היונה

רגיל

אורה כותבת על “הארכיברית” מאת ענת לוין (אפיק) לפני כמה ימים נזכרתי בקטע הזה: “אני צריכה להיות מדויקת. ומוכנה. תחילה יש לחלק את הסימנים לקבוצות. בקבוצה של הסימנים הרגילים אני יכולה להכניס את המבט, זה יכול להיות קצר, שתי שניות נחשב מבט? שלא לדבר על מבט והשהיה קלה של העיניים או המבט והסבת ראש והחזרת […]

via סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים “מילתא” ממליצים על ספריהם של ענת לוין ופרידריך דירנמט — קורא בספרים

אני זוכרת שפעם כתבתי ספר שיכול להיות שהוא הספר הזה, שאורה פה כותבת עליו כל כך יפה. שישבתי שעות ארוכות בתוך השנים, אחרי העבודה בבית או בקפה, רוכנת על כל משפט, בוררת מילים כמו שבוררים אבנים קטנות מתוך אורז. בישלתי על אש קטנה. רציתי שיהיה מלוח, מתוק, חמוץ, טעים. אני זוכרת שהייתי בודדה, והיה מי, לפעמים אני, שאמר לי, לכי יחידה אל המילים. כבר ידעתי אז שבחדרים של הכתיבה אין איש, בהתחלה הם זעירים וככל שאת הולכת, נפתחות דלתות להיכלות הגדולים. אבל רוב הזמן הדלתות סגורות והחלונות שבורים והרוח פורעת וילונות וסדרים ואת מרגישה כמו האישה האחרונה בעולם, משוגעת שמדביקה אות לאות, שמאוהבת בנקודותיים, שמתלבטת שבועיים אם להשתמש בעבר או הווה, יחיד או רבים. אחר כך הספר ראה את האור ובאו אנשים. מי שבא, התמקם בתוכו כמו בעלהבית. נכנס ויצא. אני כבר ארזתי צידה, מוכנה להמשיך במסע. הקוראים בספרייה לא אהבו אותו, הם ביקשו המלצה על ספרים קלים ונתתי. מויס, סווטיצקי, קראוס-וינר. יש לך את החדש של דב אלפון? יש. את הארכיברית השבתי למקומו הנכון. בינות למדפים, בלמ״ד. לוין. לידו שמתי את ״אישה בשמלה ירוקה״, של מיה לוי-ירון, שזה הספר שהכי אהבתי בשנה שחלפה, מעשה של אמנות אמת תפורה ביד חזקה ומקסים. אחרים כתבו מכתבים. פרשנויות. ביקורות. גילו לי יבשות חדשות שרק קוראים מגלים. אחר כך העולם בחוץ נעשה סמיך כמו חלב על האש וגלש. הכל נעשה טיפה טו מאצ׳. התגעגעתי לדף שהוא לבן וחיוור ויחיד ונואש. סגרתי את הדלת, טרקתי תריסים. אחרי זמן מה חזרו השירים. מעשה שהתחיל בילדות. בשכיבה על שטיח או חצי ישיבה על כורסא אדמונית. לצדי עיפרון אפור, ומחק ומחברת דפתר עם פסים. אוכלת ביסלי מתוך שקית. שותה זיפ. וחשבתי אז, בת 8, בת 10, בת 13, שהעולם ישר כמו מישור ואם הולכים מספיק רחוק, מגיעים. חשבתי שאוטובוס 174 יכול לעצור בתחנה של הכוכבים. בת 20 חשבתי שעד גיל 30 אטוס בכדור פורח עד מדגסקר, אקרא את כל הספרים שנכתבו, שהעולם יחריב את עצמו או שישתרר, ואפילו לרגע, שלום עולמי. חשבתי גם שאין בעולם כולו אדם שיאהב אותי כפי שאני. וטעיתי. אחר כך עברו הרבה שנים. לא ידעתי איך לחיות אבל חייתי. לפני שהלכתי לספרייה, הנחתי את שאריות הסלסולים הכתומים (כי ברביקיו הכי טעים) על גדות המרפסת, בשביל היונים ובאה יונה, עכשיו אני חושבת שאולי אורה שלחה אותה מארץ מילתא, אולי זאת אורה בעצמה שנתגלגלה לתוך כנפיים, מקור, מעוף, נוצות. והיא, מה אכפת לה לציפור הזאת מזכרונות על כתיבת ספרים, הרכינה ראש וניקרה לה בפנאן בפירורים.

(תודה רבה לאורה מחנות הספרים מילתא ברחובות ולירין כץ מקורא בספרים)

»

  1. "הארכיברית" הוא ספר מופלא ואני נוצר אותו בליבי לעד. זו הסיבה שמה (והכי חשוב – איך) שכתבת כאן לא הפתיע אותי.
    בחירת המילים שלך מתוך האורז היא עדינה ומדויקת וכשקוראים אותך מבינים מה זו "כתיבה מהודקת".

  2. "הארכיברית" הוא הספר שהכי אהבתי השנה, ואהבתי במיוחד כמו כל דבר שכתבת וקראתי.
    תודה לך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s