העיר (יומן מסע, יום 2)

רגיל

כל מקום שאת באה אליו נהיה מיד בית. את נוסעת לעיר זרה ואחרייך טופפת כמו בלה הברווזונת – השגרה. את קונה גפרורים, מטליות מטבח, לחם אחיד, מעט גבינה. כי אפילו כשאת באה לקצת, רק כמה ימים, את חושבת שתישארי כבר לתמיד. כך היה בפריז, בבאקו, בטבריה. ניו אורלינס. את מחליטה שתשכרי דירה עם נוף מדברי ותקומי כל בוקר בארבע ותלכי לעבוד במאפייה. זה כי את מאמינה בכוח המרפא של לחמנייה.

או שתעבדי בתיכון אורט, שם לימדת בבוקר שעת שירה ונער צעיר אחד כתב "ילד הוא עלה נידף ברוח כבירה". זה עשה אותך בבת אחת שמחה ועצובה נורא.

בערב ראית איך עולה ירח צהוב להאיר את המפעל הסגור של המגבות. שם את כבר לא יכולה לעבוד. חשבת לעצמך, מישהו בנה את העיר הזאת. הוא תכנן כל כך יפה את בתי השיכונים ואת חצרות המשחקים והגינות, את רשת שבילי ההליכה המוצללים בשכונות. הוא לא תכנן שאחרי 50 שנה יהיו שלטים צבעוניים של "למכירה" תלויים על רבות מהדירות.

את יכולה לעבוד גם בספרייה היפהפייה או במסעדה הסינית של מיסטר שיי. יש לך המון אפשרויות.

בדרך הביתה עם הקניות, את רואה אישה צעירה נושאת תינוק ולצדה ילדון עם פאות ארוכות. היא מסלסלת את פיאותיו וטופחת על ראשו קלות, ואז היא אומרת לו ביידיש אסלית, "מוישה,  גיב דיין ברודער א שטיקעלע ביסלי". והוא נותן. אחר כך עובר פתאום במרחק חמור משא. אחר כך אישה עם כובע לבד אדום מקושט בפרח ממש גדול. את רק רושמת את הכל.

ערד 2

תעלי מיד הביתה!

»

  1. "את נוסעת אל העיר לא על גבי כנף ולא על ידי מלאך ולא בספינה. זו עיר קרובה. רק אוטובוס עמוס לעייפה. ואז עוד אחד. ועוד אחד. מתי את כבר מגיעה?"

    "כל מקום שאת באה אליו נהיה מיד בית"

    נכון,אפשר לומר בביטחון,שאין כל ניגוד בין המיתי ליומיומי,כי היומיומי הוא המיתי ושניהם נטווים בגלגלי כישור מהורהר ואיטי.

    כלמעלה,כן למטה,הכל נגיש,הכל במרחק נגיעה(כמו בקפלה),הכל מתהפך,הקול קול עשיו והידיים ידי יעקב
    ונזיד העדשים מריח וטעים כמו הנצח,והאושר הופך למישור העכשיו הילדותי
    ואז חלל החלומות הולך ומתרחב כמו היקום ולבסוף האיש השב
    אל ביתו נושא עימו את אש הויתו הנרעדת ברוח כמו עלה ותיבה קטנה איתו.:)

    מה יש בתיבה?מה במזוודה,מה יש במזווה?מה יש בעתיד?מה בהווה?
    דבר אחד בטוח,בעבר אין כבר "כלום"
    בהווה יש למפרע הודעות רבות לתשלום
    וסיר מרק סמיך מאוד בתהליך התבשלות.
    שלומדים להוסיף לו מרכיבים ביעילות.

    נו,נדמה לי שאפשר כבר לומר,אפילו לא בעילום שם:)
    שהחיים יקרים הם.ממש אוצר בלום.
    היכן שלא נחפור נמצא התעלות ושילום
    "וזכאי" או "אשם".ומשהו מעבר לזה
    חי ונושם.כאן יש אש בערה,
    ולא ניתן להציב שלט למכירה,
    כי את עוף החול לא קונים בחנות,
    לא במבצע ולא בהזדמנות.

    נברך על הקושי שהביאנו עד הלום.נברך על הקושי
    העוקב אחרינו בדרך ופניו לשלום.

    (טוב,משוררת יקרה,סילחי לי על הפרשנות המחורזת החופשית מדי-או שלא- לדברייך:)

    "אז ארגה את חוטי הפלך
    העלמה, ותתנם בסך,
    ותרד אל מי הפלג
    ותרחץ את בשרה הצח.

    ותלבש את מטווה הפלך
    לשמלה לה, ותיף לעד,
    ומאז היא שודד ומלך
    ולוליין ופושטת יד"

    את וודאי מכירה את השיר הזה,נכון?:)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s