מכתב לילדה בת שש

רגיל

 מכתב לילדה בת שש (לא לקרוא לפני גיל 40)

את תחשבי שנכשלת בכל הדברים.

את תיפלי שנים במדרון חלקלק
ויגידו לך שעוד מעט, עוד מעט
גם תחכי שעות בתחנות לקווים
או שקטה בחלון לאהובים
ישרפו לך העוגות, גם הימים.

יום אחד קרוב ירדימו אותך עם סיפור תנכ"י
ותתעוררי בת ארבעים ושתיים, בבכי.
ואף אחד לא ידביק לך יותר כוכב מוזהב על הדש
כי ציירת במחברת חשבון שער פרחים.

מצד שני, אף אחד לא ייתן לך יותר ציונים.

(ואגב, לא יעזרו לך בכלל שיעורי העזר
עם השכן השרוך, כל חמישי בחמש.
את תסיימי שלוש יחידות בחשבון
בציון של בקושי חמישים ושש).

זה פשוט: תעשי אחד ועוד אחד.

את צריכה למצוא מישהו שיאהב אותך.
את צריכה למצוא מישהו לאהוב.

רק תיזהרי מהבלונדיני במחנה קיץ,
הוא אידיוט, שחבל לך על הזמן ולא
יאהב. ויש לו גם זין קטן.

תשתי כל יום קנקן מים.
תאכלי כל יום עוגייה.
אם יורד גשם – קחי מטריה.

את עשויה להיאנס.
את עשויה להיפצע.

את עשויה ללכת לאיבוד וגם תלכי ולמצוא את עצמך בתחנה המרכזית של טבריה
עם המדים. אל תפחדי, לכי דרך הרחוב הראשי עד שתגיעי לבית החייל,
יתנו לך שם חדר נקי ובארוחת הערב תפגשי את הבחור הרומני
והוא יספר לך שהוא חייל בודד ואת תגידי שגם את בודדה
ואז הוא יניח את השפתיים שלו על שלך וכל העולם יהיה לרגע רך.

זה מה שאת באמת צריכה:
גג ונשיקה

שנים תנדדי ולא תימצא לך מנוחה.
אחרי סיבוב שלם תמצאי עצמך
עומדת מול הדירה בקומה השלישית,
שלט על דלת מעץ הכי פשוט שעליה
כתוב "ברוכה הבאה חזרה לילדות".

החברה שחלמה להיות מוזיקאית, תהיה אשת שיווק.
החברה שרצתה להיות רקדנית, תהיה עורכת דין של נזיקין.
את תרוויחי כמו מוכרת בבורגר ראנץ' אבל, כמו שרצית, תכתבי שירים.
ויש את זו שרצתה להיות קרובה לציפורים. שרון. היא תמות בגיל ארבעים.

יהיו לך אבעבועות ושפע שפעות וכשל הריוני ואהבות נכזבות.
את גם תשברי את כל האצבעות ביד ימין
ותתעלפי, זו תהיה תאונה קשה וזה כואב נורא,
אני יודעת, אבל תשמחי. את תחיי.

אם מישהו מנסה למכור לך אוויר,
תקני.

תגבירי את המוזיקה,
תרקדי.

אל תאמיני לאנשים שאומרים שיחזירו לך ספרים.
לא מחזירים.
אל תאמיני לקוסמטיקאיות, את תתקמטי ותזדקני
ותראי כמו סמואל בקט בגיל העמידה.
אל תאמיני לזבניות באופנת 'דאלאס' בפסאז',
זה יושב עלייך זוועה ולא מרזה.

תסתכלי קדימה, איזה יופי העץ הזה.

תתקשרי לאימא.

תקראי קרסון מק'קלארקס
היא תגרום לך לחשוב
שלשפה יש גוף,
שהיא אפילו אחות.

תתקשרי לאחותך.
היא עדה מרכזית
במשפט שאת מנהלת עם עצמך.
(את בתפקיד העו"ד, השודד,
הסוהר, המושבע, השופט,
הפקיד)

תסתכלי בראי על הגוף שלך היחיד –
העור, העיניים, שדיים, רגליים, הפה,
תגידי לו, הי, אתה יפה.

תתקשרי למס הכנסה,
גנבים.

תכתבי מכתבי תלונה.
תכתבי מכתבי אהבה.
שימי אותם בעצמך בתיבה
כי הדואר הזה לא מי יודע מה.

אל תעשי מחר מה שיכולת לעשות אתמול.
למה לא, בעצם? מי ממציא את המשפטים האלה?

תשאפי. תנשפי. זה,
פחות או יותר, הכל.

יום שישי אחד תשכבו
ערומים באור הכחול
אחר כך תשבו בשמש
שיורדת כמו מים על אבן
גבירול

תציעי לו נישואין.
אם הוא אומר לך לא, תציעי שוב.
תתעקשי. הוא הדבר האמיתי. את לא תצטערי.

אל תתאבדי.

יגידו לך שאת טיפשה אבל את לא
יגידו לך שאת שמנה ואת יפה
יגידו שאת יותר מדי ואת בדיוק
יותר מדי

תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב
את צריכה לדבוק במי שאוהב אותך
את צריכה להתיר לעצמך גם את עצמך
לאהוב.

Taxel Maor

Tahel Maor

»

  1. מכירה אותה היטב את הילדה הזו, מדברת איתה יום יום, והבוקר במקום לדבר קראתי לה את המכתב, שתינו כל כך מודות לך! את פשוט נפלאה!

  2. יה אללה שלך ענת. מה זה ? מה זה? כמה זה יפה ורך ומפוייס ונוגע וכואב וכותב אותי גם

  3. וואו. כן וואו. אפילו אחרי תואר שני, אפילו שכבר בקושי קוראת, בקושי כותבת ועוד יותר בקושי מגיבה, לפעמים זה מגיע ולופת אותך הוואו הזה. וואו תודה!!!!

  4. זה עצוב. חזק. ואני כבר הרבה יותר מארבעים או ארבעים פלוס שש. מה יהיה? ממרומי גילי מוסיפה שורה: לא מזדקנים אף פעם, זה רק הגוף שמחליט להמשיך הלאה.

    • אני בת 42 אז אולי לא פייר שאשיא לך עצה אבל אני מקווה שיהיה לך יופי, תנשמי, תנשפי, תזמיני את עצמך לעוגייה. אם את ממש עצובה, ממליצה סברינה עם קצפת דובדבן.

  5. אכן,לופת.בכל הרמות. חשבתי על עצמי והכרתי רבות מהתמונות. חושבת על נכדתי בת השש ורוצה להגן עליה מהפגעים. תודה לך.

    • אתמול ראיתי באוטובוס אם צעירה עם תינוק מתוק והוא פשוט התחיל לדבר איתי בחיוכים ומלמולים ואני שוחחתי איתו בחיוכים ופרצופים ואמרתי לאמא שלו, כמה חבל שאנחנו שוכחים להיות כמותם, תמימים ופתוחים. אחר כך, מה נעשה, קורים החיים. זה קשה וזה יפה, בטח את יודעת טוב ממני, אני פשוט מנסה שוב ושוב, במילים, לא תמיד בהצלחה, אבל תמיד מנסה, לתפוס את זה.

  6. חביב. זו גירסה שלך לשיר Wear Sunscreen של באז לרמן, נכון?
    אותו מבנה, ניסוחים דומים,
    חבל שלא ציינת פה גילוי נאות. זה מאוד ברור שמשם לקחת את הרעיון.
    בהצלחה

    • אני מכירה את השיר אבל לא חשבתי עליו כשכתבתי, זה התחיל מתרגיל שנתתי לתלמידים שלי, לכתוב מכתב לילד או ילדה שהיו. ואז ניסיתי את זה גם על עצמי.

  7. אני מקפידה להגיע לכאן מדי כמה ימים כדי לראות מה חדש, וכל פעם מחדש נרעשת מהכתיבה שלך, שנוגעת לי בנקודות הכי עמוקות של הלב. תודה

  8. אךךךךך, תנשמי,את הרבה והמון והכל יחד. את והכתיבה הננעצת בלבבות שלך. את יותר ממידי.

    • זה מצחיק כי לפעמים אני דווקא במוד של פחד ואז כותבת לעצמי כאלה דברים כדי להרגיע, לערסל את עצמי. שמחה שזה כדור הרגעה לעוד אנשים. לאב!

  9. עדין ונוגע. לרגע התחברתי לילדה הקטנה שבי, אם הייתי. אהבתי את העוגיה, בעיקר את הרגע של לפני. יש לך מנעד צלילים חי ונושם כל כך. כל שורה הפתיעה אותי מחדש, בימים שכל כך מעט שורות מעזות בכלל. תודה.

  10. מכתב לאישה בת ארבעים\ רחלי צרפתי

    תעמדי עירומה מול מראה, תראי כל קפל בעור כל סימן מתיחה, תזכרי בפעם ההיא שאהבתם נורא ויצרתם ילד שהוא באמת, אבל באמת מתנה, לטפי באהבה כל צלקת ודד נפול , הם מחיר הוגן עבור שתי אחיותיו שנתנו לך הזדמנות להתמודד שוב אך אחרת עם כל בעיה ותסכול. תעבירי יד אוהבת במחלפות שיערך המכסיף, זכית להגיע עד כאן ולא ולא דאבת כרותת איברים בחולי מכאיב. קמטי הצחוק סביב עיניך ובזוויות פיך, הם מחיר כה נמוך , עבור צחוק מתגלגל מלב, אחד לשני.
    יאמרו לך שתצליחי, יאמרו לך שלא, זה לא משנה בכלל את אדם המנווט בחסדי האל את דרכו. ספרי לעצמך שבכל יום שחולף את לומדת, כואבת, נהנית מחוויה מרגשת ופה ושם "מכות בפח" שריטות בנפש ולב פועם בגרון, הם עדות לחיים מלאים ולא חסרון.

      • המסע של כולנו מתחיל בפעייה מופתעת כנשימה ראשונה ומסתיים יום אחד (בתקווה שאחרי 120 שנה )בהתמשכות הדממה שלאחר פעימה. בין פעייה ראשונית לאוושת לב אחרונה יריעת חיינו פרושה מחכה שנכתוב בה כמו הייתה מגילה, האם אכתוב שחששתי תמיד? שהצטערתי על כל יום שחלף כי ראיתי בו עוד צעד לעבר הבלתי נמנע? ואולי אבחר לחתור בכל יום מחדש אל מטרה קצת יותר נשגבה, אנסה להבין אם יש משמעות לחיי והדבוק בה כמו רוכב על פר בתחרות רודיאו מרשימה. כן, גוף ונפש יטולטלו בכל מיני זוויות, אספוג פה ושם חתכים ומהלומות, אבל כשהשעון יזמזם שהזמן נגמר ואני יודעת שהחזקתי כל העת מעמד על הפר , אוכל לומר בלב שלם ולעצום העיניים:" לא ציפיתי לכלום, אז קבלתי המון נתראה בגלגול הבא היי שלום"

  11. אין מילים.
    קילפת את המציאות כמו שכבות בצל.
    חצי אופטימי
    חצי פסימי
    חצי דמעות
    חצי חיוך
    אילו החיים.
    מהולים בעצב ושמחה.
    עד שקמלים ומתים ומפנים מקום לנשמה האבודה הבאה.

    • תודה איילת, ואת לחלוטין צודקת, זו הייתה באמת התלבטות. "עלולה" היא המילה הנכונה. "עשויה", במובן של ייתכן או סביר ש… (לפי ההגדרה של מילון רב מילים), היא בחירה יותר מצמררת. לכן בחרתי בה אבל אני מודה לך ששמת לב ושהפנית את שימת לבי ואני אחשוב על זה עוד קצת שוב.

  12. ימים קשים עוברים על כוחותיי… כאלו ימים של חשבון נפש ופתאום אני גדולה כל כך ופתאום לא הספקתי .. וכל דבר בחיים האלו בסופו של דבר מדויק כמו השיר הזה שהגיע כמו מתנה וכל כך התחבר
    תודה לך!!! ( וכן בכיתי המון)

  13. לפני כמה ימים הייתי בת ארבעים.
    ושמונה.
    מי סופר.
    עכשיו אני בוכה כמו ילדה בת שש.
    בגלל שיר.
    בזכותו.
    בזכותך.
    כמה יפה את קורעת את המסכה מפני האידיליה ומותירה את האמת העירומה, על קמטי האושר והצחוק, שבעיניים. וכמה קמטוטי מריריות שעוד מנסים להשתלט על השפתים.
    את פשוט נהדרת.
    תודה!

  14. נגעת בי
    ואני עוד לא 40
    אני ילדה בגוף אישה בת 30 וקצת
    המילים שלך עטפו אותי בחיבוק חם ונעים ומזכיר כמה טוב שיש לי אותי. לבינתיים.
    תודה!

  15. מדהימה אחת. מכתבך מנחם, מעודד מרגש ומעלה חיוך של רוגע ושלווה. אוצרת את מילותייך המהדהדות בראשי ומתירה עצמי לאהבה.

  16. מקסים פשוט מקסים
    המון זמן לא קראתי שירה כל כך נוגעת.
    נתת לי נגיעה קטנה מהחיים שלכם… הנשים.
    נולדה לי ממש לא מזמן תינוקת קטנה
    אני שומר לה את השיר להראות לה שתגדל.
    תודה

  17. מקסים,,,,הופך את הנשמה,
    מרגיע,.,דוחף,, נותן תקווה.,
    אני אמיתית,, כן כולן כמוני,
    אפילו בסדר אחר,,,
    נושמת וחיה ובועטת,,
    כל רגע בונוס בחיי

  18. ואאו – איזה אגרוף לבטן – כל כך חד , כל כך אמיתי, וכל כל נוגע
    לא יכול להפסיק לחשוב על הבנות שלי (שמונה וחצי ושש) בכל שורה כמעט
    תודה על הניעור החשוב באמצע מרוץ החיים המטורף

    • בשמחה, לכו לים, גם שם המירוץ נעצר ואפשר פשוט להתבונן במים הכחולים. גם שמעתי שיהיה חם.
      ותודה לך, מעט גברים הגיבו לטקסט אבל המעט שהגיבו מאוד מרגשים.

  19. כמה מקסים ומקיף ונוגע ורגיש.
    מזכיר לי את השיר של ה put on sunscreen.
    גם בקצב, בנימה, בתבונה ובכולליות שלו 🙂
    בורכת בכתיבתך ואנחנו נהנים 🙂

    • אני מאושרת לשמוע. על ההנאה. ועוד מישהו כתב לי על הסאן סקרין, זה באמת שיר שאני מכירה אבל לא היה לי בראש בעת הכתיבה, אבל אולי בחדרים הפנימיים של הראש…

  20. ההשלמה והפיוס אחרי גיל 40- מאוד נוחים. הלוואי שיכלו לבוא קודם, אז הכל היה עובר קל יותר. התרגשתי, אהבתי, מיכל

    • אבל אם היו באים קודם, היינו מפספסים המון רבדים אחרים, גם כאבים, גם רפואות, גם אכזבות, גם אהבות. אבל אני איתך בתחושה שאחרי גיל 40 משהו משתנה. שמחה שאהבת ותודה שהגבת!

  21. קראתי, אמנם לא בגיל 40 – אלא בגיל 25. דיבר אליי מהבפנים של הבפנים. קצת ילדה בת 6 אבל בראש יותר קרובה ל40. ומתוך האמצע ריגשת אותי מאוד! תודה.

  22. אכן מקסים ומרגש, אבל יותר מזה, נוגע ומחבר.
    חשבון של נפש, שכולנו עושים בזמן זה או אחר ובצורות שונות.
    לא הכל פשוט וקל, ונשאלת השאלה, האם היית משנה משהו?
    יום אחד, הבנתי, שלא.
    מתחבר במיוחד לסיום, אהבה זה הכל.
    אלברט

  23. כבר קוראת פעם שלישית, עם פעימות לב.
    שלחתי לשתי חברות אהובות נפש, ואחת אחרת שלחה לי.
    ועכשיו בפעם השלישית, והדמעות שוב מציפות עם שורת הסיום הזו שנכנסת ללב ולא יוצאת.
    והדמעות באות מרוב יופי.
    תודה לך על היופי הזה.

  24. חוזר אל השיר היפה הזה אחרי זמן רב, ומתרגש ממנו שוב, הפעם מסיבה שונה. תודה לך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s