הרהור על הבנק הבין-גלקטי העליון

רגיל

הסיפור הוא פשוט וכזה:

היית צריך לכתוב בשבילם שורות של קוד עתיק בדרך לעוד לקוח מרוצה. משבוע לשבוע התקצרה ההפסקה והתרבו המשימות. הייתה לך מכסה להספיק לעשות, אבל כשהגעת לשם, הם פתאום הגדילו מכסות. המשכת לנסות, אצבעותייך מקלידות בשבילם לא שירים. אותיות בשפות זרות, מקפים, קווים, מספרים. עשר שעות.

בשנה השמינית למניין התִכנות פורסמה בעלון הפנימי, "חדשות העליון – הטובים לבנקאות", שורת איסורים חדשה. בין השאר נקבע כי "שיחה בפינת הקפה היא דבר מיותר, מעכשיו ולאלתר תשתו בצמידות לשולחן העבודה". ככלל, הם האמינו בהצמדה שלשלאית של העובדים לחדרים, בריבית קצוצה ובקציצות בקר בימי שני, בדו"ח חציוני של רווח והפסד. הם גם האמינו שעל העובד להיות לפי חוק וחוזה מאושר. הופ הופ הופ. עובר ושר.

בזמן שהסופרות נסעו לברלין לכתוב עוד רומן, הסופרים למנזר לעשות הגהות, המשוררים ישבו מכורבלים עם אייפד או חתול בדירה, בדיוק חזרו מהיריד בפרנקפורט או פריז, ואיזה קריז המתרגם האסטוני, נו באמת, כזה אידיוט, מה כל כך קשה להבין, "סביח גופי:/ תשים לי עוד חציל סחרחר / תפוד עדין / כתם עמבה, טחינה בא לי דל / ביצת הנפש הקשה. // בצל", האינטלקטואלים – פוסט דוקטורט בברקלי, מדעי התרבות, אתה נשארת לכוד.

אתה חושב שעשית טעות? עוד לא מאוחר.

הם חסכו בקפה, בסוכר, בחלב, בדיו, בנייר, אבל לא בזמנך, הם שמו את הפרצוף שלך ממוסגר בכרטיס מנוליין, ולפני שלחצו קליק ציוו: חייךְ! חייךָ תלויים בחיוך מאולץ של עובד מרוצה, קעקוע תמיד משתלשל מכיס חולצתך, כדי שגם מי שאין לו מושג מי אתה, משורר, איזה בוס בן שלושים שבקושי זוכר את שמך, יוכל תמיד לקרוא לך.

זימנו אותך לשיחות הערכה ועל תה בלי עוגיות קראו לך להיות יותר, איך לומר, יעיל, "פחות פטפוט, יותר שורות", אם תתרכז, בעוד עשור, תוכל גם אתה להיות מין מיני-בוס, חייל פשוט בטור ארוך שבסופה נמצא ההוא, ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך ההון, הצדיק העליון שרואה את הכל. והוא הבוס הראשון. בבושקה שבחשכת בטנה ממתינות לתורן לגדול בבושקות הולכות וקטנות. כלומר, בינך ובינו מפרידים קירות, עולמות. הוא זה שנותן הוראות שהולכות וזורמות בצינורות המקובלים עליו ומגיעות מאחד לשני, מתגלגלות במורדות הקומות עד התחתיות. שם אתה. יושב בחדר בלי חלון. העובד האחרון.

אתה מבין? הרוח האנושית היא הבעיה המרכזית של הבנק הבין-גלקטי העליון.

לפעמים היה קשה לך לנשום. יצאת למסדרון ופתחת חלון ומישהי, גם היא הייתה מין בוסית שלך, היו לך לרוב, בסביבות עשרה, אמרה שהרוח פורעת סדרים בשערה. ניירות התעופפו כציפורים וציפורים כבדו כמשקולות וסגרת.

השמש עלתה והשמש ירתה אבל בפנים החדר לא השתנתה העונה, מזגן על חום, מזגן על קור, גופייה קצרה בחורף, בקיץ דובון. בתווך – לא התחלפה עונת הניאון. בערב חזרת עם הפנים אפורות כמו העכבר שאתה אוחז בשבילם כל שעות היום. אין ועד ואין ביטחון ואולי יפטרו ויוסיפו שעות מבלי לשלם נוספות.

(כשהתקבלת לעבודה הלכנו לבוגרשוב, קנינו לך מכנס מחויט, חולצה חגיגית. היינו צעירים, חשבנו שבקרוב, ממש תכף, עוד לפני שיבוא העתיד, ישחררו השירים, טיפשים איך חשבנו שבמטבעות הנחושת של הרוח אפשר יהיה לשלם איכשהו על לחם, על תפוח, על גג, על מיטה).

על מסך הערב הדק הנץ כוכב ועוד כוכב. הלילה החתים כרטיס, החליט להקדים. שכבנו קרובים על מיטת העץ בדירה השכורה, שני חדרים, הרטיבות על קיר חדר השינה ציירה מפת דרכים עתיקה. לא נגיע רחוק. רק מפתח אצבעותיי על תיבת גופך. וכל מה שעובר בינינו כבר עשרים שנה, חומרים עשירים: כלי חמדה ובשמים, דמעות וקטיפה. וכל הלשונות. נגעתי בך. לאט התגבהה התקרה, התגברו הצבעים. בבוקר תלבש שוב בגדי אסירים אבל לעת עתה אתה, עובד מספר חמש שבע שלוש שמונה שש, מוקף בכל הזהב במערת המיטה. עם שחר נקום שוב שלושה. משפחה. הבנק ואני ואתה.

»

  1. ענת היקרה, הכתוב שלך יפהפה. ואלו תולדות אמתות וחיים. ואני, לגמתי את שורותייך כמו אותו צמא אשר הלך במדבר וייחל להגיע אל נביעת המים הנכספת. התגעגעתי לכתיבה שלך שלא הגיעה לחיות לי את התיבת הדואר אינספור ימים. תודה 🙂

    • תודה רבה, אורית! וצודקת, לא כתבתי ימים רבים, הלכתי בתוך סבך הימים והעבודות והמשימות. אולי בקיץ אשב על שפת המים ואכתוב עוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s