קטגוריה: בית

הרהור בחודש הראשון של החיים החדשים

רגיל

פעם, לפני שנים, בחיים אחרים, כתבת ילד ממילים. עכשיו יש לך ילדה עשויה נשימות. ואת עושה גם אם לא תמיד יש לך מושג מה לעשות. את מאכילה, מחתלת, מחבקת, מנשקת, מערסלת, מתפעלת, מוחאת כף ושרה שירים עם מילים מטופשות כמו צירם בירם בירם בום. או יופי של מילים כמו בארץ סין גר צ'ן סו לין בבית עם גינה ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה. גם לך, כי לפני כמעט שנה התקשרו ממשרד הניסים להודיע שזכית בלוטו של היקום, יש בת קטנה. רוב הזמן את פועלת שלווה אבל לפעמים מתעוררת בך מפלצת מחשבה (בנדנה סכין עם קת כסף עבה) ואת חושבת שאת עוד לא מספיק אימא או אימא לא מספיק טובה.

איך עושה אימא? מה

אף אחד לא מפזר פירורים שמובילים לבקתה עשויה דברי מתיקה. אין מורה עם גיר ולוח וכיתה. שום שלטים לא מורים לך  – לכי ימינה, בכיכר תסתובבי ואם תמשיכי ישר עד הסוף, תגיעי לנקודה שבה תדעי בדיוק מה. והרי התינוקת שלך נולדה שלמה גם בלי הוראות הרכבה.

אז איך זה שאת פוחדת?

את פוחדת שהיא חלום שחלמת ותכף יצלצל שעון. את פוחדת שהיא גוזל של ציפורים ותנועה לא נכונה תשבור כנפיים. את פוחדת שאנשים זרים יפתחו עליה עין עגולה. את פוחדת שתקלקלי אותה. בלילות לבנים את חושבת על האימהות הסוריות שמפוררות לחם ומוסיפות מים כי אין להן חלב להאכיל את התינוקות. את חושבת מה עושות נשים הרות שחוצות ימים בסירות הצלה רעועות. את חושבת על בתי היתומים בעיירות הספר של ארצות רחוקות, שם ילדים קשורים ימים לכיסאות, את חושבת על הילדות הסיניות שלא נותנים להן צ׳אנס לחיות. איזה מין מחשבות יש לך? את מתכופפת ומריחה את עורפה של הילדה. יש לה ריח של עוגיות.

בלילות ללא כוכב

אימהות כל העולם

קוראות זו לזו בקוד

המורס של האהבה:

קו נקודה קו פליז

קו הלפ נקודה

בחוץ אוויר מלא ציפורים ושמיים פריכים כחולים על העצים פרחים בוורוד ובורגונדי פורשים עלי כותרת כמו חצאיות והעלים רוקדים עם חיפושיות פרת משה ברוחות עננים קלים וריחות עוגות פרג-קינמון-תפוזים וחברות טובות שמתקשרות לשאול מה ניש ובאות לבקר, נושאות שמלות כותנה זעירות. זו העונה החדשה של חייך והשמשות יפות, ואף על פי כן, יש רגעים שבהם העולם נמלא דמעות שקופות.

אימא בישלה דייסה / נתנה לאבא / נתנה לסבתא / נתנה לילדה / ומי אבודה?

חודש וחודשיים עוברים. בתוך הזמנים המשתנים אתן מסתדרות. היא מלמדת אותך להיות אימא שלה ואת מלמדת אותה להיות בת. שתי תלמידות. אחת שמנמנה ששערה חום פשוט ואחת זעירה עם שיער בצבע תות. מתיקותה, אגודלך בכפותיה הקטנות. בבוקר, ממיטתה, היא מביטה בך במבט צלול וכחול ושקט מאוד ואת אומרת לה, מה בחורה רצינית כמוך עושה במקום כזה? ואת צוחקת. את תעשי לה מקום בעולם בנשיקות. זה מה שתעשי. ואז שתיכן צוחקות.

de8820a6b7152da270ddd87ca0f3a241

Ashley Goldberg

קומי

רגיל

קוּמִי                                                                                                                                            לאיילה

אַתְּ תָּקוּמִי מֵהָאַהֲבָה כְּמוֹ מִמַּחֲלָה קָשָׁה

שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֲמִשָּׁה סִימְפְּטוֹמִים:
מַבָּט, תְּשׁוּקָה, מַגָּע, אַתָּה, אִשָּׁה.

אֵין לְזֶה תְּרוּפָה, קוּמִי

תִּפְתְּחִי אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת, תָּבוֹא רוּחַ חֲדָשָׁה
לְאַוְרֵר סָדִין, שְׂמִיכָה, צִפָּה, שְׁתֵּי צִפִּיּוֹת.

תַּעַרְכִי אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּלִי סַכִּין, רַק כַּפִּיּוֹת.
תֹּאפִי עוּגוֹת פֶּטֶל בְּתַבְנִיּוֹת חַד פַּעֲמִיּוֹת.

קוּמִי כְּבָר, תִּקְבְּעִי פְּגִישׁוֹת:
רוֹפֵא מִשְׁפָּחָה, רוֹפֵא שִׁנַּיִם, מְתַקֵּן לְבָבוֹת.

מִגּוּפֵךְ הַמֻּכְרָח תִּמְחֲקִי כָּל סִימָן וְכָל אוֹת:
כָּאן נָשַׁקְתָּ, כָּאן הָרַעַד, בַּלָּשׁוֹן חוֹלַלְנוּ מְהוּמוֹת.

תַּפְסִיקִי לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ לְשָׁוְא בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת:
חֲנוּת שֶׁל גְּלִידָה. סְפָרִים. לוֹבִּי מְלוֹנוֹת.

בִּסְמַרְטוּט רָטֹב תִּמְחֲקִי אֶת כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת.
הוּא קִלֵּף תַּפּוּז וְהוֹשִׁיט לָךְ חֵצִי, קְחִי. אֶת זֶה הֲכִי תִּמְחֲקִי.

חַכִּי לִפְנֵי שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת מִכְתָּבִים.
תִּתְאַפְּקִי. תִּשְׁתַּדְּלִי לֹא לְהָרִים אֲפַרְכָּסוֹת.

קַמְתְּ? עַכְשָׁו תַּפְסִיקִי לְנַסּוֹת.

הַכִּסּוּפִים הֵם הַחֵטְא וְהָעֹנֶשׁ.
הֵם הָעֹנֶג וְהַשּׁוֹט.

בַּמַּרְאָה הַיְּחִידָה הוּא לֹא יִרְאֶה אוֹתָךְ עוֹד,
פָּנַיִךְ הַשְּׁבוּרוֹת.

עַכְשָׁו אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת שֶׁהַמֶּרְחָק בֵּין אוֹהֵב לְאוֹיֵב הוּא אוֹת.
וְאוֹי.

כָּךְ אוֹ כָּךְ, הַכֹּל יִשְׁכַּךְ.
לֹא מַמָּשׁ. זְמַן לֹא רוֹפֵא, הוּא רַק עוֹבֵר, חוֹלֵף כָּךְ סְתָם.

לְאַט, בִּכְאֵב, תָּסִירִי קְרוּם קָשֶׁה שֶׁל לֵב אֲדַמְדַּם.
מָה שֶׁפָּעַם בְּךָ בְּכֹחַ, יוֹסִיף וְיִפְעַם בְּחֻלְשָׁה.

אַחַר כָּךְ תָּקוּמִי נְחוּשָׁה בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ מַלְכוּת גּוּפֵךְ,
בְּכָל חֲדָרַיִךְ, בְּבַת אַחַת, תַּדְלִיקִי אוֹרוֹת.

אַחַר כָּךְ תַּחְלֹפְנָה גַּם עָלַיִךְ עוֹנוֹת
גּוּפְךָ יְצַמֵּחַ מֵחָדָשׁ עַלְעָלִים, עֲלָווֹת, עֲנָפִים, פֵּרוֹת.

אַחַר כָּךְ תִּכָּתְבִי מֵחָדָשׁ בְּסֵפֶר הַנָּשִׁים אוֹת אַחַר אוֹת
תִּהְיִי שׁוּב הָאַיָּלוֹת שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת.

יד

השיבה (יומן מסע, יום 5)

רגיל

לא נסעת אחת ולא חזרת אחרת.
פשוט נסעת ועכשיו את חוזרת.

לא היו הרפתקאות, רק הדברים הרגילים:
בבוקר הכנת קפה שחור בלי סוכר עם קצת חלב.

יצאת למרפסת, הנוף חייך רחב. חייכת חזרה.
ישבת ככה, נכנסת ויצאת, חתכת סלט.
בערב הייתה לך משמרת שקיעה.
היית פשוטה, פשוט היית. אחר כך שמחת כשהוא בא.

עוד מעט תשובי להיות יציקה יציבה של אישה בעולם.
תלכי מפה לשם, תמציאי לעצמך מטרות ברורות,
תזרקי חיצים. יבואו אנשים שלך, תכיני חצילים.

תשכחי מהמסע.

עוד מעט תפרקי מזוודה ותשיבי כל דבר למקומו:
כבסים למכונה, מעיל לקולב, זמנך ישוב מעצמו לשגרה.

(אמרת: בוא פשוט נישאר כאן.
ישבתם על ספסל מול הוד מלכותו המדבר.
והוא אמר: את תמיד אומרת את זה לפני שחוזרים. עוד׳פם את בוכה? מה זה? את עצובה או את שמחה?
אני הכל בבת אחת.
ועוד אמר: רוצה שאני יעשה לך חיקוי של דוכיפת?
והנהנת. אני רוצה. והוא עשה ואת צחקת. גם הרוח צחקה).

IMG_20160307_082527

שיר של רוברט בליי ושמש

הבדידות (יומן מסע, יום 3)

רגיל

 בדידות: מדריך מעשי

  1. לכי למקומות הומי אדם. הסניף הזעיר של הדואר בקניון, דוכן הלוטו. שופרסל, תעמדי זקופה סמוך לשימורים.
  2. תשאלי את הסדרן, "סליחה, איפה זה הירקות הקפואים?".
  3. בדרך חזרה תעצרי מול זה שמנגן בגיטרה סמוך לסופר שוק. את יכולה למחוא כף ולהזיז את הראש מצד לצד.
  4.  בתחנת האוטובוס ברחוב יהודה תוציאי את השיר שהוא כתב לך מהארנק.
  5. בעדינות, הוא כבר מרופט:
  6. "דבר לא מפר את השקט / מלבד החרישיות / בה את מושחת לק על ציפורני כפות רגלייך / האדום המבהיק הזה / הוא הדבר היחיד שאת לובשת לגופך / כשקרניים אילמות של שמש / משתרבבות מבעד לשלבי התריס / משרטטות עלייך סימנים בשפת הצל / והאור / והתשוקה המציפה אותי בבת אחת".
  7. דבר לא מפר עכשיו את השקט שלך.
  8. תתגעגעי. גם תשמחי בלב שמישהו כתב לך שיר כזה סקסי ויפה.
  9. לכי לכפרוצ'קה, תזמיני את עצמך לנשיקת שקדים ולקפה.
  10. תוך שאת שותה ומביטה בנוף תזכרי ביוקו אונו ואיך היא ישבה במרכז הבמה, ואנשים עלו בזה אחר זה וגזרו לה את הבגדים. הידיים היו שמוטות לצד הגוף עד שמישהו גזר את החזייה והיא כיסתה באיקס את השדיים. רוח מדבר חורפית תעבור ואת תצטמררי.
  11. בבית הזמני תעשי דברים עם הידיים שלך: תכיני סלט, תבשלי פרחי ברוקולי קפואים, תשטפי כלים.
  12. דברי עם אנשים זרים, תשאלי איך מגיעים.
  13. אם שואלים אותך ספקיקינג אינגליש. תגידי, יס.
  14. אם שואלים אותך גאווירצי פארוסקי. תגידי, דה!
  15. אם שואלים אותך אינתי בתחקי ערבי. תגידי, אייווה.
  16. אם שואלים אותך שפרכן זי דויטש. תהנהני.
  17. רצית להיות לבד, אז הנה את לבד. תסתמי.
  18. תזכרי שאת העריסה של עצמך. תתנועעי.
  19. תנשמי.
  20. תכתבי.
  21. צלצלי אליו, תגידי לו: "הי, זו אני. אני קצת בודדה". והוא יגיד לך: "תני לי כמה שעות, אני בא".
IMG-20150307-WA0002

Tea, anybody?

העיר (יומן מסע, יום 2)

רגיל

כל מקום שאת באה אליו נהיה מיד בית. את נוסעת לעיר זרה ואחרייך טופפת כמו בלה הברווזונת – השגרה. את קונה גפרורים, מטליות מטבח, לחם אחיד, מעט גבינה. כי אפילו כשאת באה לקצת, רק כמה ימים, את חושבת שתישארי כבר לתמיד. כך היה בפריז, בבאקו, בטבריה. ניו אורלינס. את מחליטה שתשכרי דירה עם נוף מדברי ותקומי כל בוקר בארבע ותלכי לעבוד במאפייה. זה כי את מאמינה בכוח המרפא של לחמנייה.

או שתעבדי בתיכון אורט, שם לימדת בבוקר שעת שירה ונער צעיר אחד כתב "ילד הוא עלה נידף ברוח כבירה". זה עשה אותך בבת אחת שמחה ועצובה נורא.

בערב ראית איך עולה ירח צהוב להאיר את המפעל הסגור של המגבות. שם את כבר לא יכולה לעבוד. חשבת לעצמך, מישהו בנה את העיר הזאת. הוא תכנן כל כך יפה את בתי השיכונים ואת חצרות המשחקים והגינות, את רשת שבילי ההליכה המוצללים בשכונות. הוא לא תכנן שאחרי 50 שנה יהיו שלטים צבעוניים של "למכירה" תלויים על רבות מהדירות.

את יכולה לעבוד גם בספרייה היפהפייה או במסעדה הסינית של מיסטר שיי. יש לך המון אפשרויות.

בדרך הביתה עם הקניות, את רואה אישה צעירה נושאת תינוק ולצדה ילדון עם פאות ארוכות. היא מסלסלת את פיאותיו וטופחת על ראשו קלות, ואז היא אומרת לו ביידיש אסלית, "מוישה,  גיב דיין ברודער א שטיקעלע ביסלי". והוא נותן. אחר כך עובר פתאום במרחק חמור משא. אחר כך אישה עם כובע לבד אדום מקושט בפרח ממש גדול. את רק רושמת את הכל.

ערד 2

תעלי מיד הביתה!

שיר יום הולדת 2015 או: למה לחכות עד 2020?

רגיל

שיר יום הולדת 2015

הָיָה טוֹב וְהָיָה רַע,
כָּתַבְתָּ אֶת זֶה בַּשִּׁיר שֶׁלְּךָ

הֶעֱבַרְנוּ בֵּינֵינוּ כּוֹסוֹת, סַכִּין וּמִלְחִיָּה.
בַּלַּיְלָה הָפַכְנוּ מְכוֹנַת נְשִׁימָה עַתִּיקָה

הָלַכְנוּ לַעֲבוֹדוֹת. חָזַרְנוּ בְּ-63.
עוֹנוֹת חָלְפוּ שְׁלֵמוֹת

בַּחֲנֻיּוֹת קָנִינוּ מִצְרָכִים:
כַּדּוּרִים נֶגֶד חֲלוֹמוֹת, שָׁלוֹשׁ עַגְבָנִיּוֹת
(כָּל שָׁנָה הֵן יוֹתֵר יְקָרוֹת)

הֶחְלַטְנוּ מֵרֹאשׁ שֶׁאֶת הָעֶצֶב נֵחָלֵק לְמִשְׁמָרוֹת:
יוֹם א' אֲנִי, יוֹם ב' אַתָּה.

יוֹם א': הִתְיַצַּבְתִּי בַּזְּמַן עִם תִּגְבֹּרֶת דְּמָעוֹת
יוֹם ב': שׁוּב הִשְׁתַּמַּטְתָּ מֵהָעֲבוֹדָה.

בַּיָּמִים שֶׁאֲנִי מִשְׁמֶרֶת עֶצֶב
גּוּפְךָ מַמָּשׁ מָקוֹם.

בַּיָּמִים שֶׁאַתָּה
אֲנִי אֲבוּדָה.

נָשָׂאתִי אוֹתְךָ עַל גַּבִּי: רָצִיתִי בִּשְׁבִילְךָ

נָשָׂאתָ אוֹתִי עַל גַּבְּךָ: הָיִיתִי כְּבֵדָה
כְּמוֹ דֻּבָּה עַקְשָׁנִית וְהָיִיתִי שֶׁלְּךָ

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי הָאַהֲבָה, אֲשֶׁר יָצַר אוֹתְךָ
וְצִיֵּר לִי מַפָּה לֹא מֻשְׁלֶמֶת, דַּי טוֹבָה, מִלִּבִּי אֶל לִבְּךָ

"אִם תָּמוּת לְפָנַי, אֲנִי אָמוּת"
"שְׁטֻיּוֹת. תִּמְצְאִי גֶּבֶר חָדָשׁ תּוֹךְ שְׁנִיּוֹת"

"אִם אֲנִי אָמוּת לִפְנֵי, תִּתְחַתֵּן עִם ת'
הִיא הֲכִי מַתְאִימָה לְךָ מִכָּל הַמְּשׁוֹרְרוֹת"
"טוֹב"

לֹא הָיוּ לָנוּ יְלָדִים וְלֹא פִּתְרוֹנוֹת,
גִּדַּלְנוּ צִפֹּרְנָיִם וְשֵׂעָר וְאָבָק בַּפִּנּוֹת.

"מָה טוֹב?!
חֻצְפָּן!"

חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי דְּפוּקָה
חָשַׁבְתָּ שֶׁאֲנִי יָפָה,
חָשַׁבְתָּ שֶׁאַתָּה פַּחְדָן
חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה מַלְאָךְ
בִּדְמוּת אָדָם
וְהָיִינוּ גַּם אֶת זֶה וְגַם

אֲנִי הָיִיתִי מוֹרָה וְאַתָּה הָיִיתָ פָּקִיד
גַּרְנוּ יַחַד בְּדִירָה מִסְפָּר חָמֵשׁ,
שְׁנֵי חֲדָרִים בִּרְחוֹב כַּלָּנִית

קָרָאתָ לִי תּוּת, בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת – תוּתִית
קָרָאתִי לְךָ בְּשֵׁמוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר טִפְּשִׁיִּים
לְמָשָׁל, בּוֹנְבּוֹן בּוּדִיבּוֹן הַשֵּׁנִי.

לִפְעָמִים פָּשׁוּט רָקַדְנוּ בַּדִּירָה הַזְּמַנִּית, לֹא הָיוּ לָנוּ סִבּוֹת
חוּץ מִזֶּה שֶׁבְּרַדְיוֹ נִגְּנוּ יוֹם יוֹם אֲנִי שֶׁל זֹהַר אַרְגוֹב.

בְּיָרֵחַ הַדְּבַשׁ בִּצְפַת הָיִינוּ רְעֵבִים מְאֹד,
אַחַר כָּךְ קָרוּ דְּבָרִים יוֹתֵר גְּרוּעִים:
אִבַּדְנוּ מִזְוָדוֹת וְתִינוֹקוֹת וַחֲבֵרִים.

הַמִּלְחָמוֹת פָּרְצוּ בַּקַּיִץ.
בִּסְתָו נָשְׁרוּ עָלִים עַל קְבָרִים טְרִיִּים.
אַחַר כָּךְ בָּא הַחֹרֶף וְהַכֹּל הוּצַף

בְּאָבִיב עָבַר אֵיזֶה מְשֻׁגָּע וְצָעַק:
כֻּלָּם לָצֵאת, הִתְחִילוּ הַחַיִּים!

אֲנִי בְּסַךְ הַכֹּל רוֹצָה לֶאֱכֹל אִתְּךָ גְּלִידָה אֲמֶרִיקָאִית
כְּמוֹ בְּ'מוֹנְטָנָה' אַחֲרֵי הַפִּיקְנִיק, כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים:
קַצֶּפֶת, דֻּבְדְּבָן, אֱגוֹזִים, בּוֹא נִשְׁתּוֹלֵל, אַרְבָּעָה כַּדּוּרִים.

חָשַׁבְנוּ שֶׁאֵין לָנוּ כְּלוּם וְזֶה כָּל מָה שֶׁהָיָה:
שְׂמִיכַת פּוּךְ, פּוֹתְחָן, לִבְּךָ, לִבִּי סְמַרְטוּט רָטֹב.

אֲנִי מְדַבֶּרֶת אִתְּךָ עַל הָאֹשֶׁר פֹּה:
הָעֶצֶב, הָחָרָא, הַחֶסֶד, הָרַע וְהַטּוֹב.

11.11.2015

הנסיעה

רגיל

 

  1. אתה קונה במכולת תפוז. שתי בננות. אחת למחר.
  2. בצל. גזר. שום. אפונים יבשים. תפוח אדמה. כן. תכין מרק.
  3. הולך ברחוב לאט. מחבק, כי אתה פוחד שתיקרע, שקית גדולה.
  4. הרמזור מתחלף. פתאום מכת ברק, אל תדאג, אתה תחיה, לא מתים מזה, הגעגוע.
  5. עורך לאט שולחן, מניח כף וכוס מים. אתה צריך כל כך מעט. מבט. המרק תכף מוכן.
  6. כר אחד בקעה. כר אחד הר.
  7. אתה קם לפני הבוקר, פריך משינה. זו לא יד, זה רק הגשם שהעיר אותך.
  8. מרים את האפרכסת. אצלך האור כבר עלה. במרחק שלה הלילה עוד חזק. היא ישנה. מניח לה.
  9. הטלפון, כאילו חש בך, לפתע מתקשר, אתה נבהל, עונה, מה?
  10. כשאדם חש בדידות, כדאי לו להביט בכוכבים.
  11. זה אמרסון כתב לך.
  12. ביום חמישי אתה נזכר, המרק. יש עוד המון. לזרוק או לאכול?
  13. יש ימים שאתה מרגיש איך הגוף הוא רימון שתכף מתפוצץ לכל הנשיקות.
  14. כותב מכתב שמתחיל במילה "ספטמבר".
  15. נזכר באנה קארינה, היית ילד אז, האנשים עוד הלכו לקולנוע, התיאטרון עוד היה טוב, קראו ספרים, פיצחו גרעינים במרפסת וזרקו את הקליפות על העוברים ושבים. במיוחד אם הם קירחים. עשו אהבה בצרפתית, חיכו חודשים לקו טלפון. אספו בולים באלבומים. גרו בפרברים. שיחקו שח. הלכו לראות טלוויזיה אצל הזילברמנים, השכנים העשירים. הלכו לאספות ועד-בית בפיג'מות וחלוקים. גזרו תמונות של כוכבי קולנוע, ז'אן פול בלמנדו מלהיטון. תפרו טלאים במרפקים. לכולן היה ארגז של כפתורים. עישנו באוטובוס. מרחו לק שקוף על רכבות נוסעות בגרבונים. תמיד לפני או אחרי מלחמה. העיניים שלה.
  16. סרט אחד ארוך מוקרן שוב ושוב בתוך ראשך. כשאתה לבד, עכשיו, יש הקרנה כל שעה. במקומות מסוימים הצלולואיד קרוע וכדי להשלים את הפרטים או להבין כל זה לאן, אתה קורא ספרים. עכשיו שוב מתרומם המסך הכבד ובחליפת שלושה חלקים ופפיון, כל כך אלגנטי, נכנס המנחה שלך, אדון זיכרון. הסרט מתחיל. הפנים שלה הנהדרות. היא יפה.
  17. נוגע בעצמך. כוכבים מתקרבים.
  18. עמדת על החוף והשחפים, הנערה. גם אז היית לבד אבל צעיר, כלומר, החלומות אירחו לך חברה. סיפרת בדיחה ופלא. היא צחקה. כבר סוף ספטמבר.
  19. אתה עובר שקט בתוך הימים כמו לחישה.
  20. שולח את המכתב. לכבוד ומאת. יש לכם אותו שם משפחה. שני אנשים זה משפחה? יכולת לשלוח לה מייל. מלקק את הבול. שלושה שקלים ועשרה.
  21. בחנות סמוכה אתה קונה חולצה. קונה צעיף. בשביל מה? הרי החורף כאן נמשך רק יממה. רזית. חגורה.
  22. אישה שאתה לא מכיר מחייכת אלייך בתור לקופה. אתה מתאהב.
  23. כשהיא מתקרבת, היא כבר לא דומה. מתרחק, שוכח אותה.
  24. אתה נשאר בעבודה. יש לך את העלילה שלך, כמו לכל האנשים, שבתוכה הם קמים בבוקר מוקדם מאוד, ארזו את הגוף במעיל, כריך בשקית, ויצאו, הדרך לשמה אופקית, כלומר יש לה כיוון ונמשכת, נסעו בקו שישים ושש, כשהגיעה העת לרדת, ביקשו יפה סליחה וקמו, כבר היו ממש קרובים לדלת היציאה, מחוץ לה אבק ועשן ואדם מלוא העיר, כשממש מאחוריהם מישהו דחף מי, נער צעיר, וצעקו עליו אלה, ואלה על אלה, החלה מהומה, הם עצמם רק קיללו בלב בעוצמה לא צפויה, כל הדרך למשרד, עברו את הבודקה, חייכו בהגזמה לשומר, בוקר טוב, ניקולאי, שישב עם ספרון מתפורר של שירה ברוסית, ברוסיה הוא היה משורר מפורסם, ממש עילוי של שירה, את זה הם שמעו שאומרים בגיחוך קל, בטון של הקטנה, דוֹבְּרָה אוּטְרָה, אדון, קָאק דְזִילָה לגיברת, החתימו כרטיס, פלסטיק קשה באבחה, במטבח הקטן הכינו כוס ראשונה של קפה, היו להם משימות מעשיות, רשימה ארוכה לסמן בוי או באיקס בסופו של היום, לעדכן את הדו"ח, לשלוח מברק, בצהריים לאכול קציצה או מרק ירקות, הם לא לקחו חופשות מיותרות, גם לא ימים של מחלה, כשצריך היה להישאר שעות נוספות, גם בלי ששילמו, הם הסכימו ערבים שלמים להישאר, גם כשפיטרו אותם בלי עילה ממשית, זה זמן חדש, יש דור אחר, הם לא הוציאו מילה, לרגע אחד הבינו שהם בסרט שכתב מי שהוא ממש לא הם, ואז נגמר בסוף פשוט, פשוט נורא, זה סוף הסרט, והם הלכו בשקט, בראש מורכן, לחפש להם עלילה אחרת. וכל זה כדי שירגישו, האנשים, גם אתה, גיבורים של עצמם ושהם בעצמם מקדמים את הזמן ולא הוא, מנהל חשבונות משופם, מתקדם בהם.
  25. חושב את הדברים שלך כדי לא לחשוב אותה עד שבתשע באה המנקה. אין כבר אנשים בכל הקומה. לרגע קט גם היא ואתה משפחה. אומרת לך, כאילו אמך: דַוַויי, פושקין, אִידְזִי דוֹמוֹי.
  26. המיטה קרה. כמו ילד שוכב בשלג בארץ זרה אתה מניף מוריד ידיים ורגליים.
  27. מקווה לחלום שאתה ציפור שחוצה במעופה שמיים אחרים.
  28. חולם שאתה, כמו אבא שלך, נהג משאית ופשוט נוסעים.
  29. קם, אוכל את התפוז לפני שיירקב. זורק את המרק. מתכנן את סוף השבוע:
  30. קפה, עיתון, לעבוד קצת, לשתות, לישון, גודאר במוזיאון.
  31. הזולת הוא האופק. אתה פותח חלון.
  32. היא כותבת לך: העלים ירוקים. העלים צהובים. העלים אדומים.
  33. חמים עם הלבנים. קרים עם העדינים. הוראות הפעלה. היא ציירה סמיילי עגול וכתבה, "בהצלחה".
  34.  אתה תצליח לעשות כביסה. היא מאמינה בך.
  35. אתה מאמין בעצמך. עוד חמישה עשר ימים. תחליף סדינים.
  36. מטאטא את החדרים. נערמת תלולית אבק קטנה. כולה שלך.
  37. אתה נזכר שגם כשהיא הפנתה את גבה והלכה למרחק, סביבכם השתרע שדה רחב כל כך של תעופה, ואפילו כשהיא כבר לא נראתה, גם אז נופפת לה.
  38. תדמיין שאתה בלש והזמן הוא פרשיית רצח שאתה צריך לפתור.
  39. כשהיא תחזור, אתה תשים חציל על האש. תחתוך סלט ירקות. עוד לפני שהיא תתעורר, תרד למכולת הקטנה, תקנה שלוש לחמניות. כל הלילה ציירתם בדיו לשונות מפות עתיקות של הגוף, חיפשתם את הדרך הקצרה ביותר לשוב הביתה. הגוף טעים. עכשיו אתם רעבים.
  40. בינתיים ברדיו מנגנים פרינס. הגשם סגול.
  41. בהתחלה אתה מתופף על השולחן עם האצבעות, על הרצפה עם הכפות. אין כאן אף אחד.
  42. אתה לבד. אתה רוקד.
  43. סופר את הימים. לא יודע אם הם מחסירים או נערמים.
  44. סוגר את הספר. פותח את בריח הלב.
  45. פעם היא אמרה לך: "כל שיר טוב נכתב בדיו סתרים שקוף, עשוי דמעות".
  46. אתה בוכה.
  47. הערב שועט במרחב מעשי כמו רכבת. תיכנס צ'יק-צ'ק. תכף נעלה אל קרון השינה.
  48. רגע לפני שאתה מכבה בפוּ את הכוכבים אתה
  49. אומר לעצמך, אני אוהב אותךָ.
  50. גם אני אוהב אותךָ.