שישנו, גם אם אנחנו כבר לא, יש משהו פה שככל הנראה יהיה תמיד.

זה ספר עגול כמו נקודה שעומדת ממש מעל הראש. הנקודה שהופכת סיפור מיתי גדול לאות האנגלית הקטנה אַי, כלומר, למישהו ספציפי, לאני, שבעת רצון באה בו רוח ומתוכה נולדת שירה. השירה היא מתנה קרובה שאין לה תמורה, אבל יש לה מחיר וכמו אצל הפייסטוס, מביא המרחק, בורא הגעגוע, שהנפחייה שלו מצויה תחת הר געש, כל מכה בברזל בהכרח מובילה לשינוי של החומר, אבל גם של צורת המכה, ועשויה להוביל להתפרצות הגעש, לאבדון, הצעקה. "אז, הפייסטוס, עולה השאלה שלך אל העולם, / להמשיך?" ("הפייסטוס", עמ' 8) וגיא הוא משורר שאומר, לא תמיד, כשהוא יכול, כן. ואנחנו אומרים, בוא ננוח רגע, כמה אפשר? רצנו די, כבר מתחיל להחשיך. והוא אומר, בואו, אני אתכם, נמשיך.

כמו במחזור "בנקודת ביטול הכאב – שבעה שירי ריצה", יש מישהו שרץ בתוך המסלול העגול של השירים הללו. אנחנו חשים את פעימותיו. את זיעתו. את כאביו. ב"נקודת ביטול הכאב / הבחנתי בשארית הקיץ" (עמ' 23), הוא כותב. והשירים נושמים חזק.

כל ספר הוא עולם והעולם של הספר הזה עגול, לא שטוח, ואין לו קצה. אנחנו נוודים בתוכו, כי, כמו שכותב גיא, בתוך האהבה "אנחנו יכולים לחיות כמו / נוודים בעולם עגול" ("אין זמן באהבה", עמ' 37), אנחנו ציידים ומלקטות, שבים מנסיעות או לא שבים, ילדים מפליגים אל גובהם הפלגות ארוכות, משחררים את העופות הדורסים, נשים אהובות, ערב ערב, פשוט מסתרקות. גיא, כמו הציירים במערות העתיקות, אותן הוא מבקר בשיר שסוגר את הספר, מצייר לנו מפות סודיות למישורים, לגאיות, אנחנו נחצה אתו בבטחה את הערבות הפנימיות. כשהדובר בשיר "השיבה" (עמ' 60) – "שב לביתו ויוצא למסע / ממנו לא הוא זה שישוב", אני יוצאת אחת ורבות לקראתו, רואה את פניו, את גבו, יודעת שהוא, כמו משוררים, יראה לי דברים שחשבתי ששכחתי, בעיקר את מה שמוכרח להתגלות – הנחמה שבידיעה ש"שקט שרר ברווח הדק שנותר – למוות לא נמצאה אחיזה" (עמ' 17).

"הייתי כמי שניצב בחדר מחשיך / מול שארית בבואתו במראה – / אפור על אפור" (עמ' 17), כותב גיא בעקבות התבוננות בעץ תות גדול. השירה היא מראה סגלגלה. מתוך השיר החצוב לפתע פתאום, פלא, קם גוף. זה המשורר או התות או אני או כולנו או מי? במראה עגולות גם פניי שלי.

זו שירה שיש בה סוגים רבים של תפילה, שגם היא צורה עגולה של בקשה – "ברוך אתה בורא המרחק" (עמ' 14), זוהי הודיה על מה שבדרך כלל איננו מודים עליו – המרחק, הגעגוע, העזובה, השכחה. זו שירה שמודעת לחשיבותו של המסע, לטלטלותיו, כפי שהיא מודעת גם לסופו הבלתי נמנע ואף על פי כן, מבקשת להוסיף ולנוע, אולי כי רק תוך תנועה "אנו קרבים ובאים בשערי / נווה החמלה." (ערה ומקופלת, עמ' 31).

"ובָנו", כותב גיא בשירו "כרתים" (עמוד 38), "נגע היֵש". וגם בנו נגעו השעון, הביצה, הנקודה, הריצה, המראה, החמלה. האדמה, המים, הרוח, האש. מעגל היש שהוא לב הספר הזה.

גיא פרל / יש נקודה מעל הראש שלך / הוצאת הקיבוץ המאוחד (2013)

ברכת החזרה

הרהורים חופשיים בעקבות תפר והוראות הגעה

רגיל

 


קומי. האצבעות הפורטות שלה מסמנות לך כיוון. צאי. לכי אחריה. עדיה. עד אליה. ואל תדאגי, מספיק כבר לדאוג, היא תיתן לך אות, תרקום לך תך אחר תך, תו אחר תו, המקום שלה יהפוך שלך, חדר פנימי של מראות.

את רואה את ראש המחט הכסוף יורד ועולה בתנועות משתנות. בחוט בכחול ואדום ושקוף היא רוקמת גוף ממשי וסביבו מכליבה קיר ועוד קיר, חדר, מסדרון, עליית גג ומרתף, הנה כיסא נדנדה קצת חורק או שבור, בשבילי? שבי, היא תספר לך סיפור אגדה וכשהערב יתעטף, כי זה סתיו, ברדיד ערפילי, את לגמרי תשכחי שאת לבד, תהיי איתה.

עוד לא הספקת ללגום קצת תה, לנגוס בעוגייה והיא כבר נעלמה, נשאר רק הד קולה המהפנט, הי, איפה את? חכי לי. הקול שלה קוסם, מושך אותך ללכת אחריה. יותר מהר. את רצה. לאן? עכשיו היא שוב פורטת על מיתריה והכל מתרחש בהילוך לאחור, היא פורמת תמונה, תנועה עדינה, מושכת חוט אחר חוט. תחזיקי חזק, כי גם כשהכל מסביב ייעלם, אתן ממשיכות.

העולם, כמו הלב, כבד ואפל וטהור.

היא משאירה לך איזה אור במסדרון, איזו מילה. מתוך פקעת גדולה, קצה אחד של חוט, לפעמים מתוח, לפעמים רפוי, לפעמים היא עוצרת ואת איתה, מחכות לצליל הבא. זו תהיה נקישה על דלת או צמצום שפתיים, נשיקה?

אל דאגה. יחד אתן חוצות את הגבול, נשארות ילדות וגדולות והרבה אנשים בתנועה. התווך שהיא רוקמת ופורמת ורוקמת מחדש הוא הוא המסע. את חושבת לעצמך, זה דיסק נפלא.

את לוחצת על פליי והכל מתחיל מהתחלה. רק רגע שקט, היא מבקשת ממך, טווים פה עולם. גם באפלה את שומעת את קולה כשהיא אומרת לך את המילה הכי יפה במילון. בואי. ואת באה כי יש לך תחושה שהלב שלך הוא הכלי שלה, ואפילו שחשבת שהוא סתם לב ישן, טיפש, פשוט, תמיד כמו ילדון מאוהב, את מבינה שלפעמים הוא יכול להיות נבל קלטי והיא, שטוותה לך עולם עם חוט אחד ביד, תנגן לך עכשיו על כל מיתריו.

אלו היו הרהורים חופשיים על הדיסק "תפר" של עדיה גודלבסקי, שמחר אני נפגשת איתה בשעה 16:00 במועדון לבונטין 7 ואנחנו מעבירות סירות שיר מגבול לגבול ומגדה לגדה. יפליגו איתנו גם אורחים נוספים אבל יש עוד מקום על הרפסודה. אם אתם רוצים לבוא לשמה – אין זו אגדה.

adaya anat paper sea-7322-1 invitation   rod rod (1) (2)

הרהור על תל אביב

רגיל

אני באה אל העיר שלי.

חוצה את הכיכר באלכסון. על הפסל של תומרקין מטפסים בנחישות שני ילדים. אחר כך הם רצים בעיגולים ומנופפים ידיים קטנות, להקה שלמה של שני דרורים, היונים האפורות עפות לכל הכיוונים. אני עוברת את התולעת, "הי מיכל!", בודקת אם הגיעו חדשים מעניינים, הולכת לאורך חנויות הבגדים של כיכר מלכי ישראל, כשאימא איתי, היא אומרת: "מה זה, הם תוקעים מחירים חבל על הזמן", אני אומרת לה: "אימא, פה זה לא פרברים", "באופנת דאלאס בפסאז', את כבר שכחת, יש בגדים נהדרים. אחד פלוס אחד במאה ועשרים". אבל כשאני לא איתה, אני חושבת כמותה, וממילא אפור ושחור ונכון ולבן לא מתאים לי, בסוף נכנסת לחנות האחרונה, מזכרות מיפן, קונה לי מחברת דקה, אולי בדרך, כי אני הולכת, יבוא לנקוש בזכוכית הדקה של הלב באצבע עופרת איזה קצב של שיר. אני חזק בתוך העיר. בקינג ג'ורג' פינת הנביאים אני רואה אחד שנדמה לי מוכר, "מה נשמע, כרמלי?", עושָה פרצוף ישר על ריב ישן, נותן לי נשיקת זה היה ממש מזמן על הלחי, בשדרות רוטשילד חגית על אופניים עם איילה, חוזרות מהגן, רוני סומק שותה כוס חלב אריות בקפה תמר, משיק עוד אחת עם ערן סבאג, שעוד מעט, ברדיו ישיט את רפסודת הבלוז על נהר המיסיסיפי הרחוק, בקפה קאימק, כי כבר ירד עליי ערב, אני אוכלת אורז ותבשיל עדשים צמחוני, שותה תה מתוק, מרינה מנגנת על העוד ונערה אחת יפה מפליאה בניענועים, חושפת את בטנה. זו העונה המסחררת של ספטמבר, אפשר לשבת כאן בחוץ על איזו אבן או ספסל והעיר קרנבל, אורות החשמל מציפים בתשוקת המרחב את הרחוב.

אני יכולה להיות אישה לבד בעיר הזאת, אישה שבימים אי זוגיים לובשת סגול וזהב ומוגזם ופרחים, אישה בלי ילד, אישה שמבריזה מהעבודה והולכת בצהריים לסרטים צרפתיים, אישה משונה שכותבת שירים.

אני באה אל העיר ומגלה שבלילה החליף פועל במה זריז את התפאורה. את המחירים. ששת אלפים שקל לדירת שני חדרים. אתה מוריד מהבוידם את המזוודות, אני אורזת בנייר עיתון את הצלחות, את הכוסות, בניילון פצפצים את הירח העדין, מכניסה לשקיות את הכסתות והכרים.

הים עדיין כחול ועמוק, הערב צלול וחמים. אנחנו יושבים כמו גולים. מחכים ל"משה הובלות, מספר אחד במובילים".

בסינמטק ראיתי לראשונה סרטים של גודאר ושל אלטמן ואת "ז'יל וז'ים". בסופי שבוע יכולתי לראות אפילו שלושה סרטים רצוף, אנימציה, דוקומנטרי, עלילתי, חלקם גרועים אבל אהבתי את התכנייה הצבעונית, תמיד סימנתי בה עיגולים, ואהבתי גם את האולם הגדול הממוזג, את כיסאות הקטיפה האדומים. הייתי חיילת והיה לי מנוי כזה בזול של חיילים.

בעיר הזאת, בחדר קטן וחשוך וסמוך לקרייה קראנו זה לזו פנחס שדה, "איך זינג ווי אה פייגלע" ושירים אחרים, קמנו בלי בושה ובלי בגדים, גבר ואישה וצעירים ולמטבח, חיפשנו משהו לאכול, בארונות ירוקים משנות השבעים היו רק קופסאות מאובקות של שימורים. במקרר עמד גביע יוגורט, "תבדקי ת'תאריך". בקרקעית חיכה לנו מתוק מתמיד פרי אמיתי. אמרת, ואני חשבתי, איך זה יכול להיות, שאתה אוהב אותי.

אני באה ואיפה את עיר שלי?

זו העיר שכתבתי בה מאות ומאות של מילים. מחקתי אלפים. על חבלי כביסה תליתי טיוטות של שירים, הרהורים כמו דגלים על חזיתות בניינים. הייתי בעצבים בעיר הזאת, אף פעם לא היו חניות, בחנויות המחירים מופקעים, ברחובות הקקי של הכלבים, השכירויות המאמירות, רק שיהיו לי בריאים בעלי הנכסים, באלף תשע מאות תשעים וחמש עמדתי בכיכר של העיר הזאת ובשעה תשע ארבעים שמעתי שלוש יריות. כל זה, אני נשבעת, קרה בעיר הזאת. שבה בפעם הראשונה ראיתי אותך בוכה. בכיתי אתך וחיבקת אותי והדלקנו נרות. הכיכר מלאה ייאוש ודמעות.

בימי שישי באו חברים וישבנו במרפסת הקטנה, מישהו הביא ג'ין וטוניק, אני טיגנתי חצילים, איזה מין כיבוד זה חצילים מטוגנים? פיצחנו גרעינים ודיברנו על המצב ועל המחירים, אנחנו מחפשים דירה ברמת גן, בגבעתיים, בראשון, בחולון, כנראה שנצטרך לעזוב פה ואיזה דיכאון ועל הגיליון האחרון של "תרבות וספרות" ואיזה מבאס הציפר הזה, שמסרב לפרסם את כולנו, אבל אהבנו אותו כמו שאהבנו את העיר הזאת (טוב, לא צריך להגזים, אולי קצת פחות), חמקמקה וחצופה ובוגדנית, את השדרות, האנשים, הרחובות, הסמטאות, לא את היחס המחפיר לעובדים הזרים, לא את האיש שהשתין על תחנת אוטובוס ברחוב סלמה, לא את הדירות הדיסקרטיות בקומות הראשונות, לא את הזנחת הדרום, לא את משאיות הזבל שעוטרו בשירים, אבל את האמנים, החולמים החופשיים, הקבצנים.

אני שולחת אס.אם.אס לעיר הזאת: "ערה? זו אני".

יושבת על ספסל ברחוב אלחריזי וקוראת בלי יכולת להפסיק את "מחברות התבוסה". איזו חירות יש בשירה. "רודה / מהפקר / האין / ומגלף". איזה נס. כבר אחת עשרה וארבעים. עוד עשרים דקות. האוטובוס האחרון לפרברים.

שלושה ימים מלא ליבי עצבויות, מגדלים. וברביעי התפחתי את הקמח, טרפתי את הביצים, המסתי את השוקולד, חתכתי אגוזים. עשיתי בית.

בידיים שלי, שבנו אותה בראשי עיר ממלט ומאבן ומִים ומזיכרון ומדמיון ומאדמה ומשתי מילים, תל אביב, קריה לא נאמנה, אהובה נכזבה, בידיים שלי, שיכולות לכתוב אלף שירים של אהבה, אני, שלום לך עיר שלי, בחרי נכון, היי ברוכה.

השמלה אצל הפריזאית

רגיל

בדיוק כשאני חושבת שזהו, גמרנו, אף פעם לא אמצא את דרכי חזרה לחדר הפנימי בתוך הרעש, ההמולה, לעולם לא אכתוב עוד מילה, כנרת מצלצלת בדלת עם שאלה. "מה דעתך לכתוב על פגישה עם כותב או כותבת שאת אוהבת?". היא, בניגוד לסקפטית שאני, חושבת שאני יכולה ומזמינה אותי להשתתף בפרויקט מיוחד לשבוע הספר שלה. זה פרויקט מקסים במיוחד. אני ממליצה לקרוא אותו לכל אורכו ורוחבו ועומקו, כלומר, מההתחלה.

רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה". היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק.

היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".

איך אפשר לפגוש מישהי שגידלה אותך במחשבות? שהלכה איתך שבועות מהגימנסיה הביתה, כל הדרך ברגל, חולצת בית הספר גזורה, נערת מלנכוליה חובבת שירה, מאוהבת נורא ולשווא בגלעד, כותבת לו שירים שהוא אף פעם לא יקרא, הולכת שיכורה ומשננת את "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה"?, איך לפגוש מישהי שכתבה בשבילי את "לו אפשר להשיג אותך כולך – שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי", מתוך ספר של "שירי אהבה ישראליים בני זמננו", עטיפה תכלת, אותיות מרחפות באדום, ספר משומש כל כך מיוחד (עד היום) שקנה לי אהוב מממש ליום הולדתי העשרים ואחת.

קניתי פרחים צבעוניים. זר משולב של חרציות, עם ורדים, נוריות. כל אלה, הצבעים בוהקים מידיי, נראו לי מפלסטיק אבל היו לגמרי אמיתיות. בצ'לסי מרקט קניתי גם קופסה של עוגיות. אולי היא רעבה. רויטל סיפרה שלפעמים היא מעירה אותה במחצית הלילה, דופקת על הדלת, מבקשת סיגריה או אוזן קשובה. היא אמרה, "כאילו חסר לה איזה שקט בגוף", אני אמרתי, "נראה לי שכל אחת שכותבת שירים ככה חשוף, היא תמיד, במובן מסוים, אישה עצובה". שתיהן התגוררו בצ'לסמור, דליה בדירה נמוכה, די עלובה, רויטל בדירה מעל.

וצריך גם, אין ברירה, לתאר את השמלה. מי ששונא שמלות חגיגה, נא לדלג פסקה. דילגו פרחחים? נמשיך. אז אני לבשתי שמלה מצבע פרחים, צהובה. ארוכה כמעט עד הקרסוליים. שרוולים קצרים שקופים, קצת נפוחים, שקניתי בחנות יד שנייה בשדרה השישית. זו שמלה שלובשים פעם אחת וממבטי הסביבה, הרי אני חשבתי אותה חגיגית, שמלה לאירוע מיוחד, מהמבטים האלו שבאים ככה מהצד, כבר מבינים לבד שזה לא בדיוק יושב, שזה בסופו של דבר, רויטל אמרה, את פשוט השתגעת, גיברת ראשון לציון שנחתה לה בעיר הגדולה, זו בחירה, איך להגיד לך בעדינות? די אומללה. כשקניתי אותה המוכרת ישבה בירכתיים של חנות עמוסת בדים, כמעט סמרטוטים, וגיחכה, בזה אני נזכרת בדיעבד, כשהגחתי מתא ההלבשה היחיד, מוטציה לא ברורה, מין אישה מוזרה בצורת חמנית. זה אוריגינל, היא אמרה, שנות השישים. נסגרת מאחור בשורה ישרה של כפתורים, סוג של קטיפה ישנה. גוזמת השרוולים. אלוהים. ידעתי שרויטל תניח שתי כפות ידיים על הפנים, תחניק איזה צחוק, אבל הייתה לי משכורת ראשונה, והיה ספטמבר וניו יורק, הכל לא מוכר וזהוב. נתתי שטר. המוכרת שמחה להיפטר משתינו, יצאנו לרחוב. עכשיו רק נותר לחכות לאירוע חגיגי.

היא.

בשעה היעודה נקשתי בדלת. הפרחים ביד כמו שרביט שיכתיר לי מלכה אמיתית. היו לי דברים לספר, להגיד, שאלות, ביד השנייה קופסת עוגיות. השמלה קצת צמודה, לא נורא. נקשתי פעם, פעמיים, שלוש. אולי היא לא ערה? הנחתי את הראש על הדלת כמו על כר והאזנתי. ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, מעתיקה בכתב יד מעוגל, לשון בחוץ בשביל ריכוז, למחברת שעטפתי בעצמי בכריכה חלבית, שירים של מאיר ויזלטיר, של פנחס שדה, של לאה גולדברג ובעיקר שלה, הזמן הניצוד ברשת, המערב הכחול, השתדלות נוספת, חורף קשה. אחרים. כולם שירים שממלאים אותי עד עתה, עם משוררים כמותה זו תמיד קריאה מתמשכת, אינסופית, סוג עדין מאוד של התרגשות לבבית.

שמתם לב שכשאנשים אומרים בימים שלנו "עדינות", הם מתכוונים לומר שזו חולשה? זה כי זו עת הצעקה עכשיו. עת לשכוח אימהות. העת החדשה.

דפקתי. חיכיתי לרעש, לסימן שהיא שם, לאות. אחרי רבע שעה כאבו הכפות (בגלל הנקישה; חמש אצבעות / בגלל השמלה; נעליים גבוהות) ויצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל שמול הדירה שלה. עברה רבע שעה. עוד רבע שעה. עוד. היא בטח יצאה לקנות חלב או סוכריות לגרון, וניל או סיגריה דקה ותכף תחזור. בערב, כבר בביתי, כשהוספתי בליבי לחכות, אכלתי, אחת אחת, את כל העוגיות.

רויטל אמרה שדליה מרגישה לא טוב. שמסרה התנצלות. גם כרטיס ביקור קטן מסרה, עם כתובתה בישראל. "היא חוזרת השבוע, אז הנה הכתובת, כשתחזרי, היא ביקשה להתקשר". את הכרטיס הנחתי בארנק והוא מונח שם מתנה עד היום, נפנוף מרחוק, הי דליה דליה, הי גם לך, שלום. שלום.

איך אפשר להיפגש עם מי שלימדה לסדר בכל מיני, אינסוף, צורות עשרים ושתיים אותיות? כנראה שאי אפשר. לא נפגשנו כמו שאנשים לא נפגשים. אומרים, יש עוד זמן, ובתווך עבודה, עיסוקים, שיגעון, דיכאון, אהבה, ילדים, חרדות ופחדים. נזדמן ודאי בשנה הבאה. ואם לא – תתפנה לי איזו שעה באלפיים עשרים וחמש, צ'יק צ'ק זה עובר, את תראי, עוד ניפגש.

הידיעה על מותה תפסה אותי, כמו כל ידיעה מהסוג הסופי, לא מוכנה. עת ארזתי כדי לחזור, העברתי הלאה, לסלביישן ארמי סטור, את השמלה הצהובה. ביום מותה, ספונה בחדריי, קראתי בספרה "כל השירים עד כה", ולמרות שנעשה מידיי ומאוחר, פגשתי בה שם, אחזתי במוכר ובעכשיו ובתמיד ובילדות, ובכיתי כמו שאנשים מבוגרים בוכים, בחרישיות, בהיחבא. וחשבתי עליה, מורתי לתמיד הטובה, דליה דליה. כותבת לך כאן אני ענת תלמידתך. מרוב אהבה.

הרהור על מצבם של ספרי השירה

רגיל

לפעמים מישהי פותחת לי דלת ואני באה לשבת. הנה פוסט אורחת שהתפרסם היום אצל עדנה אברמסון, בעלת הבית הנדיבה (נתנה תה מרווה; "תשתי עוד כוס?"; לפני שעניתי, היא כבר מזגה; בצד – עוגיות אלפחורס או מרמלד; השיחה תמיד טובה) של הרפובליקה הספרותית:

הרהור על מצבם של ספרי השירה

את כותבת את הכמוס שלך על פתק שאת מגלגלת וסוגרת בסרט או מקפלת לסירת נייר קטנה לבנה. אחרי שנה או שנים יש לך צי, לא גדול, אפילו די דק, משלך. את מחכה לשעה אפלה ובאישון לילה יורדת לחוף. זה הזמן, את יודעת, לשלח סירות זעירות (בגודל כף יד) אל עומק הנוף. מישהו, את מקווה, מחכה שם, לבד ממש כמוך, בגדה השנייה.

שירה היא מקצוע ימי. מי שעוסק בה הוא לרוב מחפש יבשות אבודות, חולמני או משוגע בתאו הקטן; שודד ים בעל עין אחת שרואָה; אסירה ששולחה מכלאה למושבת עונשין ביבשת זרה. הוא מתגעגע מקצועי, תמיד מאוהב. זו מלאכה שאין שכר מזהב בצידה, גם אין תהילה, אין שום מגדלור שייתן איזה אות, רק עבודה פנימית, תמיד במשמרות כפולות, במשכורת חודשית זעומה  – מטבעות הנחושת של המילה.

מה לזה ולך? את הרי, בין כך ובין כך, תניחי את סירותייך שצבען לבן על המים השקופים, אחת אחת תורידי אותן, פועלת נמל אפורה, סומכת רק על הגלים הגבוהים שיישאו את השירה, שיירה של כל מה שאינו הכרחי אבל בשבילך ממשי בדיוק כמו כלכלת ארבעה במאה. בעודך צופה בן מתרחקות, תתמלאי פחד אמיתי מסערות לא צפויות, מקרחונים, מגשם, מכרישים. אל תתייאשי. ישנן וודאי אי שם דגיגות שינשקו בשפתיהן את הדפנות ויקדמו את הסירות אל יעדן.

בינתיים בעומק היבשה, הספר שלך, הוצאה קטנטנה, יורד מתצוגה בת יומיים ונתחב אל המדף, נעלם בין הלמדים הראשונים לאחרונים, בינות גברים בכריכות קשות שתמיד יאפילו עלייך. גם רומנים זולים שנכתבו בן לילה, בחור פוגש בחורה ויוצאים למסע על אופנוע. איש ליד מכונה. או ספרים של פנטזיה לנוער.

את כותבת את האוי ואבוי שלך. למה את עושה את זה? אין לי מושג. אולי את חושבת שהאוי ואבוי יפגוש לו בבוקר בהיר איזה אוי ויי זמיר או אללה יוסטור של מישהו אחר ויהיה להם נעים לשבת. יעזבו אותך בשקט. תוכלי ללכת לים בביקיני, לשחק פינג פונג עם צ'יקי.

לפנות בוקר, אם יהיה לך מזל, אם תיאות אלוהי השירה, תעגון סירה יחידה בנמל מרוחק וגבר אהוב שפניו פני אדם, לא מלאך, חרש יקרב ויקרה לך הלא-ייאמן, הוא יאסוף אותה אליו.

מספיק רק איש אחד שיאמר כּן, מספיקה וודאי אישה, כדי שכל העולם ייפתח ויפכה.

בבוקר תעמדי שקטה, אחת מביטה, במסגרת חלון. בראשך כבר פכפוך של מילים חדשות, מוזיקת דם והמיה. בתווך תמיד פרנסה ודירות בשכירות מתחלפות, חסכונות נגמרים, עבודות, כלכלת כישלונות. כי את אישה של אדמה שכמהה לרוח, את תוסיפי לנוע, כל כך לבד את, במישורים הצחיחים שבינך לבינך. אף אחד לא מלמד אותנו איך לחיות אבל לא צריך לפחד. הרי יש לך עט ונייר ופנים אהובות ושמות, עוולות שקורות, הליקרים פראיים אבל הכוסות תמיד ריקות, שירים של אחרים ותמונות, זיכרון של ידיים קשות או רכות, נשיקות על עפעף, על שפה, על בטנך, בשעה הנכונה את תכפפי גוו כמו מנורה ביישנית לפתוח איזה פתח צר. אז יבואו אלף מים והדף שלך יבער.

הרהור ביום ההולדת

רגיל

מישהו שומר עליי. לא מלאך, לא שרף, אדם ממש אמיתי.

האיש הזה חי איתי. קם בבוקר, המבט עוד פריך, הולך לישון הרבה אחרי שמחשיך, ובאמצע היום עבודה, עבודה, כמו גנב הוא מרים אפרכסת, מביט בקיר אטום כאילו חלון, מתקשר לראות איך אני מרגישה היום ואם הגעתי בזמן לרופא או לראיון, ואיך, הייתה נחמדה האישה? בדרך חזרה, אל תשכחי לקנות ג'ינג'ר ולימון, יין, תביאי לנו גם איזה ממתק, נחגוג. נחגוג מה? מה בוער? היא עוד לא אמרה כן. אם נחגוג מספיק חזק, מחר, גג יום חמישי, אני אומר לך, היא תתקשר.

מישהו קרוב שלי גם כשהוא רחוק, אני מרגישה את הבל פיו, נשימותיו, את חום גופו, גופו. הגוף שלי עכשיו מלא ציפורים אבודות במרחב וצמרמורת.

מישהו אהוב עליי אני חושבת אוהב אותי ויש בזה פליאה של איך זה קרה והכרת תודה על נדיבות.

מישהו לעולם אינו גורם לי לבכות, ולא נמלאות עיניי עד גדותן, דלי דמעות מלוחות, רק צחוק רם בלילה, מידיי מאוחר, די כבר, תפסיק, מחר אני מתחילה עבודה חדשה, כשהוא שר מעל בימת המיטה, אנד איי וויל אולוויז לאב יו, משחק את התפקיד הראשי, המשני, הגיבור, האישה, הנבל. אני בתפקיד הקהל.

מישהו חושב עליי בלב דברים טובים, אני יכולה להניח לרגע בצד את השוט הגדול, זה הפנימי, ביום שבת בבוקר חותך סלט טרי, עגבניות כל כך יפות, מרתיח שתי ביצים, מזמזם איזה שיר, קולה חצילים. זה זה המישהו שלי.

מישהו. ואפילו שיש לנו לא דירה, לא חצר, לא גינה, לא פינה, אני דופקת אצלו בדלת והוא תמיד עונה. על הקיר תמונת חתונה. זה נראה לי מוכר. על הגז סיר של מרק עדשים. שבי. הוא בדיוק מכין תה נענע. לשים לך עראק או סתם סוכר?

רק מישהו רואה אותי, העיניים שלנו נפגשות והפיות שלנו מתנשקים בטבעיות ככה, בלי הכנה, ואז אנחנו ממש, אין לנו מידיי, קרובים.

מישהו פגש אותי ילדה ופוגש אותי כל יום, הוא מוכן, גם אני מוכנה, מתבגרת.

מישהו כבר כמעט עשרים שנה.

למישהו יש גוף חלק ויפה, זרועות ששערות עדינות, כמעט נוצות קטיפה, מסודרות עליהן בסדר מופתי. מישהו מתרחץ שעות, מסתבן בספוג צהוב, בקפידה מצחצח שיניים, מכין את עצמו למלאכת חלום. אני בסבלנות מחכה, מחממת מיטה, כלומר, מרימה ומורידה את הכנפיים בשלג הסדין.

מישהו עושה חיקויים מדויקים של משוררים ששנינו מכירים ואני נופלת מהספה האדומה, זה כי שתינו יותר מידיי יין, אכלנו המון ענבים (מי שותה יין ואוכל ענבים? זה כמו לאכול לחם בפיתה), הוא אומר, השטיח הישן הזה כבר מזמן לא רך. אז מה ירדת? אני רוצה להיות אתך. אתה לא רוצה לפעמים להיות עם מישהי אחרת? בטח רוצה. נו? היא רק צריכה להיות משוררת. אוקיי? עם עיניים חצי חומות, חצי ירוקות. עם משקפיים מצחיקות. ושיהיה לה שער כזה קטן מסורק לצד. בקיצור, שהיא תראה כמו צב, רק בלי שריון. זהו? לא, שהיא תדע לשיר שירים מזרחיים בסגנון עדות אשכנז, במיוחד במקלחת. את מכירה כזאת אחת?

אם אתה תמות, אני אמות.

תגידי, למה את כל כך דרמטית? את ממש קשה. לפעמים אני רכה. את יותר רכרוכית מרכה. אתה טוען שאני רכיכה? את קציצה. עם שום ושמיר ופטרוזיליה? לא, קציצה בלי כלום, תפוח אדמה, ממש פשוטה. אז למה, השטיח, אתה בא? אי אפשר להחליט בשביל הלב. ואולי אני פשוט רעב.

מישהו אומר, תפסיקי כבר לכתוב ככה על האהבה, מישהו יעשה לנו עין לא טובה ובסוף נתגרש. אתה באמת חושש? לא ממש. כי אם נתגרש, אולי נתחתן עם אנשים זרים ונהיה נאהבים בסוד כמוס, נטוס לפאריז בחורף, זה יהיה בשנות העשרים של המאה שעברה, נהיה או-לה-לה משוררים, נדבר צרפתית, אני אחבוש ברט, לך יהיה שָל, או להיפך, כל היום נאכל בגט עם גבינת אמנטל, אבל איכותית, לא נצא מהחדר ימים, בחוץ יהיה קפוא. מה את אומרת על זה? טפו.

לפעמים, בדרך כלל, זה רק אני ומישהו, שלעיניים שלו יש צבע של אגוזים צעירים, ולגוף שלו ניחוח מור ובשמים וקינמון ולנשמה ריח של שושנת פרג חמה שיצאה הרגע, ממש עכשיו, מתנור. אחרי שנמות, מי יידע דבר על השנים, ימים, שעות שעברו בינינו, מי יעיד על תועפות אהבתנו?

מישהו ואני הולכים בחצות הלילה למצפה הכוכבים, אמרו בחדשות, מבול של מטאורים תכף נופלים. על הספסל אני משעינה ראשי על כתף, חבל שלא הבאנו קצת במבה או כיפכף או מה, אתה שובפם רעב? כפו כל הזמן חמה על כפי, תראי, הנה הראשון, איפה? שם! עכשיו בא השני, את רואה? אני רואה, אני אומרת, הגופים שלנו רועדים מהסתיו, משלכת אורות, מאני ואתה, השמחה הפשוטה, זה מותר? של היות בני תמותה בחיים.

הרהור על נדודים במפרשים קשים

רגיל

 אתה מקבל כרטיס. נאמר לך להגיע ביום זה, בשעה זו, לנמל בקצה עיר רחוקה שעד כה לא ידעת את שמה. לךְ לךָ, נאמר לך, מכְּפרך, מקהילתך, מבית הורייך אל הָאָרץ. כל מסע מתחיל בהבטחה, אומרים ישנה אֶרֶץ, כלומר, ישנו מקום גם בשבילך. אם תיסע, אומרים לך, הזמן לא יוכל לך, הערב, כמו בשיר 'אבדן הבוקר' "לא יביס אותך" (עמ' 64), ו"מנין נדודים", שמתרחש באופק של הספר הזה ללא הרף, בהכרח יחזיר אלייך את שמך.

אינך מספיק לשאול מי אני, מאיפה באתי, לאן או כיצד וכבר לצד מזח הלילה שלך עוגנת ספינה. לכן, על אף ההיסוסים, אתה קרב. אתה בא. כשאתה כבר בה, אתה מגלה שזו ספינה משונה – מפרשיה גדולים וקשים, בתיבות שבבטנה חיות פרא, מיני בשמים, שלל זהב, אוצרות אינסופיים. הספינה הזו, נאמר לך, תיקח אותך לָאי-שם הרחב, לרחוק המופלא, אבל ישנו תנאי אחד – יהיה עלייך להפליג לגמרי לבד. כי אתה משורר, כלומר מישור הבדידות אינו זר לך, אתה מבין את הקורבן. ככל שיכול אדם, אתה מוכן.

אתה תיסע רק איתך, גופך עודו צעיר, ויכול לגמוע מרחקים בלי שסימני המסע יוטבעו בו. אתה תסלול את הדרך תוך הליכה, לא תמיד יודע על מה תדרוך בצעד הבא, אדמה קשה או תהום, אבל צועד, עד שכמו בשיר 'נדיבות' (עמ' 76), אין בך דבר מכל הרגלי הראוי והמוכרח, עד שהכלב הפנימי שבליבך אינו נובח. ולא תמיד יהיה קל בתוך זה, לפעמים ייעצמו העיניים בבהלה מאימת המתרחש, לפעמים יוצף סיפון הלב זיכרונות של מלחמה או אהבה, אבל אתה תדע שאתה עושה את הדרך הכי ארוכה את כל המסע בספינות, אוניות, סירות מפרש גדולות, במעבורות מכאן לאן?

 'אדם מביט אל ארץ אליה לא יגיע', אתה כותב בעמ' 70' בספר שלך, אבל גם אם אינו מגיע, בשיר, כמו במסע, הכי חשובה התנועה, (והספינה? היא כבר יצאה? או שעודה בנמל הבית עגונה?) כי בשירה, שהאופק שלה תמיד רחוק וכחול ורחב, אפשר להיות בכל הארצות ובזמן הזה בבת אחת.

אתה משורר גולה, תמיד במצב של הגירה פנימית, של תזוזה גדולה, אבל המבט, כמו בשיר  'יוון', מחפש את הבית. ובבית ישנה "מפֶּלֶת שולחן המטבח", "שתיקה בין המים לברז", ו"מישהו, כמו בוולס, הולך לרקוד את הראש בקיר" (מתוך השיר 'מבטו של שכן ילדותי, מרמאללה', עמ' 30). בשיר אחר ('בשבתי', עמוד 19), בוערים התפוזים על שולחן המטבח, וכל זה כדי לומר, שגם אתה, כיאה למשוררים, תקוע בתווך בין עולמות, בין דלתות, ידך האחת מושטת לתפוס, לעולם לא באמת תופסת, את העולם הגדול, הרחוק, השנייה שלוחה פנימה ובידיים מלוכלכות, שהן הידיים של האנשים שעושים, ציפורניים ארוכות, מכאיבות, היא מפשפשת בבתים, בנשמות.

גם הפואטיקה של הספר הזה היא פואטיקה של מי שאורז מזוודה גדולה וצריך לקחת איתו את הכל – את הילדות, הזיכרונות, האהבות, הייסורים, טקסטים מוכרים לצד טקסטים חדשים. את רבי החובלים הגדולים, המשוררים. את המזון שיחזיק מעמד, השירים. את גלגל ההצלה האחד, המילים.

כמעט בכל שיר בספר הזה ישנה נסיעה או הבטחה לנסיעה ומהר מאוד אנחנו מבינים שכשאין נסיעה, אנחנו בסוג של בעיה. כבר בשיר הראשון עולה דמות אדם כלואה שרואה עצמו 'אדם ללא מולדת, ללא אמונה ערה לצלוח את מהומת האנושות" (עמ' 13), בשיר השני אנחנו כבר ביוון, אחר-כך נגיע למזרח, בהמשך ניסע לבקר את רוברט בליי, את פולוק, את הרברט. וגם ניסע בזמן ובזיכרון ובמרחב הפנימי של הנשימה. הנדודים ירככו את הנשמה.

ובמה יכול לאחוז מי שנודד? בגוף המסע. בתשוקה לבית. בנחמה הגדולה המצויה בדברים הקבועים, הטבע. במיתי, ההיסטוריה. בפרטי, הזיכרונות. במעשי האהבה, שגם הם תנועת נדידה, בין אני ואתה, של הגוף. במתח בין מה שעומד למה שזז. ובהבנה שלצד כל זז יש דומם, שעושה אותו זז.

אתה מקבל כרטיס. כיוון אחד. יש כיוון? הספינה מוכנה לתזוזה, אבל היא לא תצא, מפרשיה קשים, הם עלולים לשבור את הרוח לחצאים ואז לרבעים, אבל הרוח חזקה ומי שקרא לך לצאת, מי שלחש את הלךְ לךָ, הוא, אחרי הכל, אתה. השירה שלך, כמו המרחבים של הים, גמישה, ולמרות שהאש הפנימית לעיתים קשה, היא לא תשרוף אותך, המים יערסלו אותך כמו אֵם ואתה תירדם.

"נוסעים בדרך המשי של הערב, וליבנו מדורה באפלה', כתבת בשיר 'אחדות' (עמ' 15), כלומר, למרות שבבדידות ויחידים אנחנו עומדים, בתוכנו ואיתך ובשירה היפה שלך, ואפילו לזמן קצר, ביחד אנחנו נוסעים.

מפרשים קשים / יונתן ברג / הוצאת קשב (2012)

החבילה

רגיל

דברים שאני יודעת: כל מה שהיא עושה ממלא אותי פליאה. עוגה. סיפור. מכתב. כתב היד שלה. חבילה שארזה בעצמה – פולים ותבלינים ותמציות. שוקולד מריר מאוד. ספר מפורסם של מסעות. הכל עטוף בניירות מסוגים שונים, דקים, עבים, צהבהבים, מקומטים. גם מרשרשים. לפעמים טווסים מזהב חוצים את המרחב המתקפל. את בקבוק תמצית הווניל היא עטפה בצילום מתוך ספר בלדות איריות ישן. בעמוד 477 (זה העמוד שעטף) מישהו משם כתב את כאן:

So moving these last words he spoke / we all vented our tears in a shower / for my part, I thought my heart broke / to see him cut down like a flower.

דברים שהיא יודעת עליי: מאז שהכרתי אותה, אני קוראת ספרים מסוימים ומרגישה כאילו היא איתי. בחדר הכי פנימי של העיניים הקוראות אנחנו שוכבות זו לצד זו בפיג'מות של ילדוּת מטופשות, בימיני ובשמאלה אנחנו אוחזות בקצות הספר. ככה קראנו בלי נשימה את מק'קאלרס ואת בייטין, ובדממה, שהופרעה רק בחיצים השלוחים מפה לשם של הנשימה, גם את דיראס. יש לנו הספק לא רע כשאנחנו יחד.

דברים שאני יודעת עליה: בלילה, ממש לפני שהיא נרדמת, היא רותמת את הסוסים הפראיים. רק הם יכולים להעביר אותה את המסלול הארוך ביותר בהיפודרום החלומות. ואפילו שהיא רותמת, לפעמים היא לא נרדמת, מסתובבת בבית הנם, משרבטת על פתק צהוב שתלוי על מראה סתם שורה, אוכלת תפוח; אחרי שהיא כותבת מילה, היא בטוח מנשקת אותה ואז אותה, גם את אלו שהכי קטנות, אפילו ה' הידיעה מנושקת אצלה, לכולן יש פנים וכולן אהובות; פעם, לא מאוד מזמן, זמן, הייתה ילדה ועודה; היא מסתירה את הפנים בתוך פנים בתוך פנים אבל כל העיניים מביטות חזק שמה; היא אוהבת פסיפלורה. גם ווניל?

דברים שהיא יודעת עליי: גם אני.

דברים שאני לא יודעת: לדבר ערבית, להתרגל למצב, לאפות עוגה, לכבות אש גדולה, לא לבכות

דברים: בימים מסוימים אני מאותתת לה בקוד מורס, נקודה נקודה קו נקודה נקודה קו נקודה נקודה אני צריכה נקודה נקודה נקודה קו אני אותךְ.

עוד דברים: שלחתי לך מחברת כדי שתכתבי בשבילי את הסיפור בו אוכל לרגע לגור.

דברים שהיא יודעת: השפה היא מגדלור, הכותבות תמיד בלילה. מתקרבות בספינות, באוניות, בסירות . מילים בריח של דגים חמקמקות. אני לבדי על הרפסודה. היא באה עם הדוגית שלה קרבה אליי קלה על פני המים.

דברים שאני יודעת עליה: היא אמיתית.

דברים שאני לא יודעת עליה: צבען המדויק של עיניה, צליל צחוקה, חיתוך דיבורה, חום מגען של כפות ידיה.

דברים שהיא לא יודעת עליי: בשבוע שעבר ראיתי מקרוב איש נשרף ומאז כמעט כל לילה אני חולמת שאני טובעת.

דברים שהיא יודעת עליי: היא קוראת לי בשמי.

דברים שאני יודעת עליה: אני אוהבת אותה.

 

ראשונות או: הרהור עתידני על אלימות

רגיל

אתן תהיינה ראשונות. ייקחו אתכן במשאיות למקום מרוחק מאוד, תסענה שעות, יש אחת עם בקבוק קטן של מים, ואתן מאות, כולן רעבות וצמאות, וקר, בשמלות קצרות עם גרבונים או ארוכות, הרכב יטולטל בין הרים וגבעות, הערים הבוערות יוותרו רחוקות כמו פניהם המופתעות של אהוביכן. תמיד תהיה מישהי מאחור, עיניים כהות, פנים שבנקל אפשר, אפילו קל לשכוח, היא תנסה להתבדח, לנחש להיכן, היא תחשוב שזה משחק. בדרך תדבר בלי הפסקה על גשטאלט או על ברנהרד או על דלז. כשיעצרו והיא תוסיף, במין היסטריה חרישית, לצטט שירה בצרפתית, בודלר או ואלרי או מלארמה, בקת של רובה, במכה חזיתית, הם יהלמו בה בחוזקה בסנטר או ברקה, מכה אחת ועוד מכה, אחר כך היא תשתוק. בזמן אחר, אתן כבר לא זוכרות, או שזה היה לפני, הזמנים מתערבבים לרסק של שעות, מישהו, אולי המשופם? ירים את האלה ותישמע פקיעה קלה של עצמות ומיד אחר כך הערמות טבעית של איברים. לפעמים זה אתן. כבר אין לכן אַתְּ. לפעמים אחרות. בלילה תשכבנה על שמיכות מעופשות בריח שתן וזרע וזיעה קרושה, תקרבנה אל החזה הדווה ברכיים פצועות. הבכי ייעלם כמעט בהתחלה, וממילא לא יעזור, הרגש במקום הזה הוא מחלה, פעם הייתן בוכות מכל שטות, מתרגשות מעץ תות שעומד בפריחה, משיחה עם חברה של הלב מילדות, מילד בן שש אוחז חוט שסופו בבלון, היום הם ילמדו אתכן לצחוק צחוק שיגעון בפה מלא דם. "אתן זונות", הם יאמרו, "ובגדתן בעם", לכן, זה מובן, תהיינה אתן ראשונות. כל מה שחשבתן שלא יכול לקרות, בשעה שישנתן ספונות בשמיכות הפוך הלבנות בבתיכן בשכונות הנכונות, קמות לעבודה, אוכלות כריך עגול עם חביתה ומתאפרות או נשארות בפנים שלכן הגלויות, שעות מדברות בטלפון או דקות ומנתקות כדי לרוץ לעוד פגישה עם המנחה, עם העורך המתולתל, עם המנכ"ל או לנמל לקום איל פו, "ששוחטים במחירים, אבל אופנה זו האופנה", "תרצי חרדל דיז'ון עם המנה או סתם חרדל?", בשירותים תחזקנה את הצבע בשפתיים לסגלגל או לורוד, באצבעות מטופחות עם טיפטיפונת רוק תיישרנה הגבות. תמיד תהיינה מוכנות. עכשיו אתן סרוחות, הבוקר הוא רק הפרעה איומה, עיסה עכורה של דקות, ומקוות שלא יקרה לכן, מה שכבר מזמן קרה.