הילד

רגיל

אפשר היה לתת לה את הילד. הייתה מגדלת אותו בשבילה. בינתיים. לא לוקחת, רק עוזרת לה, שומרת אותו. ואפילו שאף פעם לא היה לה ילד משלה פעוט, ואפילו שסיפרו לה שגם כשמוכנים, אפילו כשמסיימים יום אחד לגדול, ויכולים אז ללמד מישהו אחר לעשות את המלאכה של הצמיחה, אפילו אז. זה לא כל כך פשוט. אבל אפשר היה לנסות והייתה. בערב מכינה לו חביתה, חותכת טבעות מלפפון, קצת מאוחר מגלה שהוא בכלל לא אוהב עגבניות. אוכלת בעצמה את מטבעות השרי המתוק, שארית הטוסט. רוחצת אותו באמבט המתקלף, בהתחלה נבהלת לראות את פורצלן האיברים של אדם כל כך זעיר ומצונף. מעבירה כרית אצבע אחת, בעדינות כדי שלא ייבהל, כמו ספוג על לחי, סנטר, שפתיים, אף. מלבישה אותו בפיג'מה מצוירת עם פו הדב או בוב הבנאי, יושב רחוק, מתקרב, עייף, צמוד אליה עם התלתלים השחורים רטובים בקצוות, קוראת לו מ"אלף לילה ולילה", מ"נונה קוראת מחשבות". איך הוא מצחיק האביר הזה, נכון? הוא קצת טיפשון. מ"דון קישוט". אפשר היה לתת לה אותו לניסיון. ליום. לשעה. לאיזו עת קבועה שיש לה התחלה ויש לה או אין לה סוף. אבל הם העדיפו שלא. העדיפו לעשות את מה שמדינות עושות. אימהות נותנות ומדינות לוקחות. ובאמצע הן, כלומר האימהות, מגדלות ומטפלות ומאכילות ומנגבות את הדמעות כשהילד נופל מאופניו ונחבל בברכיו. מורחות יוד ועושות פוּ. וגוזרות ציפורניים זעירות במספריים עקומות בצבע כסף ורוב הזמן פוחדות. על הילד. ומזמנות במיוחד את פיות השיניים לתת עם שחר מתנות. ואופות במשך שעות עוגות בצורות מופרכות, למשל, בוב ספוג שמחזיק צ'יזבורגר. ושומרות את הקרטונים עם ההדבקות של פירמידת מגרות זעירות מקופסאות גפרורים וגלילי נייר טואלט שהופכים משקפות, שאפשר דרכן לראות עד מעבר לגבולות, כלומר רחוק מאוד. אפילו שהן מתות לזרוק את זה כי כבר אין מקום, והבית מפוצץ בחיפושיות מכוערות שעשויות מקרטונים של ביצים. הן שומרות. קמות באמצע הלילה ומקרבות לאט את הפנים לאף המשורטט, בודקות שבסדר, הנשימות. הרוחות הקטנות הללו מרימות אותן מהעייפות של האשמה התמידית למרגלות מקדשי הקפיטליזם (עבודה, עבודה, המכון, הקניון) הפמיניזם המושלם של הגם וגם. וגם מכל השקרים שלימדו אותן, ומזה שאין להן זמן לעצמן כי הן תמיד בתפקיד. וזה שהן צריכות לשמוע באוטו בלופ שירים של יובל המטורלל במקום את "מה עושות האיילות". רק בשביל זה מומלץ לתת צל"ש לכל האימהות. כשהיא חושבת את זה, הילד כבר ישן מאוד. והיא יודעת שאפילו שהיא לעולם לא תדע מה בדיוק צריך וכדאי ואולי לעשות. הידיים שלה הן היודעות. היא היתה רוצה שיעמדו הרמטכ"לים והסמנכ"לים והקמב"צים והיושב ראשים והעורכי דינים לדיני עבודה (כן, היא אומרת לעצמה, אתה) שמתעללים נפשית במזכירות, שיש להן שלושה ילדים ואין ברירות, והגברים המחוטטים שמטרידים מינית את הנערות שצעירות מהם ב-27 שנה וינשקו מבעד מטפחת בד רכה את כפות הידיים הקשות (מכביסה, מסחיבה, מניקיונות) של האימהות. כלומר, היא בעד שיכוננו "יום נישוק ידי אימהות" ויעמדו בכיכרות ובשדרות המרכזיות וכל אימא תקבל מראש העיר ומראש הממשלה ומהנשיא החדש קידה עמוקה וסיכת גיבורה ושתי משאלות. משאלה אחת: שלכל ילד תהיה הזכות לחירות, לביטחון ולהתנגדות לדיכוי. זה בשביל הבנים שלנו אנחנו מבקשות. זכות פשוטה לגדול ואז פשוט לחיות. משאלה שתיים: יכלו לתת לה אותו כי היא גם אימא רק בלי תינוק. מה לעשות שהעדיפו להרוג אותו. גם את אימא שלו. בגוף או בלב להרוג את האימאימא שלו, מה, מה לעשות, עד ההתחלה של כל האימהות.

 

 

»

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s