קטגוריה: אלימות נגד נשים

ירח

רגיל

ירח

אם מישהו ישאל אותה למה, היא תגיד. לא שמישהו ישאל. זה קרה מזמן וכל השאלות שאפשר לשאול כבר נשאלו על-ידי אנשים שיודעים לשאול שאלות. ובכל מקרה, 'למה' הם לא שאלו. שאלו מתי, איך, מה, הם רצו לדעת את הפרטים, לא את הסיבות. כי אין סיבות. כי דברים קורים. למה? ככה.

כולן גזרו. הן לא שלטו בזה. עשו הכול כדי להיות כמו כולן, כלומר ללבוש את מה שכולן לובשות ובאותו האופן שבו הן לובשות את זה. בנונשלנטיות, כאילו לא אכפת להן מהמבט. אבל המבט, זה כל מה שהיה אכפת להן. הכי חשוב בעבורן היה להיות נראות, כלומר ראויות למבט. המאמץ, גם עליו היא חושבת. כמה מאמץ כדי להתאים את המכנסיים לחולצה לגופייה לשמלה לחצאית לחזייה וכל זה בלי שיורגש כל מאמץ. הנחישות. היא נסעה לשוק הפשפשים בשני קווים וקנתה את השרוואל הסגול ואת החולצה השחורה. היא רצתה שהרכישה הזאת, בכסף שהרוויחה מהטיפים בקפה שֶׁרי במדרחוב, תבדיל אותה מכולן ותהפוך אותה אחת איתן בבת-אחת ובאוטובוס חזרה היא כבר החליטה שהיא לא תגזור.

זה קרה מזמן. היא תוהה מה קרה להן, לגוזרות ולתופרות ולחובבות החצאיות ההודיות הארוכות או הניטים על חולצות הג'ינס הצמודות. גם הן ודאי התחתנו וילדו שלושה ילדים ועברו לערי פרבר מנומנמות והן חיות חיים טובים בלי סודות ובלי שאלות.

היא לקחה את המספריים לחדר שלה וישבה על השטיח רכונה. כולן גזרו, היא גזרה. כמו טטל'ה היא גזרה. אולי קצת יותר מכולן. לא בגלל שהתכוונה לגזור יותר, פשוט גזרה. ואז לבשה את החולצה ומתוכה עלתה הכתף, כמו ירח לבן, עגולה. יכול להיות שעד אז בכלל לא הבחינה שיש לה כתף. עכשיו היא הורידה והרימה את החולצה בצד זה ובצד זה, מנסה לבחון במראה איזו כתף ראויה יותר למבט. והניחה באלכסון את תיק הבד הרקום שגם אותו קנתה בפשפשים כי ראתה אחד ממש דומה, אבל לא יותר מדי, אצל אורנה כץ. ויצאה לכיוון העבודה, רצה, כמעט עפה, כדי לא לאחר ולא לראות את הפרצוף החמוץ של חגי שבמשמרת שלו הכריח את המלצריות להחזיר את הלחמניות שלא נאכלו לשק הלחמניות הטריות והגיש מעט מאוד ביצה על צלחת שחורה ממש גדולה. כי זה היה במודה אז, ההגשה. צורת ההגשה.

כתף מציצה כמו יונה ביישנית מתוך החולצה. זו סיבה? איזו מין סיבה זו? אז מה הסיבה? היא נרעדת כשהיא חושבת על הילדה, אבל על איזו ילדה?

כל מה שקרה אחר-כך היא כבר סיפרה לאנשים ששאלו אותה. הם רשמו את כל מה שהיא אמרה. המשמרת שנגמרה, ההצעה לטרמפ, ההסכמה. היא לא הכירה אותו, סתם לקוח מזדמן שאמר לה שהחולצה שלה יפה. היא לא סיפרה, כי לא שאלו, שאחרי שנגמרה העיר ונגמרו הבניינים, הכתף כבר לא זזה. והיא לא זזה. רק האדמה זזה והירח עמד מעל עגול מיוזע.

(התפרסם השבוע בגיליון מיוחד של המוסך שמוקדש למלגאיות תוכנית פרדס, 2018)

הרהור בתחילת יוני והזמנה

רגיל

IMG_20160330_163748

היה לך מזל. החיים נשארו פחות או יותר אותו הדבר. נסעת ב-63. הלכת לספרייה. היית נעימה ושירותית, בסוף שנה נתנו לך ציונים. סימנו וי במקומות הנכונים. עוד מעט תקבלי קביעות ואז תהיי קבועה. היו לך גם ימים עצובים, כתבת בבת אחת את אותה הודעה לכל החברים, "לאן הולכים?". לא הלכת רחוק, מקסימום לסופר, קנית אגסים. פעם בשנה, לקראת יום ההולדת, קנית גם תכשיט. השנה זו טבעת בצורת לב. הלב שלך קיבל מכות, לא אגרופים, לא סטירות או בעיטות במפשעה, לא, רק הזהב מעצמו מעט דהה אבל לפעמים באה בגוף הפתעה. למשל, דרור בחלון. או פיטנגו בגינה. היו לך שני חודשים אהובים כל שנה: מאי וספטמבר. בחלון התחלפה עונה בעונה. בממשלה – שר חדש התמנה, החליפו ריפוד, הורידו תמונה. בחדר שכתבת בו היה תמיד ריח שושנים וכמיהה. שנים חיכית ומה שרצית לא קרה. אבל קרו לך דברים אחרים. למשל, שחָיִית. לפעמים היית חדר שנכנס אליו ילד רטוב שיורד יחף מסירה, עטוף חגורת הצלה באיכות גרועה. לפעמים ילדה. לא. רק לא ילדה, אני לא רוצה לדמיין איפה הייתה מה עשתה מה עשו לה. לך עצמך היה מזל, כבר אמרתי – לא דפיקה באמצע לילה; לא סטירה; לא קת מונפת; לא סירה – בהתחלה היית פשוט זעירה ואז ילדה ואז צעירה, גידלת את עצמך בזמן הנכון לתוך הדברים. בסך הכל קרו לך שנות השמונים. חגורות עבות וחותלות סגולות משוק רמלה-לוד (זה אימא קנתה), אסימונים, מכתביות, סנדלים עם קשירה. אמרת יפה (זה אימא לימדה) סליחה, בבקשה ותודה, במיוחד לנהגי אוטובוסים אמרת, הם לקחו אותך מאסף היישר לתוך החיים, עלית וירדת, שילמת במטבעות קטנים. אחר כך עברו השנים. עכשיו כבר אין כרטיסיות, מכתביות, אסימונים, רק מכתבים מהבנק, העירייה, חברת החשמל. כולם מבקשים שלמונים. את ממשיכה לנסוע מפה לשם, להמתין בתחנות לקווים עמוסים. את שמה לב שאנשים נעשו יותר ויותר קשים. הם מסתכלים, כולם בבת אחת, במסכים ולא קמים. גם לא לנשים בהריון. את קמה, לעתים נדירות קמים לך, אבל זה רק כי תקעת חתיכה נוספת של עוגת לייקח. וזה אפילו לא היה כל כך טעים. את מנסה להתרגל למצבים המשתנים של החיים שלך, לזה שאת אישה חזקה בעולם חלש של גברים. יש דברים יותר גרועים. אז מה אם הגוף שלך הולם שוב ושוב על הקירות הלבנים של הימים. פִתחו לי. הרי לפעמים הם פותחים. בלילות את מדברת עם הלילה בשפה השחורה של הלילה, שָה, את אומרת לו, נעה קדימה ואחורה כמו אימהותייך, חושבת על כל האימהות שנעות עכשיו בדרכים, עטופה בגלימה קרועה של כוכבים את נושקת ללילה כאילו הוא בנך, שַן, שרה לו שירים.

והנה ההזמנה

אם תלחצו על התמונה תגיעו לאתר הפסטיבל ולשלל האירועים. אני אשתתף באירוע התל אביבי בחמישי הקרובפסטיבל תיקון

ראשונות או: הרהור עתידני על אלימות

רגיל

אתן תהיינה ראשונות. ייקחו אתכן במשאיות למקום מרוחק מאוד, תסענה שעות, יש אחת עם בקבוק קטן של מים, ואתן מאות, כולן רעבות וצמאות, וקר, בשמלות קצרות עם גרבונים או ארוכות, הרכב יטולטל בין הרים וגבעות, הערים הבוערות יוותרו רחוקות כמו פניהם המופתעות של אהוביכן. תמיד תהיה מישהי מאחור, עיניים כהות, פנים שבנקל אפשר, אפילו קל לשכוח, היא תנסה להתבדח, לנחש להיכן, היא תחשוב שזה משחק. בדרך תדבר בלי הפסקה על גשטאלט או על ברנהרד או על דלז. כשיעצרו והיא תוסיף, במין היסטריה חרישית, לצטט שירה בצרפתית, בודלר או ואלרי או מלארמה, בקת של רובה, במכה חזיתית, הם יהלמו בה בחוזקה בסנטר או ברקה, מכה אחת ועוד מכה, אחר כך היא תשתוק. בזמן אחר, אתן כבר לא זוכרות, או שזה היה לפני, הזמנים מתערבבים לרסק של שעות, מישהו, אולי המשופם? ירים את האלה ותישמע פקיעה קלה של עצמות ומיד אחר כך הערמות טבעית של איברים. לפעמים זה אתן. כבר אין לכן אַתְּ. לפעמים אחרות. בלילה תשכבנה על שמיכות מעופשות בריח שתן וזרע וזיעה קרושה, תקרבנה אל החזה הדווה ברכיים פצועות. הבכי ייעלם כמעט בהתחלה, וממילא לא יעזור, הרגש במקום הזה הוא מחלה, פעם הייתן בוכות מכל שטות, מתרגשות מעץ תות שעומד בפריחה, משיחה עם חברה של הלב מילדות, מילד בן שש אוחז חוט שסופו בבלון, היום הם ילמדו אתכן לצחוק צחוק שיגעון בפה מלא דם. "אתן זונות", הם יאמרו, "ובגדתן בעם", לכן, זה מובן, תהיינה אתן ראשונות. כל מה שחשבתן שלא יכול לקרות, בשעה שישנתן ספונות בשמיכות הפוך הלבנות בבתיכן בשכונות הנכונות, קמות לעבודה, אוכלות כריך עגול עם חביתה ומתאפרות או נשארות בפנים שלכן הגלויות, שעות מדברות בטלפון או דקות ומנתקות כדי לרוץ לעוד פגישה עם המנחה, עם העורך המתולתל, עם המנכ"ל או לנמל לקום איל פו, "ששוחטים במחירים, אבל אופנה זו האופנה", "תרצי חרדל דיז'ון עם המנה או סתם חרדל?", בשירותים תחזקנה את הצבע בשפתיים לסגלגל או לורוד, באצבעות מטופחות עם טיפטיפונת רוק תיישרנה הגבות. תמיד תהיינה מוכנות. עכשיו אתן סרוחות, הבוקר הוא רק הפרעה איומה, עיסה עכורה של דקות, ומקוות שלא יקרה לכן, מה שכבר מזמן קרה.