הרהור על מקומה של האישה הכותבת בעידן הגברי

רגיל

הגברים הם באו אל הגברים. הם שאלו, מה שלומך, גבר? וואלה, פ'סדר. הגברים טפחו זה לזה בחיבה על שכם. הם אמרו אחד לשני, אחלה, אחלה ספר. הם כתבו ביקורות מעולות אחד על השני, הכתירו את ההם, גם את עצמם תוך כדי, קיסרים. הגברים נפגשו במוסך בני או בתולעת ספרים, שתו אספרסו חזק עם כוסית סודה בצד כדי להוכיח שהם בסטייל יעני, מוצ'ו גברים. הם היו אחראים על מדורים והאשנבים שלהם היו תמיד סגורים, בין שתיים לארבע ובין ארבע לשש, כל הלילות וכל הימים. לגברים היה כובע קסמים והם שלפו משם רובים וארנבים. וירו. ואז שמו על האש והדליקו פחמים. הגברים אהבו ירחים, כוכבים, שברי אניות, היסטוריות גדולות, גם שדיים גדולים. אחרי שעת ההרהורים, הגברים מזגו לעצמם משקה מאה אחוז ספירט, הם רצו להראות זה לזה מה זה כשלא נשברים. אחר כך הם השתינו את זה בעמידה והציצו מתא לתא, לראות למי יותר, הם רצו קילומטרים כדי להגדיל נפחים ולהשאיר את עצמם מרוכזים בלסדר זה לזה משרות וכיבודים והרצאות ומשכורות וביטוח מנהלים. הגברים ניהלו ממשלות וצבאות וערים ופקולטות וחוגים ומשרדי עורכי דין והוצאות ספרים ופסטיבלי שירה ואגודות סתרים וכתבי עת שאפשר להרוג איתם מישהי אם זורקים מגובה מתאים, הם היו הקבלנים של המציאות שלך, את מבינה? זה אימא לא סיפרה לך כשהיית קטנה (למה, אימא?), שכמו אבותיהם, הם יבנו במיוחד בשבילך כלוב של בשר שתקרתו לבם. הם היו העם ואת היית מיעוט לא ממש קטן, אבל הם נתנו לך, הם נתנו, בתנאי שלא תעשי יותר מדי רעש, לגעת בשירים. רק תעשי טובה, קצרים. ובלי פצעי פצעים, בלי סנטימנטים, כלומר, בלי רגשות מיותרים. שירים גבריים שנשענים על חומרים שכתבו עוד ועוד ועוד גברים. במקרים נדירים הם הסכימו, קיבלת אישורים, לכתוב שירה נוירוטית, רק מאמי (הו מאמי), בלי ביוגרפיה ובלי קיטורים. או אירוטית. זה תמיד עשה את זה למבקרי הספרות, שגם הם, אכבר גברים. וגם לסתם מבקרים. זה הרי בדיוק הזמן, טוב שבאתְ, למדעי הפטמות, דגדגנים. אנחנו היינו עבורם חיות משונות, כלבות או שועלות או חתולות או פרפרים, היינו צריכות להיות קטנות כל כך, להצטמצם בהברות, במהדורות, באיברים, תכניסי ת'בטן! חזקי את השרירים, עשי הכל כדי להתאים למה שהם חושבים שמתאים לך, כלומר הוורוד פוקסיה הזה ממש מקסים, פרסמי איזה שיר בסגנון עדות הנשים באנתולוגיה לשירת נשים שלא תעשה מי יודע מה רעש כי בדיוק מצאו קשיש בן תשעים שבשנות השישים כתב שיר אחד, אבל רבאק, איזה שיר מרשים, ממש קאנוני, שיוכנס לאלתר ובדיעבד לתוכנית הלימודים. ולמרות הכל ומשום מה ובאופן אידיוטי לחלוטין ואפילו שהם חשבו שזה, כל החרא הלבבי הזה, הם קראו לאהבה נופת צופים, השתוקקנו בכל לבנו לעזאזל כמה אהבנו את הגברים.

»

  1. שישי בבוקר.תשע ועשרים.סיימתי לקרוא.מרגיש חיבור מיידי אלייך.תודה על הצבת המראה.את כותבת כל כך יפה.השירים שלך ממש נוגעים.תודההה!

  2. זעמך הקדוש, ענת, נוגע ללב באלפי נקודות רגישות, מוצדק מאין כמוהו, פורץ גדרות חד צדדיות ומעורר מחשבות (גם נוגות וגם חיוביות).
    אין בי מספיק מילים לתאר את החיבור שאני מתחבר אל הזעם הזה!

  3. ענת היקרה
    אשה מוכשרת שאת !
    כל מילה שלך פוגעת בול בלב שלי. אוהבת מאוד את כתיבתך! לחיי התרחבות הנשים!!!
    ראיתי שאינך בפייסבוק יותר. את חסרה יחד עם מילותייך.
    בהערכה, ושבת נפלאה וחמימה תמר

  4. רציתי רק לומר שזה טקסט שכתבתי לפני שנה בערך. הוא נולד אחרי שיחה עם מכר, משורר מצוין, שפגשתי במקרה ברחוב והתחלנו לדבר על החיים ועל השירה. ובאחד הרגעים הוא פתאום אמר, שהוא שונא שירה נשית והתווכחנו על מה זה בכלל ולמה זה מעורר בו את מה שזה מעורר. ואז הלכתי הביתה וכתבתי את הגרעין של הטקסט הזה. לא פרסמתי אותו, למרות שהוא נכתב מזמן, כי האמת, פגשתי בדרך הזאת הרבה גברים מצוינים, שלימדו אותי הרבה מאוד על המלאכה. ופגשתי גם נשים שטרקו לי דלתות בפנים. אבל בעיקר פגשתי המון אנשים טובים שעודדו ותמכו וקראו והגיבו והיו סופר נדיבים.

    אז למה פרסמתי אותו בסוף? כי במהלך השנה הזאת, לצערי, נאספו אצלי לא מעט סיפורים ועדויות לכך שהטקסט משקף מצב קיים, שנוח להתעלם ממנו – מוסף ספרות מרכזי מיזוגני, קורסים שעוסקים בספרות שנכתבה על ידי גברים, חשיפה תקשורתית מרכזית לסופרים (למה, למשל, סופרים צעירים (ומוכשרים, אין לי ספק) מקבלים ארבעה עמודים במוסף סוף השבוע בעיתון וסופרות צעירות נדחקות לבקושי עמוד באמצע השבוע?). ויש עוד…

    כותבים יודעים שמסע הכתיבה הוא מסע שנידון ממילא לכישלון. הניסיון שלנו לבנות עולמות, לברוא עלילות, לטוות בחוט שקוף שירים אמיתיים, הוא ניסיון עקר. זה כי אנחנו בני תמותה ועשויים בסך הכל ממים ומאוויר ומאש ומאדמה. לעולם לא נצליח לכתוב את הרוח כך שהיא תנשוב או לגדל עלים ולרשרש כמו עץ בשלכת (תודה, פגיס), אבל אנחנו מנסים. וגם מנסות. אנחנו מנסות ואנחנו צריכות שגם הדלתות שלנו יהיו פתוחות.

    אני מתנצלת אם מישהו נפגע מהטקסט הזה באופן אישי. פרסמתי אותו בלב כבד. ומודה לכל מי שקרא והגיב.
    ענת

  5. משורר או יוצר אינו צריך להתנצל על יצירתו,אלא אם כן הוא רוצה כמובן..:)

    אותי הטקסט הזה קצת שיעשע במובן מה.זאת עוד נקודת מבט על הדברים ויש בה מן האמת,ביחוד שאנו רואים
    את כל הנושא הזה של אורך השמלות בכנסת עולה על סדר היום וכיצד נשים נחסמות בדרך אל בית המחוקקים.אין אורך רוח בכנסת,אז למה שתהיינה שמלות ארוכות?כי יש הרבה אנשים לבביים?כי נשים צריכות להסתיר את עצמן?כי כבודה של בית המלך פנימה?:)

    אין ספק שמקומה של האישה בספרות אף הוא תלוי תרבות ובכל תרבות יש שינויים והתפתחות,אך גם תחפושות רבות.למרות שבתרבות הישראלית חלה התקדמות גדולה במעמד האישה,עדיין לא הרחקנו לכת כל כך מתרבויות אחרות באזורנו,שבהן לנשים למשל אסור לנהוג.אישה נוהגת היא אישה עצמאית ואישה עצמאית מתחילה לתפוס מקום,כי היא נעה ממקום למקום,לא ניתן עוד להגביל אותה למשבצת אחת.אבל הדברים משתנים בהדרגה.אלו תהליכים.בארה"ב לפני כמה עשורים אסור היה לנשים לרוץ למרחקים ארוכים!להיכן שלא נפנה את המבט,נראה את ההגבלות התרבותיות הללו שאולי השתנו במידת מה,אבל עדיין לא נעלמו לחלוטין,כי הן קיימות בלא מודע הקולקטיבי הגברי.מי שרוצה להבין היכן אנו נמצאים היום יכול לבחון סרט כמו מציצים של אורי זוהר מלפני כמה עשורים ולבחון את כל האירועים שעדיין קורים במדינה בהקשר של ניצול יחסי מרות לצורך שליטה על מנת להבין מה קורה.גברים מסוימים עדיין רוצים נשים כנועות,תחת השפעה,כי הברירה האחרת בשבילם היא שהם יהיו כנועים ותחת השפעה וזאת ברירה מפחידה עבורם(בשל חולשת אופי וזהות) למרות שהיא במידת מה מופרכת.יש המון אפשרויות במציאות והאפשרות היותר טובה בהקשר זה היא השפעה הדדית של הזכרי על הנקבי ולהפך,מיזוג שלהם,עבודה משותפת אמיתית שלהם,הנובעת מהערכת העוצמה וייתרון שכל צד מביא איתו ושימוש בעוצמה הזאת על מנת להתפתח.וזאת התפתחות משותפת שעולה לאין שיעור על התפתחות לכאורה של כל צד בנפרד,שמשום מה נתפסת כבאה על חשבון הצד האחר.

  6. קצת זה השאיר אותי בלי אויר (ולקח לי זמן, ומלא מלים שמחקתי אפילו לפני שכתבתי את התגובה הזאת)
    ואני שמחה על כל (על כל) דבר שאת כותבת

  7. פינגבק: לינקים ספרותיים לסוף השבוע – 23/12/2016 | קורא בספרים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s