הסנדוויץ'

רגיל
 מתגעגעת לשבת איתך בשמש. איתך השמש מספיקה, גם עשר אצבעות ידייך, הברית שכרת גופי עם גופך, עשרים ושתיים האותיות הקשורות בלשונך, הדיבור איתך, המעיל האפור שאתה לובש על גופך, בשביל מה, תזכיר לי, אתה לובש את זה? אני מעדיפה אותך בלי. המעיל הזה שמכסה את הגוף הזה החופשי שיושב בשמש ולא חסר בו כלום ואפילו יש בו נשימה עצמאית שמתחילה תשעה חודשים לפני הלידה באלף תשע מאות שישים ושבע ונמשכת בחוט אחד ארוך עד אליי, אני מחזיקה בשבילך בלון צהוב ואפילו מבלי להיות ילדה אני מתגעגעת לשמש כשהיא מחממת את עורפך וצובעת את לחייך ורוד. איפה אתה? כבר כמעט חצות. הם לוקחים אותך בבוקר ואתה נותן להם עשר, אחת עשרה, שתיים עשרה, את כל השעות, אני מתגעגעת לקפה ששתינו ולסנדוויץ' הקטן, חצית אותו לשניים, איך אפשר לחצות מיני כזה לשניים ולתת לי חצי ואפילו את זה היותר גדול, כי אחרי בדיקות דם חשוב לאכול. אני מעדיפה שנשב בשמש בלי כלום, פשוטים, פושטי יד ביד, נישאר בתוך הבוקר הזה, בבקשה, רק עוד דקה, עד שהכל, הזהב, יפכה מול עינינו המשתאות ויגבה. נשיקה אני רוצה שתהיה לנו שנה טובה.
פרסומת חינם לקפה לחמים

»

  1. זה כל פעם מפליא אותי מחדש איך את כובשת אצלי חלקות בנפש שרק את יודעת לכבוש. שנה טובה לכם ענת יקרה.

  2. מה שהצלחתי לקרוא במהלך כל היום עד שעות הערב,היה רק הפרק הראשון בספר "מארדי והמסע לשם" של מלוויל.רק פרק אחד אמנם,אבל הוא מייד עורר את כל חושי הדרוכים ממילא והתענגתי עליו מספר פעמים ממש כשם שיכולתי להתענג על שיר טוב,שמבליח אור על פינה אפלה,ובה מתגלים עולמות שלמים.

    את מבינה,הגיבור שם עולה על ספינה,חותם על חוזה(כן כן חוזה,החוזים הללו בספרות מופיעים שוב ושוב)ומגלה שהוא אינו יכול לרדת,כאשר יעדה של הספינה משתנה.מה לא ברור כאן?מי מאיתנו לא מוצא עצמו על ספינה כזאת בזמן כזה או אחר והוא אינו יכול לרדת כאשר נראה שכל התנאים משתנים ולא בהכרח לטובה?ובכן,אלו החיים כמובן.ומלוויל,הרי לא כותב סתם, נראה שהוא שם את התמצית על השולחן כבר בפרק הראשון(כל סופר גדול חייב לעשות כך בדיוק).דרך אגב,זה גם ברור שהגיבור יכול לרדת,אבל יש לזה מחיר והשאלה הנשאלת היא האם המחיר של ההישארות על הספינה גבוה מהמחיר של הקפיצה אל מעמקיו של האוקינוס.כבר בפרק הראשון נראה שהסיטואציה,השאלה,הקונפליקט,מתחילים לעורר בגיבור טירוף,שהוא עצמו מעיד עליו בסוף הפרק.מה יהיה הלאה אני עדיין לא יודע,אבל כן יודע ומכיר כבר,שמה שנתפס בתפיסה האנושית "כתנאים משתנים לרעה" אינו בהכרח הדבר שממנו יש לחשוש ושממנו יש לברוח,אפילו אם מדובר בטירוף(נניח).חוזה שחותמים,גם כאשר הוא מוביל לכאורה למקומות אפלים,מתבטל בסופו של דבר לנוכח אורו של האדם או אורה של האהבה.אלו לא קלישאות כמובן,זאת האמת.האור והאהבה יש בינהם קשר הדוק מאוד.

    בכל מקרה,בערב,אחרי שהשכבתי את הילדון לישון,קראתי את המסה של דן מירון על אסופת סיפורי זעם של שלום עליכם שהוא תרגם לעברית.מייד שמתי לב שיש קשר בין הדברים וכי הדמויות של שלום עליכם,שאותם מירון מתאר,נמצאות ממש באותו מצב שבו נמצא גיבורו של מאלוויל בפרק הראשון של הרומן.הן זועמות,אולי אפילו עד טירוף על כל מה שקרה וקורה להם בעולם הזה,אבל הן גם מבינות שהן לא תקבלנה ממש תשובה שיכולה לנחם אותן בצורה כזאת או אחרת.מה לעשות,אלה החיים,זה המצב,לא?:)

    אבל אנו יודעים כבר,שהחיים זה לא עניין מסודר.מסופר שאלוהים ניסה לסדר,זה היה בבראשית פרק א,אבל מאז לא שמענו ממנו ונראה שהוא די זנח את הפרוייקט כאשר שילח את האדם,יודע טוב ורע,לחופשי,שיחררו מהחוזה עימו
    לאחר שהאדם בחר להפר את החוזה.

    אבל גם זה לא סוף פסוק מן הסתם ואמר מי שאמר,שאפשר לרהט גם את לוע האריה אם אין מקום אחר.:)

    טוב,איך הגעתי שוב לכל הקשקשת הזאת,רק אלוהים יודע,שהרי מה שבכלל רציתי לאחר שקראתי את המילים שלך זה לשתף אותך באחד השירים המופלאים ביותר שהלחין שוברט לפסנתר ושהקטע שלך מייד הזכיר לי.

    אני מביא שני קטעים,אחד שבו השיר מבוצע על ידי זמר והשני על ידי זמרת.כשתקראי את המילים,וודאי תביני מדוע בחרתי כך.

    ותרגום של השיר(מופיע גם בקטע השני)

    You are the calm,
    The restful peace:
    You are my longing and
    what makes it cease.

    With passion and pain
    To you I give
    My eye and heart
    Are yours to live.

    Enter here and close
    Quietly behind you
    the gates of your
    Gentle embrace.

    All other grief
    You dispel from my breast:
    My heart swells
    With the love of you.

    Your brightness alone
    Lights the canopy of my eyes
    Oh, fill it fully!

    -Friedrich Rückert, Du bist die Ruh (1822)

    Franz Schubert, Du bist die Ruh DV 776 (1823):"

  3. אני שומעת שוברט הרבה, בזמן עבודות העריכה ולפעמים גם בכתיבה, כשאפשר לכתוב ולרעוד. ותודה, מוטי, על ההמלצה על מארדי, עדי הוריד את זה בקינדל, תרגם (אני בטוחה שבכישרון רב) יהונתן דיין, הבעל של חגית, שגם הגיבה כאן. משונה איך הכל קשור. והכי חשוב, לפני מירון. הילדון. שאביו השכיב אותו לישון. זה הדבר הכי יפה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s