קטגוריה: אירועים

ציפור שבפנים עומדת בחוץ – הזמנה

רגיל

שעת החסד 18.6 חדוה הרכבי

הי חדוה,

בדיוק דיברנו עלייך, עדי ואני, ישבנו לשתות יין עם סיום הפסטיבל, והיינו שמחים

ושלווים ודיברנו על שיריו של זה ושל אחר, וכמה טובים וכמה יפה היה הכל,

ואמרתי, אין, אין כמו חדוה,

והוא אמר, אין.

 

אנשים אומרים ששירה היא לא דבר שימושי, אין לי מושג למה הם אומרים את זה,

הרי שירה כשהיא נוגעת ככה, אפשר לבוא אצלה ולהבין מה זה ליטוף או סטירה.

יש בה את היופי ויש קסם, מאגיה בהירה או שחורה ויש בה סכנה.

 

ביקשתי את המייל שלך משירלי, אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת כך,

מתוך תחושת קירבה, למרות שאיננו מכירות ממש.

זה השירים שלך, את מבינה? הם מעוררים חשק לחפש מילה,

תשוקה עזה לקרוא ולקרוא וכתוב שירה.

 

שלך,

ענת

 

בתחילת נובמבר 2009 שלחתי מייל נרגש למשוררת חדוה הרכבי, אחרי ששמעתי אותה קוראת משיריה בפסטיבל שירה. אנחנו ישבנו בחושך הצפוף והיא עמדה מוצפת אור בבגדיה הכהים. קולה הסדוק. ציפור קטנה חצתה הלוך ושוב את החלל, נושאת זרד, עשב, עלה אחר עלה, בונה לה קן קטן אצלי בתוך הלב. באותה שנה ראה אור הספר "ציפור שבפנים עומדת בחוץ", מבחר שמאגד למעלה מ-40 שנות כתיבה. ביום רביעי הקרוב 18.6.2014 אשוחח עם חדוה על שירתה ועל תהליכי עבודה ועל השראה ועל לאה גולדברג ואבות ישורון ועל החופש של השירה להזיז את הגבולות של התודעה. המשוררת דנה אמיר תדבר על הספר, הלית ישורון תקרא מתוכו ואמנית הקול ויקטוריה חנה תאיר בפנס קולה את המוסיקה של השירה הקרובה, הגדולה הזו. ואפילו שחדוה אומרת שהיא מופנמת וגם אני, כלומר אנחנו שתיים די מופנמות, אני מקווה שיהיה עדין וצלול ויפה, אם אתם בסביבה של הבירה, מוזמנים מאוד.

עצרו וטיוטה

עצרו וטיוטה

 

הרהור על ערמות מלוכלכות

רגיל

לפעמים ספר שירה הוא חידה בלשית, כניסה לזירת פשע פראית בארץ זרה, שבגבולה עומדים שומרי השפה חמושים. מישהו נרצח הלילה. הקורא מתבקש לעטות על עצמו שפם ומעיל וזכוכית מגדלת בכיס. ללבוש מעיל רוח. עכשיו הוא בלש מיומן, יוצא למשימת פיענוח.

בספר הזה ימצא הבלש פצצה מתקתקת ואין שום חבלן בדרך. בלב הפועם של הספר מונח ניסיון לערער על טאבו האימהות או אי-מהות, כפי שמגדירה זאת המשוררת. בניגוד לתיאורי הילדים האידיליים של רחל עם "בן לו היה לי / ילד קטן / שחור תלתלים ונבון" ("עקרה") או דליה רביקוביץ' עם "אני מסתכלת בקטן הזה / ורואה את פרח לב הזהב מונח על הכר" ("רקמה מדויקת") ורבים אחרים, שמתארים את ההורות כקפיצה מקרש הבדידות לתוך מימיה החמימים, הצלולים, המנחמים של האהבה ההורית, ריקי כותבת "רציתי שתהיו לכתם צבע, / דמויות מצוירות בטוש על שמשה / מטונפת / שאוכל למחות באצבע / מעצבת מחדש את המרחק" ("משפחה"). אצלה מדובר בקפיצת ראש לבאר עמוקה, שהמים שלה איבדו את מימיותם, הפכו קשים כמו מראה, ולא נשמע קול פכפוך. מכה יבשה.

הספר מכאיב. בכל חדר שיר ישנה ערמה – בחדר הילדים ובחדר האם, בחדר השינה ובחדר האמבטיה ובכולם עוברת המשוררת כמו רוח פרצים, פורעת סדרים, קושרת בדים לחבלים, מנפצת מיתוסים. ולא רק ניפוץ יש פה. אלא גם סטירה, כזאת שעוברת מדור לדור, קדימה אבל גם עושה את כל הדרך חזרה, עד הסוף של כל האימהות, הפרטיות והמשוררות, אלו שהסבו פנים, שלא גילו את הסוד שנחוץ היה לגלות. את מה שהן מסתירות, מקפלות, מטאטאות, לוחשות, ריקי מניחה בלי בושה ובלי פחד, ברעש גדול, בראש חוצות.

גם המילים שלה חדות כמו סכינים, אין שמרי נפשך כאן, אלא חרבות ויריות ומערבולות טורקיז, גדרות חשמליות ושברים מזהירים. האימהות הן געגוע אבוד ובו בזמן זאבות רעות. שוברים פה עולם שהיה כבר שבור לעיסת רסיסים, ובונים מחדש, סדוק כעדות, כצעקה, כשירים.

אין רוך מסמא עיניים בספר הזה. אין אמת אחת. אין פתרונות פשוטים.

אפילו הציפורים (ציפורי שיר?) בעמוד עשרים מצייצות תווי אזהרה. השירה היא אופציה בו זמנית פוצעת ושבירה או כמו שאומר אבות ישורון "כל הכתיבה היא שאלה של חיסול חשבונות…בינו ובין הסובב אותו, בינו ובין העבר שלו, בינו ובין העתיד שבו, שהוא גם העבר וההווה שבו" (ראיון עם הלית ישורון. חדרים, גליון מספר 6, אביב 1987). "אתה עומד מטעם עצמך", הוא אומר בסרט "אבות ישורון – 1990", "אתה הכל: גם השופט, גם בית הדין, גם ההאשמה, גם פסק הדין. ואין מי שישפוט אותך. ואין מי שיישפט על ידך ואין מי שיישא בעונש ואין מי שילך לעזאזל. אתה עומד". תלוי ותליין.

זה מה שיש כאן.

"איפה ההגנה?", שואלת הדוברת בשיר "דיור מוגן?" והשאלה הישירה הזאת, היא גם השאלה ששואלת המשוררת, זו שמהדהדת כמו ירייה באפלה לכל אורכו של הספר.

זה עולם כמו העולם של תמיד מלחמה ופשעים וכולם מובסים – האם, הילדה, האהבה, האמנות. רק השירים, לעיתים נדירות. לפעמים. מפוכחת, המשוררת יודעת שאין להציל אבל מבקשת להביט נכוחה והכי קרוב, לחפש את ההשתקפות שלה שנפלה לתוך באר אינתחתית, לשלוח חבל בד ארוך ולהיות מוכנה לחכות, גם אם לשווא, לאיזה ניצוץ, מבט חוזר מתוך המצולה. בלשון ישירה ומחוספסת היא מנסה לטפס מעלה, לבקש ולהעניק, גם לעצמה, אולי סוג של מחילה.

הספר נפתח ונסגר בשתי מילות מראה הפוכות. המילה הפותחת את הספר היא "אם", מילת תנאי שכוללת בתוכה אינספור אפשרויות. הספר תם במילה "די", שהיא מילה סגורה שמשמעה מספיק, הגענו לסוף. התעלומה למראית עין נפתרה, הבלש חוזר לחייו אדם קצת אחר. והמשורר? בחדר מלון עלוב ואפל, בעיר זרה, הוא ער. בודד לעד כל כך. באצבעות קשות, הוא שב ומטעין כדורים כסופים בלוע אקדח.

 ערמה מלוכלכת / ריקי כהן / הוצאת ספרא, 2013

הרהורים חופשיים בעקבות תפר והוראות הגעה

רגיל

 


קומי. האצבעות הפורטות שלה מסמנות לך כיוון. צאי. לכי אחריה. עדיה. עד אליה. ואל תדאגי, מספיק כבר לדאוג, היא תיתן לך אות, תרקום לך תך אחר תך, תו אחר תו, המקום שלה יהפוך שלך, חדר פנימי של מראות.

את רואה את ראש המחט הכסוף יורד ועולה בתנועות משתנות. בחוט בכחול ואדום ושקוף היא רוקמת גוף ממשי וסביבו מכליבה קיר ועוד קיר, חדר, מסדרון, עליית גג ומרתף, הנה כיסא נדנדה קצת חורק או שבור, בשבילי? שבי, היא תספר לך סיפור אגדה וכשהערב יתעטף, כי זה סתיו, ברדיד ערפילי, את לגמרי תשכחי שאת לבד, תהיי איתה.

עוד לא הספקת ללגום קצת תה, לנגוס בעוגייה והיא כבר נעלמה, נשאר רק הד קולה המהפנט, הי, איפה את? חכי לי. הקול שלה קוסם, מושך אותך ללכת אחריה. יותר מהר. את רצה. לאן? עכשיו היא שוב פורטת על מיתריה והכל מתרחש בהילוך לאחור, היא פורמת תמונה, תנועה עדינה, מושכת חוט אחר חוט. תחזיקי חזק, כי גם כשהכל מסביב ייעלם, אתן ממשיכות.

העולם, כמו הלב, כבד ואפל וטהור.

היא משאירה לך איזה אור במסדרון, איזו מילה. מתוך פקעת גדולה, קצה אחד של חוט, לפעמים מתוח, לפעמים רפוי, לפעמים היא עוצרת ואת איתה, מחכות לצליל הבא. זו תהיה נקישה על דלת או צמצום שפתיים, נשיקה?

אל דאגה. יחד אתן חוצות את הגבול, נשארות ילדות וגדולות והרבה אנשים בתנועה. התווך שהיא רוקמת ופורמת ורוקמת מחדש הוא הוא המסע. את חושבת לעצמך, זה דיסק נפלא.

את לוחצת על פליי והכל מתחיל מהתחלה. רק רגע שקט, היא מבקשת ממך, טווים פה עולם. גם באפלה את שומעת את קולה כשהיא אומרת לך את המילה הכי יפה במילון. בואי. ואת באה כי יש לך תחושה שהלב שלך הוא הכלי שלה, ואפילו שחשבת שהוא סתם לב ישן, טיפש, פשוט, תמיד כמו ילדון מאוהב, את מבינה שלפעמים הוא יכול להיות נבל קלטי והיא, שטוותה לך עולם עם חוט אחד ביד, תנגן לך עכשיו על כל מיתריו.

אלו היו הרהורים חופשיים על הדיסק "תפר" של עדיה גודלבסקי, שמחר אני נפגשת איתה בשעה 16:00 במועדון לבונטין 7 ואנחנו מעבירות סירות שיר מגבול לגבול ומגדה לגדה. יפליגו איתנו גם אורחים נוספים אבל יש עוד מקום על הרפסודה. אם אתם רוצים לבוא לשמה – אין זו אגדה.

adaya anat paper sea-7322-1 invitation   rod rod (1) (2)

הרהור על תל אביב

רגיל

אני באה אל העיר שלי.

חוצה את הכיכר באלכסון. על הפסל של תומרקין מטפסים בנחישות שני ילדים. אחר כך הם רצים בעיגולים ומנופפים ידיים קטנות, להקה שלמה של שני דרורים, היונים האפורות עפות לכל הכיוונים. אני עוברת את התולעת, "הי מיכל!", בודקת אם הגיעו חדשים מעניינים, הולכת לאורך חנויות הבגדים של כיכר מלכי ישראל, כשאימא איתי, היא אומרת: "מה זה, הם תוקעים מחירים חבל על הזמן", אני אומרת לה: "אימא, פה זה לא פרברים", "באופנת דאלאס בפסאז', את כבר שכחת, יש בגדים נהדרים. אחד פלוס אחד במאה ועשרים". אבל כשאני לא איתה, אני חושבת כמותה, וממילא אפור ושחור ונכון ולבן לא מתאים לי, בסוף נכנסת לחנות האחרונה, מזכרות מיפן, קונה לי מחברת דקה, אולי בדרך, כי אני הולכת, יבוא לנקוש בזכוכית הדקה של הלב באצבע עופרת איזה קצב של שיר. אני חזק בתוך העיר. בקינג ג'ורג' פינת הנביאים אני רואה אחד שנדמה לי מוכר, "מה נשמע, כרמלי?", עושָה פרצוף ישר על ריב ישן, נותן לי נשיקת זה היה ממש מזמן על הלחי, בשדרות רוטשילד חגית על אופניים עם איילה, חוזרות מהגן, רוני סומק שותה כוס חלב אריות בקפה תמר, משיק עוד אחת עם ערן סבאג, שעוד מעט, ברדיו ישיט את רפסודת הבלוז על נהר המיסיסיפי הרחוק, בקפה קאימק, כי כבר ירד עליי ערב, אני אוכלת אורז ותבשיל עדשים צמחוני, שותה תה מתוק, מרינה מנגנת על העוד ונערה אחת יפה מפליאה בניענועים, חושפת את בטנה. זו העונה המסחררת של ספטמבר, אפשר לשבת כאן בחוץ על איזו אבן או ספסל והעיר קרנבל, אורות החשמל מציפים בתשוקת המרחב את הרחוב.

אני יכולה להיות אישה לבד בעיר הזאת, אישה שבימים אי זוגיים לובשת סגול וזהב ומוגזם ופרחים, אישה בלי ילד, אישה שמבריזה מהעבודה והולכת בצהריים לסרטים צרפתיים, אישה משונה שכותבת שירים.

אני באה אל העיר ומגלה שבלילה החליף פועל במה זריז את התפאורה. את המחירים. ששת אלפים שקל לדירת שני חדרים. אתה מוריד מהבוידם את המזוודות, אני אורזת בנייר עיתון את הצלחות, את הכוסות, בניילון פצפצים את הירח העדין, מכניסה לשקיות את הכסתות והכרים.

הים עדיין כחול ועמוק, הערב צלול וחמים. אנחנו יושבים כמו גולים. מחכים ל"משה הובלות, מספר אחד במובילים".

בסינמטק ראיתי לראשונה סרטים של גודאר ושל אלטמן ואת "ז'יל וז'ים". בסופי שבוע יכולתי לראות אפילו שלושה סרטים רצוף, אנימציה, דוקומנטרי, עלילתי, חלקם גרועים אבל אהבתי את התכנייה הצבעונית, תמיד סימנתי בה עיגולים, ואהבתי גם את האולם הגדול הממוזג, את כיסאות הקטיפה האדומים. הייתי חיילת והיה לי מנוי כזה בזול של חיילים.

בעיר הזאת, בחדר קטן וחשוך וסמוך לקרייה קראנו זה לזו פנחס שדה, "איך זינג ווי אה פייגלע" ושירים אחרים, קמנו בלי בושה ובלי בגדים, גבר ואישה וצעירים ולמטבח, חיפשנו משהו לאכול, בארונות ירוקים משנות השבעים היו רק קופסאות מאובקות של שימורים. במקרר עמד גביע יוגורט, "תבדקי ת'תאריך". בקרקעית חיכה לנו מתוק מתמיד פרי אמיתי. אמרת, ואני חשבתי, איך זה יכול להיות, שאתה אוהב אותי.

אני באה ואיפה את עיר שלי?

זו העיר שכתבתי בה מאות ומאות של מילים. מחקתי אלפים. על חבלי כביסה תליתי טיוטות של שירים, הרהורים כמו דגלים על חזיתות בניינים. הייתי בעצבים בעיר הזאת, אף פעם לא היו חניות, בחנויות המחירים מופקעים, ברחובות הקקי של הכלבים, השכירויות המאמירות, רק שיהיו לי בריאים בעלי הנכסים, באלף תשע מאות תשעים וחמש עמדתי בכיכר של העיר הזאת ובשעה תשע ארבעים שמעתי שלוש יריות. כל זה, אני נשבעת, קרה בעיר הזאת. שבה בפעם הראשונה ראיתי אותך בוכה. בכיתי אתך וחיבקת אותי והדלקנו נרות. הכיכר מלאה ייאוש ודמעות.

בימי שישי באו חברים וישבנו במרפסת הקטנה, מישהו הביא ג'ין וטוניק, אני טיגנתי חצילים, איזה מין כיבוד זה חצילים מטוגנים? פיצחנו גרעינים ודיברנו על המצב ועל המחירים, אנחנו מחפשים דירה ברמת גן, בגבעתיים, בראשון, בחולון, כנראה שנצטרך לעזוב פה ואיזה דיכאון ועל הגיליון האחרון של "תרבות וספרות" ואיזה מבאס הציפר הזה, שמסרב לפרסם את כולנו, אבל אהבנו אותו כמו שאהבנו את העיר הזאת (טוב, לא צריך להגזים, אולי קצת פחות), חמקמקה וחצופה ובוגדנית, את השדרות, האנשים, הרחובות, הסמטאות, לא את היחס המחפיר לעובדים הזרים, לא את האיש שהשתין על תחנת אוטובוס ברחוב סלמה, לא את הדירות הדיסקרטיות בקומות הראשונות, לא את הזנחת הדרום, לא את משאיות הזבל שעוטרו בשירים, אבל את האמנים, החולמים החופשיים, הקבצנים.

אני שולחת אס.אם.אס לעיר הזאת: "ערה? זו אני".

יושבת על ספסל ברחוב אלחריזי וקוראת בלי יכולת להפסיק את "מחברות התבוסה". איזו חירות יש בשירה. "רודה / מהפקר / האין / ומגלף". איזה נס. כבר אחת עשרה וארבעים. עוד עשרים דקות. האוטובוס האחרון לפרברים.

שלושה ימים מלא ליבי עצבויות, מגדלים. וברביעי התפחתי את הקמח, טרפתי את הביצים, המסתי את השוקולד, חתכתי אגוזים. עשיתי בית.

בידיים שלי, שבנו אותה בראשי עיר ממלט ומאבן ומִים ומזיכרון ומדמיון ומאדמה ומשתי מילים, תל אביב, קריה לא נאמנה, אהובה נכזבה, בידיים שלי, שיכולות לכתוב אלף שירים של אהבה, אני, שלום לך עיר שלי, בחרי נכון, היי ברוכה.

דרוש: בונה עפיפונים

רגיל

חברתי הטובה נטשה (מהפוסט הקודם) מחפשת מי שיודע לבנות עפיפונים, וירצה ללמד את מלאכת הבנייה במסגרת שתי סדנאות לילדים שיתקיימו ב-19 וב-26 במרץ בכפר אל-וואלאג'ה.

דרישות התפקיד: אהבת ילדים, שמיים, רוחות ועפיפונים.

לפרטים נוספים נא לפנות לנטשה במייל joof@netvision.net.il

הרהור על דברים דחופים

רגיל

לפני לא מעט שנים, כשגרתי בירושלים, היה לי טקס קטן – בכל פעם שנסעתי בקו חמש עשרה מהבית ברחוב הפלמ"ח לתחנה המרכזית, השתעשעתי ברעיון שיום אחד, כשאאזור אומץ, ארד פתאום מהאוטובוס ברחוב ז'בוטינסקי ואצלצל אצלך באינטרקום. לפעמים חשבתי שאצלצל ואברח, לפעמים שאשאר ואשמע אותך אומר "מי זה?" ואגיד "סליחה, טעות" או שאבקש לעלות ולשבת אתך זמן-מה. נזכרתי בזה שוב כשקראתי בספר הזה, והבנתי איך זה שתמיד רציתי לצלצל דווקא באינטרקום שלך, ואף פעם, למרות שיש הרבה משוררים שאני אוהבת, לא חשבתי לצלצל באינטרקומים שלהם.

שיר שלך הוא תמיד הזמנה לבוא. גם משוררים אחרים מזמינים. אחדים מזמינים לבוא לעמוד מולם, לראות אותם, אחרים מבקשים שילכו אחריהם. ואלו שעושים קסמים, ואלו שנותנים מכה, ומי שמזמינים להתרחק, להסתתר מפני צעקה.

ואתה אומר:

אַתָּה מְנַסֶּה לְהִזָּכֵר, לְלֹא הַצְלָחָה, בְּקַו אֶחָד
שֶׁהָיָה מוּנָח עַל עֵץ בְּתוֹךְ הַגַּן, שֶׁהֵחֵל
בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר לְהִסְתַּבֵּך בַּפְרִיחָה

לָקַחְתָּ כִּסֵּא שֶׁהָיָה מוּנָח כְּמוֹ כּוֹבַע
מִתַּחַת לִסְּכָכָה וְיָשַׁבְתָּ לְמַסָּע (כִּמְעַט
לִפְנֵי שֶׁהַכָּחֹל מַתְחִיל) מוּל הֶעָנָף הַמִּתְעוֹרֵר
זֶה אֶלֶף שָׁנִים בְּאוֹתוֹ דִּיּוּק שֶׁל עֲדִינוּת
הָאוֹחֵז בִּגְרוֹנְךָ, מֵעֵין מַנְגִּינָה פְּשׁוּטָה
כָּמוֹהָ שָׁמַעְתָּ פַּעַם בַּגֶשֶׁם לְיַד אִשָּׁה, עֵין כֶּרֶם, מוּל הָאֲגַם

אִם קָרָאתָ אֶת ג'וֹיס וְאִם לֹא, אַתָּה
בְּתוֹךְ מַפֹּלֶת הַשִּׁכְחָה, נִזְכָּר בְּמִּשְׁפָּט שֶׁהוּא
כְּתָבוֹ בְּעֶשְׂרִים וְאַחַת בִּמְיֻחָד בִּשְׁבִילְךָ:
"I am so sad, so lonely blooming"
אֲנִי מְחַכֶּה לְעֶשֶׂב אֱלוּל וּלְאָדֹם הֶחָזֶה
הָעוֹלֶה אֶל הַלָּבָן כְּדֵי (לְלֹא סִבָּה) לָרֶדֶת
(מתוך: חמישה פרקים שירים, הוצאת דביר, עמוד 72)

כלומר, אתה אומר למישהו, שלפעמים הוא אני, הי, בואי, שבי רגע על ידי, תסתכלי לכיוון, רואָה? הנה עץ, בוקר, פריחה, אישה. האור. תנסי גם את להיזכר כי הזמן דוהר ואנחנו במפולת שכחה. תמיד אני באה לשבת לידך, ישראל. הכול מסביב ובתוך השיר שלך קורה כל כך. העץ גדל. הגן פורח. הלב פועם. ולא צריך ללכת רחוק, אתה כותב ביד אחת ובשנייה לוקח אותי אתך, כי השיר שלך הוא תנועה זעירה וקרובה, גם כשאתה נע את המרחקים העצומים שבין הילדות לזקנה. אין צורך להגיע כי הכול כבר נמצא.

ובעמוד 310 בספר החדש אתה אומר לי:

"אִלּוּלֵא רָאִיתִי אֶת הַבֹּקֶר עוֹמֵד בַּחוּץ יָכֹלְתִּי לְדַמּוֹת
שֶׁכְּבָר עֶרֶב. וְכָךְ זֶה אָמְנָם הָיָה לִזְמַן-מָה.
אַתָּה יוֹשֵׁב מוּל מַה שֶׁנִּדְמֶה לְךָ שֶׁלֹּא חָדַלְתָּ לָשֶׁבֶת 
מוּלוֹ מֵעוֹלָם. אַתָּה חוֹשֵׁב עַל מַה שֶׁכְּבָר חָשַׁבְתָּ,
מֵבִין מַה שֶׁכְּבָר הֵבַנְתָּ, פַּעַם אַחֲרֵי פַּעַם. עַכְשָׁו
עוֹלָה אֵיזוֹ הִשְׁתּוֹקְקוּת לְאֵיזוֹ תַּכְלִית מְחוֹקָה
וְאֵין מִי יֹאמַר לְךָ, דַּי, אַתָּה תִּקָּלַע לִכְאֵב
גָּדוֹל, לְאיִן-מוֹצָא (בָּזֶה עוֹסֵק הַסֵּפֶר הַזֶּה)"

גם כשאתה עושה את היופי, אתה לא מסתיר דבר. הכאב, התשוקה, האין-מוצא. משורר הוגן. תודה. ואפשר להיכנס לשיר שלך מכאן או משם, כי כל שורה היא דלת אדומה, וכל הדלתות פתוחות, ולהישאר זמן-מה בתוך המצבים. גם בפנים, כמו בחוץ, דברים דחופים זזים.

ומעבר לכול, אתה משורר עדין. ובמקום שבו עדינות היא מילה גסה, זה שובר את הלב. לפעמים נדמה לה שאתה אוהב אותה, את זו שבאה לשבת אתך. ויותר מזה, תוך דיבור אליה, היא מבינה שאתה נותן לה לאהוב אותך. ולמרות שנדמה שזה מאוד פשוט, וזה פשוט, זה אינו דבר של מה בכך. זו נדיבות גדולה.

(דברים שכתבתי לכבוד ערב ההשקה לספר "דברים דחופים, מבחר שירים 2010-1980" הוצאת הקיבוץ המאוחד)

הנשק החם – זאת המסיבה מי שבא לו בא

רגיל