ספטמבר ואת מתגעגעת לאנשים שפעם אהבת וכעת פניהם מיטשטשות בזכרונך. אנשים שאהבו אותך ועבר להם או שעברו בחייך והשאירו תמונה אחת ברורה או הרבה תמונות דוהות. שנים ושעות. ספרים וחולצות.
מישהו נתן לך פעם קערית עץ דקה, שבה את שמה טבעות. היה ערב שבו ניתנה לך המתנה הזאת. מישהו הושיט כף מלאה הבטחות ואת נטלת. אחר כך, זמן רב אחר כך, נשבר מה שעבר ביניכם ופניתם כל אחד לכיוונו, כאילו ישנו כיוון. אחרי שנים הוא חזר בחלום נושא עציץ, מנחה שצומח בה עץ צעיר בעל פריחה. שוחחתם מתוך קרבה של אנשים מכירים. על העץ ועל צמיחה ועל דברים אחרים.
ממה עשויים געגועים? מלח, כרוב, תפוחי אדמה, על הגז, אש קטנה. געגועים הם אוכל של עניים.
מישהי ישבה איתך פעם בבר ברחוב לבונטין והרמתן כוסית אחרי כוסית. הלילה הסמיך. לפעמים אנשים נותנים לך מלוכה, אפילו ללילה, ואת שמחה, גם אם מעבר לפינה ממתינות לך פרעות, מהפכה.
הכי גרועים הם אלו שמתים פתאום, ולא הספקת להגיד סליחה. על מה סליחה? למה תמיד את מרגישה אשמה? המתים הלכו לקצה האיבוד, אבל לפעמים הם שבים וממתינים לך בפינות רחוב, למשל באבן גבירול פינת שאול המלך ואת נרעדת בדרך לעבודה.
אם זו לא היתה קלישאה, היית מדמה את עצמך לנהר. מי ששחה בו פעם אחת יודע את מיקומו על המפה. כל עוד יש אור, הוא יכול לחזור.
תתני לו לחזור?
מה מלמדים אותך האנשים שאיבדת? שהגעגוע הוא הבן הבכור של הזיכרון והוא יחיה הרבה אחריו.
הם גם מלמדים אותך לא להשאיל ספרים. לא לנסוע לטיולים של יותר מיום אחד עם אנשים שיש להם פעוטות. לא לקבוע קפה עם אנשים שלא אוכלים עוגיות. לא לסמוך על משוררות.
מישהי אמרה לך פעם שהיא חשבה אותך אחת והסתבר לה שאת אחרת. למה את מתכוונת? לא איבדת אותה והיא לא איבדה אותך. פשוט (כי לפעמים זה פשוט) שוחחתן על הטווח האנושי ואכלתן סלט לח במטבח המשרדי.
את מאבדת לא רק אנשים. גם מפתחות ללוקרים בסיפריות ציבוריות. סיסמאות לאתרים של ביטוח תאונות אישיות. צמידי רגל (בעיקר בים; המצאה טיפשית) וטבעות נישואין.
מישהו מה זה משנה מי ואם בכלל פגשת אותו הרי אחר כך כך וכך שנים אבל באותו רגע שפגשת או לא פגשת אותו, חשבת שלא תוכלי לחיות בלעדיו. אבל טוב מאוד, אפשר לומר שאפילו ביתר שאת, חיית.
ישראל אלירז כותב: ״מתי למדתי, מה שאבד לי / אינו בהכרח אבוד? // זה מה שהיה הוא המה / הזה שלא יסתיים / לעולם״. הוא צודק.
אי אפשר לאבד את מה שאף פעם לא היה שלך
אבל היה
בראש זה אומר בראש ולא היה
אה
ספטמבר והרוח מתאמנת כבר זמן מה בתרגילי נשיבה. בסוף היא תכניע את הקיץ או שקיץ מעצמו ייכנע והאוויר ימלא ציפורים וסליחות. עוד מעט שוב בחירות, למי את מצביעה? את כבר מזמן לא מרימה את היד וזוקרת את האצבע כאילו את יודעת את התשובה. העולם הוא לא כיתה, את הולכת בתוך אוויר כאילו הוא אספלט, זו את האבודה.
"East China Sea" by Joseph&Jacob Hoflehner
יכולה לפעמים 
מ א ו ד
כל האופן הארוך והדק שבו ניסחת את השאלה
שמפרנסת את הגעגוע
כאובדן,
והנסיקה אל הפיתרון נוסח אלירז.
רוצה להוסיף נסיקת פתרון נוסח רחל:
״רק אשר אבד לי – קנייני לעד״
תודה על רחל ועל התגובה
אהבתי מאד. נראה כאילו נכתב עלי ותואם את הרגשותי – אני מתגעגע אליך ולשיעורים המופלאים
חיבוק מאיר
הפסקה ארוכה מדי.התגעגתי לכתיבה שלך.את כל כך מדויקת.ממש כותבת את המחשבות
והרגשות שלי.תודה שאת קיימת
בתאריך שבת, 14 בספט׳ 2019, 10:05, מאת יכולה לפעמים :
> anatlevin12 posted: " ספטמבר ואת מתגעגעת לאנשים שפעם אהבת וכעת פניהם
> מיטשטשות בזכרונך. אנשים שאהבו אותך ועבר להם או שעברו בחייך והשאירו תמונה
> אחת ברורה או הרבה תמונות דוהות. שנים ושעות. ספרים וחולצות. מישהו נתן לך פעם
> קערית עץ דקה, שבה את שמה טבעות. היה ערב שבו ניתנה לך המתנה"
>
כיף לחזור הביתה, תודה רבה 🙂
אכן הגרועים שבאובדנים הם אלה "שמתים פתאום". חזרותיהם הצפויות והבלתי, בחשכת הזיכרון או באור הבוהק של ערות מנטלית, ודרישותינו שיכפו עלינו בקשות סליחה מוצדקות או בלתי – מכות בנו הן בצער עולם והן בבלתי.
נכון
אני מתגעגעת לכתיבה הטובה שלך. כל הזמן. במיוחד כשאני קוראת אותה ואז אני מתגעגעת אליה ביתר שאת
תודה! יפה כל כך מה שכתבת.
יפה כל כך💙תודה.
תודה שקראת