קטגוריה: אמנות

חדר (שיר כבר ישן, פרשנות חדשה) + הזמנה

רגיל

חדר

אַחַר כָּךְ יָצָאתָ מֵחַיַּי
כְּמוֹ שֶׁיּוֹצְאִים מֵחֶדֶר
פָּשׁוּט

עוּגִיּוֹת שָׁבוּ לַקֻּפְסָאוֹת
הַתֵּה לַקּוּמְקוּם, סֻּכָּר לַקֻּבִּיּוֹת
הַדְּמָעוֹת חָזְרוּ לַשַּׂקִּיּוֹת (לֹא. לַדְּמָעוֹת
יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת, יוֹרְדוֹת), הַשָּׁנִים
קָפְאוּ בְּלוּחוֹת עַל מְקָרֵר, מוּצְמָדוֹת
בְּמַגְנֵט (פִּיצָה, אַייפֶל, אִינְסְטָלָטוֹר אָמִין).
אָדָם מַמְתִּין תָּמִיד לִנְקִישָׁה עַל הַדֶּלֶת,
לְמִכְתָּב בַּתֵּבָה (תְּלוּנָה, בַּקָּשָׁה, הַתְרָאָה
רִאשׁוֹנָה, אַחֲרוֹנָה, אַהֲבָה).

חִכִּיתִי זְמַן מָה לְאוֹת,
אֲבָל בְּחַלּוֹן נוֹבֶמְבֶּר עָמַד שָׁקֵט,
לֹא תָּלוּי בְּדָבָר
נוֹף.

%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%a8-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%9e%d7%9f

איור: מיתר הופמן. מתוך התערוכה "תמיד יש מישהו בבית" שמוצגת בימים אלו במוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה

 הזמנה

%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99-%d7%a9%d7%a4%d7%a2

הנסיעה (יומן מסע, יום 1)

רגיל

את נוסעת אל העיר. כבר נסעת לערים בעבר. תמיד ארזת רק את מה שמותר ­­- הגוף, ארוז בתוך עורו. מחברת. שני עטים. סדין וציפית. סבון ושמפו. ספר שירה. עכשיו הגוף הזה הוא מזוודה. את עוטפת את הלב המטפטף במגבת ישנה שלא צריכים. קפלי חולצות, גלגלי תחתונים.

את נוסעת אל העיר ומשאירה מאחור את כל המוכר, גם את הסיפור המעייף, הטיפשי, המוזר שאת מספרת עלייך לעצמך "לפני המון המון שנים, פעם, כשהעולם היה כחול, היה הייתה ילדה". עכשיו את בלי גיל ואף אחת, אין לך תפקיד ואין לך שליטה, את בבין לבין ונוסעת. אישה לבדה.

את נוסעת אל העיר לא על גבי כנף ולא על ידי מלאך ולא בספינה. זו עיר קרובה. רק אוטובוס עמוס לעייפה. ואז עוד אחד. ועוד אחד. מתי את כבר מגיעה?

נוסעת ואחרי זמן מה הנוף משיל את האפור ועוטה גלימה ירוקה ואז שוב – הירוק מתפשט ולובש שמלה חשופה בצבע אדמה. חלק מהאנשים של הדרך בדיוק ההפך, עוטים שמלות ארוכות מכף רגל עד ראש וכאפיות לבנות. את רואה כמה נשים עם בורקות שחורות שמכסות את כל הפנים. חיילים עם מדים עבים בצבע זית. חרדים במקטורן ומגבעת. כולם כמוך, זורמים אל העיר. בצומת יתיר עולה ומתיישב לידך גבר זקן מאוד, את בדיוק אוכלת את השומשומיות שלך (הנסיעה הזאת כל כך מרעיבה!) וכשהוא מתבונן בסקרנות בבליסה, את מושיטה לו את השקית הפתוחה. אחר כך אתם כבר חברים למסע, אוכלים ומביטים בדרך בשתיקה. לפני שהוא יורד מהאוטובוס באמצע השממה, הוא מסב את ראשו ואומר לך שוב "שוקראן" ואת אומרת לו "בבקשה".

את נוסעת ונוסעת ונדמה לך שהכל זז ומנפנף רק לך – זנבות סוסים בשדות ירוקים, כל העשב הזה, תלתלי הכבשים, צמרות הברושים, ענני נוצה. אבל לא. את רק עוברת אורח בכל הנמצא.

את נוסעת אל העיר ולעיר לא אכפת לה שבאת. היא פשוט שם. והנה גם את.

IMG_20160301_155256

בין שתי נקודות

בבת אחת ונ.ב.

רגיל


מסעות גוליבר

באו הימים. משימות ומעשים. עבודות ופיטורין. נשים וגברים וילדים. באה השעה, הבוקר בא מוקדם לדירות שני חדרים שכורות בבתים דו-קומתיים, בא עורב והתיישב כלל לא חמדן אל חלונות ואדנים, באו ציפורים, אולי דרורים, לנקר בפירורים, באו הכלבים וחירבנו על המדרכות ובגבעתיים (לראש העיר החדש שלום רב, אנא תזיז ת'עניינים, הארנונה בעננים) לא אוספים, באה העונה המרעישה של האביב, ברחובות הנערים הצעירים, בגנים שותים ישר מהבקבוקים, הנערות מתייפות ומתקצרות מכל הכיוונים, באו המכנסונים, באו העיתונים, באו מגזיני הנשים המרוטשים, ימים רכים כמו בטנים באו ואז ימים נורא קשים, פעם בכמה שנים באה מלחמה גדולה, ארזנו זיכרונות ושימורים, ביבי בא ועלו המחירים, קמו אוהלים בגינות ובשדרות, באה משטרה וסילקה את המפגינים, באו המקלות והאלות והנשקים, באו הנערים וזרקו אבנים, באו הזקנים שעיבדו את עצי הזיתים, בא הרועה ובאו הכבשים, באו התגיות ובאו המחירים, והנקמה, שהיא הנמוכה שבמעשים, ואז באה האוגדה וראתה את אבק השריפה, באו הכבאים ולא הצליחו לכבות את הבערה, באה האישה שאיבדה שני ילדים וילדתה נשרפה, אחרי חודשיים ימים שלא ראתה, לשבת אצל מיטתה, באו הבעיות, הסיבוכים, הניתוחים, באו המרדימים והניחו כף יד על הרעידות ומחט בוורידים, באו הפחדים ואחרי רגע, כשהתעוררנו, באה השמחה, באה והלכה כי באה המשפחה לשבת סביב שולחן הארוחה עם כל העצבים, באה הילדות כמו קרצייה, באה אימא הטובה עם שוקו חם ועוגייה, באו בית הספר היסודי, התיכון, הצבא, ימים עברו ומרוב שרבו הפכו לזמנים, באו המוזמנים לחתונה והביאו מזומנים, שאפילו עייפים ספרו אותם אחד אחד ובכתב יד מוקפד כתבו את השמות ואת המספרים, כדי שיידעו בדיוק כמה אמורים להחזיר (300 שקל לזוג!!! הם לא מתביישים???), באו האינטלקטואלים, הסופרים, המשוררים באו עם דמיהם השותתים, האנשים השקטים שכותבים שירים לפעוטות באו, בא הדוור לחלק חשבונות, מכתבים, באו האויבים ואז באו האוהבים ושכבו במיטות הסתורות עם ואז ממש בלי שום כלום בגדים, באו הנשיקות בכל האיברים, באו הגניחות ואז באו השכנים וצעקו כמו ספרניות, ששש, אתם מעירים את הילדים, באו התינוקות החמודים, כבר אמרתי שבאו הפחדים? באו האנשים שאומרים "נו, באמת", ואלו שאומרים "אמרתי לךְ", בא מוכרח הגשם לנקות את התריסים, באו השדכניות, באו הרכלנים, בו בזמן (לפעמים דברים קרו כך) באו התלמידים, השירים, הוופל האמריקאי, באו החברים, אמרנו, "טוב שבאתם", הכנו חצילים וחמוצים, באו המציצנים מהחלונות בקומות הראשונות, באו הבחורות הנבהלות בתחתונים, באו החרדים עם השם ישמור והסתירו עם הכובע את הפנים, בסוף באו הקברים ועיגולי הפרחים כמו גלגלים של הצלה מבטון קשה שלא מצילים, אבל רגע, מה יש להקדים, לפני כן באו השנים הטובות ואז באו התבוסות, חבלות לב, בשורות איוב ופצעים, שוב ושוב באו המרפסות, באו האנשים שהולכים עם פאוצ' ואמרתם להם, "אבל למה אתם הולכים עם פאוצ', זה כל כך שנות השמונים", באו הלהקות הגדולות ובתחילת החורף באו מארצות הצפון הפורשים מן השיירה, טפטופי זרזירים יחידים, אחר כך באו הקמטים וחצו כמו רכבת מהירה את הפנים, באו השעות הנוספות, הדירות השכורות בקומת פרטר, הצינורות המתפוצצים, באו בעלי הבתים ואמרו, "תביאו עוד אלף מאתיים שקל. בעצם, אתם יודעים מה? נעגל לכם, תביאו אלף מאתיים חמישים", באו הקללות והאריזות, המעברים, באו הטיולים הארוכים חזרה לערים בלילות הלבנים, באו הקנאים ואמרו לעצמם בלבב פנימה, גם אנחנו רוצים, באו עובדי הקבלן הזמניים, האחיות באו באו והחותלות באו ואז באו החולצות בצבעיים חלביים, לא מזמן באו למודה שוב חולצות הפסים, בא שוק הפשפשים שנסענו אליו בשלושה קווים ויחפות כדי לקנות חצאיות מהודו במחירים מופקעים, זה היה באלף תשע מאות ושמונים ותשע, אחר כך באו הגברים הצעירים, שקראו להם גלעד או ניר או עוז, אמרו כל מיני דברים משונים מאוד כמו למשל, "אם אנחנו לא עושים את זה בקרוב, יעלה לי כל השפיך לראש", ואמרנו להם, "מה, אתם מפגרים?" אבל שכבנו איתם בכל אופן, גם כי הם היו כל כך מושכים, באו בילט אין רגשות האשמה של יהודים, בא האלכוהול, המוסיקה במרתפים, חיבוקי האסלות במלונות ללילה נידחים, הבקרים הרועמים, הסמים לא ממש באו כי לא ידענו איך מעשנים אבל בא העשן ובאה האש ובאו, זה כבר כשהיינו הרבה יותר מבוגרים, בנו להן קן על חבלי הכביסה הזוגות יונקי הדבש, המו היונים, באה הריצה אחרי חלומות, כזבים, כספים, באו הקפיטליסטים ורצו להיות הכי טובים, באו הקומוניסטים ואמרו שהם הכי טובים, באו האנשים שטוענים שנחטפו על ידי חייזרים ואמרו שהם הכי נחטפים, באו הבודהיסטים ואמרו שהם (נפסיק כאן, זה הרי עשוי להימשך נצח נצחים ויש לי מג'דרה להכין, מטגנים בצל אחד ומבשלים בשני סירים נפרדים: סיר אורז לבן, להביא לרתיחה עם כוס ושלושת רבעים הכוס מים, כפית מלח ואז עשרים דקות וסיר עדשים, לבשל עד שרכים. מחברים), באו הבוז'ה מויה והאוי אלוהים (הם היו בני דודים), בין לבין באו האנינים ואמרו "אנחנו אנינים!", יופי לכם!, באו העננים והטילו טיפות גדולות כמו ביצים שנפלו על האדמה וככה בא יופי הכנפיים השקופות, הפרחים הצהובים, ובאו עצי הבאובב להשיר בעונתם את העלים ובאו הספרים להסביר ולנחם ולכוון ולהכין, באו הצבעים, קיפולי הנייר, תפוחי אדמה, בחירות מקומיות, המים הזורמים. בבת אחת באו החיים.

Marzupan Molly Yen

Marzupan Molly Yen

נ.ב. עכשיו אפשר למצוא את הספרים שלי גם בחנות המלהיבה ("כסף קטן" של יהודית הנדל הכבירה ב-30 שקלים!) של האחים גרין, סמוך לכיכר רבין. ואפשר גם להזמין ישירות ממני, יש לי במרפסת הקטנה ימבה עותקים. ואני שמחה לבשר שלאחרונה הודפסה מחדש "אנה מסתובבת לאט" שכבר זמן מה אזלה לה מהמדפים. אפשר להזמין אצל צחי פוקס החביבון מ"ידיעות ספרים" – tsachi-f@yedbooks.co.il. עד כאן העדכונים.

הרהורים חופשיים בעקבות תפר והוראות הגעה

רגיל

 


קומי. האצבעות הפורטות שלה מסמנות לך כיוון. צאי. לכי אחריה. עדיה. עד אליה. ואל תדאגי, מספיק כבר לדאוג, היא תיתן לך אות, תרקום לך תך אחר תך, תו אחר תו, המקום שלה יהפוך שלך, חדר פנימי של מראות.

את רואה את ראש המחט הכסוף יורד ועולה בתנועות משתנות. בחוט בכחול ואדום ושקוף היא רוקמת גוף ממשי וסביבו מכליבה קיר ועוד קיר, חדר, מסדרון, עליית גג ומרתף, הנה כיסא נדנדה קצת חורק או שבור, בשבילי? שבי, היא תספר לך סיפור אגדה וכשהערב יתעטף, כי זה סתיו, ברדיד ערפילי, את לגמרי תשכחי שאת לבד, תהיי איתה.

עוד לא הספקת ללגום קצת תה, לנגוס בעוגייה והיא כבר נעלמה, נשאר רק הד קולה המהפנט, הי, איפה את? חכי לי. הקול שלה קוסם, מושך אותך ללכת אחריה. יותר מהר. את רצה. לאן? עכשיו היא שוב פורטת על מיתריה והכל מתרחש בהילוך לאחור, היא פורמת תמונה, תנועה עדינה, מושכת חוט אחר חוט. תחזיקי חזק, כי גם כשהכל מסביב ייעלם, אתן ממשיכות.

העולם, כמו הלב, כבד ואפל וטהור.

היא משאירה לך איזה אור במסדרון, איזו מילה. מתוך פקעת גדולה, קצה אחד של חוט, לפעמים מתוח, לפעמים רפוי, לפעמים היא עוצרת ואת איתה, מחכות לצליל הבא. זו תהיה נקישה על דלת או צמצום שפתיים, נשיקה?

אל דאגה. יחד אתן חוצות את הגבול, נשארות ילדות וגדולות והרבה אנשים בתנועה. התווך שהיא רוקמת ופורמת ורוקמת מחדש הוא הוא המסע. את חושבת לעצמך, זה דיסק נפלא.

את לוחצת על פליי והכל מתחיל מהתחלה. רק רגע שקט, היא מבקשת ממך, טווים פה עולם. גם באפלה את שומעת את קולה כשהיא אומרת לך את המילה הכי יפה במילון. בואי. ואת באה כי יש לך תחושה שהלב שלך הוא הכלי שלה, ואפילו שחשבת שהוא סתם לב ישן, טיפש, פשוט, תמיד כמו ילדון מאוהב, את מבינה שלפעמים הוא יכול להיות נבל קלטי והיא, שטוותה לך עולם עם חוט אחד ביד, תנגן לך עכשיו על כל מיתריו.

אלו היו הרהורים חופשיים על הדיסק "תפר" של עדיה גודלבסקי, שמחר אני נפגשת איתה בשעה 16:00 במועדון לבונטין 7 ואנחנו מעבירות סירות שיר מגבול לגבול ומגדה לגדה. יפליגו איתנו גם אורחים נוספים אבל יש עוד מקום על הרפסודה. אם אתם רוצים לבוא לשמה – אין זו אגדה.

adaya anat paper sea-7322-1 invitation   rod rod (1) (2)

הרהור על תל אביב

רגיל

אני באה אל העיר שלי.

חוצה את הכיכר באלכסון. על הפסל של תומרקין מטפסים בנחישות שני ילדים. אחר כך הם רצים בעיגולים ומנופפים ידיים קטנות, להקה שלמה של שני דרורים, היונים האפורות עפות לכל הכיוונים. אני עוברת את התולעת, "הי מיכל!", בודקת אם הגיעו חדשים מעניינים, הולכת לאורך חנויות הבגדים של כיכר מלכי ישראל, כשאימא איתי, היא אומרת: "מה זה, הם תוקעים מחירים חבל על הזמן", אני אומרת לה: "אימא, פה זה לא פרברים", "באופנת דאלאס בפסאז', את כבר שכחת, יש בגדים נהדרים. אחד פלוס אחד במאה ועשרים". אבל כשאני לא איתה, אני חושבת כמותה, וממילא אפור ושחור ונכון ולבן לא מתאים לי, בסוף נכנסת לחנות האחרונה, מזכרות מיפן, קונה לי מחברת דקה, אולי בדרך, כי אני הולכת, יבוא לנקוש בזכוכית הדקה של הלב באצבע עופרת איזה קצב של שיר. אני חזק בתוך העיר. בקינג ג'ורג' פינת הנביאים אני רואה אחד שנדמה לי מוכר, "מה נשמע, כרמלי?", עושָה פרצוף ישר על ריב ישן, נותן לי נשיקת זה היה ממש מזמן על הלחי, בשדרות רוטשילד חגית על אופניים עם איילה, חוזרות מהגן, רוני סומק שותה כוס חלב אריות בקפה תמר, משיק עוד אחת עם ערן סבאג, שעוד מעט, ברדיו ישיט את רפסודת הבלוז על נהר המיסיסיפי הרחוק, בקפה קאימק, כי כבר ירד עליי ערב, אני אוכלת אורז ותבשיל עדשים צמחוני, שותה תה מתוק, מרינה מנגנת על העוד ונערה אחת יפה מפליאה בניענועים, חושפת את בטנה. זו העונה המסחררת של ספטמבר, אפשר לשבת כאן בחוץ על איזו אבן או ספסל והעיר קרנבל, אורות החשמל מציפים בתשוקת המרחב את הרחוב.

אני יכולה להיות אישה לבד בעיר הזאת, אישה שבימים אי זוגיים לובשת סגול וזהב ומוגזם ופרחים, אישה בלי ילד, אישה שמבריזה מהעבודה והולכת בצהריים לסרטים צרפתיים, אישה משונה שכותבת שירים.

אני באה אל העיר ומגלה שבלילה החליף פועל במה זריז את התפאורה. את המחירים. ששת אלפים שקל לדירת שני חדרים. אתה מוריד מהבוידם את המזוודות, אני אורזת בנייר עיתון את הצלחות, את הכוסות, בניילון פצפצים את הירח העדין, מכניסה לשקיות את הכסתות והכרים.

הים עדיין כחול ועמוק, הערב צלול וחמים. אנחנו יושבים כמו גולים. מחכים ל"משה הובלות, מספר אחד במובילים".

בסינמטק ראיתי לראשונה סרטים של גודאר ושל אלטמן ואת "ז'יל וז'ים". בסופי שבוע יכולתי לראות אפילו שלושה סרטים רצוף, אנימציה, דוקומנטרי, עלילתי, חלקם גרועים אבל אהבתי את התכנייה הצבעונית, תמיד סימנתי בה עיגולים, ואהבתי גם את האולם הגדול הממוזג, את כיסאות הקטיפה האדומים. הייתי חיילת והיה לי מנוי כזה בזול של חיילים.

בעיר הזאת, בחדר קטן וחשוך וסמוך לקרייה קראנו זה לזו פנחס שדה, "איך זינג ווי אה פייגלע" ושירים אחרים, קמנו בלי בושה ובלי בגדים, גבר ואישה וצעירים ולמטבח, חיפשנו משהו לאכול, בארונות ירוקים משנות השבעים היו רק קופסאות מאובקות של שימורים. במקרר עמד גביע יוגורט, "תבדקי ת'תאריך". בקרקעית חיכה לנו מתוק מתמיד פרי אמיתי. אמרת, ואני חשבתי, איך זה יכול להיות, שאתה אוהב אותי.

אני באה ואיפה את עיר שלי?

זו העיר שכתבתי בה מאות ומאות של מילים. מחקתי אלפים. על חבלי כביסה תליתי טיוטות של שירים, הרהורים כמו דגלים על חזיתות בניינים. הייתי בעצבים בעיר הזאת, אף פעם לא היו חניות, בחנויות המחירים מופקעים, ברחובות הקקי של הכלבים, השכירויות המאמירות, רק שיהיו לי בריאים בעלי הנכסים, באלף תשע מאות תשעים וחמש עמדתי בכיכר של העיר הזאת ובשעה תשע ארבעים שמעתי שלוש יריות. כל זה, אני נשבעת, קרה בעיר הזאת. שבה בפעם הראשונה ראיתי אותך בוכה. בכיתי אתך וחיבקת אותי והדלקנו נרות. הכיכר מלאה ייאוש ודמעות.

בימי שישי באו חברים וישבנו במרפסת הקטנה, מישהו הביא ג'ין וטוניק, אני טיגנתי חצילים, איזה מין כיבוד זה חצילים מטוגנים? פיצחנו גרעינים ודיברנו על המצב ועל המחירים, אנחנו מחפשים דירה ברמת גן, בגבעתיים, בראשון, בחולון, כנראה שנצטרך לעזוב פה ואיזה דיכאון ועל הגיליון האחרון של "תרבות וספרות" ואיזה מבאס הציפר הזה, שמסרב לפרסם את כולנו, אבל אהבנו אותו כמו שאהבנו את העיר הזאת (טוב, לא צריך להגזים, אולי קצת פחות), חמקמקה וחצופה ובוגדנית, את השדרות, האנשים, הרחובות, הסמטאות, לא את היחס המחפיר לעובדים הזרים, לא את האיש שהשתין על תחנת אוטובוס ברחוב סלמה, לא את הדירות הדיסקרטיות בקומות הראשונות, לא את הזנחת הדרום, לא את משאיות הזבל שעוטרו בשירים, אבל את האמנים, החולמים החופשיים, הקבצנים.

אני שולחת אס.אם.אס לעיר הזאת: "ערה? זו אני".

יושבת על ספסל ברחוב אלחריזי וקוראת בלי יכולת להפסיק את "מחברות התבוסה". איזו חירות יש בשירה. "רודה / מהפקר / האין / ומגלף". איזה נס. כבר אחת עשרה וארבעים. עוד עשרים דקות. האוטובוס האחרון לפרברים.

שלושה ימים מלא ליבי עצבויות, מגדלים. וברביעי התפחתי את הקמח, טרפתי את הביצים, המסתי את השוקולד, חתכתי אגוזים. עשיתי בית.

בידיים שלי, שבנו אותה בראשי עיר ממלט ומאבן ומִים ומזיכרון ומדמיון ומאדמה ומשתי מילים, תל אביב, קריה לא נאמנה, אהובה נכזבה, בידיים שלי, שיכולות לכתוב אלף שירים של אהבה, אני, שלום לך עיר שלי, בחרי נכון, היי ברוכה.

הרהור על הקושי לפרסם ספר שירה

רגיל

אמרו לה, לכי בואי. אמרו, שבי פה, חכי. אמרו, זה יפה אבל אין בזה ממשי, זה יותר מידיי אישי, ואישי זה פאסה, בכלל 'אנשים' זה כל כך השנה שעברה, אמרו, חבל על הזמן, שירה לא מוכרת, ודרך אגב, את בטוחה שאת משוררת? לא, כי את נראית יותר אחת שמסדרת תיקיות בארכיבים ממשלתיים.

אמרו לה, זה נפלא, זה מאוד, אֶה, מאוד, מעניין, את רק חותמת פה ופה ושם, ועל הצ'ק, תכתבי לפקודת המוציאים הראשיים לאור של העולם, כל מילה עולה שקל וחצי, כל שורה – עשרה, כל בית בלבד חמישים, בשבילך שישים וחמש, זה יוצא לך חמש עשרה אלף ותשעה שקלים חדשים. אפשר בשלושה תשלומים עם ריבית וצמודה. ואל תשכחי להגיד תודה.

אמרו לה, תבואי מחר, משה יהיה פה, הוא המחליט של השירים. תבואי מחרתיים, בעוד שבוע או חודשיים, העורך בדיוק נמצא בפסטיבל ברישקש, סגן העורך בירח דבש באיסטנבול, המנכ"ל משלשל (הטונה במטוס הייתה מקולקלת), את עוד פה, גיברת? אם כך, תמתיני עוד שנה, ועוד שנה ומקסימום עשור, הרי לכולם זה לגמרי ברור שזו לא העונה הנכונה.

לפעמים עורך עם חולצה בצבע איום או עורכת גדולה מתולתלת סגרו בפשטות בפניה הדלת, שלושה מנעולים מוזהבים ושרשרת, טרקו בברכה גם חלון.

 אמרו לה, בסתיו תתכנס וועדה סודית, עם דוקטור אחד לספרות רוסית, מזכירה קיבוצית, מבקר ספרותי מזדקן. הם שותים את התה, מחליקים דובשנית, מחליטים אם זה לא או זה כן.

 אמרו לה, זה לא. זה לא מספיק פוליטי, לא מגדרי, לא מזרחי, לא חברתי, לא כלכלי, לא אמוני, זה לא מספיק צועק. זו שירה בלי אג'נדה, אמרו, בלי סגנון, זה לא שקול או מחורז, זה קצת מופרז בלי הפשטה, בלי תיבולים, בלי דימויים מתוחכמים.

לפעמים, יותר מכמה פעמים, לא אמרו לה כלום.

אמרו לה, את לא מספיק מה, את לא כמו מי, את ככה וככה, את בבין לבין. אמרו לה, לו היה לך סיפור מעניין, למשל אם היית שחקנית העבר או קורבן, אלימות או שנאה, מסכנה, או שהיה לך דוקטורט בשפה משונה, אכדית עתיקה, במדע המדינה, היית רופאה כללית או לפחות אחות של מישהו קולנוען, מומחה עולמי לפרסומות, אז יש לך חלומות, אז מה? או אחיינית של מדינאי, מאהבת צעירה של עורכת ספרותית, בן של מחזאי נורא מפורסם, אבל את סתם אחת. אחת כזאת משום מקום של אף אחד.

אמרה לעצמה, אני לבד.

לא הייתה בכלל לבד.

סנקה אמר לה, "עלייך לבטוח בעצמך ולהאמין כי את הולכת בדרך הנכונה בלי שיסיחו את דעתך שביליהם הרבים של אלה הרצים אנה ואנה";

ברטולד ברכט אמר לה, "מה שארע, ארע. המים / שמזגת אל תוך הכוס, לא תוכל / לשפוך אותם בחזרה, אבל / הכל משתנה. להתחיל מחדש / יכול אדם בנשימתו האחרונה.";

גוסטב פלובר אמר לה, "הבה נעסיק את עצמנו לנצח באמנות, שהיא גדולה מאומות, כתרים ומלכים, והיא תמיד קיימת, מתנשאת מעל כל, ועטורה זר אלוהי";

מרינה צווטאיבה כתבה לה, "זרויים בחנויות אבק ונשורת / (שם לא נגעה יד איש בם להפכם!) / שיריי שלי, כיין זמרה מובחרת – / יבוא יומם.";

ישראל אלירז אמר לה כי, "השיר נהיה שיר ברגע שבו הוא לא רוצה שום דבר אחר מלבד עצמו";

פרננדו פסואה סיפר לה, "מבחינתי המילים הן גופים שניתן לגעת בהם, בנות-ים שניתן לראותן, פיסות כלולות של חושניות";

אלזה לסקר-שילר כתבה, "הגעתי למחוז חפץ ליבי. / שום קרן אור לא מוליכה עוד מכאן. / אני מותירה מאחורי את העולם, / מתעופפים הכוכבים: ציפורי זהב.";

פול צלאן אמר שלכתוב שיר, זה כמו להושיט כף יד לקראת הזולת.

בחשכה שכיסתה את כתפי העולם כמו רדיד דקיק רחב, היא הניחה על מישור הדף, בעדינות, מילה אחר מילה אחר מילה, כולן בצבע של הלב שלה.

 

מוקדש לכל החברים, האהובות של השירה.

 

השיעור (כתיבה יוצרת, הנטר קולג', ימי שלישי בארבע, ניו יורק, 2003)

רגיל

 

Twenty one Ways of Looking at Poetry 

1. Poetry says.

2. Words constantly collide. One line may take weeks to construct. Another sentence comes along. Trouble and joy. I’ll take this word here and put it there. And this one here. It goes on and on and when it stops, suddenly, out of nowhere, a poem.

3. Sometimes my poems write themselves. Other times they write me. I erase them. They surprise me. We’re friends.

4. I started writing on 3rd grade. My first poem started with the words “Why was I left here all by myself?”. I guess I wasn’t a cheerful child (I now think, no wonder they left me all by myself).

5. I met my love at a poetry workshop. It was autumn. I was twenty and shivering while reading a poem in a room full of unfamiliar people. I didn’t know him either, but gave him my right hand to hold under the table.

6. Poetry hits me with a stick. Then she kisses my wounds.

7. My mother never read my poems.

8. I believe that in order for me to write better poetry I need to read as much poetry as I can. and prose. and newspapers, dictionaries, manuals, manifestos, menus, maps, greeting cards, grocery lists, street signs. signs.

9. Poetry says, please come.

10. I say, just give me a minute to undress. I’ll be right with you.

11. I don’t believe in inspiration. Writing poetry is similar to working in an office. You get up and go to your table. You suddenly feel the urge to share a secret with a co-worker, wipe the dust from the desk or have your 28th cigarette downstairs, but you know that nobody will do the work for you. You also know you’ll get no lunch breaks, no salary, no pension. And if you are really honest with yourself, you’ll have to admit that, actually, writing poetry is not at all like working in an office. It’s like. like. Well, it’s like nothing else.

12. After I finish writing a poem I sometimes read it over and it makes me sick and I want to cry.

13. When I read great poetry I always think to myself “oh, I’m never going to be as good as she/he is”. I then remind myself that this is not a mountain I’m climbing, it’s a road and I’m walking. The journey, as always, is long.

14. I sometimes write on Walls. Windows. Mirrors. Notebooks. Lovers.

15. Meeting other poets brings me joy. And sorrow. I feel at home but know that, like them, I’m completely homeless.

16. I enjoy very much writing in English. It frees me from my destructive perfectionism.

17. I once forgot poetry in an airport. It took her some time but she found her way back.

18. In poetry, I move distances without taking one step. Then I take one step.

19. I went to study film in order to create visual poetry. My plan was to create a short film for each of my poems. I think I have failed (but wrote more than couple of new poems while trying).

20. I guess there are many other ways of looking at it, but basically I write poetry because I know I will some day die (as I was born,

21. naked and trembling).

 

NYC, September 2003