קטגוריה: בית

הרהור בחודש הראשון של החיים החדשים

רגיל

פעם, לפני שנים, בחיים אחרים, כתבת ילד ממילים. עכשיו יש לך ילדה עשויה נשימות. ואת עושה גם אם לא תמיד יש לך מושג מה לעשות. את מאכילה, מחתלת, מחבקת, מנשקת, מערסלת, מתפעלת, מוחאת כף ושרה שירים עם מילים מטופשות כמו צירם בירם בירם בום. או יופי של מילים כמו בארץ סין גר צ'ן סו לין בבית עם גינה ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה. גם לך, כי לפני כמעט שנה התקשרו ממשרד הניסים להודיע שזכית בלוטו של היקום, יש בת קטנה. רוב הזמן את פועלת שלווה אבל לפעמים מתעוררת בך מפלצת מחשבה (בנדנה סכין עם קת כסף עבה) ואת חושבת שאת עוד לא מספיק אימא או אימא לא מספיק טובה.

איך עושה אימא? מה

אף אחד לא מפזר פירורים שמובילים לבקתה עשויה דברי מתיקה. אין מורה עם גיר ולוח וכיתה. שום שלטים לא מורים לך  – לכי ימינה, בכיכר תסתובבי ואם תמשיכי ישר עד הסוף, תגיעי לנקודה שבה תדעי בדיוק מה. והרי התינוקת שלך נולדה שלמה גם בלי הוראות הרכבה.

אז איך זה שאת פוחדת?

את פוחדת שהיא חלום שחלמת ותכף יצלצל שעון. את פוחדת שהיא גוזל של ציפורים ותנועה לא נכונה תשבור כנפיים. את פוחדת שאנשים זרים יפתחו עליה עין עגולה. את פוחדת שתקלקלי אותה. בלילות לבנים את חושבת על האימהות הסוריות שמפוררות לחם ומוסיפות מים כי אין להן חלב להאכיל את התינוקות. את חושבת מה עושות נשים הרות שחוצות ימים בסירות הצלה רעועות. את חושבת על בתי היתומים בעיירות הספר של ארצות רחוקות, שם ילדים קשורים ימים לכיסאות, את חושבת על הילדות הסיניות שלא נותנים להן צ׳אנס לחיות. איזה מין מחשבות יש לך? את מתכופפת ומריחה את עורפה של הילדה. יש לה ריח של עוגיות.

בלילות ללא כוכב

אימהות כל העולם

קוראות זו לזו בקוד

המורס של האהבה:

קו נקודה קו פליז

קו הלפ נקודה

בחוץ אוויר מלא ציפורים ושמיים פריכים כחולים על העצים פרחים בוורוד ובורגונדי פורשים עלי כותרת כמו חצאיות והעלים רוקדים עם חיפושיות פרת משה ברוחות עננים קלים וריחות עוגות פרג-קינמון-תפוזים וחברות טובות שמתקשרות לשאול מה ניש ובאות לבקר, נושאות שמלות כותנה זעירות. זו העונה החדשה של חייך והשמשות יפות, ואף על פי כן, יש רגעים שבהם העולם נמלא דמעות שקופות.

אימא בישלה דייסה / נתנה לאבא / נתנה לסבתא / נתנה לילדה / ומי אבודה?

חודש וחודשיים עוברים. בתוך הזמנים המשתנים אתן מסתדרות. היא מלמדת אותך להיות אימא שלה ואת מלמדת אותה להיות בת. שתי תלמידות. אחת שמנמנה ששערה חום פשוט ואחת זעירה עם שיער בצבע תות. מתיקותה, אגודלך בכפותיה הקטנות. בבוקר, ממיטתה, היא מביטה בך במבט צלול וכחול ושקט מאוד ואת אומרת לה, מה בחורה רצינית כמוך עושה במקום כזה? ואת צוחקת. את תעשי לה מקום בעולם בנשיקות. זה מה שתעשי. ואז שתיכן צוחקות.

de8820a6b7152da270ddd87ca0f3a241

Ashley Goldberg

קומי

רגיל

קוּמִי                                                                                                                                            לאיילה

אַתְּ תָּקוּמִי מֵהָאַהֲבָה כְּמוֹ מִמַּחֲלָה קָשָׁה

שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֲמִשָּׁה סִימְפְּטוֹמִים:
מַבָּט, תְּשׁוּקָה, מַגָּע, אַתָּה, אִשָּׁה.

אֵין לְזֶה תְּרוּפָה, קוּמִי

תִּפְתְּחִי אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת, תָּבוֹא רוּחַ חֲדָשָׁה
לְאַוְרֵר סָדִין, שְׂמִיכָה, צִפָּה, שְׁתֵּי צִפִּיּוֹת.

תַּעַרְכִי אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּלִי סַכִּין, רַק כַּפִּיּוֹת.
תֹּאפִי עוּגוֹת פֶּטֶל בְּתַבְנִיּוֹת חַד פַּעֲמִיּוֹת.

קוּמִי כְּבָר, תִּקְבְּעִי פְּגִישׁוֹת:
רוֹפֵא מִשְׁפָּחָה, רוֹפֵא שִׁנַּיִם, מְתַקֵּן לְבָבוֹת.

מִגּוּפֵךְ הַמֻּכְרָח תִּמְחֲקִי כָּל סִימָן וְכָל אוֹת:
כָּאן נָשַׁקְתָּ, כָּאן הָרַעַד, בַּלָּשׁוֹן חוֹלַלְנוּ מְהוּמוֹת.

תַּפְסִיקִי לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ לְשָׁוְא בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת:
חֲנוּת שֶׁל גְּלִידָה. סְפָרִים. לוֹבִּי מְלוֹנוֹת.

בִּסְמַרְטוּט רָטֹב תִּמְחֲקִי אֶת כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת.
הוּא קִלֵּף תַּפּוּז וְהוֹשִׁיט לָךְ חֵצִי, קְחִי. אֶת זֶה הֲכִי תִּמְחֲקִי.

חַכִּי לִפְנֵי שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת מִכְתָּבִים.
תִּתְאַפְּקִי. תִּשְׁתַּדְּלִי לֹא לְהָרִים אֲפַרְכָּסוֹת.

קַמְתְּ? עַכְשָׁו תַּפְסִיקִי לְנַסּוֹת.

הַכִּסּוּפִים הֵם הַחֵטְא וְהָעֹנֶשׁ.
הֵם הָעֹנֶג וְהַשּׁוֹט.

בַּמַּרְאָה הַיְּחִידָה הוּא לֹא יִרְאֶה אוֹתָךְ עוֹד,
פָּנַיִךְ הַשְּׁבוּרוֹת.

עַכְשָׁו אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת שֶׁהַמֶּרְחָק בֵּין אוֹהֵב לְאוֹיֵב הוּא אוֹת.
וְאוֹי.

כָּךְ אוֹ כָּךְ, הַכֹּל יִשְׁכַּךְ.
לֹא מַמָּשׁ. זְמַן לֹא רוֹפֵא, הוּא רַק עוֹבֵר, חוֹלֵף כָּךְ סְתָם.

לְאַט, בִּכְאֵב, תָּסִירִי קְרוּם קָשֶׁה שֶׁל לֵב אֲדַמְדַּם.
מָה שֶׁפָּעַם בְּךָ בְּכֹחַ, יוֹסִיף וְיִפְעַם בְּחֻלְשָׁה.

אַחַר כָּךְ תָּקוּמִי נְחוּשָׁה בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ מַלְכוּת גּוּפֵךְ,
בְּכָל חֲדָרַיִךְ, בְּבַת אַחַת, תַּדְלִיקִי אוֹרוֹת.

אַחַר כָּךְ תַּחְלֹפְנָה גַּם עָלַיִךְ עוֹנוֹת
גּוּפְךָ יְצַמֵּחַ מֵחָדָשׁ עַלְעָלִים, עֲלָווֹת, עֲנָפִים, פֵּרוֹת.

אַחַר כָּךְ תִּכָּתְבִי מֵחָדָשׁ בְּסֵפֶר הַנָּשִׁים אוֹת אַחַר אוֹת
תִּהְיִי שׁוּב הָאַיָּלוֹת שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת.

יד

השיבה (יומן מסע, יום 5)

רגיל

לא נסעת אחת ולא חזרת אחרת.
פשוט נסעת ועכשיו את חוזרת.

לא היו הרפתקאות, רק הדברים הרגילים:
בבוקר הכנת קפה שחור בלי סוכר עם קצת חלב.

יצאת למרפסת, הנוף חייך רחב. חייכת חזרה.
ישבת ככה, נכנסת ויצאת, חתכת סלט.
בערב הייתה לך משמרת שקיעה.
היית פשוטה, פשוט היית. אחר כך שמחת כשהוא בא.

עוד מעט תשובי להיות יציקה יציבה של אישה בעולם.
תלכי מפה לשם, תמציאי לעצמך מטרות ברורות,
תזרקי חיצים. יבואו אנשים שלך, תכיני חצילים.

תשכחי מהמסע.

עוד מעט תפרקי מזוודה ותשיבי כל דבר למקומו:
כבסים למכונה, מעיל לקולב, זמנך ישוב מעצמו לשגרה.

(אמרת: בוא פשוט נישאר כאן.
ישבתם על ספסל מול הוד מלכותו המדבר.
והוא אמר: את תמיד אומרת את זה לפני שחוזרים. עוד׳פם את בוכה? מה זה? את עצובה או את שמחה?
אני הכל בבת אחת.
ועוד אמר: רוצה שאני יעשה לך חיקוי של דוכיפת?
והנהנת. אני רוצה. והוא עשה ואת צחקת. גם הרוח צחקה).

IMG_20160307_082527

שיר של רוברט בליי ושמש

הבדידות (יומן מסע, יום 3)

רגיל

 בדידות: מדריך מעשי

  1. לכי למקומות הומי אדם. הסניף הזעיר של הדואר בקניון, דוכן הלוטו. שופרסל, תעמדי זקופה סמוך לשימורים.
  2. תשאלי את הסדרן, "סליחה, איפה זה הירקות הקפואים?".
  3. בדרך חזרה תעצרי מול זה שמנגן בגיטרה סמוך לסופר שוק. את יכולה למחוא כף ולהזיז את הראש מצד לצד.
  4.  בתחנת האוטובוס ברחוב יהודה תוציאי את השיר שהוא כתב לך מהארנק.
  5. בעדינות, הוא כבר מרופט:
  6. "דבר לא מפר את השקט / מלבד החרישיות / בה את מושחת לק על ציפורני כפות רגלייך / האדום המבהיק הזה / הוא הדבר היחיד שאת לובשת לגופך / כשקרניים אילמות של שמש / משתרבבות מבעד לשלבי התריס / משרטטות עלייך סימנים בשפת הצל / והאור / והתשוקה המציפה אותי בבת אחת".
  7. דבר לא מפר עכשיו את השקט שלך.
  8. תתגעגעי. גם תשמחי בלב שמישהו כתב לך שיר כזה סקסי ויפה.
  9. לכי לכפרוצ'קה, תזמיני את עצמך לנשיקת שקדים ולקפה.
  10. תוך שאת שותה ומביטה בנוף תזכרי ביוקו אונו ואיך היא ישבה במרכז הבמה, ואנשים עלו בזה אחר זה וגזרו לה את הבגדים. הידיים היו שמוטות לצד הגוף עד שמישהו גזר את החזייה והיא כיסתה באיקס את השדיים. רוח מדבר חורפית תעבור ואת תצטמררי.
  11. בבית הזמני תעשי דברים עם הידיים שלך: תכיני סלט, תבשלי פרחי ברוקולי קפואים, תשטפי כלים.
  12. דברי עם אנשים זרים, תשאלי איך מגיעים.
  13. אם שואלים אותך ספקיקינג אינגליש. תגידי, יס.
  14. אם שואלים אותך גאווירצי פארוסקי. תגידי, דה!
  15. אם שואלים אותך אינתי בתחקי ערבי. תגידי, אייווה.
  16. אם שואלים אותך שפרכן זי דויטש. תהנהני.
  17. רצית להיות לבד, אז הנה את לבד. תסתמי.
  18. תזכרי שאת העריסה של עצמך. תתנועעי.
  19. תנשמי.
  20. תכתבי.
  21. צלצלי אליו, תגידי לו: "הי, זו אני. אני קצת בודדה". והוא יגיד לך: "תני לי כמה שעות, אני בא".
IMG-20150307-WA0002

Tea, anybody?

העיר (יומן מסע, יום 2)

רגיל

כל מקום שאת באה אליו נהיה מיד בית. את נוסעת לעיר זרה ואחרייך טופפת כמו בלה הברווזונת – השגרה. את קונה גפרורים, מטליות מטבח, לחם אחיד, מעט גבינה. כי אפילו כשאת באה לקצת, רק כמה ימים, את חושבת שתישארי כבר לתמיד. כך היה בפריז, בבאקו, בטבריה. ניו אורלינס. את מחליטה שתשכרי דירה עם נוף מדברי ותקומי כל בוקר בארבע ותלכי לעבוד במאפייה. זה כי את מאמינה בכוח המרפא של לחמנייה.

או שתעבדי בתיכון אורט, שם לימדת בבוקר שעת שירה ונער צעיר אחד כתב "ילד הוא עלה נידף ברוח כבירה". זה עשה אותך בבת אחת שמחה ועצובה נורא.

בערב ראית איך עולה ירח צהוב להאיר את המפעל הסגור של המגבות. שם את כבר לא יכולה לעבוד. חשבת לעצמך, מישהו בנה את העיר הזאת. הוא תכנן כל כך יפה את בתי השיכונים ואת חצרות המשחקים והגינות, את רשת שבילי ההליכה המוצללים בשכונות. הוא לא תכנן שאחרי 50 שנה יהיו שלטים צבעוניים של "למכירה" תלויים על רבות מהדירות.

את יכולה לעבוד גם בספרייה היפהפייה או במסעדה הסינית של מיסטר שיי. יש לך המון אפשרויות.

בדרך הביתה עם הקניות, את רואה אישה צעירה נושאת תינוק ולצדה ילדון עם פאות ארוכות. היא מסלסלת את פיאותיו וטופחת על ראשו קלות, ואז היא אומרת לו ביידיש אסלית, "מוישה,  גיב דיין ברודער א שטיקעלע ביסלי". והוא נותן. אחר כך עובר פתאום במרחק חמור משא. אחר כך אישה עם כובע לבד אדום מקושט בפרח ממש גדול. את רק רושמת את הכל.

ערד 2

תעלי מיד הביתה!

שיר יום הולדת 2015 או: למה לחכות עד 2020?

רגיל

שיר יום הולדת 2015

הָיָה טוֹב וְהָיָה רַע,
כָּתַבְתָּ אֶת זֶה בַּשִּׁיר שֶׁלְּךָ

הֶעֱבַרְנוּ בֵּינֵינוּ כּוֹסוֹת, סַכִּין וּמִלְחִיָּה.
בַּלַּיְלָה הָפַכְנוּ מְכוֹנַת נְשִׁימָה עַתִּיקָה

הָלַכְנוּ לַעֲבוֹדוֹת. חָזַרְנוּ בְּ-63.
עוֹנוֹת חָלְפוּ שְׁלֵמוֹת

בַּחֲנֻיּוֹת קָנִינוּ מִצְרָכִים:
כַּדּוּרִים נֶגֶד חֲלוֹמוֹת, שָׁלוֹשׁ עַגְבָנִיּוֹת
(כָּל שָׁנָה הֵן יוֹתֵר יְקָרוֹת)

הֶחְלַטְנוּ מֵרֹאשׁ שֶׁאֶת הָעֶצֶב נֵחָלֵק לְמִשְׁמָרוֹת:
יוֹם א' אֲנִי, יוֹם ב' אַתָּה.

יוֹם א': הִתְיַצַּבְתִּי בַּזְּמַן עִם תִּגְבֹּרֶת דְּמָעוֹת
יוֹם ב': שׁוּב הִשְׁתַּמַּטְתָּ מֵהָעֲבוֹדָה.

בַּיָּמִים שֶׁאֲנִי מִשְׁמֶרֶת עֶצֶב
גּוּפְךָ מַמָּשׁ מָקוֹם.

בַּיָּמִים שֶׁאַתָּה
אֲנִי אֲבוּדָה.

נָשָׂאתִי אוֹתְךָ עַל גַּבִּי: רָצִיתִי בִּשְׁבִילְךָ

נָשָׂאתָ אוֹתִי עַל גַּבְּךָ: הָיִיתִי כְּבֵדָה
כְּמוֹ דֻּבָּה עַקְשָׁנִית וְהָיִיתִי שֶׁלְּךָ

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי הָאַהֲבָה, אֲשֶׁר יָצַר אוֹתְךָ
וְצִיֵּר לִי מַפָּה לֹא מֻשְׁלֶמֶת, דַּי טוֹבָה, מִלִּבִּי אֶל לִבְּךָ

"אִם תָּמוּת לְפָנַי, אֲנִי אָמוּת"
"שְׁטֻיּוֹת. תִּמְצְאִי גֶּבֶר חָדָשׁ תּוֹךְ שְׁנִיּוֹת"

"אִם אֲנִי אָמוּת לִפְנֵי, תִּתְחַתֵּן עִם ת'
הִיא הֲכִי מַתְאִימָה לְךָ מִכָּל הַמְּשׁוֹרְרוֹת"
"טוֹב"

לֹא הָיוּ לָנוּ יְלָדִים וְלֹא פִּתְרוֹנוֹת,
גִּדַּלְנוּ צִפֹּרְנָיִם וְשֵׂעָר וְאָבָק בַּפִּנּוֹת.

"מָה טוֹב?!
חֻצְפָּן!"

חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי דְּפוּקָה
חָשַׁבְתָּ שֶׁאֲנִי יָפָה,
חָשַׁבְתָּ שֶׁאַתָּה פַּחְדָן
חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה מַלְאָךְ
בִּדְמוּת אָדָם
וְהָיִינוּ גַּם אֶת זֶה וְגַם

אֲנִי הָיִיתִי מוֹרָה וְאַתָּה הָיִיתָ פָּקִיד
גַּרְנוּ יַחַד בְּדִירָה מִסְפָּר חָמֵשׁ,
שְׁנֵי חֲדָרִים בִּרְחוֹב כַּלָּנִית

קָרָאתָ לִי תּוּת, בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת – תוּתִית
קָרָאתִי לְךָ בְּשֵׁמוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר טִפְּשִׁיִּים
לְמָשָׁל, בּוֹנְבּוֹן בּוּדִיבּוֹן הַשֵּׁנִי.

לִפְעָמִים פָּשׁוּט רָקַדְנוּ בַּדִּירָה הַזְּמַנִּית, לֹא הָיוּ לָנוּ סִבּוֹת
חוּץ מִזֶּה שֶׁבְּרַדְיוֹ נִגְּנוּ יוֹם יוֹם אֲנִי שֶׁל זֹהַר אַרְגוֹב.

בְּיָרֵחַ הַדְּבַשׁ בִּצְפַת הָיִינוּ רְעֵבִים מְאֹד,
אַחַר כָּךְ קָרוּ דְּבָרִים יוֹתֵר גְּרוּעִים:
אִבַּדְנוּ מִזְוָדוֹת וְתִינוֹקוֹת וַחֲבֵרִים.

הַמִּלְחָמוֹת פָּרְצוּ בַּקַּיִץ.
בִּסְתָו נָשְׁרוּ עָלִים עַל קְבָרִים טְרִיִּים.
אַחַר כָּךְ בָּא הַחֹרֶף וְהַכֹּל הוּצַף

בְּאָבִיב עָבַר אֵיזֶה מְשֻׁגָּע וְצָעַק:
כֻּלָּם לָצֵאת, הִתְחִילוּ הַחַיִּים!

אֲנִי בְּסַךְ הַכֹּל רוֹצָה לֶאֱכֹל אִתְּךָ גְּלִידָה אֲמֶרִיקָאִית
כְּמוֹ בְּ'מוֹנְטָנָה' אַחֲרֵי הַפִּיקְנִיק, כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים:
קַצֶּפֶת, דֻּבְדְּבָן, אֱגוֹזִים, בּוֹא נִשְׁתּוֹלֵל, אַרְבָּעָה כַּדּוּרִים.

חָשַׁבְנוּ שֶׁאֵין לָנוּ כְּלוּם וְזֶה כָּל מָה שֶׁהָיָה:
שְׂמִיכַת פּוּךְ, פּוֹתְחָן, לִבְּךָ, לִבִּי סְמַרְטוּט רָטֹב.

אֲנִי מְדַבֶּרֶת אִתְּךָ עַל הָאֹשֶׁר פֹּה:
הָעֶצֶב, הָחָרָא, הַחֶסֶד, הָרַע וְהַטּוֹב.

11.11.2015

הנסיעה

רגיל

 

  1. אתה קונה במכולת תפוז. שתי בננות. אחת למחר.
  2. בצל. גזר. שום. אפונים יבשים. תפוח אדמה. כן. תכין מרק.
  3. הולך ברחוב לאט. מחבק, כי אתה פוחד שתיקרע, שקית גדולה.
  4. הרמזור מתחלף. פתאום מכת ברק, אל תדאג, אתה תחיה, לא מתים מזה, הגעגוע.
  5. עורך לאט שולחן, מניח כף וכוס מים. אתה צריך כל כך מעט. מבט. המרק תכף מוכן.
  6. כר אחד בקעה. כר אחד הר.
  7. אתה קם לפני הבוקר, פריך משינה. זו לא יד, זה רק הגשם שהעיר אותך.
  8. מרים את האפרכסת. אצלך האור כבר עלה. במרחק שלה הלילה עוד חזק. היא ישנה. מניח לה.
  9. הטלפון, כאילו חש בך, לפתע מתקשר, אתה נבהל, עונה, מה?
  10. כשאדם חש בדידות, כדאי לו להביט בכוכבים.
  11. זה אמרסון כתב לך.
  12. ביום חמישי אתה נזכר, המרק. יש עוד המון. לזרוק או לאכול?
  13. יש ימים שאתה מרגיש איך הגוף הוא רימון שתכף מתפוצץ לכל הנשיקות.
  14. כותב מכתב שמתחיל במילה "ספטמבר".
  15. נזכר באנה קארינה, היית ילד אז, האנשים עוד הלכו לקולנוע, התיאטרון עוד היה טוב, קראו ספרים, פיצחו גרעינים במרפסת וזרקו את הקליפות על העוברים ושבים. במיוחד אם הם קירחים. עשו אהבה בצרפתית, חיכו חודשים לקו טלפון. אספו בולים באלבומים. גרו בפרברים. שיחקו שח. הלכו לראות טלוויזיה אצל הזילברמנים, השכנים העשירים. הלכו לאספות ועד-בית בפיג'מות וחלוקים. גזרו תמונות של כוכבי קולנוע, ז'אן פול בלמנדו מלהיטון. תפרו טלאים במרפקים. לכולן היה ארגז של כפתורים. עישנו באוטובוס. מרחו לק שקוף על רכבות נוסעות בגרבונים. תמיד לפני או אחרי מלחמה. העיניים שלה.
  16. סרט אחד ארוך מוקרן שוב ושוב בתוך ראשך. כשאתה לבד, עכשיו, יש הקרנה כל שעה. במקומות מסוימים הצלולואיד קרוע וכדי להשלים את הפרטים או להבין כל זה לאן, אתה קורא ספרים. עכשיו שוב מתרומם המסך הכבד ובחליפת שלושה חלקים ופפיון, כל כך אלגנטי, נכנס המנחה שלך, אדון זיכרון. הסרט מתחיל. הפנים שלה הנהדרות. היא יפה.
  17. נוגע בעצמך. כוכבים מתקרבים.
  18. עמדת על החוף והשחפים, הנערה. גם אז היית לבד אבל צעיר, כלומר, החלומות אירחו לך חברה. סיפרת בדיחה ופלא. היא צחקה. כבר סוף ספטמבר.
  19. אתה עובר שקט בתוך הימים כמו לחישה.
  20. שולח את המכתב. לכבוד ומאת. יש לכם אותו שם משפחה. שני אנשים זה משפחה? יכולת לשלוח לה מייל. מלקק את הבול. שלושה שקלים ועשרה.
  21. בחנות סמוכה אתה קונה חולצה. קונה צעיף. בשביל מה? הרי החורף כאן נמשך רק יממה. רזית. חגורה.
  22. אישה שאתה לא מכיר מחייכת אלייך בתור לקופה. אתה מתאהב.
  23. כשהיא מתקרבת, היא כבר לא דומה. מתרחק, שוכח אותה.
  24. אתה נשאר בעבודה. יש לך את העלילה שלך, כמו לכל האנשים, שבתוכה הם קמים בבוקר מוקדם מאוד, ארזו את הגוף במעיל, כריך בשקית, ויצאו, הדרך לשמה אופקית, כלומר יש לה כיוון ונמשכת, נסעו בקו שישים ושש, כשהגיעה העת לרדת, ביקשו יפה סליחה וקמו, כבר היו ממש קרובים לדלת היציאה, מחוץ לה אבק ועשן ואדם מלוא העיר, כשממש מאחוריהם מישהו דחף מי, נער צעיר, וצעקו עליו אלה, ואלה על אלה, החלה מהומה, הם עצמם רק קיללו בלב בעוצמה לא צפויה, כל הדרך למשרד, עברו את הבודקה, חייכו בהגזמה לשומר, בוקר טוב, ניקולאי, שישב עם ספרון מתפורר של שירה ברוסית, ברוסיה הוא היה משורר מפורסם, ממש עילוי של שירה, את זה הם שמעו שאומרים בגיחוך קל, בטון של הקטנה, דוֹבְּרָה אוּטְרָה, אדון, קָאק דְזִילָה לגיברת, החתימו כרטיס, פלסטיק קשה באבחה, במטבח הקטן הכינו כוס ראשונה של קפה, היו להם משימות מעשיות, רשימה ארוכה לסמן בוי או באיקס בסופו של היום, לעדכן את הדו"ח, לשלוח מברק, בצהריים לאכול קציצה או מרק ירקות, הם לא לקחו חופשות מיותרות, גם לא ימים של מחלה, כשצריך היה להישאר שעות נוספות, גם בלי ששילמו, הם הסכימו ערבים שלמים להישאר, גם כשפיטרו אותם בלי עילה ממשית, זה זמן חדש, יש דור אחר, הם לא הוציאו מילה, לרגע אחד הבינו שהם בסרט שכתב מי שהוא ממש לא הם, ואז נגמר בסוף פשוט, פשוט נורא, זה סוף הסרט, והם הלכו בשקט, בראש מורכן, לחפש להם עלילה אחרת. וכל זה כדי שירגישו, האנשים, גם אתה, גיבורים של עצמם ושהם בעצמם מקדמים את הזמן ולא הוא, מנהל חשבונות משופם, מתקדם בהם.
  25. חושב את הדברים שלך כדי לא לחשוב אותה עד שבתשע באה המנקה. אין כבר אנשים בכל הקומה. לרגע קט גם היא ואתה משפחה. אומרת לך, כאילו אמך: דַוַויי, פושקין, אִידְזִי דוֹמוֹי.
  26. המיטה קרה. כמו ילד שוכב בשלג בארץ זרה אתה מניף מוריד ידיים ורגליים.
  27. מקווה לחלום שאתה ציפור שחוצה במעופה שמיים אחרים.
  28. חולם שאתה, כמו אבא שלך, נהג משאית ופשוט נוסעים.
  29. קם, אוכל את התפוז לפני שיירקב. זורק את המרק. מתכנן את סוף השבוע:
  30. קפה, עיתון, לעבוד קצת, לשתות, לישון, גודאר במוזיאון.
  31. הזולת הוא האופק. אתה פותח חלון.
  32. היא כותבת לך: העלים ירוקים. העלים צהובים. העלים אדומים.
  33. חמים עם הלבנים. קרים עם העדינים. הוראות הפעלה. היא ציירה סמיילי עגול וכתבה, "בהצלחה".
  34.  אתה תצליח לעשות כביסה. היא מאמינה בך.
  35. אתה מאמין בעצמך. עוד חמישה עשר ימים. תחליף סדינים.
  36. מטאטא את החדרים. נערמת תלולית אבק קטנה. כולה שלך.
  37. אתה נזכר שגם כשהיא הפנתה את גבה והלכה למרחק, סביבכם השתרע שדה רחב כל כך של תעופה, ואפילו כשהיא כבר לא נראתה, גם אז נופפת לה.
  38. תדמיין שאתה בלש והזמן הוא פרשיית רצח שאתה צריך לפתור.
  39. כשהיא תחזור, אתה תשים חציל על האש. תחתוך סלט ירקות. עוד לפני שהיא תתעורר, תרד למכולת הקטנה, תקנה שלוש לחמניות. כל הלילה ציירתם בדיו לשונות מפות עתיקות של הגוף, חיפשתם את הדרך הקצרה ביותר לשוב הביתה. הגוף טעים. עכשיו אתם רעבים.
  40. בינתיים ברדיו מנגנים פרינס. הגשם סגול.
  41. בהתחלה אתה מתופף על השולחן עם האצבעות, על הרצפה עם הכפות. אין כאן אף אחד.
  42. אתה לבד. אתה רוקד.
  43. סופר את הימים. לא יודע אם הם מחסירים או נערמים.
  44. סוגר את הספר. פותח את בריח הלב.
  45. פעם היא אמרה לך: "כל שיר טוב נכתב בדיו סתרים שקוף, עשוי דמעות".
  46. אתה בוכה.
  47. הערב שועט במרחב מעשי כמו רכבת. תיכנס צ'יק-צ'ק. תכף נעלה אל קרון השינה.
  48. רגע לפני שאתה מכבה בפוּ את הכוכבים אתה
  49. אומר לעצמך, אני אוהב אותךָ.
  50. גם אני אוהב אותךָ.

הרהור על ערמות מלוכלכות

רגיל

לפעמים ספר שירה הוא חידה בלשית, כניסה לזירת פשע פראית בארץ זרה, שבגבולה עומדים שומרי השפה חמושים. מישהו נרצח הלילה. הקורא מתבקש לעטות על עצמו שפם ומעיל וזכוכית מגדלת בכיס. ללבוש מעיל רוח. עכשיו הוא בלש מיומן, יוצא למשימת פיענוח.

בספר הזה ימצא הבלש פצצה מתקתקת ואין שום חבלן בדרך. בלב הפועם של הספר מונח ניסיון לערער על טאבו האימהות או אי-מהות, כפי שמגדירה זאת המשוררת. בניגוד לתיאורי הילדים האידיליים של רחל עם "בן לו היה לי / ילד קטן / שחור תלתלים ונבון" ("עקרה") או דליה רביקוביץ' עם "אני מסתכלת בקטן הזה / ורואה את פרח לב הזהב מונח על הכר" ("רקמה מדויקת") ורבים אחרים, שמתארים את ההורות כקפיצה מקרש הבדידות לתוך מימיה החמימים, הצלולים, המנחמים של האהבה ההורית, ריקי כותבת "רציתי שתהיו לכתם צבע, / דמויות מצוירות בטוש על שמשה / מטונפת / שאוכל למחות באצבע / מעצבת מחדש את המרחק" ("משפחה"). אצלה מדובר בקפיצת ראש לבאר עמוקה, שהמים שלה איבדו את מימיותם, הפכו קשים כמו מראה, ולא נשמע קול פכפוך. מכה יבשה.

הספר מכאיב. בכל חדר שיר ישנה ערמה – בחדר הילדים ובחדר האם, בחדר השינה ובחדר האמבטיה ובכולם עוברת המשוררת כמו רוח פרצים, פורעת סדרים, קושרת בדים לחבלים, מנפצת מיתוסים. ולא רק ניפוץ יש פה. אלא גם סטירה, כזאת שעוברת מדור לדור, קדימה אבל גם עושה את כל הדרך חזרה, עד הסוף של כל האימהות, הפרטיות והמשוררות, אלו שהסבו פנים, שלא גילו את הסוד שנחוץ היה לגלות. את מה שהן מסתירות, מקפלות, מטאטאות, לוחשות, ריקי מניחה בלי בושה ובלי פחד, ברעש גדול, בראש חוצות.

גם המילים שלה חדות כמו סכינים, אין שמרי נפשך כאן, אלא חרבות ויריות ומערבולות טורקיז, גדרות חשמליות ושברים מזהירים. האימהות הן געגוע אבוד ובו בזמן זאבות רעות. שוברים פה עולם שהיה כבר שבור לעיסת רסיסים, ובונים מחדש, סדוק כעדות, כצעקה, כשירים.

אין רוך מסמא עיניים בספר הזה. אין אמת אחת. אין פתרונות פשוטים.

אפילו הציפורים (ציפורי שיר?) בעמוד עשרים מצייצות תווי אזהרה. השירה היא אופציה בו זמנית פוצעת ושבירה או כמו שאומר אבות ישורון "כל הכתיבה היא שאלה של חיסול חשבונות…בינו ובין הסובב אותו, בינו ובין העבר שלו, בינו ובין העתיד שבו, שהוא גם העבר וההווה שבו" (ראיון עם הלית ישורון. חדרים, גליון מספר 6, אביב 1987). "אתה עומד מטעם עצמך", הוא אומר בסרט "אבות ישורון – 1990", "אתה הכל: גם השופט, גם בית הדין, גם ההאשמה, גם פסק הדין. ואין מי שישפוט אותך. ואין מי שיישפט על ידך ואין מי שיישא בעונש ואין מי שילך לעזאזל. אתה עומד". תלוי ותליין.

זה מה שיש כאן.

"איפה ההגנה?", שואלת הדוברת בשיר "דיור מוגן?" והשאלה הישירה הזאת, היא גם השאלה ששואלת המשוררת, זו שמהדהדת כמו ירייה באפלה לכל אורכו של הספר.

זה עולם כמו העולם של תמיד מלחמה ופשעים וכולם מובסים – האם, הילדה, האהבה, האמנות. רק השירים, לעיתים נדירות. לפעמים. מפוכחת, המשוררת יודעת שאין להציל אבל מבקשת להביט נכוחה והכי קרוב, לחפש את ההשתקפות שלה שנפלה לתוך באר אינתחתית, לשלוח חבל בד ארוך ולהיות מוכנה לחכות, גם אם לשווא, לאיזה ניצוץ, מבט חוזר מתוך המצולה. בלשון ישירה ומחוספסת היא מנסה לטפס מעלה, לבקש ולהעניק, גם לעצמה, אולי סוג של מחילה.

הספר נפתח ונסגר בשתי מילות מראה הפוכות. המילה הפותחת את הספר היא "אם", מילת תנאי שכוללת בתוכה אינספור אפשרויות. הספר תם במילה "די", שהיא מילה סגורה שמשמעה מספיק, הגענו לסוף. התעלומה למראית עין נפתרה, הבלש חוזר לחייו אדם קצת אחר. והמשורר? בחדר מלון עלוב ואפל, בעיר זרה, הוא ער. בודד לעד כל כך. באצבעות קשות, הוא שב ומטעין כדורים כסופים בלוע אקדח.

 ערמה מלוכלכת / ריקי כהן / הוצאת ספרא, 2013

הרהור על תל אביב

רגיל

אני באה אל העיר שלי.

חוצה את הכיכר באלכסון. על הפסל של תומרקין מטפסים בנחישות שני ילדים. אחר כך הם רצים בעיגולים ומנופפים ידיים קטנות, להקה שלמה של שני דרורים, היונים האפורות עפות לכל הכיוונים. אני עוברת את התולעת, "הי מיכל!", בודקת אם הגיעו חדשים מעניינים, הולכת לאורך חנויות הבגדים של כיכר מלכי ישראל, כשאימא איתי, היא אומרת: "מה זה, הם תוקעים מחירים חבל על הזמן", אני אומרת לה: "אימא, פה זה לא פרברים", "באופנת דאלאס בפסאז', את כבר שכחת, יש בגדים נהדרים. אחד פלוס אחד במאה ועשרים". אבל כשאני לא איתה, אני חושבת כמותה, וממילא אפור ושחור ונכון ולבן לא מתאים לי, בסוף נכנסת לחנות האחרונה, מזכרות מיפן, קונה לי מחברת דקה, אולי בדרך, כי אני הולכת, יבוא לנקוש בזכוכית הדקה של הלב באצבע עופרת איזה קצב של שיר. אני חזק בתוך העיר. בקינג ג'ורג' פינת הנביאים אני רואה אחד שנדמה לי מוכר, "מה נשמע, כרמלי?", עושָה פרצוף ישר על ריב ישן, נותן לי נשיקת זה היה ממש מזמן על הלחי, בשדרות רוטשילד חגית על אופניים עם איילה, חוזרות מהגן, רוני סומק שותה כוס חלב אריות בקפה תמר, משיק עוד אחת עם ערן סבאג, שעוד מעט, ברדיו ישיט את רפסודת הבלוז על נהר המיסיסיפי הרחוק, בקפה קאימק, כי כבר ירד עליי ערב, אני אוכלת אורז ותבשיל עדשים צמחוני, שותה תה מתוק, מרינה מנגנת על העוד ונערה אחת יפה מפליאה בניענועים, חושפת את בטנה. זו העונה המסחררת של ספטמבר, אפשר לשבת כאן בחוץ על איזו אבן או ספסל והעיר קרנבל, אורות החשמל מציפים בתשוקת המרחב את הרחוב.

אני יכולה להיות אישה לבד בעיר הזאת, אישה שבימים אי זוגיים לובשת סגול וזהב ומוגזם ופרחים, אישה בלי ילד, אישה שמבריזה מהעבודה והולכת בצהריים לסרטים צרפתיים, אישה משונה שכותבת שירים.

אני באה אל העיר ומגלה שבלילה החליף פועל במה זריז את התפאורה. את המחירים. ששת אלפים שקל לדירת שני חדרים. אתה מוריד מהבוידם את המזוודות, אני אורזת בנייר עיתון את הצלחות, את הכוסות, בניילון פצפצים את הירח העדין, מכניסה לשקיות את הכסתות והכרים.

הים עדיין כחול ועמוק, הערב צלול וחמים. אנחנו יושבים כמו גולים. מחכים ל"משה הובלות, מספר אחד במובילים".

בסינמטק ראיתי לראשונה סרטים של גודאר ושל אלטמן ואת "ז'יל וז'ים". בסופי שבוע יכולתי לראות אפילו שלושה סרטים רצוף, אנימציה, דוקומנטרי, עלילתי, חלקם גרועים אבל אהבתי את התכנייה הצבעונית, תמיד סימנתי בה עיגולים, ואהבתי גם את האולם הגדול הממוזג, את כיסאות הקטיפה האדומים. הייתי חיילת והיה לי מנוי כזה בזול של חיילים.

בעיר הזאת, בחדר קטן וחשוך וסמוך לקרייה קראנו זה לזו פנחס שדה, "איך זינג ווי אה פייגלע" ושירים אחרים, קמנו בלי בושה ובלי בגדים, גבר ואישה וצעירים ולמטבח, חיפשנו משהו לאכול, בארונות ירוקים משנות השבעים היו רק קופסאות מאובקות של שימורים. במקרר עמד גביע יוגורט, "תבדקי ת'תאריך". בקרקעית חיכה לנו מתוק מתמיד פרי אמיתי. אמרת, ואני חשבתי, איך זה יכול להיות, שאתה אוהב אותי.

אני באה ואיפה את עיר שלי?

זו העיר שכתבתי בה מאות ומאות של מילים. מחקתי אלפים. על חבלי כביסה תליתי טיוטות של שירים, הרהורים כמו דגלים על חזיתות בניינים. הייתי בעצבים בעיר הזאת, אף פעם לא היו חניות, בחנויות המחירים מופקעים, ברחובות הקקי של הכלבים, השכירויות המאמירות, רק שיהיו לי בריאים בעלי הנכסים, באלף תשע מאות תשעים וחמש עמדתי בכיכר של העיר הזאת ובשעה תשע ארבעים שמעתי שלוש יריות. כל זה, אני נשבעת, קרה בעיר הזאת. שבה בפעם הראשונה ראיתי אותך בוכה. בכיתי אתך וחיבקת אותי והדלקנו נרות. הכיכר מלאה ייאוש ודמעות.

בימי שישי באו חברים וישבנו במרפסת הקטנה, מישהו הביא ג'ין וטוניק, אני טיגנתי חצילים, איזה מין כיבוד זה חצילים מטוגנים? פיצחנו גרעינים ודיברנו על המצב ועל המחירים, אנחנו מחפשים דירה ברמת גן, בגבעתיים, בראשון, בחולון, כנראה שנצטרך לעזוב פה ואיזה דיכאון ועל הגיליון האחרון של "תרבות וספרות" ואיזה מבאס הציפר הזה, שמסרב לפרסם את כולנו, אבל אהבנו אותו כמו שאהבנו את העיר הזאת (טוב, לא צריך להגזים, אולי קצת פחות), חמקמקה וחצופה ובוגדנית, את השדרות, האנשים, הרחובות, הסמטאות, לא את היחס המחפיר לעובדים הזרים, לא את האיש שהשתין על תחנת אוטובוס ברחוב סלמה, לא את הדירות הדיסקרטיות בקומות הראשונות, לא את הזנחת הדרום, לא את משאיות הזבל שעוטרו בשירים, אבל את האמנים, החולמים החופשיים, הקבצנים.

אני שולחת אס.אם.אס לעיר הזאת: "ערה? זו אני".

יושבת על ספסל ברחוב אלחריזי וקוראת בלי יכולת להפסיק את "מחברות התבוסה". איזו חירות יש בשירה. "רודה / מהפקר / האין / ומגלף". איזה נס. כבר אחת עשרה וארבעים. עוד עשרים דקות. האוטובוס האחרון לפרברים.

שלושה ימים מלא ליבי עצבויות, מגדלים. וברביעי התפחתי את הקמח, טרפתי את הביצים, המסתי את השוקולד, חתכתי אגוזים. עשיתי בית.

בידיים שלי, שבנו אותה בראשי עיר ממלט ומאבן ומִים ומזיכרון ומדמיון ומאדמה ומשתי מילים, תל אביב, קריה לא נאמנה, אהובה נכזבה, בידיים שלי, שיכולות לכתוב אלף שירים של אהבה, אני, שלום לך עיר שלי, בחרי נכון, היי ברוכה.

מכתב אחרון ופרידה

רגיל

שכבנו על השטיח בסלון של ההורים שלך, זו לצד זו אבל לא נוגעות, כפות הרגליים גבוהות על הספה, הידיים למעלה, פופיקים בחוץ והקשבנו לשמוליק קראוס חורט איזה חץ על גזע הלב. אחר כך הנחתי את ראשי על ירכך הרזה ועשית לי מסא'ז עיניים. זה היה כל כך טוב ועד שהגענו לרואים רחוק רואים שקוף, כבר נרדמתי. הסוליות הרכות של אצבעותייך פסעו בעדינות, צעד אחר צעד, לאורך העפעף הרועד, מרככות מבחוץ חלומות. לבשנו אז חולצות תכולות שגזרנו מכל הכיוונים האפשריים, אופס, בטעות מכוונת נחתך לך סמל בית הספר, לבשנו גם מכנסי ג'ינס רחבים. לא ידענו אז אם יש או אם אין לנו מין. הכל עוד היה פשוט כל כך. במטבח שלכם, על שולחן עץ אלון רבוע וגדול עמדו תמיד כיכר לחם וסכין. ענבים ותמרים ואיזו מרקחת. מי שהיה רעב, בידיים, בא, חתך, מרח, אכל, ואפילו בלי צלחת.

אחר כך את אמרת, אני ראיתי את הפנים שלך במלואן וקרובות, נרדמת. כן, חלמתי שאנחנו שוכבות בדיוק כאן ואת עושה לי מסאז' עיניים. באמת עשיתי. את רעבה? כן. והלכנו למטבח ושתינו זיפ, "נביא הביתה זיפ והמשקה מוכן", בטעם תפוז ואכלנו קצת לחם בריבת דובדבן. אחר כך חזרנו לסלון ושמענו את כל הקסטה שוב, מאחרי עשרים שנה ועד רואים שקוף, ודיברנו בקול נמוך על מה אנחנו רוצות להיות כשנהיה גדולות, אסטרונומית או חוקרת אבנים. פסיכולוגית או כותבת של שירים. שתינו הסכמנו שלא נתחתן ושלא נביא ילדים, את אמרת, בשביל מה? העולם הזה מידיי אכזר, ושוב התקליט נגמר, קמת, לרגע עוד נותר חום גופך לצדי, היי, לאן את הולכת, שרון? החליף אותך אוויר קר, הסרט חזר להתחלה, לחצת על פליי.

כל זה היה לפני שבאו הבנים וכמו עמים ברברים, כבשו את הארצות ואת המחשבות שלנו ונטלו אותנו, ללא שפת אם ולכן בלתי מובנות לעד, לארצות שלהם. זה היה לפני.

דנה היתה ראשונה. היא נשבתה בזרועותיו של חייל, סמל ראשון בחיל ההנדסה, ויכלה לו וחזרה מנצחת מנוסה, ישבנו סביבה, חמש בתולות יבשה, כמו סביב מישהי שכל הידע, היא כבר ספצית זאת, אצלה. את שאלת, איך היה? והיא אמרה, זה לא כאב בכלל. מה, ירד לך דם? קצת, לא ביג דיל. וזה היה כיף? לא בדיוק, זה היה די רגיל, הוא היה נחמד ואז רציני ואז זה נגמר. וגילי אמרה, רק שאת לא בהריון, הוא שם קנדון? את מתכוונת, קונדון? לא אומרים קנדון? לא, מפגרת. את מפגרת. איך אומרים את זה, שרון? ונתת לנו את המבט של אתן כל כך סתומות מראשון לציון, נו באמת, נולדתן היום? קונדום.

אני אמרתי, אני לא יעשה את זה אף פעם. ואת אמרת, אני דווקא סקרנית ועוד אמרת, אבל לך זה עדיף כי את הרי תמיד מתאהבת נורא בהכי גרועים. למה גרועים? ד' לא היה כזה נורא. נורא הוא לא, הוא פשוט העתיק ממך שיעורים בתושב"ע כל השנה ובכלל לא אהב אותך חזרה.

הרבה, לא הרבה מאוד אחר כך, אבל אחר כך, לגוף שלנו היה שימוש והשתמשנו בו. הבנים צחקו ובינם לבין עצמם התגאו איך אחת אחת הם עשו אותנו. ואז היינו עשויות.

אחרי זה את הלכת לפנימייה, גלית ואני כבר לא נסענו לשוק הפשפשים ולא חזרנו עם שקיות של חצאיות ורודות וסגולות עד כפות הרגליים. הגיעה עת החצאיות הקצרות. היינו צריכות להיות יותר ויותר ויותר יפות ואף פעם לא היינו, אפילו שמרחנו שכבות של מייקאפ וסומק ואודם וצלליות וליפגלוס של פנינה רוזנבלום, זה היה די יקר אבל שילמנו בכסף שהרווחנו בחופש הגדול כי כל כך רצינו להיות כמו הנשים האלה בלהיטון.

עוד לפני זה ניסינו להפסיק לאכול לחם כי איילה אמרה שאם אוכלים מרק כרוב שלושה ימים רצוף, יורדים חמש קילו בבום. אמא שלה היתה הקוסמטיקאית השכונתית והיא הבינה בענייני טיפוח והיגיינה נשית. סיגל אמרה, אם נעשה את זה ביחד, נחזיק מעמד יותר זמן. מי שבעד שתרים את היד, וכולנו הרמנו, גם גילי שהיתה די רזה ממילא, ורק את, נדמה היה שאת מרימה, אבל בסך הכל העברת את היד השחומה שלך בשיער השחור, ואמרת, אתן עושות אותי רעבה, אולי נלך לבורגר ראנץ'?

כל זה היה בערך בזמן שהתחלנו להיות שמנות מידיי, חלקנו היו רזות מידיי, כולנו היינו תורידי שערות בבית שחי, תגלחי רגליים, תקני חזיית תחרה, תעשי ניתוח אף בחופש הגדול בין שתי כיתות, ביריות, איך בדיוק לובשים את זה? בשחור או אדום, תחתוני חוטיני, פן ופוני, אז מה אם השיער שלך חלק? זה לא אומר שלא צריך יותר להחליק, תצבעי ציפורניים בידיים וברגליים, אחרי האמבט תמרחי תחליב, תעשי שעווה בערווה, שיט, זה כואב, תמרטי שפם בחוט. בדרך כלל היינו פשוט לא בדיוק.

את, בניגוד לכולנו, המשכת ללבוש את המעיל הארוך והגדול ואת המכנסיים והשמלות המתרחבות גם כשאצלנו הכל הפך יותר ויותר קצר, הוספת להעביר את היד בשיער בצורה שמיוחדת רק לך ולקרוא בספרי הבדיונות והכוכבים ולצחוק ברוורס. היה קשה לגדול. באתי אלייך בימים נמוכים. המטבח היה תמיד מואר.

ב-1987 עוד לא קראנו את המין השני של בובואר. הוא אמנם ראה אור ב-1949, אבל אנחנו נולדנו בישראל של תמיד מלחמה בלי שלום, וצריך היה לפנות מקום לאלבומי הניצחון, לגברים מסוקסים כמו רפול ודיין ושרון והצנחנים הבוכים, עם החייל היפה במרכז, שיהפוך לימים לגניקולוג מפורסם אבל עכשיו, בתמונה, הוא סמל לעם שממש לפני דקה כבש ת'כותל. בינתיים את ואני לא כובשות כלום, סתם שוכבות על השטיח בסלון, כבר כמעט נערות, באופן פלאי, אנחנו שתיים סבלניות וזה דבר טוב כי ייקח עוד ארבע עשרה שנה עד שמישהו יחליט לייבא את בובואר, לתרגם חלק א'. ומה בנוגע לחלק השני? אוטוטו, יום יומיים, גג שבועיים, חודשיים, הקסטה כבר מזמן הפכה לדיסק, אם פי שלוש, מלחמת לבנון השנייה, עוד מעט, אל ייאוש, מבצע עופרת יצוקה, שש שנים. בינתיים את ואני קראנו מעריב לנוער, "על בנים ועל בנות" ו"שלח מכתבך על פני המים": ראיתי אותך בפאב האידאה ביום שישי בתחילת יוני, את, עם שיער שטני ועיניים חומות, לבשת חולצת משבצות עם חגורה וחותלות, אני במכנסיים בצבע חרדל וסוודר סגול. אם את מעוניינת, צרי קשר דרך המדור.

אחר כך ביקרנו אותך בפנימייה בכפר סבא וזה היה קצת מוזר כי היו לך פנים ומחשבות וחברות חדשות. מעט מעט רחקת. בקיץ, כשחזרת, הלכתי עם צ' לים נועלת עקבים גבוהים, אפילו שידעתי, לא רק בגלל שאמרת לי, שזה טיפשי כי אני ודאי אטבע בחול הערב החמים והוא ניסה לנשק אותי עם הלשון וכל זה וזה לא היה לי בכלל נעים. אחר כך הכרתי את נ', הוא היה מנתניה וכמוני, מאוד ילד פרברים, קנה לי מארס, קניתי לו קולה ודובון מפרווה ויחד קראנו ספרים, את "אהבה" של אהרון שבתאי וג'ון ברימן בתרגום אריה זקס, הכל היה מתוק וראשון ועדין, לפני הפגישה הראשונה מרחתי מעל הריסים פס שחור, קצת התפספס לי בקצוות. מרחתי גם אודם שקוף בגוון מסטיק ורוד. וזה היה טוב אבל גם הסוף של המסאז'.

אחר כך הכרתי את ע' והוא אסף אותי מכל הגילים שלי, גם העתידיים, וכבר בלילה הראשון ידעתי שהוא הדבר האמיתי, עשינו אהבה טובה, אמרתי לו, אתה יפה, עדי, והוא אמר, גם את די יפה, תות, ואפילו שהוא סיפר בדיחות דיקט, זה הצחיק, וצחקתי מאוד עד שירדו לי דמעות. אחרי שבועיים קניתי נעלי טבע נאות ממש מכוערות.

אחר כך עברו הרבה שנים, אפילו יותר מעשרים, נפגשנו לעיתים יותר ויותר רחוקות, אני נסעתי וכשחזרתי, גם את נסעת, התאהבת באריק, התחתנת, כתבת לי פה ושם, מייל או גלויה או מכתב, הי ענת, הי שרון, איפה את?

ואחר כך גלית התקשרה באמצע הלילה ואמרה שקרה הדבר הכי נורא, שכל החודש שאחרי הלידה הרגשת לא טוב, שחלית, רעלת הריון, איך זה יכול להיות, שאינך, ושתינו בכינו בטלפון, בהלוויה, בשבעה, גם עכשיו מאוד וחשבנו על התינוקות ועל אריק, ולפני שנרדמתי, לרגע אחד גם חשבתי על איך אף פעם לא פגשתי מישהו שיש לו אצבעות רכות משלך ואיך איש מלבדך לא עשה לי מסאז' עיניים ועירסל אותי ילדה ברוך כל כך נכון ואכל איתי לחם פשוט באור אחרון שנפרס במדויק בתריסי החלון.

שלום שרון שלי, חברה ופנס וסולם וחבל וכוכב ואישה ואם וציפור, מבין אצבעותיי, לכי לך אל הרחוב.

לזכרה של שרון קליימן 2013-1973